בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת חולין דף פ״ד עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת חולין דף פ״ד עמוד ב׳

    מסכת חולין דף פ״ד עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 14 קטעים ממוספרים, כ־340 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    כסא דחרשין ולא כסא דפושרין טוב לשתות כוס של מכשפות ולא לשתות כוס של מים פושרין שרעים הם לגוף:

    ציביא שרשי עשבים ותבלין:

    ציץ הרתיח:

    מי שהניח לו אביו מעות כלומר מי שלא טרח בממון וקל בעיניו לאבדו זהו איבודו:

    ילבש כלי פשתן שהן יקרים. ולפי דרכנו למדנו שהעושה אלה מאבד ממון ויזהר אדם מהם:

    כיתנא רומיתא יקר היה:

    בתורי ישכור פועלים וימסור להן שוורים שלו לחרוש והם יכחישו השוורים ויסקבום ביערות ובכרמים והמלאכה לא תעלה לכלום שאינן חוששין לכך:

    טוב איש חונן דלים ומלוה אותם וטוב המכלכל דבריו במשפט לפי היכולת הוא עומד על צרכיו ולא בכל תאות לבו:

    ועוד 17 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Chullin 84b · Sefaria

    תוספות

    הרוצה שיתעשר יעסוק בבהמה דקה וא"ת דאמרינן בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ:) העוסק בבהמה דקה אינו רואה סימן ברכה ואומר ר"ת דהתם בישוב ומשום עין הרע אבל הכא איירי בחורשין דלא שלטא בהו עינא:

    בזוגיתא חיורתא וא"ת משמע דזכוכית לבנה היתה בימי ר' יוחנן וכן בריש אין עומדין (ברכות דף לא.) ההוא דתבר זכוכית לבנה בחתונת בנו ובפ' עגלה ערופה (סוטה דף מח:) תנא משחרב בהמ"ק בטלה שירא פרנדא וזכוכית לבנה וי"ל דלא לגמרי בטלה אלא דאינה מצויה כמו בזמן בית המקדש וכן צריך לומר גבי שירא פרנדא דאמר בפרק במה מדליקין (שבת דף כ:) דרבין ואביי הוו יתבי קמיה דרב נחמיה ריש גלותא חזייה דהוה לביש מטכסא אמר ליה רבין לאביי היינו כלך דתנן אמר ליה אנן שירא פרנדא קרינא ליה ומיהו ר"ת מפרש דאכלך דמתניתין קאי דקרי ליה שירא פרנדא:

    בתורי ר"ח גריס בתוורי פירוש בקרים שאינם מעמיקים המחרישה כראוי ומפסיד כל מה שזורע:

    כסוי שאין ודאו דוחה שבת להנך תרי טעמי דמפרש בפרק קמא דביצה (דף ח:) דכוי אין מכסין דמו ביום טוב משום דאפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לספק אי נמי משום התרת חלבו אי אפשר ליישב ק"ו זה דמה שאין ודאי דוחה שבת לא הוי משום מוקצה דאפי' הכינו מבעוד יום אין מכסין ולא שייך נמי שם התרת חלב כיון שהיא ודאי חיה אבל טעמא דמפרש התם דבדקר נעוץ בודאי התירו ביו"ט ואע"ג דאיכא איסורא מדרבנן בחופר גומא וא"צ אלא לעפרה אבל בספק לא התירו אתי ק"ו דהכא שפיר דכיון דלא התירו בודאי שידחה שבת כ"ש דאין ספק דוחה יו"ט ומיהו סוגיא דביצה מוכח דאפילו ספק נמי שרי בדאיכא דקר נעוץ וי"ל בדוחק ק"ו הכי כיסוי שאין ודאו דוחה שבת אפילו הזמינו לכך מ"מ אסרו משום טורח אינו דין שאין ספקו דוחה יו"ט משום איסור גומא דרבנן או משום מוקצה דאין דעתו לספק אבל באפר שהכינו אין לאסור ספק ביו"ט מק"ו דשבת דאין לדמות טורח יו"ט לדשבת וללישנא דמשום התרת חלבו ואסר אע"ג דהכינו אע"ג דליכא ק"ו מ"מ יש לחוש שיטעו הרואים ויעשו ק"ו משבת כיון דאין ודאו דוחה שבת אפילו בהכינו כ"ש שספק אין דוחה יו"ט ומדמכסים אותו ודאי חיה היא ויתירו חלבו:

    תקיעת שופר בגבולין תוכיח שאין ודאה דוחה שבת כו' וא"ת והא טעמא דשופר בשבת משום שמא יעבירנו ארבע אמות ברה"ר והא לא שייך בי"ט וי"ל דשייך נמי בי"ט דאם אשה היא זה הטומטום אסור להוציא לצרכה דהא לא מיחייבא ואין להתיר מטעם הואיל והותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דהיינו דוקא היכא דהוי צורך היום קצת אבל הכא ליכא צורך היום כלל אי נמי ה"ק שאין ודאה דוחה שבת משום גזירה דרבנן שמא יעבירנו וספיקה דוחה יום טוב אף על גב דאיכא נמי איסורא דרבנן בתקיעה שהיא חכמה ואינה מלאכה ונדחה איסור זה מספק. [וע"ע תוספות ר"ה כט: ד"ה רדיית]:

    Tosafot on Chullin 84b · Sefaria

    רשב"א

    והא דומיא דמילה קתני מה מילה ברשות אף כיסוי ברשות והכי ק"ל דשוחט לחולה בשבת אינו מכסה ואפילו כשיש דקר נעוץ מבעוד יום, דאי לאו הכי אפילו ביום טוב אסור, דכסוי עשה ומלאכה דשבת וי"ט עשה ולא תעשה, ועוד דעשה דשבת עשה שיש בו כרת הוא ואין עשה דכסוי דוחה אותו, ורב עינא דשרי, הוה סלקא דעתך דכיון דאין כאן אלא איסור דבריהם ובכי הא מודים בית שמאי ובית הלל ביום טוב שיחפור בדקר ויכסה, ואף על גב דקא עביד גומא וכדר' אבא דאמר (ביצה ח, א) החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה פטור עליה, וקל וחומר דר"י בדרבנן הוא דכוי אפילו בדקר נעוץ אין מכסין את דמו בי"ט, ותדע מדקא מייתו ליה תקיעת שופר בגבולין יוכיח שאין ודאי דוחה שבת והיינו גזירה דרבנן, כך פירש הרב רמב"ן ז"ל.

    Rashba on Chullin 84b · Sefaria

    ריטב"א

    אמר רבי יוחנן הרוצה שיתעשר יעסוק בבהמה דקה, אומר ר"ת ז"ל דלא קשיא למאי דאמרינן בב"ק העוסק בבהמה דקה אינו רואה סימן ברכה דהתם בישוב שעין הרע שולטת בהם אבל הכא בחורשי' דלא שלטא ביה עינה כולי האי.

    בתורי דנפיש פסידייהו פי' במקום שחורשין הכרמי' בשוורי' שהשוורי' מסתקבין והגפנים נפסדים:

    דרש רב עינא אפתחא דבי ריש גלותא השוחט לחולה שיש בו סכנה בשבת חייב לכסותו פי' רש"י ז"ל דכיון דנתנה שבת לידחות אצל שחיטה זו מפני פקוח נפש, נדחית לכל מצותו עכ"ל ונראה מפשט דבריו דנדחית לגמרי אפילו באיסור תורה בשחיטה כגון שצריך לכתוש עפר דאיכא משום טוחן. אך קשה עד מאוד דאי משום מצות כיסוי לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה די"ט כדאיתא בפ"ק דביצה וכ"ש עשה ולא תעשה דשבת שיש בו כרת ואין בו משום פקוח יפש כיון שאין ביה צורך לחולה דכיסוי אינו מעכב בשחיטה לאכילה למה דוחין שבת שלא לצורך לכך הנכון שלא אמר רב עינא אלא במקום איסורא דרבנן כגון שיש עפר תיחוח אלא שאינו מוכן או שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום דליכא אלא איסור טלטול דרבנן או עשיית גומא במלאכה שאינה צריכה לגופיה וקס"ד דאתי עשה דכיסוי הדם ודחי' איסור' דרבנן הכא בשבת וכדדחי לכל אדם בי"ט, ורבה ס"ל דלא דחי' דהעמידו חכמים דבריהם בזה יותר משום חומרא דשבת אי למיעבד היכיר' למילת' שלא התירו כלום אלא מפני פיקוח נפש וב"ד רשאין לעקור דבר תורה בשב ולא תעשה לשום גדר וסייג ותדע דק"ו דר' יוסי בכוי בדרבנן אע"פ שיש לו דקר נעוץ כדאיתא בתוספו' וכן תקיעת שופר שהוא דרבנן הוא וכן פי' רבינו הרמב"ן וז"ל ונחלקו רבותינו ז"ל במי שהיה לו חולה מבעוד יום והכין עפר לכיסו' אם מכסין את הדם בשבת כיון דהשת' ליכא אפילו איסור דרבנן או עבדינן היכר' אפי' בהא ומורי הרא"ה ז"ל היה אומר דבהא ודאי מכסין, והקשיתי לו דא"כ אמאי אמר רבא לישמטו לאמוריה דדילמ' בכה"ג קאמר שחייב לכסות ותירץ דסתמא דריש לה אפי' במי שחלה בשבת אמר לה ולא אלא דאלו באידך שחלה מבעוד יום ויש לו עפר מוכן פשיטא דחייב לכסות ומאי קמ"ל והיינו דאייתי לה מההיא דר' יוסי. ומורי הרשב"א ז"ל היה חולק בדבר ואין דעת מכרעת. ודלמא דעבר ושחט פי' וכיון דעבר עשה קנסוהו רבנן והעמידו דבריהם למיעבד היכרא.

    Ritva on Chullin 84b · Sefaria

    מאירי

    וכן ראוי לו לאדם שלא לפזר מעותיו אלא לפי הצורך הן במאכל הן במלבושים הן בשאר דברים דרך צחות אמרו חכמים מי שהניח לו אביו מעות של רבית ורוצה לאבדן ילבש כלי פשתן וישתמש בכלי זכוכית לבנה וישכור פועלים ואל ישב עמהם וכן פרשו חכמים ז"ל טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט לעולם יאכל אדם וישתה בפחות ממה שיש לו וילבש ויתכסה כפי מה שיש לו ויכבד אשתו ובניו ביתר ממה (שאין) [שיש] לו שהם תלויים עליו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם:

    השוחט לחולה בשבת אפי' היה לו עפר מוכן מבעוד יום אינו רשאי לכסות אלא ממתין עד לערב ואם רשומו ניכר מכסה וכן הדין בשחט שלא לחולה ובעבירה ששחיטתו כשרה על הצדדין שביארנו בפרק ראשון שאינו מכסה עד לערב ויש מתירין בעפר מוכן אלא שבדקר נעוץ מיהא מודים באיסורה והדברים נראין כדעת ראשון:

    כבר ביארנו בכוי שאין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו שאין מכסין את דמו ובמסכת שבת התבאר שאע"פ שמילה בזמנה דוחה שבת מ"מ ספק מילה כגון נולד ערב שבת בין השמשות אינה דוחה שבת ואפי' יום טוב ואין צריך לומר מילה שלא בזמנה:

    תקיעת שופר במקדש דוחה שבת כמו שהתבאר במסכת ראש השנה אבל בגבולין אינה דוחה שבת אף לאותם שחייבים בתקיעת שופר בודאי ומ"מ דוחה היא יום טוב אף לאותם שאינן מחוייבים אלא מספק כגון טומטום אף הנשים מותרות הן לתקוע מתורת רשות על הדרך שאמרו עליהן שהן סומכות מתורת רשות ואע"פ שיש בסמיכה סרך תשמיש בעלי חיים כמו שהתבאר וכן הדין בכל המצות שהנשים פטורות מהן ומ"מ דוקא שלא בברכה ויש אומרים אף בברכה וכבר כתבנו מזה במסכת חגיגה ובמסכת ראש השנה:

    מילה אינה נוהגת אלא ביום ואם עשאה משעלה עמוד השחר פרשו במסכת מגילה שיצא בדיעבד וקיים מצות מילה הא אם עשאה קודם לכן לא קיים מצות מילה אלא שמ"מ נימול הקטן ויצא מכלל ערל אלא שלא קיימו המוהלים מצות מילה כמו שהתבאר במסכת מגילה:

    למדת ממה שכתבנו בסוגיא זו שהכסוי אינו מעכב אכילת הבשר אלא מכיון שנשחטה מותרת באכילה ואין הכסוי מעכב אלא שהיא מצוה בפני עצמה שלא ממכשירי האכילה:

    Meiri on Chullin 84b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה בתורי ר"ח גרס בתוורי פי' בקרים כו' עכ"ל פי' הפועלים המוליכין השוורים לחרישה נקראין תוורי כמו שתאמר מן חמור חמרי כך תאמר בלשון עברי מן בקר בקרי ובלשון ארמי מן תור תוורי על הפועלים ועיין בתוס' פי' אלו מציאות וק"ל:

    בד"ה כסוי שאין ודאי דוחה כו' אבל טעמא דמפרש התם דבדקר נעוץ כו' אתי ק"ו דהכא שפיר כו' מ"מ אסרו משום טורח אינו דין כו' משום איסור גומא כו' עכ"ל דבריהם צריכין ביאור והוא למאי דבעי רבה למימר התם טעמא דאין שוחט כוי בי"ט דאפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק הוי טעמא משום דבספק לא התירו אפי' בדקר נעוץ משום איסור גומא דרבנן ולפי זה אתי ק"ו דהכא שפיר דאיכא למימר לפום הכי דהא דבשבת אסור אפי' הכינו מבע"י בדקר נעוץ לאו משום איסור טורח אלא משום איסור גומא ואהא הקשו דהאי תירוצא לא קאי התם כדפרכינן לספק מ"ט לא משום דקעביד גומא ודאי נמי כו' וא"כ בספק נמי שרי בדאיכא דקר נעוץ וליכא למיסר משום איסור גומא בספק אלא כדמסיק אי משום מוקצה דדעתו לודאי כו' ואי משום איסור חלב והני טעמי לא שייכא בשבת דאפי' מבע"י אסור בשבת דהיינו דקר נעוץ ואהא תירצו די"ל בדוחק ק"ו הכי כו' ניחא לן למימר דבין למאי דבעי למימר מעיקרא דאסרו ספק משום איסור גומא בין למאי דמסיק דאסרו ספק משום מוקצה דבשבת לא אסרו אלא משום טורח ואינו דין שאין ספק דוחה י"ט משום איסור גומא למאי דס"ד דמעיקרא דמשום איסור גומא אסרו ספק וכן אינו דין למסקנא שאין ספק דוחה י"ט משום מוקצה והדברים ברורים למבין ודו"ק:

    בד"ה תקיעת שופר כו' א"נ ה"ק כו' שמא יעבירנו כו' דאיכא נמי איסורא דרבנן בתקיעה שהיא חכמה כו' עכ"ל יש לדקדק דהיכי קעביד ק"ו לאסור בספק י"ט משום איסור תקיעה גופה הא מהיכא דקמבעי למיעבד ק"ו משבת לא אסרו משום איסור תקיעה גופה דא"כ ל"ל התם טעמא דשמא יעבירנו כיון דאיכא לאוסרו נמי משום איסור תקיעה גופה ואפשר לומר משום אינך דקאמר התם נמי בלולב ומגילה דאינן דוחין שבת נקט טעמא דשמא יעבירנו ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Chullin 84b · Sefaria

    מהר"ם

    ד"ה בזוגיתא חיורתא וכו' ומיהו ר"ת מפרש דאכלך דמתני' קאי ד"ל והמשנה נשנית קודם החורבן:

    ברש"י ד"ה לישמטו לאמורי' וכו' ל"א וכו' ישמטו את האמורא מלפניו וכו' כצ"ל פי' מתורגמן משום שהיו רגילין לדרוש על ידי מתורגמן העומד אצלו ומשמיע דבריו לעם:

    ד"ה אין ספיקא דוחה יום טוב כו' כגון נולד בין השמשות וכו' חל יו"ט וכו' נמול לאחד עשר וכו'. ר"ל אלמא דמילה שלא בזמנה אין דוחה י"ט ומיניה יליף נמי דה"ה נולד בין השמשות של כניסת י"ט דהוי הי"ט ספק שמיני ספק תשיעי אין מוהלין אותו בי"ט משום דשמא תשיעי הוא והוי ליה מילה שלא בזמנה אבל ממתניתין גופא לא שמעינן בהדיא בין השמשות משום דבמתניתין הוי שלא בזמנה ודאי דהא עכ"פ הי"ט הוא התשיעי שהרי אפי' היה בין השמשות שנולד בו לילה היה השבת שמיני שלו וק"ל:

    Maharam on Chullin 84b · Sefaria

    בן יהוידע

    דָּרַשׁ רַב עֲוִירָא, זִמְנִין אָמַר לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַמִי וְזִמְנִין אָמַר לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַסִי. קשא יאמר בכל פעם בשם שניהם דהיינו שיאמר רבי אמי ורבי אסי דאמרי תרווייהו וכדאיתא בתלמודא בכמה דוכתי רב ושמואל דאמרי תרווייהו וכן כיוצא בזה? ונראה לי בס"ד דידוע דרבי אמי היה גדול מרבי אסי וכמו שכתבו התוספות בבתרא (דף לד: ד״ה הוה) ולכן היה רבי אסי קורא אותו 'רבי' אף על גב דחבירו הוה ולכן בכל מקום מזכירין את רבי אמי קמיה דרבי אסי מיהו רב עוירא היה תלמיד רבי אסי אכן אם יאמר ר"א ור"א דאמרי תרווייהו איך יזכירם? אם יזכיר את רבי אמי קמיה רבי אסי הא רבי אסי רבו היה ואם יזכיר רבו קודם גם זה לא אפשר כיון דרבי אמי גדול ממנו, לכן כך היה מנהגו זמנין אמר לו משמיה דרבי אמי בלבד זמנין אמר לו משמיה דרבי אסי בלבד כי באמת הוא שמע דבר זה משניהם.

    וִיכַבֵּד אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ קשא זה היותר מהיכן יביאנו וכי יגזול ויביא להם? ואם תאמר ילוה מאחרים הנה הלוה מאחר ויודע שאין יכול לפרוע לו עליו נאמר לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם (תהלים לז, כא)! ונראה לי בס"ד הכונה שאם הוא משער שכר מלאכתו שמונים דינר בחודש או שיש לו שכר קצוב שמונים דינר בחודש והוא צריך לו בשביל אכילה של בשר בכל יום ארבעים דנרים ובשביל שתיה עשרים דנרים ובשביל מלבושים הכרחים עשרים ונמצא שלא נשאר בידו מעות יתרים כדי לכבד בהם אשתו ובניו במלבושים יקרים, לכך בא בעל המאמר לומר יאכל וישתה פחות ממה שיש לו שלא יוציא ששים דנרים בשביל אכילה ושתיה אלא יפחות מזה דהיינו שלא יאכל בשר אלא שני לילות בשבוע ושני לילות דגים ושני לילות ירק ובזה יוציא לאכילה ושתיה חמשים דנרים וישאר בידו עשרה דנרים יכבד בהם אשתו ובניו במלבושים לעשות להם מלבושים יקרים ונמצא הוא מכבד אשתו ובניו ממה שמקמץ מיניה וביה ועל זה מביא הכתוב (תהלים קיב, ה) 'טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה' והיינו חונן דרך חנינה לעשות מותרות וזה היתרון מלוה אותו מדיליה על ידי 'שֶׁיְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט' שלא יאכל בשר כל לילה אלא שני לילות בשבוע בשר ושני לילות דגים ושני לילות ירק. ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר ' יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ ' אין הכונה על היכולת שלו במעות אלא הכונה על חשיבות המנה שמביא לאשתו שתהיה חשובה ומפוארת יותר מן המנה שמביא לעצמו. מעשה בחסיד אחד שיצא לשוק לקנות טאקה אחת של משי בשביל בגד שבת לעצמו וטאקה אחת של משי בשביל בגד לאשתו וקנה שתיהם שוין בגוון אחד ורק האחת מעולית בזיוה והדרה כפליים על חברתה והוא נתן האחת המשובחת יותר לתופר בשוק שיתפור אותה בגד לעצמו והשרת הגרועה הביא לאשתו שתתפור אותה בגד לעצמה והתופר הביא לו הבגד בערב שבת בסוף היום קודם שהלך לקבלת שבת והוא לקחו מיד התופר ובירך עליו שהחיינו ולבשו והלך לבית הכנסת ולא ראתה אותו כי היתה עסוקה בצרכי שבת והיא גם כן לבשה בגד החדש שלה וקבלה שבת בנרות. ובבוא בעלה מבית הכנסת ראתה הבגד של בעלה משובח על שלה כפליים וחרה לה מאד על אשר לקח החשובה לעצמו והביא לה הגרועה ותאמר לו הקשוט נאה לאיש או לאשה? ויאמר להאשה. ותאמר אם כן למה אתה לקחת המפוארת להתקשט בה ולי הבאת הגרועה? ויאמר אני קשטתי עצמי לכבוד שבת כי זה הבגד הוא ללבשו בשבת. ותאמר אף על פי כן הקשוט ראוי לי ולא לך! ונעשה ויכוח ביניהם בדבר זה עד השינה. והנה אחר שישן חלם שראה נייר אחד לבן כתוב עליו תיבת יגל באשורית ותחתיה תיבת אש ויקץ ותפעם רוחו כי אמר תיבת 'יגל' הוא סימן טוב לשמחה וגילה אך תיבת 'אש' דין הוא ויצטער ממנה והלך אצל הרב לפתור לו החלום ויספר לו חלומו לפתור אותו, וישאלהו אם היה לך בזו הלילה ריב עם אנשי ביתיך? ויאמר לאו אלא רק ויכוח דברים היה ביני לבין אשתי וישננו בויכוח זה ויספר לו על מה היה הויכוח, והבין הרב פתרון החלום ויאמר לו מן השמים הראו לך שהאמת עם אשתך והיה צריך שתתן לה הטאקה המהודרת להתקשט היא בה ואתה תקח הגרועה ותיבת 'יגל' היא ראשי תיבות ' לֹ א יִ לְבַּשׁ גֶּ בֶר' ותיבת אש היא ראשי תיבות ' שִׂ מְלַת אִ שָּׁה' (דברים כב, ה) שהגידו לך זו הטאקה אשר לבשת ראוי שתהיה שמלת אשה ואתה הגבר לבשת שמלה הראויה לה והראו לך דבר זה בראשי תיבות למפרע להורות לך כי אתה הלכת בדרך הפוך שקשטת עצמך בבגד החשוב ולאשתך הבאת בגד הגרוע. נמצינו למידין אם האדם קונה בגד לעצמו ולאשתו ולא נזדמן לו לקנות שניהם מן החשוב אלא נזדמן לו אחד חשוב ואחד גרוע שיכבד אשתו בבגד החשוב והוא יקח הגרוע ועל כיוצא בזה קאמר שיכבד אשתו ובניו במנה שהיא חשובה יותר מן המנה שיש לו לעצמו כי להם הקדימה בדבר החשוב וכמ"ש באותה מעשה.

    וְהוּא תָּלוּי בְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם הא דנקיט לשון זה ולא אמר תלוי בהקדוש ברוך הוא, נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו המפרשים ז"ל בביאור ' בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם בָּרוּךְ גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הָאָרֶץ ' כי בתחלה ברא העולם במחשבה בלבד ושלטה מדת הדין לכך כתיב 'בְּרֵאשִׁית' זו המחשבה, בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וכו' (בראשית א, א) זכר שם אלהים שהוא דין ואחר כך בראו באמירה דכתיב 'וַיֹּאמֶר וַיֹּאמֶר' במעשה בראשית בזה גברו הרחמים בעולם ולכך נאמר בְּיוֹם עֲשׂוֹת הֳ' אֱלֹקִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם (בראשית ב, ד) שזכר שם הרחמים קודם שם הדין. ולכן כיון שאמר 'וְהָיָה הָעוֹלָם' לכך 'מְרַחֵם עַל הָאָרֶץ' עד כאן דבריהם. ולזה אמר שיכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו וזהו ממידת הרחמנות הגדולה יען כי 'הֵם תְּלוּיִים בּוֹ וְהוּא תָּלוּי בְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם' אָמַר דייקא שבזה רצה להגביר מדת הרחמנות בעולם והאדם צריך ללמוד ממידת הבורא יתברך וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק אחרי ה' אלהיכם תלכו (דברים יג, ה) מה הוא רחום אף אתה וכו'.

    Ben Yehoyada on Chullin 84b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת חולין, דף פ״ד, עמוד ב׳, בהיקף של כ־340 מילים ב־14 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 14 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 116 מילים

      נפתחת ב״הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְעַשֵּׁר יַעֲסוֹק בִּבְהֵמָה דַּקָּה. אָמַר רַב…״

    2. קטע 251 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּסָא דְּחָרָשִׁין, וְלָא כָּסָא…״

    3. קטע 343 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִי שֶׁהִנִּיחַ לוֹ אָבִיו…״

    4. קטע 453 מילים

      נפתחת ב״דָּרֵשׁ רַב עַוִּירָא, זִימְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ…״

    5. קטע 536 מילים

      נפתחת ב״דָּרֵשׁ רַב עֵינָא אַפִּתְחָא דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא:…״

    6. קטע 624 מילים

      נפתחת ב״מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה מִילָה שֶׁוַּדָּאָהּ דּוֹחֶה שַׁבָּת,…״

    7. קטע 714 מילים

      נפתחת ב״אָמַר לוֹ: תְּקִיעַת שׁוֹפָר בִּגְבוּלִים תּוֹכִיחַ, שֶׁאֵין…״

    8. קטע 820 מילים

      נפתחת ב״הֵשִׁיב רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרִיבִּי תְּשׁוּבָה: מָה…״

    9. קטע 920 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אַבָּא: זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים…״

    10. קטע 1017 מילים

      נפתחת ב״קָתָנֵי מִיהַת, כִּסּוּי שֶׁאֵין וַדָּאוֹ דּוֹחֶה שַׁבָּת.…״

    11. קטע 113 מילים

      נפתחת ב״וְדִלְמָא דְּעָבַר וְשָׁחַט?…״

    12. קטע 129 מילים

      נפתחת ב״דּוּמְיָא דְּמִילָה: מָה מִילָה בִּרְשׁוּת, אַף כִּסּוּי…״

    13. קטע 1314 מילים

      נפתחת ב״אָמְרוּ לוֹ: תְּקִיעַת שׁוֹפָר בַּגְּבוּלִין תּוֹכִיחַ, שֶׁאֵין…״

    14. קטע 1420 מילים

      נפתחת ב״מַאי סְפֵיקָהּ? אִילֵּימָא סָפֵק חוֹל סָפֵק יוֹם…״

    לשון המקור

    הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְעַשֵּׁר יַעֲסוֹק בִּבְהֵמָה דַּקָּה. אָמַר רַב חִסְדָּא, מַאי דִּכְתִיב: ״וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנְךָ״ – שֶׁמְּעַשְּׁרוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן.

    וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּסָא דְּחָרָשִׁין, וְלָא כָּסָא דְּפוֹשְׁרִין. וְהָנֵי מִילֵּי בִּכְלִי מַתָּכוֹת, אֲבָל בִּכְלִי חֶרֶשׂ לֵית לַן בַּהּ. וּבִכְלֵי מַתָּכוֹת נָמֵי לָא אֲמַרַן, אֶלָּא דְּלָא שָׁדֵי בְּהוּ צִיבַיָּא, אֲבָל שָׁדֵי בְּהוּ צִיבַיָּא לֵית לַן בַּהּ. וְכִי לָא שָׁדֵי בְּהוּ צִיבַיָּא נָמֵי לָא אֲמַרַן, אֶלָּא דְּלָא צִיץ, אֲבָל צִיץ לֵית לַן בַּהּ.

    וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִי שֶׁהִנִּיחַ לוֹ אָבִיו מָעוֹת וְרוֹצֶה לְאַבְּדָן – יִלְבַּשׁ כְּלֵי פִשְׁתָּן, וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי זְכוּכִית, וְיִשְׂכּוֹר פּוֹעֲלִים וְאַל יֵשֵׁב עִמָּהֶן. יִלְבּוֹשׁ כְּלֵי פִשְׁתָּן – בְּכִיתָּנָא רוֹמִיתָא. וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי זְכוּכִית – בְּזוּגִּיתָא חִיוָּרְתָּא. וְיִשְׂכּוֹר פּוֹעֲלִים וְאַל יָשַׁב עִמָּהֶן – בְּתוֹרֵי דִּנְפִישׁ פְּסֵידַיְיהוּ.

    דָּרֵשׁ רַב עַוִּירָא, זִימְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, וְזִימְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַסִּי: מַאי דִּכְתִיב ״טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט״? לְעוֹלָם יֹאכַל אָדָם וְיִשְׁתֶּה פָּחוֹת מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, וְיִלְבַּשׁ וְיִתְכַּסֶּה בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, וִיכַבֵּד אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, שֶׁהֵן תְּלוּיִין בּוֹ וְהוּא תָּלוּי בְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם.

    דָּרֵשׁ רַב עֵינָא אַפִּתְחָא דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא: הַשּׁוֹחֵט לַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת חַיָּיב לְכַסּוֹת. אֲמַר לְהוּ רַבָּה: אֶשְׁתּוֹמָא קָאָמַר, לִישְׁמְטוּהּ לְאָמוֹרֵיהּ מִינֵּיהּ, דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כּוֹי אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב, וְאִם שְׁחָטוֹ אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ.

    מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה מִילָה שֶׁוַּדָּאָהּ דּוֹחֶה שַׁבָּת, אֵין סְפֵיקָהּ דּוֹחֶה יוֹם טוֹב, כִּסּוּי שֶׁאֵין וַדָּאוֹ דּוֹחֶה שַׁבָּת, אֵין דִּין שֶׁאֵין סְפֵקוֹ דּוֹחֶה יוֹם טוֹב?

    אָמַר לוֹ: תְּקִיעַת שׁוֹפָר בִּגְבוּלִים תּוֹכִיחַ, שֶׁאֵין וַדָּאָהּ דּוֹחֶה שַׁבָּת, וּסְפֵיקָהּ דּוֹחֶה יוֹם טוֹב!

    הֵשִׁיב רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרִיבִּי תְּשׁוּבָה: מָה לְמִילָה שֶׁכֵּן אֵינָהּ נוֹהֶגֶת בְּלֵילֵי יָמִים טוֹבִים, תֹּאמַר בְּכִסּוּי שֶׁנּוֹהֵג בְּלֵילֵי יָמִים טוֹבִים!

    אָמַר רַבִּי אַבָּא: זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁאָמַר רַבִּי חִיָּיא ״אֵין לִי עֲלֵיהֶם תְּשׁוּבָה״, וְהֵשִׁיב רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרִיבִּי תְּשׁוּבָה.

    קָתָנֵי מִיהַת, כִּסּוּי שֶׁאֵין וַדָּאוֹ דּוֹחֶה שַׁבָּת. מַאי וַדָּאוֹ דְּכִסּוּי דְּלָא דָּחֵי שַׁבָּת? לָאו הַשּׁוֹחֵט לְחוֹלֶה בְּשַׁבָּת?

    וְדִלְמָא דְּעָבַר וְשָׁחַט?

    דּוּמְיָא דְּמִילָה: מָה מִילָה בִּרְשׁוּת, אַף כִּסּוּי נָמֵי בִּרְשׁוּת.

    אָמְרוּ לוֹ: תְּקִיעַת שׁוֹפָר בַּגְּבוּלִין תּוֹכִיחַ, שֶׁאֵין וַדָּאָהּ דּוֹחֶה שַׁבָּת, וּסְפֵיקָהּ דּוֹחֶה יוֹם טוֹב.

    מַאי סְפֵיקָהּ? אִילֵּימָא סָפֵק חוֹל סָפֵק יוֹם טוֹב – הַשְׁתָּא וַדַּאי יוֹם טוֹב דָּחֲיָא, סָפֵק יוֹם טוֹב סָפֵק חוֹל מִיבַּעְיָא?