מסכת חולין דף ע״ו עמוד ב׳

דזיגי צלולין קליר"ש לבנים קצת:

תלתא חוטי הוו צומת הגידין:

אזדא רוב בנין שהוא עב משניהם וכיון דאזל רובא טרפה:

שני מחבריה עב מחברו:

נפציה נפצו קרפי"ר בלע"ז:

ברוב אחד מהם אם נפסק רובו של אחד מהם טרפה:

הא איכא תרי רובו קיים:

הסרבל של צמר ומעמידין בית הצואר בחוט כמו שאנו עושין ברצועות: וכמר בר רב אשי קי"ל בכל דוכתי בר מתרתי מכתב אודיתא (סנהדרין דף כט:) ומיפך שבועה (שבועות דף מא.). ובשיעור צומת גידין אחר שנחלקו ולא איתפרש הלכתא כמאן בשל תורה הלך אחר המחמיר וטרפות דאורייתא הלכך מעילוי ערקומא עד מקום שמתפשטין כל מקום שחותך שם הוי צומת הגידין ואפי' רכובה קיימת ועצם קיים טרפה:

מר בר רב אשי אמר כו' פי' בקונטרס דכמר בר רב אשי קיי"ל בכל דוכתי בר ממכתב אודיתא ומיפך שבועה וכן יש בסדר תנאים ואמוראים ור"ח פי' דקיי"ל כוותיה בכל דוכתין בר ממיפך שבועה וחיורי וסימן כולו הפך לבן וחיורי היינו הך דשמעתין וכן פי' רבינו תם:

איפסיק חד מינייהו טרפה לא שייך למתני גבי יתר עליהן עוף (לעיל חולין נו.) משום דכשנפסק אחד מהן סוף כולן ליפסק:

ואם לאו זה וזה אסור והא דקתני רישא נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה ה"ה נמי נשבר העצם ואין רוב בשר קיים ואגב סיפא נקט נחתכו דלמטה אפי' נחתכו לגמרי כשרה:

רוב עוביו ואמרי לה רוב הקיפו זימנין דמשכחת לה זה בלא זה שאין העצם עגול לגמרי אלא מרחיב מצד אחד ומיצר מצד אחד ובקונטרס פירש בענין אחר:

למאי ליחוש לה חדא דא"ר יוחנן כו' תימה דהתם גבי פסח פליגי משום דמר אזיל בתר השתא ומר אזיל בתר סוף כדמפרש בכיצד צולין (פסחים פד.) ומה שייכא ההיא פלוגתא הכא לענין הגנה וי"ל משום דברייתא קתני אם עור ובשר חופין את רובו משמע דאי חשיב בשר מגין:

גידין שסופן להקשות בפרק כיצד צולין (פסחים דף פד.) פי' בקונטרס גידי צואר ואין נראה דהכא מייתי לה אגידי רגל ועוד דגידי צואר לעולם קשין הן ואין רגילות לאכלן כלל כמו עצמות כדאמרינן בכיצד צולין (שם פג:) הגידין והנותר והעצמות ישרפו לששה עשר ופריך הני גידין היכי דמי אי גידי בשר ליכלינהו ואי דאייתור היינו נותר אלא פשיטא גידי צואר משמע שהם רגילים להיות נותר בכל שעה:

בהא ד אמר מר בר רב אשי כיון דזיגי אף על גב דלא חיורי הוו צומת הגידין. יש מקצת ספרים דגרסי ולית הילכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה וחוורי וסימניך הפך לבן, וזו היא גרסתו של רבינו חננאל ז"ל. ולדבריהם נקטינן כאביי דאמר דווקא חיורי אבל זיגי לא הוו צומת הגידין. אבל רבינו שלמה ז"ל גריס כאן ובשבועות ולית הילכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועתא ומכתב אודיתא, והיא היא דאמרינן בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין כט, ב) מר בר רב אשי אמר אף על גב דכנפינהו איהו צריך למימר להם כתובו עד דקבעו דוכתא לדינא. ובתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל שכן נמצא בסדר התנאים ואמוראים קצר, ולדברי רבינו ז"ל לענין צומות הגידין נקיטינן לחומרא כדברי מר בר רב אשי, ועוד הילכתא כותיה בכוליה תלמודא בר מהני תרי, וההיא דאודיתא לא קיימא לן כותיה, ורבינו אלפסי ז"ל כתב כאן כדברי רבינו חננאל ז"ל דלית הילכתא בחיורי כותיה, וכתב שתי הדעות בפרק זה בורר בהלכות.

אמר אמימר משמיה דרב זביד תלתא חוטי הוו חד אלימא ותרי קטיני הא אזדא רוב בנין מר בר רב אשי מתני לקולא איפסיק אלימא הא איכא רוב מנין אפסיק קטיני הא איכא רוב בנין. כלומר שלם ואין הבהמה נפסלת אלא בהפסקת רוב בנין ורוב מנין. ולענין פסק הלכה קיימא לן כמר בר רב אשי לקולא, דהא קיימא לן כוותיה בכולא תלמודא חוץ מתרי, ותמהני במה שכתוב בס' התרומה בשם רבינו שלמה ז"ל דנקיטינן בהא לחומרא כדברי אמימר, ואולי בנוסחאות שלהם לא גרסי מר בר רב אשי אלא אמורא אחרינא משמיה דרב זביד, ורבינו אלפסי ז"ל לקולא פסק כמר בר רב אשי, וכן כתב הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל (פ"ח מהל' שחיטה הי"ח).

איכא דאמרי מאי רובו רוב כל אחד ואחד כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי מכדי תלתא הוו הא איכא תלתא דכל חד וחד. ק"ל מאי מכדי דקאמר שמואל דכי איכא תלתא דכל חד וחד מאי הוי, ומאי אלמא למילתיה, משום דהוה ליה תלתא, דאטו טעמה איכא אלא סברא דנפשיה דקסבר דאי אישתייר מכל חד וחד כחוט הסרבל כשירה, לא הוה ליה לשמואל למימר בלישנא דתמיהא אלא הא איכא תלתא בכל חד וחד כיון דסברא דנפשיה לבד קאמר, והא ליכא למימר דתלתא דכל חד וחד דקאמר לאו דוקא תלתא אלא מיעוט דכל חד וחד דהיינו משהו פחות מחציין, ובין שלשת חצאי הגידין איכא כשיעו' חד, אלימא ואתא כמר בר רב אשי דאמר דכל היכא דאיכא רוב בנין כשירה אלא דשמואל דקא מוסיף התירא טפי דאפילו נשתייר רוב בנין בשנים ושלשה מקומות כשירה, דהא לאו מילתא היא, דהא מדקאמר אפסיק אלימא אזדא רוב בנין משמע דשיעור חציו של גיד אלים יתר על מחצית השנים הקטנים, כל שכן שאין פחות מחציין משלימין לרוב של אלים, אלא אם כן נאמר דכל זמן שהן משלימין לרובו של גדול אף על פי שאינן משלימין לכולו רוב בנין קרינן ליה, דאלו אפסיק תרי קטיני ומשהו מאלימא למר בר רב אשי ודאי משמע דאכשורי מכשרינן ליה ואיכא רוב בנין קרינן ליה, דמה שנחתך מיעוטו של גדול כמי שלא נחתך ממנו כלל הוא, וגם זה אינו מתיישב דשמואל דאמר דתלתא דכל וחד מציל אף על גב דקיימא לן בכל מקום דרובו ככולו, הא פירש לנו שאין הולכין בפסיקת גידין לרובו ככולו הא אין משגיחין אלא בשיעור שנשאר שלם לבד, וצריך עיון. ולענין פסק הלכה. קיימא לן כרב דאמר ברובן, דכל רב ושמואל הלכה כרב באיסורא, ואף על גב דאיכא תרי לישני איכא מאן דאמר מאי רובן רוב אחד מהן, ואיכא דאמרי מאי רובן רוב כל אחד ואחד נקטינן כלישנא בתרא ולקולא. וכן פסק הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל (שם) והרב אלפסי ז"ל לא הביא בהלכות לישנא קמא כלל אלא לישנא בתרא לבד, ובספר התרומה בשם רבינו שלמה ז"ל דהשתא לא איתמר לא כמר ולא כמר הלכה כמאן דאמר הלך אחר המחמיר, הילכך אפילו ברוב אחד מהם טריפה. ונראין הדברים כדברי רבותינו הגאונים ז"ל דדוקא ברוב כל אחד ואחד, דהא בין לאמימר בין למר בר רב אשי לית להו האי לישנא קמא דרב, דאמימר גופיה דמחמיר טפי לא פסיק כחד מנייהו אלא אי אפסיק אלימא מיהא ומשום דאזל ליה רוב בנין, וללישנא קמא דרב אפילו אפסיק חד מקטני נמי טריפה, וכל שכן דלא אתיא כמר בר רב אשי, דלדידיה אפילו איפסיקו תרי קטיני נמי כשירה, וקיימא לן כמר בר רב אשי בר מתרי, אבל לישנא בתרא אתיא כמר בר רב אשי, דהא אזדא רוב מנין ואזדא רוב בנין, הילכך קיימא לן כלישנא בתרא, ועד דאפסיק רוב כל אחד ואחד לא מיטרפא כנ"ל. ומיהו תמיהא לי קצת אמאי בעינן רוב כל אחד ואחד, דהא אפילו ברוב אלימא ורוב אחד מן קטיני הוה ליה למיסר, דהא רובו ככולו אמרינן וכדאפסיקו תרי וחד מנייהו אלימא ליכא מאן דמכשר. ושמא נאמר דהא דאמרינן ברוב כל אחד ואחד לאו למימר דעד דאיכא רוב כולהו תלתא כשירה, אלא לומר דאף על גב דאיפסיק רוב תרי קטיני לא מיטרפא עד דאפסיק נמי אלימא בהדייהו, אי נמי אפשר לומר דהכי קים להו לרבנן דאי אישתייר חד מינייהו שלם ומיעוטן תרי אחריני כשירה [עד] דאפסיקו תרין לגמרי והוא דחד מינייהו אלימא או דאפסיקו רוב כל אחד מכולהו תלתא וכסברתיה דשמואל נמי דאמר דמיעוטן מציל ואף על גב דלא אשתייר אלא כחוט הסרבל, וצריך עיון. ומיהו הני מילי בבהמה דהכי קים להו לרבנן, אבל בעוף אפילו נפסק אחד מהן טריפה וכדאמרינן לעיל בעופא שיתסר הוו אי אפסיק חד מינייהו טריפה, ועלה קאמר מר בר רב אשי הוה קאימנא קמיה דאביי ואייתו לקמיה עופא ובדק בצומת הגידין ואשכח חמיסר והיה חד שני מחבריה נפציה אשכחיה תרי מדנפציה, שמע מינה דאי לא אשכחיה הוה טריף ליה, דאי לא אמאי טרח לנפציה כיון דאשכח חמיסר שלימין דודאי מדקאמר אשכח חמיסר משמע דשלימין קאמר. ומיהו לפי מ"ש דאפשר לומר דרב לא אמר בהא רובו, ושמואל נמי דאמר הכי בהדיא מדקא שרי בנשתייר תלתא דכל חד וחד איכא לעיוני בהא אי אפסיק רובו של אחד, והרמב"ם ז"ל (שם, הי"ט) כתב דאף ברוב אחד נמי טריפה.

תנו רבנן נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו ומתני' לא קתני אלא אם רוב בשר קיים כשרה. ראיתי בשם רבינו הרב ז"ל דמתני' וברייתא לאו בחדא גוונא מיירי, אלא מתניתין דוקא בשלא יצא לחוץ, הלכך אי איכא רוב בשר קיים אף על פי שאינו חופה את רובו כשרה, וברייתא מיירי ביצא לחוץ כדקתני בהדיא נשבר העצם ויצא לחוץ דכיון דיצא לחוץ לא מתכשר אלא בעור ובשר חופין את רובו אף על גב דרוב בשר קיים.

והא ד אמר רב דימי אמר רבי יוחנן רוב עביו ואמרי לה רוב הקיפו. פירש רש"י ז"ל רוב עביו שלא יצא רוב חלל העצם בחוץ אלא מיעוט החלל נגלה ורובו נכסה, אבל אם יצא רוב חלל העצם לחוץ אפילו בנקב קטן ורוב הבשר שסביב הבשר קיים טרפה. ומאן דאמר רוב הקפו, סבירא ליה דאין הכל תלוי אלא בחפיי' רוב הקף העצם, שאם רוב ההקף מגולה אף על פי שכוונה השבירה כלפי הבשר הקיים וכל השבר וכל חלל העצם נחפ' בבשר אפילו הכי טריפה, ואמר רב פפא דבעינא רוב חלל העצם נכסה ורוב היקף קיים. וכ"פ בספר התרומה כדברי רש"י ז"ל שאם יצא רוב החלל בנקב קטן טרפה. ורבינו יצחק ז"ל פירשה כעין רוב (ו)חללה ורוב הקפה האמור לגבי גרגרת שהעצם אינו שוה כגרגרת, ופעמים שהעצם עב מלמעלה וקצר מלמטה, ואז אפשר דהוי חופה רוב עביו לא הוי רוב הקיפו ורוב הקיפו לא הוי רוב עוביו.

ולימא מר עור משלים לבשר פירש הרב רבי זרחיה הלוי ז"ל בשם הגאונים ז"ל שאין בשר בלא עור מציל אלא בשבשר ועור על גביו כעין בשר שלם, ואינו נראה דאם כן בר גוזלא דרכיך כל שכן שהיה צריך עור על גבי בשר, ורבינו חננאל ז"ל ורש"[י] ז"ל פירשו משלים כגון שהבשר בוד חופה חצי העצם והעור משלימו לרובו, אבל אם נאמר מצטרף משמע דאפילו חצי בשר וחצי עור מצטרפין להגן, והוא הנכון. ולענין פסק הלכה קיימא לן כהאי לישנא בתרא דרבי יוחנן לא אמר בהדיא עור מצרף, אלא דעולא מכללא שמע לה מההוא דבר גוזלא, ודחי ליה רב נחמן דשני בר גוזלא דרכיך ועורו הרי הוא כבשר, הלכך בהמה אין עור מצטרף לבשר אלא משלם לרובו, אבל בר גוזלא עור נמי מצטרף לבשר. ואיכא לעיוני אם כל עוף כבר גוזלא ואפילו אווזין ותרנגולין, או גוזלא דוקא דרכיך טפי. ומלשון פירושו של רבינו חננאל ז"ל נראה דכל עוף במשמע, שכתב שאני בר גוזלא דרכיך וכיון דרכיך הוי כבשר, אבל בבהמה לא משמע, דלא מפקינן אלא עור בהמה דאלים טפי. וגוזלא נמי משמע דדוקא מצטרף אבל עור לבדו לא, דצירוף עצמו אין לנו בבר גוזלא אלא מעדותו של עולא ומעשה שהיה עור מצטרף לבשר היה. והרב רבי משה בר מיימון ז"ל (פ"ה מהל' מאכלות אסורות ה"ח) פסק כלישנא קמא דעולא דאמר עור הרי הוא כבשר, והוא מן התימה. ונראה לי שסמך לו הרב ז"ל עם מה שאמרו בסמוך ניטל שליש התחתון מהו, כלומר אם ניטל שליש עובי הבשר הסמוך לעצם אי מגין או לא, ומהדרינן תא שמע דאמר עולא אמר ר' יוחנן עור הרי היא כבשר, אלמא מדמייתי תלמודא מיניה ראיה קים ליה לתלמודא דהכי הלכתא. ומיהו נראה לי דאי מההיא איכא לדחויי דאף על גב דמייתי ליה תלמודא לאו למימרא דהלכתא כעולא, אלא הכי קאמר מדעולא נשמע לדידן מי לא אמר עולא דעור גרוד לבדו מגין, אם כן לדידן א"א דעור בשני שלישי בשר לא מציל, דכולי האי ליכא לאיפלוגי בין עולא לדידן, ועוד דהא דחינן לה ואמרינן דילמא התם דקנה משכא דידיה. ועוד דעל כרחין מדעולא נשמע לדידן, דהא בדעולא תרתי איכא, חדא דעור הרי הוא כבשר, ועוד אחרת דאף על גב דניטל בשר שתחת העור אפילו הכי עור מגין, נהי (דאי) [דאנן] לא קיימא לן כוותיה משום דעור אינו כבשר, מכל מקום שמעינן מינה דאף על גב שניטל הבשר שתחת העור היה מציל, אם כן נפשוט מינה בעיין דניטל שליש התחתון כשר וזה נכון וברור. אלא נראה כדברי רבוותא ז"ל דפסקו לחומרא דעד דאיכא רוב בשר לא מכשרינן לה, ואף על גב דללישנא קמא אמר עולא אנן עור ובשר תנינן ללישנא בתרא מימר אמרינן דמעולם לא אמר עולא הכין.

ואחר כך בא אמימר ואמר תלתא חוטי הוו והוא שהענין ידוע שכל שאנו אוסרין את הבהמה מחשש צומת הגידין הכל תלוי בבדיקת הצומת שאם אנו מוצאים את כולם שלמים ודאי כשר ואמר שבבהמה שלשה גידין וכל שנפסק הגדול כלו שהוא רוב בנין או השנים הדקים שהם רוב מנין טרפה ומר בר רב אשי מיקל לומר שאין טרפה אלא בשנפסק הגדול ואחד מן הדקים וכן הלכה ובעוף הם ששה עשר וכל שנפסק אחד מהם טרפה ובדיקתם קשה הרבה עד שקצת רבני צרפת כתבו שאין סומכין בהם בבדיקה:

ואחר כך בא רב יהודה לפרש שצומת הגידין ברובן ופרשו בו ברוב אחד מהן ואקשי ליה שמואל ואפי' מיפסיק חד הא אכתי איכא תרי והיאך אתה אוסר ברוב אחד ולשמואל מיהא אפי' נפסק רוב כל אחד ואחד ולא נשתייר מכל אחד מהם אלא כחוט הסרבל כשרה ויש גורסים אפי' כחוט הסרבל והכל אחד כלומר כל שנשתייר מהם כלום וחזרו ופירשו דבריו של רב ברוב כל אחד ואחד וכן הלכה דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי ומיהו כלישנא בתרא ולקולא וכל שלא נפסקו מכל וכל אין הבהמה מיטרפת אלא ברוב כל אחד ואחד אע"פ שבכל מקום רבו ככלו והיה לנו לאסור ברוב אלימא ורוב חד מן קטיני בהדיא מ"מ בטרפות אין מדמין מזו לזו וכל שכן מדוכתי אחריני לדידהו והכי קים להו לרבנן שכל שלא נפסקו מכל וכל אפי' נפסקו שנים ברובן כל שהאחד נשאר רובו שלם כשרה ובעוף יראה גם כן שכל שנשאר אחד שלם או רובו שלם אפי' נפסקו החמשה עשר ברובן כשר ומ"מ יש לפקפק בה הואיל ובששה עשר חוטין אמרו שפסיקת אחד מהם אוסרת אף ברוב אחד טרפה וכן כתבוה גדולי המחברים ואחר כך חזרו במה שאמרו במשנה בנשבר העצם במקום סאין עושה אותה טרפה שאם רוב בשר קיים כשר אף האבר ואם אין רוב בשר קיים אבר אסור ובהמה מותרת ועכשיו נחלקו בנשבר במקום שעושה אותה טרפה והוא שאמרו אמר רב למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו זה וזה אסור ולפי שטתנו שנשבר בעצם שלישי שאם נחתך אסור לדברי הכל ובנשבר אם רוב בשר קיים זה וזה מותר שאין השבירה במקום שרוב בשר קיים כלום ופירושה בלא יצא לחוץ ומתוך כך דיו ברוב בשר קיים ואם יצא לחוץ אף היא כשרה ובלבד בשיהא עור ובשר חופין את רובו כמו שנבאר ואם אין רוב בשר קיים הוה ליה כנחתך וזה וזה אסור ולמטה מן הארכובה ר"ל לשטתנו אף בעצם אמצעי כל שאינו במקום צומת הגידין אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם אין רוב בשר קיים בהמה מותרת שאף בנחתך כן ואבר מיהא אסור כאלו נחתך ושמואל אמר אף למעלה כל שלא נחתך בהמה מותרת דשני ליה בין חתוכה לשבורה והלכתא כרב ומה שאמרו אחר כן תנו רבנן נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו מותר אינו חדוש אחר אלא שהראשונה בלא יצא לחוץ ודיה ברוב בשר קיים ובאה בריתא זו ללמד שאם יצא לחוץ צריך לעור ובשר חופין את רובו וכן הדין במקום שאין עושה אותה טרפה ולענין האבר וכמו שפירשנו:

ולדעת הפוסקים כלישנא קמא דרב יהודה ונחתך עצם אמצעי טרפה מפרשים מחלקת זו בלמעלה מארכובה התחתונה ר"ל שנשברה בעצם אמצעי וטעם איסור האבר הוא משום אבר המדולדל מפני שדנו בו שכל שהוא כן אינו יכול לחזור ולחיות ומה שהקשו יאמרו אבר שחיה ממנה מוטל באשפה וכו' כבר פרשנוהו וכן מה שאמרו שאבר עצמו מטמא במשא כלומר שהשחיטה עושה נפול ומה שהקשו בה ממה שאמרו ששחיטת טרפה טהרה אותו ואת האבר המדולדל בה ומה שאמר בו על שהיה מחזר להקשות מניגרי בריאתא והיה לו להקשות ממתניתין דקאמר הוכשרו בדמיה כלומר לקבל טומאה אלמא דטומאת עצמה מיהא אין בה ומה שהשיבו הוא דאיכא לדחויי כדדחינן לעיל ר"ל דהוכשרו קאי אבשר ולא אאבר הא אבר מיהא אפשר שאף טומאת עצמו יש לו כבר ביררנו הכל למעלה ואין הכונה עכשיו אלא לברר דין חתיכת הרגלים ושבירתם ושמיטתם וענין צומת הגידין:

זהו מה שביררנו בענין השמועה מתוך דברי המפרשים עם מה שנתחדש לטובה להוסיף על דבריהם או לגרוע מהם מעתה נשוב לסדר הענין כלו על הסדר כמו שייעדנו ונאמר:

שלש עצמות יש ברגלי הבהמה וכנגדן בעוף הראשון הוא הירך וראשו מחובר לגוף ועומד בעצם חלול שבגוף כבוכנא באסיתא וראשו זה הוא הנקרא בוקא דאטמא וראשו התחתון מחובר עם העצם השני שאנו מזכירין עכשיו העצם השני הוא הנקרא שוק וראשו העליון מחובר עם ראש התחתון של ירך וראשו זה הוא הנקרא רכובה שכנגדו בגמל ניכר וראשו התחתון מחובר עם ראש העצם השלישי שאנו מזכירין עכשיו העצם השלישי הוא הנקרא רגל והוא הנמכר עם הראש ראשו העליון מחובר עם ראש תחתון של שוק וראשו זה הוא נקרא רכובה הנמכרת עם הראש ועליו אנו אומרים ארכובה סתם וראשו התחתון מחובר עם פרסות הרגל נמצאו שלשה שמות אלו הירך והשוק והרגל ושמות ראשיהן העליונים בוקא דאטמא רכובה שכנגדה בגמל ניכר ורכובה הנמכרת עם הראש או ארכובה סתם ויש בין ראש תחתון של עצם שני לראש עליון של עצם שלישי הנמכר עם הראש עצם קטן שמחבר שני הראשים והוא נקרא בלשון תלמוד ערקום ובלע"ז בורינקיק ולמעלה מאותו הערקום והוא סוף העצם השני שבו תולין הטבחים את הבהמה צומתין ומתחברין בבהמה שלשה גידין אחד גס ושנים דקים והם כלפי צד פנים הרואה גוף הבהמה ומתפשטין משם למעלה בעצם האמצעי והוא השוק עד שמתחילין ליבלע בתוך הבשר ומתרככים שם וחוזרין כעין בשר ואין להם משם ואילך דין גידים ושיעורם ממקום יציאתם עד מקום שנתרככו ולא נקראו עוד גידין בבהמה גסה עד ארבע אצבעות ויש אומרים שש עשרה אצבעות ואין הדברים נראין ובבהמה דקה לא נתפרש בו שיעור על צד הכמות אלא על צד איכות והוא לפי מראיהן ומשמושם כל שהם עומדים בקשים והם לבנים הם נקראים גידים משהתחילו להתרכך ולהצטבע אין נקראין גידין וסוף הדברים הכל חוזר לדעתנו לכניסתם בבשר שמכיון שמתחילים ליכנס בבשר הם מתחילים להתרכך ולהצטבע ויש בין שני אלו השיעורים שיעור אחד שהם לבנים קצת ועינם מזהיר כעין הזכוכית אלא שאינו לובן גמור ונקרא בלשון תלמוד זיגי והוא בתחלת כניסתם בבשר ולשיטתנו אינו בכלל הצומת כלל וכן יש גידין במקום זה בבהמה כלפי חוץ בצד שהזנב שוקף עליו ואינו בדין האמור בגידין כלל וכן יש בשלשה גידין אלו גידים אחרים נבלעים בתוכם ואותם הנבלעים אינן בכלל גידין כלל:

ובעוף יש בו גם כן שלש עצמות שהזכרנו ויש בו גידים גם כן צומתין במקום שכנגדו צומתין בבהמה בסוף העצם השני ויש עופות שיש בם אותו ערקום שהזכרנו אלא שבעוף יש בו גידין הרבה והם ששה עשר וכלם דקים ואין בהם דקדוק אם לצד פנימי אם לצד חיצון וכולם נקראים גידים אלא שיש מהם נבלעים באחרים ואין נקראים גידים לא להשלמת מנין ולא לדין איסור שבגידין ומתפשטין על הדרך שביארנו בבהמה ושיעור תחום שלהם עד היכן נקראין גידין לא נתפרש אלא שנראה לשער בהם כשיעור מה ששערנו בבהמה דקה לפי מה שאנו כוללים בה ר"ל להיות סוף הדברים עד שיתחילו ליכנס בבשר שכל התחומין והסימנין תלויים בה:

הרי שביארנו וציירנו עכשיו מנין העצמות והגידין ותכונתם והרי אנו מתחילים עכשיו לבאר דין השמטת ראשי העצמות זה מזה ודין נשבר איזה עצם שבהם אלא שהוא לשם עדין ודין נחתך איזה עצם מאלו מכל וכל ודין פסיקת הגידין או קצתם:

כל שידוע בגידין שנטלו כלם או נפסקו במקום שהם צומתים והוא מראש התחתון של עצם שני עד שמתחילין להכנס בבשר אע"פ שהעצמות קיימים טרפה ניטלו או נפסקו קצתם מכל וכל אם בעוף טרפה אפי' באחד מהם אם בבהמה אינה טרפה אא"כ נפסק רוב מנינם ורוב בנינם והוא האחד הגס עם אחד מן השנים הדקים הא אם נפסקו שנים הדקים הרי נשאר רוב בנין ואם נפסק הגס הרי נשאר רוב מנין:

גמ' וא"ד מאי רובו רוב כל א' וא' כו' ודברי הרא"ש בזה קשים להולמם וצריכין עיון ע"ש:

תוס' בד"ה ואם לאו זה וזה אסור כו' ואגב סיפא נקט נחתכו דלמטה כו' עכ"ל פי' בסיפא דהיינו בלמעלה אגב רישא דיליה דהיינו למטה נקט נחתכו והלשון קצת מגומגם ודו"ק:

תד"ה רוב עוביו וכו' זימנין דמשכחת לה זה בלא זה שאין העצם עגול וכו'. פי' דברי התוס' בפשיטות הוא זה דכשהעצם עגול אין שייך לחלק בין רוב עוביו לרוב היקפו דרוב עוביו הוא בעצמו רוב היקפו אבל כשאין העצם עגול אלא רחב מצד אחד ומיצר מצד אחד אז במקום הרחב נקרא רוב עוביו והיקף כל שאר העצם נקרא רוב היקפו ופליגי לישני הי מינייהו בעי הלכך בעינן תרוייהו ומלשון הרא"ש משמע דכשהוא מיצר והולך הרבה אז הוי רוב היקפו יותר מרוב עוביו ודיו ברוב היקפו וכשאין מיצר והולך הרבה אז הוי רוב עוביו יותר ועוד עיין בטור י"ד סימן נ"ה שכתב שם ג"כ בלשון אחר:

גמ' אמר רב פפא הלכך לעיל דף סה ע"א שבת דף כ ע"א: