מסכת חולין דף ע״ב עמוד ב׳

מה מצינו כדקתני לקמיה ומנין לטרפה ששחיטתה מטהרתה:

אף שחיטת בהמה תטהר את האבר גרסי':

לא אם טיהרה שחיטת טרפה אותה שחיטתה מן הדין הוא שהרי דבר שגופה:

ומנין לטרפה ששחיטתה מטהרתה דשמא אינה מטהרתה ומן הדין אינה מטהרתה שבהמה טמאה אסורה באכילה וטרפה אסורה באכילה:

ומה טמאה אין שחיטתה מטהרתה מלטמא דהכי תניא בתורת כהנים לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה וגו' כל הנוגע בהם יטמא להביא בהמה טמאה שלא תטהרנה שחיטתה והלא דין הוא השרץ אסור באכילה ובהמה טמאה אסורה באכילה מה שרץ אין שחיטתו מטהרתו דכתיב בהו טמאים הם לכם אף בהמה טמאה לא תטהרנה שחיטתה או כלך לדרך זו בהמה טמאה אסורה באכילה וטרפה אסורה מה טרפה שחיטתה מטהרתה אף בהמה טמאה כן תלמוד לומר הנוגע בהם להביא בהמה טמאה שלא תטהרנה שחיטתה:

שלא היתה לה שעת הכושר ליטהר מטומאתה ע"י שחיטה:

תאמר בטרפה שהיתה לה שעת הכושר וכיון דחל עלה תורת שחיטה תו לא פקעה מיניה והויא בכלל שאר צאן ובקר:

טול לך מה שהבאת טול מכאן ראייה זו שהבאת:

טהור מן המדרס מתחלה כשנטמא מדרס צריך לומר דהיה שם פשוטי כלי עץ מפסיק בין רגלו לבגד דאי אין שם פשוטי כלי עץ לא הוה פליג ר' יוסי דהא בא לו מדרס ומגע זב ביחד אם היה יחף או מדרס ומגע מדרס אם היה נעול וכשבא בבת אחת מודה ר' יוסי כדמשמע בהקומץ רבה (מנחות דף כד:):

אלא שאם נגע בו הזב כו' שנגע בו מקמי מדרס איירי או שיחף דרס דהוה ליה מדרס ומגע הזב בבת אחת דאי לבסוף לא אתי מגע דקיל וחייל אמדרס החמור כדמשמע בהקומץ [רבה] (שם: ושם ד"ה כי) דקתני בברייתא מודה ר' יוסי בשני סדינים המקופלים ומונחים זה על זה וישב עליהן הזב שהעליון טמא מדרס והתחתון טמא מדרס ומגע מדרס פי' שיש אויר בין הסדינין שמונחין על גבי קונדסין זה למעלה מזה וישב זב על העליון עד שהכביד העליון שנגע בתחתון וכגון שפשוטי כלי עץ מפסיק בינו ולסדינים דבעליון קדם המדרס למגע ובתחתון באים בבת אחת שהכביד על העליון עד שהגיע לתחתון נטמא מדרס מחמת הזב ומגע מדרס מן הסדין העליון ושניהם באים בבת אחת ומעיקרא דקא הוה בעי למיפשט בעיא דעשרון שחלקו ונטמא אחד מהם והניחה בביסא וחזר טבול יום ונגע בטמא מי אמרינן שבע ליה טומאה או לא ויטמא גם חלק השני ע"י צירוף כלי ופשיט ממתני' דסדין טמא מדרס שעשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס אמר ר' יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה אלא שאם נגע בו הזב טמא מאי לאו אפי' לבסוף אכתי לא ידע ברייתא דשני סדינין דמוכח בהדיא דלא חייל לבסוף מגע מדרס דקיל אמדרס דחמור וא"ת דבשלהי העור והרוטב (לקמן חולין דף קכח:) תניא החותך כזית בשר מאבר מן החי חישב עליו ואח"כ חתכו טמא ופריך טומאת בית הסתרים היא ומשני ר"מ היא והשתא היכי חייל אחר המחשבה טומאת אוכלין דקיל אטומאת אבר מן החי דחמיר וי"ל דטומאת אוכלין חמיר שראוי להצטרף עם פחות מכביצה אוכלין אבל קודם שיחשב עליהם לא היה ראוי להצטרף והרב ר' שמשון אומר דשבע ליה טומאה לא שייך בדבר שהטומאה באה מגופו וחייל שפיר אפי' קל על חמור וכפירושו משמע בהקומץ רבה (מנחות דף כד:) דבעי למיפשט מההוא דב' סדינים דלא אמר שבע ליה טומאה שהרי תחתון טמא מדרס ומגע מדרס פי' אע"ג דעליון אינו טמא אלא מדרס היינו משום דלא חייל מגע דקיל אמדרס דחמור בזה אחר זה אבל מתחתון בעי למיפשט כיון דבבת אחת ודאי חל אפי' קל על החמור וא"כ בשניהם שוים כי ההיא דעשרון שחלקו חלים אפי' בזה אחר זה ומשני דבבת אחת ודאי חייל אפי' קל על חמור אבל בזה אחר זה אפי' שניהם שוין לא חייל האחרון והשתא לפי סברת הפושט אמאי לא פשיט מר"מ דאמר גבי סדין שעשאו וילון דטמא מגע מדרס אלמא דחל קל עם החמור בבת אחת אלא ודאי כשהטומאה באה מגופו לא אמרי' שבע ליה טומאה וחל אפי' קל על חמור אפי' בזה אחר זה ויש לדחות דלא בעי למפשט מר' מאיר דהא ר' יוסי פליג עליה מהאי טעמא ולהכי לא פשיט אלא מר' יוסי:

אבל שלש על שלש הבאות מבגד גדול בשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן - דקודם שנחלק לגמרי נוגעות חתיכות זו לזו וה"ה דבשלשה על שלשה משכחת לה דמודה ר' יוסי כגון שלא הפסיק פשוטי כלי עץ בין רגלו לבגד דאתי מדרס ומגע בבת אחת ואפי' אם הפסיק נמי אם היה נכפל בשעה שדרס עליו ששני ראשיהן נוגעים זה בזה בגלוי דאין זה בית הסתרים ובבת אחת קאתו אלא ניחא ליה לאשכוחי טומאת מגע אפי' בבגד שיהיה עומד כל שעה מתוח והיה שם פשוטי כלי עץ המפסיק דומיא דרישא:

בשעת פרישתן מקבלין טומאה מאביהן וא"ת ולקמן בהעור והרוטב (חולין דף קכח:) גבי החותך בשר מן החי דטמא ומוקי לה כר"מ דאמר טומאה דבית הסתרים מטמא לוקמה אפי' כר' יוסי דבשעת פרישתו מקבל טומאה מהאבר ודוחק לומר דמיירי כגון דבמשהו ראשון שנחתך לא היה באבר כדי לעלות ארוכה וי"ל דבעי לאוקמי אף בניתז בכל כחו דלא מקבל טומאה מאביהן בשעת פרישה מאביהן וכי האי גוונא משני בפ' אמרו לו (כריתות דף טו:) ומיהו בפ' כיצד צולין (פסחים דף פה. ושם ד"ה ולרבינא) גבי אבר שיצא מקצתו דחותך עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק וחותך ודייק מינה דלא גזור טומאה על היוצא דא"כ היה מטמא מה שבפנים ומשני דטומאת בית הסתרים היא ומה בכך הא בשעת פרישתה מקבלת טומאה ולא מיתוקמא בניתז בכל כחו שהרי צריך לקלוף הבשר שבחוץ מעל העצם עד לפרק וי"ל דמיירי כגון שחותך בסכין רחבה שמפסקת הסכין בין מה שבחוץ למה שבפנים ואין נוגע זה בזה בשעת חתיכה וכן ההיא דהעור והרוטב (לקמן חולין דף קכח:) בעי לאוקומי אפי' בסכין רחבה ואם תאמר אמאי לא מקשה הכא לעולא כמו שמקשה לשמואל בכריתות (דף טו:) דאמר אהא דתנן בפ"ק דמס' מכשירין (משנה ה) המוסק את הכרישין מים שבתוכן אינן בכי יותן והיוצא מהן הרי הן בכי יותן אמר שמואל וכרישין עצמן הוכשרו מ"ט בשעת פרישתן מהן הכשירום ופריך עלה ממתני' דהתם דקתני ערב פסח הולך אצל רופא וחותך אבר המדולדל בו עד שיניח כשערה ותוחבו בסירא ונמשך ממנו והלה עושה פסחו והרופא עושה פסחו ואי בשעת פרישתן הוכשרו הכא נמי בשעת פרישתן מן האבר ליטמא לאדם ומשני בנתזין בכל כחו והשתא טפי הוה ליה לאקשויי הכא לעולא מטומאה אטומאה ממה דפריך התם מטומאה אהכשר ויש לומר דאעולא דהכא לא מצי למיפרך מהתם דלא דמי דהכא אפילו נתזין בכל כחו מקבלות טומאה בשעת פרישתן עד שלא הובדל לגמרי נוגע קצת באביו אבל התם גבי אבר מן החי כל זמן שלא הובדל לגמרי לא מטמא ואין לחוש אנגיעה קודם שהובדל לגמרי אבל לשמואל פריך שפיר דמיירי במים שנפלו על הכרישין שלא לרצון ולכך מוסק ומים הנבדלים ממנה לגמרי הם לרצון וכי הדרי ונגעי בכרישין מכשירין אע"ג דלא ניחא ליה כדתנן (מכשירין פ"א מ"א) כל משקה שאין תחילתו לרצון וסופו לרצון הרי הוא בכי יותן ודמיא לההוא דרופא לגמרי וא"ת דאמרינן בהעור והרוטב (לקמן חולין דף קכג.) טלית שהתחיל לקורעה כיון שנקרע רובה שוב אינו חבור וטהורה משמע טהורה לגמרי וכן משמע בפ' דם חטאת (זבחים דף צד:) דמייתי לה אבגד שיצא חוץ לקלעים ונטמא קורעו ומכניסו ומכבסו במקום קדוש ואם נשאר עליו שום טומאה היאך מכניסו והא אכתי טמא הוא והשתא אמאי אינה טמאה מגע מדרס כי הכא ובקונטרס תירץ שם דהיכא דאיכא עליו שתי טומאות מדרס ומגע הזב אהני חלוקה למדרס דתו לא חזיא ליה ואפילו הוא יותר משלשה על שלשה אפילו הכי טהורה מן המדרס כיון דלא חזיא למלאכה ראשונה להתעטף פשה ביה טומאת מגע דחזיא לג' אצבעות אבל התם איירי כשאין עליה מדרס אלא טומאת מגע בלבד וקריעה אהני לבטולי ותו לא פשה עליה מידי ואין נראה שום סברא לחלק דמ"מ כיון דיש בה שלש על שלש שהוא שיעור טומאה לא פקע מיניה טומאת מגע ומה שהביא שם בקונטרס ראיה דאע"ג דאית בו שיעור טומאה מ"מ בטלה ע"י קריעה דומיא דכלי חרס דשבירתו מטהרתו ושבריו מקבלין טומאה כדאמר באלו טרפות (לעיל חולין דף נד:) הן וקרקרותיהן ואין זו שום ראיה דהתם איירי כשייחד השברים אח"כ אבל בלא יחוד לא כמו שמפרש שם ויש מפרשים דטלית שם כלי עליה וכשנקרעה כיון דאזל שם כלי מינה טהורה לגמרי אבל הכא איירי בחתיכת בגד ולא טהרה ממגע מדרס אע"פ שטהור מן המדרס ועוד נראה לי דמיירי כשקורע בהרבה מקומות עד שלא ישאר בכל אחד רוחב שלש ולהכי קאמר דטהורה לגמרי דאע"פ שכל הקריעות מחוברות בסופן לאו חיבור הוא כיון דכל קרע וקרע נקרע עד רוב הטלית והוי כאילו נגמר כל קרע וקרע עד סופו וכגון שלא שייר בטלית באותו מיעוט שלא נקרע כדי מעפורת פי' סודר כדאמרינן התם דאי נשאר כדי מעפורת הויא טמא מדרבנן כדאמר בפרק דם חטאת (זבחים דף צד:):

אלא שאם נגע בו זב יהא טמא מגע זב פירש רש"י ז"ל שאחר שדרס עליו זב על גבי פשוטי כלי עץ דחוצצין בין רגלו של זב ובין הבגד אחר כך נגע בו או שדרס עליו ברגלו (ו)[י]חפה ונטמא במגעו של זב. והקשו עליו דהא במנחות (כד, א) פרק הקומץ רבה מיבעיא בעי לה רבא אי אמרינן (שבלעה) [שבעה לה] טומאה או לא, כיון דנטמאת תחילה בטומאת מדרס שהיא חמורה אי נגע בה זב אחר כך אם מקבלת טומאה, או נאמר כבר (שבלעה) [שבעה לה] טומאה שוב אינה מטמאה טומאה קלה, ולא איפשיטא, משום הכי מפרש לה שדרס בה זב ברגלו (ו)[י]חפה, דטומאת מדרס וטומאת מגע בהדדי אתו לה. אי נמי בשנגע לה תחילה ואחר כך דרס עליה דהויא לה טומאה חמורה על טומאה קלה.

שיעור הבגד לקבל טומאה התבאר במקומו שאם יש בו שלשה טפחים על שלשה טפחים מקבל טומאת מדרס הזב אע"פ שלא נגע בו בשר הזב כגון שלא היה רגלו ערום להיותו אב הטומאה במדרסו לטמא אדם וכלים כמו שהתבאר ממה שנאמר וכל אשר יגע במשכבו פחות מכן עד שלש אצבעות על שלש אצבעות מקבל טומאת מגע אלא שאינו נעשה אב הטומאה במדרסו של זב אלא הרי הוא כמגעו של זב שהוא ראשון לטמא אוכלין וכן מקבל טומאה מכל הטמאים כדיניהם שלשה על שלשה שנטמא במדרס הזב ונעשה אב הטומאה ונחלק לשנים טהור לגמרי כדין שברי כלים ולא נשארה בו אף טומאת מגע הטמא במדרס להיות ראשון ואם נגע בו הזב בבשרו הרי יש עליו טומאת מגע הזב להיות ראשון עד שיטביל או שיפחת משלש אצבעות על שלש אצבעות היה בגד זה הטמא במדרס גדול וקרע ממנו שלש אצבעות באורך וברוחב ונשאר העומד שלשה טפחים בארך וברוחב הרי חתיכת שלש אצבעות זו טהורה מן המדרס אלא שהיא טמאה במגע המדרס והרי היא ראשונה לטומאה שבשעת פרישתו מאביו ר"ל מן הבגד הגדול נטמא במגעו וטומאת בית הסתרים אין כאן שאחר החתך היא נוגעת:

בפרש"י בד"ה ומה טמאה כו' מה טרפה שחיטתה מטהרתה אף בהמה טמאה כו' עכ"ל יראה לי דדוקא להאי תנא דת"כ דהוא תנא דברייתא לקמן דכמו דאי לאו קרא לטרפה דשחיטתה מטהרה הוה ילפינן ליה מבהמה טמאה דמטמאה דליכא למימר תאמר בטרפה שיש במינה שחיטה דהא בן שמונה חי יוכיח שיש במינו שחיטה ואין שחיטתה מטהרה ה"נ בהיפך אי לאו קרא לטמאה דאין שחיטה מטהרה הוה ילפינן מטרפה דשחיטתה מטהרה דע"כ אין הדבר תלוי ביש במינו שחיטה דבן ח' חי יוכיח כו' אבל לתנא דמתני' דלא יליף טרפה מבהמה טמאה ובן ח' חי דאין שחיטתו מטהר אינו יוכיח דהא אין במינו שחיטה מקרי ה"נ מה"ט ליכא למילף בהמה טמאה מטרפה כלל ודו"ק:

תוס' בד"ה אלא שאם כו' מדרס ומגע זב בבת כו' דקיל ממדרס דחמיר וא"ת כו' מאבר מן החי חישב כו' מר"מ דה"א רבי יוסי כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה בשעת פרישתן כו' כגון שחותך בסכין רחבה כו' עכ"ל ואין הסכין נטמא מבשר היוצא ומטמא שוב מה שבפנים בטומאה זו שאינו אלא משום גזירה ובההיא דהעור והרוטב שהסכין נטמאה מהאבר מ"מ הבשר שנוגע שוב בסכין אינו מקרי טמא אלא פסול דאין שני עושה שלישי בחולין וק"ל:

ד"ה טהור מן המדרס וכו' צ"ל שהיה שם פשוטי כלי עץ וכו' פירוש ואעפ"כ נטמא במדרס כי לענין מדרס הפסקה אין מעכבת כלום אפילו עשר מצעות זה למעלה מזה:

ד"ה אלא שאם נגע וכו' פירוש שיש אויר בין הסדינין וכו' דבעליון קודם המדרס למגע וכו'. ר"ל דבעליון נמי יש מגע שהוא נוגע בתחתון שנעשה מדרס הלכך אם לא היה אויר מפסיק ביניהם שניהם היו מדרס ומגע מדרס מפני שהעליון נוגע בתחתון ותחתון בעליון:

בא"ד והרב ר"ש אומר דשבע ליה טומאה לא שייך בדבר שהטומאה באה מגופו. פירוש כשהטומאה שניה באה מגוף הטומאה הראשונה כגון ההיא דחותך כזית בשר מן אבר מן החי לר"מ וכן ההיא דסדין שעשאו וילון לר' שהטומאה הב' באה ממילא:

בא"ד ויש לדחוק וכו' דה"א ר"י פליג עליה מה"ט וכו' ר"ל דאי הוי בעי למפשט מר"מ היינו יכולין לדחות דטעמא דר"י דפליג עליה הוי מטעם דס"ל דשבע טומאה ואינה חלה הב' על הא' וא"כ מה חזית לפשוט מר"מ דלא אמרינן שבע לה טומאה אדרבה לפשוט מר"י דס"ל דשבע לה טומאה ולהכי לא פשיט אלא מר"י דנשמע מדבריו בסיפא דלא אמרינן שבע טומאה והשתא טעמא דפליג ברישא לא הוי מטעם דס"ל דשבע טומאה אלא מטעם דאין כאן מגע כלל וק"ל:

ד"ה בשעת פרישתן וכו' ודוחק לומר דמיירי כגון דבמשהו א' שנחתך לא היה באבר כדי לעלות ארוכה. פירוש ולא נקרא אבר שלם לכך לא נשאר עליו טומאת אבר מן החי הלכך לא נטמא הבשר הנחתך בשעת פרישתו ממנו במגעו כצ"ל:

בא"ד ומיהו בפרק כיצד צולין וכו' ר"ל וע"כ צ"ל שם בע"א ובאותו תירוץ יתורץ נ"כ הקושיא דמפרק העור והרוטב:

גמ' (דברי ר"מ ותניא) נראה שלא לגרוס אלו תיבות: