מסכת חולין דף פ׳ עמוד א׳

בשה ואפי' מקצת שה וכדמפרש רב פפא ואזיל:

הילכך לענין כסוי הדם כו' כלומר הואיל ואוקימנא דלתרוייהו מספקא להו ובשה ואפילו מקצת שה פליגי:

לענין כסוי הדם דקתני אין שוחטין דמשמע ודאי חייב בכסוי ספק פטור ולענין מתנות דפליגי בה:

לא משכחת לה אלא בצבי הבא על התיישה וכו' והא דקתני אין שוחטין רבנן היא ומשום שמא חוששין וחייב בכסוי דאית להו צבי ואפי' מקצת צבי ושמא אין חוששין ופטור מן הכסוי דאפילו מקצת צבי ליכא דבתייש הבא על הצבייה ליכא לאוקומה דתיתוקם כרבנן דהא ודאי איכא מקצת צבי ולישחוט וליכסי לרבנן. ולרבי אליעזר ודאי הוה מצי לאוקמא בתייש הבא על הצבייה שמא חוששין וליכא אלא מקצת צבי ומקצת לית ליה ושמא אין חוששין וכוליה צבי הוא ובעי כסוי אבל ניחא ליה לאוקמא כדרבנן. ולעלין מתנות נמי בצבי הבא על התיישה ולר"א פטור לגמרי דשמא חוששין וליכא אלא מקצת שה דאם ושה ואפי' מקצת שה לית ליה וכיון דמספקא לן המוציא מחבירו עליו הראיה וא"ל אייתי ראיה דאין חוששין וכוליה שה הוא ושקול ולרבנן חייב מיהא בחצי מתנות ממה נפשך דאי אין חוששין כוליה שה הוא ואי חוששין מקצת שיות דאם מיהא איכא ורבנן אית להו שה ואפילו מקצת שה ושקיל פלגא דשיות ואידך פלגא אימא ליה אייתי ראיה דאין חוששין וכוליה שה הוא ושקול. ובתייש הבא על הצבייה ליכא לאוקומיה דא"כ לרבנן נמי ליפטר דנהי נמי דאפי' מקצת שה אמרינן מי לימא לן דאיכא מקצת שה דלמא אין חוששין וכוליה צבי הוא המוציא מחבירו עליו הראיה:

לענין אותו ואת בנו משכחת לה לפלוגתייהו דלעיל בין בתייש כו':

בתייש הבא על הצבייה ולאיסורא בעלמא קאמרי רבנן דנוהג ואסור לשוחטה לנקבה הבאה מן התייש והצבייה עם בנה משום שמא חוששין ואיכא מקצת שה ורבנן אית להו מקצת שה אבל מלקות ליכא דשמא אין חוששין ואפילו מקצת שה ליכא הילכך הויא לה התראת ספק ולא שמה התראה ואין מלקות בלא התראה ולר"א מותר לכתחלה דא"נ חוששין ואיכא מקצת שה לית ליה מקצת שה:

נהי נמי דחוששין איכא מקצת שה דאם:

בריה בפני עצמה ולא מכלאי בהמה וחיה הוא בא דס"ל אין חיה מתעברת מבהמה ולא בהמה מחיה וה"נ אמרינן בב"ק (דף עח.). ומיהו רב יהודה לאו אליבא דר' אליעזר ורבנן נקט מילתא דאינהו ודאי סבירא להו דמכלאי בהמה וחיה הוא בא והכי נמי אמרינן בב"ק חוץ מרבי אליעזר ומחלוקתו שהיו אומרים חיה מתעברת מבהמה:

כוי בריה בפני עצמה היא אמתניתין דכסוי הדם (לקמן חולין פג:) קאי דתנן ונוהג בכוי מפני שהוא ספק ואין שוחטין אותו בי"ט ואם שחטו כו' ולא אכוי שנחלקו בו ר' אליעזר ורבנן קאי כדפירש בקונטרס:

ולא הכריעו בו חכמים אם מין בהמה או מין חיה וא"ת ולבדוק בסימנין דקרנים וי"ל דאפשר דלא היו יכולין לברר בקרניו שפיר אם חדודות וכרוכות יפה:

זה איל הבר וסבר רב נחמן ות"ק דברייתא שהוא ודאי חיה ושוחטים אותו בי"ט ומכסין דמו ופליגי אמתניתין (לקמן חולין דף פג:) אבל אין לומר דלדידהו בהמה הוה דאם כן ת"ק היינו רשב"ג:

מדחשיב ליה בהדי חיות ש"מ דחיה הוא משמע דאי לאו דחשיב ליה בהדי חיות הוי בהמה לכ"ע משום דנקרא שור וקשה קצת דאיל הבר הוי חיה כדפי' לעיל אף על גב דנקרא איל:

ודלמא מינא דתאו הוא וקסבר רב אחא דתאו מין חיה הוא כרבי יוסי דאמר בסמוך שור הבר מין חיה דאי כרבנן דאמרי מין בהמה הוא א"כ כי הוי נמי מין תאו הוי כשר לגבי מזבח:

חולין בחוץ שניהם כשרים ס"ד דמיפסל שני משום לא תאכל כל תועבה כדאמר בפרק כל הבשר (לקמן חולין דף קטו.):

הראשון חייב כרת ושניהם סופגין את הארבעים דלא כר' יצחק אתיא דאמר בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף כג.) חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתם ועוד הוה מצי למתני חולין וקדשים בחוץ ובפנים וכן קדשים וחולין וחולין וקדשים בפנים ובחוץ וכן קדשים וחולין ואי בכל הני דתני יש חדוש איכא למימר דלא תנא להני משום דליכא בהו שום חדוש ואי ליכא חדוש בכל הני דתני צ"ל תני ושייר:

לענין כסוי הדם ומתנות לא משכחת לה אלא בצבי הבא על התיישה פירוש מתנות ודאי לא משכחת לה אלא בהכין, דאי בתייש הבא על הצביה לרבנן היאך חייב דפלגא לא יהיב ליה אידך פלגא אמר ליה אייתי ראיה דחוששין לזרע האב ושקול, ולענין כיסוי נמי לא משכחת לה אלא בהכין כשתמצא לומר כמתניתין דרבנן הוא. ומיהו ודאי משכחת לה בתיש הבא על הצביה אי מוקמת לה לרבי אליעזר, דדילמא (א"ח) [חוששין] לזרע האב [ו]לאו בר כסוי הוא דשה ואפילו מקצת שה לא אמרינן, אלא דניחא ליה לאוקמה לרבנן, והילכך אמר דלא שמכחת לה אלא בצבי הבא על התיישה, ואי נמי משום דניחא ליה טפי לאוקמי כיסוי ומתנות בחד גוונא ומתנות ליכא לאוקמי כלל אלא בהכין כנ"ל.

בתיש הבא על הצביה לאיסורא רבנן סברי כיון דאיכא למימר דחוששין לזרע האב שה ואפילו מקצת שה אמרינן וכו'. על כרחין דצריכין אנו לפרש בתיש הבא על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן כדאוקימנא ברישא דשמעתין, דאי בתיש הבא על הצביה וילדה בן ושחיט לה ולברה אפילו איסורא ליכא וכדאמר רב חסדא הכל מודים בצביה ובנה תיש שהוא פטור מאי טעמה שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו, וצבי הבא על התישה למלקות בכי האי גוונא מיירי בצבי הבא על התיישה ולדה בת והבת ילדה בן ושחיט לה ולברה, ובכי האי גוונא [הוא] דקאמר רבי אליעזר דלא לקי, דדילמא חוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה לא אמרינן והוה ליה צבי ובנו, אבל בצבי הבא על התיישה וילדה בן ושחיט לה ולברה בהא ליכא מאן דפליג, וכולי עלמא מלקה לקי וכדאמר רב חסדא הכל מודים בתישה ובנה צבי שחייב מאי טעמא שה אמר רחמנא ובנה כל דהוא, ואף על גב דאמרינן סתמא בתיש הבא על הצביה ובצבי הבא על התיישה (וילדה) [ולא קאמרינן דילדה] בת ובת ילדה בן משום דסמיך ליה אשקלא וטריא דשקלינן וטרינן עלה בריש שמעתין ופרקינן ומוקמינן לה הכי. ותמיהא לי מה שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל שמפרש לה כצורתה בתייש הבא על הצביה ושחיט לה ולברה לאסורה, שכן כתב (פי"ב מהל' שחיטה ה"ח) ונוהג בכלאים כיצד צבי שבא על העז ושחט את העז ובנה לוקה, אבל עז שבא על הצביה אסור לשחוט אותה ואת בנה, ואם שחט אינו לוקה, פרה ובנה אסרה תורה ולא צביה ובנה. ושמא הוא ז"ל מפרש דהא דמותבינן לעיל במאי עסקינן אילימא בתיש הבא על הצביה וילדה בן ושחט לה ולברה, והא אמר רב חסדא הכל מודים בצביה ובנה תיש שהוא פטור, משום דהוה סלקא דעתין דמחלוקתן דרבנן ורבי [אליעזר] לענין מלקות הוא דפליגי הוא דמותבינן הכי, והיינו דפריך מדרב חסדא דאמר הכל מודים שהוא פטור דמשמע פטור ממלקות, אבל השתא דמוקמינן פלוגתייהו באיסורה אפילו בצביה ובנה תייש אסרי רבנן. ואינו מחוור דכיון דאמרינן דשה אמר רחמנא ולא הצבי והכא ליכא לא שה ולא מקצת שה מאי טעמא מפלגינן בין איסורא למלקות, אי שה ואפילו צבי אמר רחמנא מלקי נמי לקי, ואי שה אמר רחמנא ולא צבי איסורא מנא לן, וצ"ע.

הא דאמרינן שור הבר מין בהמה רבי יוסי אומר מין חיה. פסק הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' מאכלות אסורות ה"ח) כרבנן דאמרי מין בהמה, ומתרגמינן תורבלא, ומיהו לפי גרסת הספרים שלנו דגרסי באתקפתא דאתקיפו על מילתה דרב המנונא ודילמא מינה דתאו הוא, משמע דרב אחא ורב אשי דבתראי נינהו סבירא להו כרבי יוסי דאמר דתאו היינו שור הבר מין חיה הוא, ומדסבירא להו כרבי יוסי ודאי הילכתא כותיה. ועוד דרבי יוסי נמוקו עמו. ומיהו מקצת ספרים יש דלא גרסי באתקפתא דרב אחא אלא דילמא מינה דזמר הוא ותו לא, ושמא אף בספרי הרב ז"ל כך הגירסא ופסק הלכה כרבנן, ועם כל זה יש לתמוה דהא ר' יוסי נמוקו עמו. ולענין עיזי (דבלא) [דבאלא] קיימא לן כרב אחא ורבינא ורב חנן דאמר מינה דחיה הוא ורב חנן נמי דאסהיד עליה דאמימר דשרי תרבייהו.

עז הבר מין חיה הוא ופסולה למזבח וחלב שלה מותר אבל שור הבר הוא מין בהמה וחלבה אסור:

שחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה והילכך שחט הראשון חלין בעזרה אע"פ שהיא שחיטה שאינה מכשרת לאכילה אסור לשחוט את בנה ואם שחט לוקה אבל נחר או עקר או נבל את הראשונה מותר לשחוט את השניה וכן כל כיוצא באלו כמו שיתבאר למטה:

בד"ה [מתקיף לה וכו'] דלמא מינא דאקו כו' או זמר הנך דלא בקיאינן בהו כו' עכ"ל דקדק לפרש הנך דלא בקיאינן בהו דאי בקיאינן בהו כיון דהאי עז הבר לא ממש אקו או תאו או דזמר ניהו לית לן למימר דמינא דהני נינהו אלא מינא דעז משום דנקרא עז אבל כיון דלא בקיאינן בהו אית לן למימר דהני ממש נינהו אע"ג דנקרא עז נשתנה שמו בפי עולם ולאו מינא דעז ודו"ק:

תוס' בד"ה מדחשיב ליה כו' משמע דאי לאו דחשיב ליה בהדי חיות כו' עכ"ל לעיל נמי קאמרינן והני מדלא חשיב ליה בהדי חיות וכו' מה"ט נמי קאמר דעז נינהו משום דנקרא עז אלא דהכא לפי סברת המקשה הוכיחו דכ"ע אית להו הך סברא ולמאי דמסיק נמי ודלמא מינא דאקו או דתאו או דזמר נינהו באיל הבר ודאי נמי איכא למימר הכי דמינא דאקו או דתאו או דזמר נינהו ודו"ק:

בד"ה הראשון חייב כרת כו' דלא כרבי יצחק אתיא דאמר פ' אלו הן הלוקין חייבי כריתות שלקו כו' עכ"ל פי' דלא כהאי תירוצם דהתם דאמר דהך מתני' דמגילה אלא שזה זדונו בידי אדם וזה בכרת כרבי יצחק אתיא דאליביה ליכא מאן דפליג על ר' חנניא בן גמליאל דסבר התם דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתות אלא כהאי תירוצא דהך [מתני'] דמגילה לא אתיא כר' יצחק אלא דאיכא מאן דפליג על ר' חנניא וסבר לא נפטרו מידי כריתות ודו"ק:

בגמ' א"ר פפא הלכך לענין כסוי הדם וכו' לפי סוגיא דשמעתתא לא היה צריך לאוקמי דר"א ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא אלא היה יכול לאוקמי דס"ל דודאי חוששין לזרע האב ואפ"ה בתיש הבא על הצביה וילדה בת וכו' אין אותו ואת בנו נוהג בו משום דר"א ס"ל שה ולא מקצת שה ואפילו איסורא ליכא וכן בצבי הבא על התיישה אין מלקות לר"א משום דכיון דחוששין לזרע האב ה"ל מקצת שה ולענין מתנות נמי אפי' בצבי הבא על התיישה פטור ממתנות לר"א משום דודאי חוששין לזרע האב וה"ל מקצת שה וכ"ש בתיש הבא על הצביה דממה נפשך הוי ליה מקצת שה דפטור לר"א דס"ל שה ולא מקצת שה וכן צ"ל לחנניה דסבירא ליה דחוששין לזרע האב אי ס"ל דשה ולא מקצת שה אין אותו ואת בנו נוהג בו וכן אין חייב במתנות ונראה דלהכי מוקי דר"א נמי ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע אב כדי לאוקמי ההיא דכוי אין שוחטין אותו בי"ט אפילו כר"א ובתיש הבא על הצבייה דשמא חוששין וליכא אלא מקצת צביה ושמא אין חוששין וכוליה צבי היא ובעי כסוי ולכך אין שוחטין אותו בי"ט והא דקאמר לענין כסוי הדם וכו' לא משכחת אלא בצבי הבא על התיישה לא קאמר הכי אלא כדי לאוקמא כרבנן דלרבנן לא מתוקמא בענין אחר כמו שפרש"י. אבל לר"א מתוקמא בתיש הבא על הצביה ודו"ק:

בתוס' ד"ה כוי בריה בפני עצמה היא וכו' ולא אכוי שנחלקו בו ר"א ורבנן קאי וכו' כצ"ל:

ד"ה מדחשיב ליה בהדי חיות וכו' משמע דאי לאו חשיב וכו' וקשה קצת וכו'. יש לדקדק מפני מה לא הקשו התוס' גם כן לעיל על רבי זירא א"ר ספרא וכו' דאמר הני עיזי דבאלי כשרות לגבי מזבח מטעם דעשר בהמות מנה הכתוב ותו לא והא איל הבר הוי חיה אע"ג דלא חשיב ליה קרא בהדי חיות ועוד יש לדקדק למה להו לתוס' לאקשויי' ממשמעותא ה"ל לאקשויי' בפשיטות מדקאמר גמרא עד כאן לא פליגי רבי יוסי ורבנן וכו' אבל הני דברי הכל מינא דעז נינהו א"כ מבואר בהדיא דס"ל דכל מה שנקדא בלשון בהמה ולא חשיב ליה בהדי חיות הוי בהמה ולמה להו לתוס' לאקשויי ממשמעות' שור הבר דאי לאו דחשיב ליה וכו' ונראה דס"ל להתוס' דאיל הבר יש לו כל סימני חיה ולכך אתי שפיר דחשיב היה לכ"ע דעד כאן לא פליגי תנאי דברייתא אלא בכוי אי איהו הוי איל הבר או לא אבל איל הבר בעצמו לכ"ע הוי חיה דלא אצטריך קרא למחשביה כיון דיש לו כל סימני חיה הכתובים בקרא אבל בעיזי דבאלי על כרחך צ"ל דלא הוו יכולין לברר בסימניו כדפליגי ביה אי הוה חיה או בהמה ולכך קאמר ר' זירא מדלא חשיב ליה בהדי חיות ש"מ דעז נינהו ולכך ליכא לאקשויי אר' זירא מידי אבל ארב הונא שייך שפיר להקשות משום דמסתברא להו לתוס' דכל הני דחשיב להו קרא בהדי חיות יש להם סימני חיות וא"כ תאו יש לו סימני חיה ואעפ"כ קאמר מתרגמינן ליה תורבלא ונקרא בשם שור אי לאו דחשיב ליה בהדי חיות הוי בהמה לכ"ע אע"ג דיש לו סימני חיה א"כ יש להקשות שפיר והא איל הבר הוי חיה לכ"ע כיון דיש לו סימני חיה אע"ג דנקרא בשם איל ודו"ק נ"ל:

גמ' הני עיזי דבאלא עי' סוכה די"ג ע"א תוד"ה משום: