מסכת חולין דף פ״ב עמוד ב׳

אבל תרי לא שחט אחד האם ואחד הבת אפילו אחרון פטור קא משמע לן:

לא ישחטו דמשמע לא על ידי אחד ולא ע"י שנים לא יהיו נשחטין:

מאי לא תשחטו דמשמע דתרוייהו עבדי איסורא:

בהעלם אחד שלא נודע לו בנתים שחטא ובשוגג חייב שתי חטאות וה"ה נמי דמחייב בהתראה אחת ובלאו אחד שני מלקיות:

דלישמעינן בעלמא היכא דאין גופין מוחלקים כגון בשני זיתי חלב:

דאע"ג דגופין מוחלקים שעל ידי שתי פרות באין לו שני מלקיות הללו. ופליג סומכוס בסיפא וה"ה לרישא דקתני שחט שני בניה ואח"כ שחטה סופג מ' לסומכוס סופג פ' וכך מצאתי בתוספתא (פ"ה ה"א) שחט ה' בניה ואחר כך שחטה סומכוס אומר משום רבי מאיר חייב משום חמשה לאוין:

הזורע כלאים כלאים משמע שזרע וחזר וזרע:

ועוד מאי כלאים כלאים חדא זריעה נמי מחייב חדא:

הזורע כלאים כלאים לוקה תימה דמשמע הכא דבחד כלאים לא לקי אלא חדא ואמאי לא לקי נמי משום לא תסיג גבול רעך (דברים י״ט:י״ד) דלענין איסור כלאים דריש לה בשבת בפ' ר' עקיבא (שבת דף פה.) וי"ל דכיון דאתא נמי לאזהרה דמסיג גבול אין לוקין עליו משום כלאים כמו שאין לוקין על השגת גבול דניתן להשבון ועוד דהוי לאו שבכללות:

תנינא נזיר שהיה שותה כו' אע"ג דהך דהזורע כלאים ברייתא היא ובכמה ברייתות שונה מה שבמשנה מ"מ היה לו לשנות באותו ענין ששונה במשנה וכה"ג אשכחן בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עד.) גבי אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי דפריך תנינא מה טיבו של עובר זה כו' ופי' שם בקונטרס דהכי פריך תנינא כלומר התם הוה ליה למיתני:

אלא פשיטא בבת אחת ובהתראה אחת פי' או בהתראה אחת ואפי' בזה אחר זה דאפילו בהא פטרי רבנן כמו נזיר שהיה שותה כל היום דאינו חייב אלא אחת:

ולאפוקי מדרבי יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד - נראה דאינו חייב משום כלאי הכרם קאמר אבל מודה דמשום כלאי זרעים מיחייב בתרי מינין בחטה ושעורה לחודיה וכן משמע דכי קאמר קמ"ל דכי זרע חטה וחרצן ושעורה וחרצן נמי חייב ולא נקט חטה ושעורה משמע דמודי בה ר' יאשיה ועוד נראה לפרש דקרי תרי גווני כלאים כלאי זרעים וכלאי הכרם חטה ושעורה וחטה וחרצן ובחד גוונא מודי רבי יאשיה ובחד פליג אבל חטה וחרצן ושעורה וחרצן כולה חד גוונא הוא ויש ספרים שכתוב בהם בהדיא או שעורה וחרצן ואפילו לספרים דכתיב בהם ושעורה יש לפרש כמו או שעורה ולהכי לא מצי לאוקומי כלאים בבת אחת כמו חטה ושעורה וחרצן דלקי תרתי לאפוקי מדרבי יאשיה דהא לרבי יאשיה נמי לקי תרתי וכן משמע בירושלמי במס' כלאים בפ"ט דקאמר על דעתיה דר' יאשיה כתיב שדך לא תזרע כלאים ולאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך פי' כיון דבלא חרצן מיחייב משום שדך דאי לא מחייב ר' יאשיה בכלאי זרעים בלא כרם מאי קא בעי ומשני משום שדך לוקה ומשום כרמך לוקה וטעמא דר' יאשיה דבכלאי הכרם לא מחייב אלא בג' מינים ובכלאי זרעים מחייב בב' מפרש ר"י משום דזריעת כלאים משמע שני מיני זרעים וחרצן לאו מין זרע הוא אבל אין לפרש דמשמע ליה לא תזרע בהדי כרמך כלאים אבל שדך בלא שום זרע קרוי שדה דהא לא שייך לפרש כן גבי בהמתך ומיהו ר' יהודה במס' כלאים (פ"א מ"ט) לא מחייב בכלאי זרעים עד שיזרע חטה ושעורה וכוסמת או שני חטים ושעורה או שני שעורים וחטה דבעי כלאי זרעים בהדי שדך והא דאמר בריש פרק בתרא דבכורות (דף נג:) יצהר ותירוש אין מעשרין מזה על זה דאמר קרא כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן אמרה תורה תן חלב לזה וחלב לזה אין לי אלא תירוש ויצהר תירוש ודגן דגן ודגן מנין אמרת ק"ו ומה תירוש ויצהר שאין כלאים זה בזה אין מעשרין כו' ולרבי יאשיה מייתי לה הכי ומה תירוש ויצהר שאין כלאים זה בזה (אפי' ע"י דבר אחר) אין מעשרין מזה על זה תירוש ודגן דגן ודגן שהם כלאים ע"י דבר אחר כו' לא נקט דבר אחר אלא משום תירוש ודגן:

מאי טעמא דרבי יהודה התראת ספק היא וא"ת והא מסיקנא בפ' גיד הנשה (לקמן חולין דף צא.) דמפשט פשיטא ליה לרבי יהודה דשל ימין וי"ל דהכא בעי למימר דתפשוט מהכא דלא מספקא ליה ומסיק דלעולם לא תפשוט וסבר לה כאידך כו':

(ו)לעולם רבנן וכו' והאי דקתני כלאים לאפוקי מדרבי יאשיה דאמר רבי יאשיה אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד קא משמע לן או חטה וחרצן או שעורה וחרצן. כלומר שבאחד מאלו חייב מה שאין כן לר' יאשיה עד שיזרע שלשתן חטה ושעורה וחרצן, וקיימא לן כרבי יאשיה כדאמרינן (לקמן חולין קלו, ב) נהגו עלמא כתלתא סבי וחד מינייהו כרבי יאשיה בכלאים, ומיהו הא דאמר ר' יאשיה דאינו חייב אלא בזורע שלשתן, היינו משום (ד)לאו דכלאי הכרם, וטעמא דידיה משום דכתיב (דברים כב, ט) לא תזרע כרמך כלאים כלומר בעי חוץ מכרמך כלאים, וה(ו)א דבעי כרמך בדרך זריעה כמו שזרע החרצן, משום דלא כתיב כרמך לא תזרע כלאים, אבל משום כלאי זרעים בתרי (גווני) [גרעיני] כגון חטה ושעורה או שני מינין אחרים ודאי מלקא לקי משום שדך לא תזרע כלאים, וזורע חטה ושעורה וחרצן לוקה שתים, אפילו לרבי יאשיה, ומשום הכי אוקמה בזורע חטה וחרצן או שעורה וחרצן לאפוקי מדרבי יאשיה, ולא אוקמה כלאים בזורע חטה ושעורה וחרצן בבת אחת דלקי תרתי, חדא משום כלאי הכרם, וחדא משום כלאי זרעים, לאפוקי מדר' יאשיה דלא לקי אלא חדא, דהיינו משום כלאי הכרם, משום דלר' יאשיה תרתי נמי לקי כמ"ש, והכי מוכח בירושלמי במסכת כלאים פרק שמיני (ה"א) דגרסינן התם כתיב לא תזרע כרמך כלאים מלמד שאינו חייב עד שיזרע שני מינין בכרם דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר אפילו מין אחד, על דעתיה דרבי יאשיה כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים כלומר שהרי בכל שני מינין חייב משום כלאי זרעים, חבריה אמרי להתרייה שאם התרו בו משום כרמך [ומשום שדך] לוקה באיזה שיתרו בו לוקה, ואם התרו בו משום שניהם לוקה שתים. כיון דשני לאוין הן, ולא פליגי רבי יונתן ורבי יאשיה אלא בלאו דכלאי הכרם, דר' יאשיה משמע ליה דכלאים בעינן לבד מכרמך מדכתיב כרמך כלאים. ורבי יונתן משמע לכשיהיה בכרמך יהיה כלאים דהיינו מין אחר בכרם. ואם תאמר ולרבי יאשיה מאי שנא דבכלאי הכרם בעינן שני מינין מלבד כרמך, ובכלאי זרעים מחייב בכל שני מינין, דהא נמי שדך לא תזרע כלאים כתיב. יש לומר דשדך שדה בור משמע, ושדה לבן נמי שדה מיקרי, הילכך בזורע כלאים בשדה חייב, אבל כרם לא מיקרי אלא על ידי הגפנים, הילכך כי כתיב רחמנא לא תזרע כרמך כלאים לא חייב אלא על הזורע כלאים בכרם, דהיינו שני מינין לבד מן הכרם. ומיהו במסכת כלאים (פ"א, מ"ט) משמע דרבי יהודה לא מחייב נמי משום כלאי זרעים אלא בזורע שלשה מינין כגון חטה ושעורה וכוסמת או שני חיטין ושעורה או שני שעורין וחטה, דבעינן כלאי זרעים כראי כלאי הכרם. והראב"ד ז"ל כתב נ"ל דלענין איסור הפירות קאי, ושמא מדכתיב (דברים כב, ט) פן תקדש המלאה הזרע ותבואת הכרם והם זרע דומיא לתבואה שאין עושין אלא לג' שנים כדאיתא במסכת כלאים בפרק שני (מ"ה), אבל לענין מלקות כל תרי מיני זרעים נמי עם חרצן חייב במפולת יד משום כלאי הכרם, ומשום כלאי זרעים כל תרי מיני נמי חייב, ודוקא במפולת יד כר' יאשיה דהא כתיב שדך לא תזרע כלאים בעינן כלאים בשעת זריעה, מיהו לענין איסור הפירות דכלאי הכרם בקנבוס ולוף וחרצן אף על פי שלא נזרעו במפולת יד אסורים כדדרשינן (לקמן חולין קטז, א) כתיב המלאה וכתיב הזרע, ומתרצינן זרוע ובא בתוספת זרוע מעיקרא בהשרשה, וכתב עליו הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל ואינו נכון דזרוע מעיקרא למלקות וזרוע ובא בתוספת לענין איסור הפירות שוין הן בין לר' יאשיה בין לרבנן, לרבנן במין אחד ולרבי יאשיה בשני מינין, לפיכך כל מקום ששנינו במשניות עציץ נקוב לענין קדוש משכחת לה לרבי יאשיה בעציץ של שני מינין חטה ושעורה, והוא הנכון, ע"כ. צריך להוסיף כאן הערה על סדר הקטעים שאינו תואם עם הגמרא שלנו.

נזיר שהיה שותה כל היום כלו והתרו בו בתחלת המעשה אינו לוקה מצד איסור היין אלא אחת אע"פ ששתה כמה רביעיות בכמה פעמים ואם התרוהו על כל רביעית ורביעית לוקה על כלם:

הזורע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד בארץ לוקה משום כלאי הכרם ומשום כלאי זרעים ובחוצה לארץ אסור משום כלאי הכרם אבל חטה וחרצן או שעורה וחרצן אין בו דין כלאי הכרם זרע חטה ושעורה בידו אחת ושעורה וחרצן בידו אחת אע"פ שהכל בבת אחת יראה מסוגיא זו שאין כאן דין כלאי הכרם הואיל ואינן במפולת יד אחת אלא הרי הוא כדין חטה וחרצן וכבר ביארנו דינו במסכת ברכות פרק מי שמתו ויש חולקין בזו:

גיד הנשה נוהג בין בירך של ימין בין בירך של שמאל ואם אכל כזית מכל אחד מהם והתרו בו על כל אחת מהן לוקה שתים וכן אם אכל שניהן שלמים אע"פ שאין בהם כזית וכן על כל גיד וגיד הן מבהמה אחת והן משתי בהמות:

מי שנסתפק לו בשנים איזה מהם אביו ומ"מ אחד מהם אביו בודאי כגון אשה שנתגרשה ולא שהתה שלשה חדשים ונשאת וילדה לשבעה ואין ידוע אם הוא בן תשעה לראשון או בן שבעה לשני וגדל והכה את זה וחזר והכה את זה והתרוהו בכל פעם ופעם משום מכה אביו חייב אע"פ שלא הכם בבת אחת שנמצאת התראתו ספק שמא אינו אביו הואיל והתרוהו מספק ונתברר המעשה חייב שהתראת ספק שמה התראה ומחייבת לכשיתברר המעשה ואין צריך לומר אם הכם בבת אחת:

עבר על לאו הניתק לעשה והתרוהו ואמרו לו לא תעשה דבר זה שאם תעשהו תלקה אא"כ תקיים עשה שבו ונתברר שאי אפשר לו אחר כן לקיים העשה לוקה אע"פ שהתראה זו בשעתה היתה בספק:

כל לאו שאין בו מעשה כגון מותיר בשר הפסח עד הבקר וכיוצא בו אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם כמו שיתבאר במקומו:

גמרא להודיעך כחן דרבנן דאע"ג דגופין מוחלקין פטרי כו' וה"ה דהמ"ל להודיעך כחן דרבנן דאע"ג דהוי כשני שמות אותו ואת בנו ובנו ואותו פטרי רבנן כמ"ש התוס' דמה"ט פליגי בסיפא ולא נקט פלוגתייהו ברישא אלא דנקט תלמודא הך סברא דגופין מוחלקין דהא ברישא דליכא ב' שמות נמי פליג סומכוס כדמוכח מן התוספתא שהביא רש"י ז"ל ודו"ק:

בפרש"י בד"ה בבת א' בידו א' חטה וחרצן ובידו אחת שעורה וחרצן עכ"ל בחנם נקט בכה"ג דבידו א' חטה וחרצן וכן בשניה חטה וחרצן נמי הוי כעין ב' זיתים וצ"ע ודו"ק:

תוס' בד"ה ולאפוקי מדר' יאשיה כו' ולהכי לא מצי לאוקמא כלאים בבת אחת כו' דהא לר' יאשיה נמי לקי תרתי כו' וחלב לזה אין לו כו' זה בזה אין מעשרין כו' עכ"ל כצ"ל פי' אבל אי לא הוי לקי לר' יאשיה אכלאי זרעים בחטה ושעורה הכא דאיכא חרצן בהדייהו לא הוי לקי תרתי דכלאי זרעים וכלאי כרם חד גוונא הוא דלא מחייב נמי אכלאי זרעים אלא בדאיכא נמי חרצן בהדייהו ולא הוי לקי אהני ב' לאוי אלא חדא וכן מוכח מירושלמי שהביאו ודו"ק:

ד"ה ולאפוקי מדרבי יאשיה וכו' אבל מודה דמשום כלאי זרעים מיחייב בתרי מינים. ר"ל דתרי לאוין בתורה כלאי זרעים וכלאי כרם ובכלאי זרעים מודה רבי יאשיה דמיחייב בתרי מינים דהיינו חטה ושעורה אבל משום כלאי כרם דהיינו חרצן לא מיחייב עד דאיכא תלתא מינים דהיינו חטה ושעורה וחרצן וכשזורע הני תלתא מינים מיחייב תרתי משום כלאי זרעים ומשום כלאי כרם אבל כשזורע חטה וחרצן או שעורה וחרצן לא מיחייב מידי לרבי יאשיה לא משום כלאי זרעים ולא משום כלאי כרם אבל לרבנן מיחייב מיהא משום כלאי הכרם:

בא"ד ובחד גונא מודה רבי יאשיה דהיינו כלאי זרעים דהוא חטה ושעורה וי"ס שכתוב בהן וכו'. ר"ל דלספרים שכתוב בהן קמ"ל דכשיזרע חטה וחרצן ושעורה וחרצן משמע דלהכי קרי תרי גווני כלאים האחד הוא חטה והרצן והשני שעורה וחרצן אבל לספרים שכתוב בהן בהדיא או שעורה וחרצן דמשמע או הא או הא מכלל דתרי גווני היינו כלאי זרעים וחטה וחרצן או כלאי זרעים ושעורה וחרצן והקמ"ל קאי אחדא מינייהו אהא או אהא דתרוייהו חשיבי חדא גונא ולהכי לא מצי לאוקמא כלאים בבת אחת וכו' ר"ל דה"ל לשנויי דלעולם איירי בבת אחת ובהתראה אחת ואפילו לרבנן משכחת תרי מלקות וכגון שזרע חטה ושעורה וחרצן דלקי תרתי משום כלאי זרעים ומשום כלאי הכרם ולאפוקי מרבי יאשיה אלא ודאי גם רבי יאשיה מודה בזה דלקי ב' דבכלאי זרעים מיחייב בתרי מינים לחוד וכיון דאיכא תלתא מיני מיחייב תרתי דהיינו גם משום כלאי הכרם ולכך לא היה יכול לומר לאפוקי מר' יאשיה אלא שיש עדיין לדקדק מה בכך שלא היה יכול לומר לאפוקי מרבי יאשיה ה"ל לאוקמה בכלאים בבת אחת ובהתראה אחת כגון שזרע חטה ושעורה וחרצן דלקי תרתי אפי' לר' יאשיה ויש לחלק דס"ל לגמרא כיון דכה"ג לקי תרתי אפי' לר"י א"כ לא הוי שום רבותא ולכך לא רצה לאוקמא התנא דתנא הזורע כלאים וכו' בהכי אלא במידי דאית ביה רבותא ושום חדוש וק"ל:

[בא"ד] וכן משמע בירושלמי וכו' על דעתיה דר' יאשיה וכו' ר"ל דבירושלמי פריך לר' יאשיה כיון דלא מיחייב אכלאי כרם אא"כ זרע חטים ושעורים וחרצן ובלא חרצן נמי חייב משום כלאי זרעים דכתיב שדך לא תזרע כלאים א"כ לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך ומשני משום שדך לוקה ומשום כרמך לוקה ר"ל כדי ללקות תרתי ודייק מינה התוס' דס"ל לירושלמי לר"י לקי כשזרע חטים ושעורים לחוד בלא חרצן משום כלאי זרעים דאל"כ לא הוי פריך מידי לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך דהיינו חרצן דהא בלא חרצן לא מיחייב מידי אלא ודאי ס"ל דבלא חרצן נמי חייב משום שדך לא תזרע כלאים ולהכי פריך לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך והיינו דקאמרי התוס' דאי לא מחייב ר' יאשיה כלאי זרעים בלא כרם מאי קבעי פי' מאי קפריך וטעמא דרבי יאשיה וכו':

[בא"ד] מפרש ר"י משום דזריעת כלאים משמע שני מינים וכו' כצ"ל:

[בא"ד] אבל אין לפרש דמשמע ליה לא תזרע בהדי כרמך כלאים וכו' ר"ל דהקרקע עצמה לא נקראת כרמך ע"כ ר"ל כרמך דהיינו חרצן לא תזרע בהדי כלאים פי' עם שני מינים אחרים אבל שדך הקרקע עצמה בלא שום זרע נקראת שדך ולכך הוי כפשוטו שדך דהיא הקרקע לא תזרע בה כלאים דהיינו שני מינים ולכך בכלאי זרעים סגי בשני מינים:

[בא"ד] דהא לא שייך לפרש כן גבי בהמתך ר"ל דהתם לא שייך לומר בהמתך לא תרביע בה שני מינים:

[בא"ד] ומה תירוש ויצהר שאין כלאים זה בזה אין מעשרים וכו' כצ"ל:

[בא"ד] דגן ודגן שהן כלאים על ידי ד"א וכו' ר"ל א"כ משמע דלר' יאשיה אפילו דגן ודגן דהיינו חטה ושעורה אינן כלאים כ"א ע"י ד"א דהיינו חרצן ואנו אומרים דבחטה ושעורה מודה ר"י לכך סיימו התוס' דלא נקט ד"א אלא משום תירוש ודגן דהיינו חטה וחרצן דלא מיחייב לרבי יאשיה משום כלאי הכרם עד שיהא חטה ושעורה וחרצן:

תוס' ד"ה ולאפוקי וכו' אבל מודה עי' לעיל דף ס' ע"ב תוס' ד"ה הרכיב: