מסכת חולין דף ע״א עמוד א׳

חבל על בן עזאי הפסד וחבלה היא בעולם תלמיד ותיק כמותי אני בן עזאי שלא שמשתי את ר' ישמעאל. כל חבלה שבש"ס לשון חבלה והפסד הוא כמו (סנהדרין דף נט:) חבל על שמש גדול שאבד מן העולם גבי נחש:

זאת הבהמה אשר תאכלו ומפרש בתריה איל וצבי אלמא חיה בכלל בהמה:

זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסה והכי משמע מכל הבהמה אכול את המפרסת ומעיקרא מתחיל לאישתעויי בחיה זאת החיה אשר תאכלו ומפרש סימני בהמה דקאמר מכל הבהמה כל מפרסת אלמא בהמה בכלל חיה ומעתה תלמוד לכל הצריך לך:

חיה טהורה בכלל בהמה טהורה כו' והשתא מפרש לארבעה בבי דמתניתא למאי ניבעי להו:

חיה טהורה בכלל בהמה טהורה לסימנין שלא מצינו סימנין מפורשים אלא בבהמה דכתיב בויקרא כל בהמה מפרסת פרסה ובמשנה תורה (יד) מכל הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסה סימנין אבהמה קיימי ובחיה לא ידעינן אלא משום דאשכחן חיה בכלל בהמה כדלעיל זאת הבהמה ומפרש איל וצבי ויחמור והוא הדין נמי דאצטריך לן חיה טהורה בכלל בהמה טהורה לטומאת נבלות כדבעינן לעיל נבלת חיה טהורה לא למדנו ונפקא לן מבהמה טהורה ולהרבעה נמי אצטריך דהא הרבעת כלאים בבהמה כתיב ולא בחיה אלא חדא מינייהו נקט:

ה"ג חיה טמאה בכלל בהמה טמאה להרבעה וכדפרשי' דהרבעה בבהמה כתיבא ומשמע בין טמאה ובין טהורה וחיה מבהמה נפקא והוא הדין נמי דחיה טהורה להרבעה בכלל בהמה טהורה אלא בכל כללי דברייתא מפרש חדא מילתא לאשמועינן דמכולהו איכא למילף:

בהמה טמאה בכלל חיה טמאה לכדרבי גרסינן:

אקרא אני חיה לגבי קרבן עולה ויורד או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה (ויקרא ה) ודי היה לי בקריאת חיה ויודע אני שהבהמה בכלל חיה בהמה למה נאמרה:

חיה טמאה בכלל בהמה טמאה להרבעה דכל חד משמע חידוש כלומר דמחמת דחיה בכלל בהמה שמענו שפיר איסור הרבעה ומיהו בלאו הכי ידעינן דאפי' בעופות גמרי' הרבעה בהמתך בהמתך משבת כדאמרי' בשור שנגח את הפר' (ב"ק נד:):

ולרבנן האי קרא למה לי כוליה לכדרבי אתא כן גירסת הקונטרס ופירש דאדרבנן דרבי יוסי הגלילי בעי האי קרא דרב נחמן למה לי וקשה לפירושו למה המתין עד כאן ועוד ה"ל למבעי נמי לרבנן קרא דרבי יצחק למה להו לכן נראה כגירסת הספרים דגרסי הניחא לר"מ אלא לרבנן מא"ל כלומר אמאי איצטריך כללא דבהמה טהורה בכלל חיה טהורה דלדידהו ליכא למימר ליצירה:

והאשה טהורה עד שיצא כשלא העגיל הראש כפיקה מיירי דאי העגיל הוי טמא עד שלא יצא הולד משנפתח הקבר דתניא באהלות (פ"ז מ"ד) ומייתי לה בהלוקח בהמה (בכורות כב.) אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו הראש כפיקה א"נ סבר ליה כתנא דתוספתא דאהלות (ספ"ח) דאמר אין לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם:

מי לא עסקינן דאכל סמיך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא דטהור וא"ת אמאי לא מדקדק מדאמעט בברייתא בפרק יוצא דופן (נדה מב:) נבלה דלא מטמאה בגדים אבית הבליעה מדכתיב בנבלת עוף טהור לטמאה בה ולא באחרת ומשם מדקדק אביי דמקום נבלת עוף טהור בלועה הויא וי"ל דודאי אליבא דאביי היה יכול לדקדק משם אבל לרבא דסבר דבית הסתרים הוי היכי מתרץ לברייתא ע"כ כשתחב לו חבירו בבית הבליעה וחזר והוציאו ובית הבליעה היה רחב ולא הסיטה כלל התם ממעט קרא דווקא נבלת בהמה ומיהו היינו יכולין לפרש אע"ג דלא חזר והוציאו דכי קאמר רבא דבית הסתרים הוי היינו תחלת הבליעה אבל לסופו מודה דבלוע הויא אבל לפי זה היה יכול לדקדק משם אף לרבא דטומאה בלועה לא מטמאה ואם תאמר והיכי מדקדק הכא מהאי קרא דהאוכל מנבלתה והא האי קרא בנבלת בהמה כתיב דלא מטמאה בבית הבליעה ובמגע איירי ולא באכילה ולא כתיב אוכל אלא ליתן שיעור אכילה דהיינו כזית לנוגע ונושא כדמפרש התם בנדה ואי איצטריך לדרשא דהכא אם כן היכי מדקדק מינייהו דשיעור נוגע ונושא באוכל ויש לומר דלא מסתבר לאוקומי כוליה לדרשא דהכא לטהר טומאה בלועה דהא משמע דאתא למימר טומאה דכתיב והאוכל יכבס בגדיו ומ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו דמשמע דטיהר הכתוב את האוכל כשטבל והעריב שמשו:

בהמה טהורה בכלל חיה טהורה לטרפה כך היא גרסת רוב הספרים, ואף על גב דכמה קאי כתיבי טריפה סתם ובהמה במשמע, ועוד דחיה דכתיב בהאי קרא דזאת חיה אם אתה דורשו לענין טריפה כלומר שזאת שהיא חיה ובריאה אכול, אם כן אינה מלשון חיית השדה אלא מלשון חיה וקיימת, ואם כן אי אתה מוצא טריפה מפורשת בחיה יותר מבהמה, אפילו הכי קרא מפשטיה לא נפיק וחיה כתיב ואינו אלא כמונה והולך מקומות שיש בזו מה שיש בזו, ואף על פי שזו אינה למדה ממשמעה של זו ובכל אחת מהם רצה ליחד ענין שהאחת הוא עמו בכללו ומשמעו, והיינו דאמרינן נמי חיה טמאה בכלל בהמה טמאה להרבעה, ואף על גב דמגזירה שוה נפקא לן חיה ואפילו עוף דיליף בהמתך בהמתך משבת כדתנן התם בב"ק (נד, ב) וכן חיה ועוף כיוצא בהם, מכל מקום חיה בכלל בהמה היא, ומונה והולך הוא. וכן נמי הא דאמרינן בהמה טמאה בכלל חיה טמאה ליצירה, הוא הדין דהוה מצי למימר איפכא, אי נמי בהמה טהורה בכלל חיה טהורה אי נמי איפכא דהא כולהו תננהו בהדיא במתני', וטעמא מפרשינן התם בנדה (כג, א) מפני שעיניה הולכות לפניהם כשל אדם. ולמאן דאמר התם (כב, ב) משום דכתיבה בהו יצירה, ודנין יצירה יצירה, ודאי חיה עיקר, דבדידה כתיבא יצירה יצירה דכתיב (בראשית ב, יט) וייצר ה' אלקים את חיית השדה וגו', וכדכתב כאן רש"י ז"ל. מכל מקום אכתי הוה אפשר למימר בהמה טהורה בכלל חיה טהורה, אלא דהכי עדיפא ליה לאשמועיה כל חדא וחדא באפי נפשה. ורש"י ז"ל גריס להאי בהמה טמאה בכלל חיה טהורה לטרפה, ובשאר מקומות השמועה ג"כ גורס בענין אחר כמו שמפורש בפירושיו.

הניחא לר' יוחנן דאמר אחת זו ואחת זו עד לכלב שפיר פירש רש"י ז"ל וקרא דלגר אשר בשעריך דדרשינן מינה (בכורות כג, ב) הראויה לגר קרויה נבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה, מוקי לה רבי יוחנן למעוטי סרוחה מעיקרא, דלא חל שם נבילה עליה מעולם, אבל נבילה שחל עליה שם נבילה לא פקע איסורא מינה עד שתפסל לכלב, והכין איתא נמי בגמרא דבכורות (שם) בפרק הלקוח בהמה ור' יוחנן ההיא למעוטי סרוחה מעיקרא. ואיכא דקשיא להו מדגרסינן בע"ז (סז, א) פרק השוכר את הפועל אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקה עליו זו היא בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין חייבין עליו, ואם ריבה טעם לפגם מותר וכו'. אמר רב כהנא מדברי כולם נלמוד נותן טעם לפגם מותר, מכלל דאיכא למאן דאמר נותן טעם לפגם אסור אין והא תניא אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח אסור דברי ר' מאיר ר' שמעון אומר לשבח אסור לפגם מותר, מאי טעמא דר' שמעון לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה נבלה הראויה לגר קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה, ור' מאיר ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא, ור' שמעון סרוחה מעיקרא לא צריכא קרא עפרא בעלמא הוא, אלמא לר' שמעון ולר"י דקאי כותיה סרוחה מעיקא לא צריכה קרא, (ואי) [וכי] איצטריך קרא למעוטי מכי אינה ראויה לגר כשנתנבלה ואחר כך נפגמה, ויש לומר דלר"י לא נתמעטה נבילה שאינה ראויה לגר אלא מאיסור אכילה, דגבי איסור אכילה כתיב לגר, אבל מטומאת נבלות לא נתמעטו עד לכלב שתצא מתורת אוכל לגמרי, והא דאתמר התם בבכורות, ההיא גמ' הוא דפריש הכי לפום מאי דאיצטריך.

אבל לבר קפרא דאמר טומאה חמורה עד לגר קלה עד לכלב פירש רש"י ז"ל טומאה חמורה טומאת נבילה לטמא אדם, וטומאה קלה לטמא אוכלים ומשקין, ולא נהירא דלא משמע הכי בבכורות פ' הלוקח בהמה (בכורות כג, א) גבי בהמה שהפילה חרדת דם אינה מטמאה לא במגע ולא במשא, ועוד דמאי שנא אדם מאוכלין ומשקין אם נתמעטה נבילה זו מלטמא אדם ודאי מכל טומאה נתמעטה ואם לא נמתעטה מלטמא אוכלין אמאי נתמעטה מלטמא אדם, משום הכי יותר נכון כפירוש ר"ח ז"ל דפירש טומאה חמורה היינו נבילה דמשנפסלה מלאכול אדם אינה מטמאה כלל, וטומאה קלה היינו אוכלין שנפסלו דשוב אינן מקבלין טומאה אבל אינן נפסלין עד לכלב. וכדתניא בפסחים (מה, ב) הפת שעפשה ונפסלה מלאכול ועדיין הכלב יכול לאוכלה מטמאה טומאת אוכלין בכביצה, ולא סבירא ליה כר' נתן דמטהר.

אמר רבה כשם שטומאה בלוע' אינה מטמאה כך טהרה בלו' אינה מטמאה טומאה בלועה מנלן דכתיב האוכל מנבלתם יכבס בגדיו מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וכו' טהרה בלועה מנלן ק"ו מכלי חרס אמר רבה תרוייהו תנינא טומאה בלועה תנינא דתנן בלע טבעת טמאה וכו' טהרה בלועה דתנן בלע טבעת טהורה ומשני כי קאמר רבה כגון שבלע שתי טבעות פירש"י ז"ל דאי ממתני' דקתני בלע טבעת טמאה טובל ואוכל ה"א טעמא לאו משום בלועה הוא אלא משום דמגע בית הסתרים לאו מגע הוא לענין טומאה כדאמרינן במס' נדה מידיו לא שטף במים וגבי טבעות ליכא למימר תטמא את האדם במשא שאין משא אלא למי שהטומאה יוצאה ממנו כגון מת ונבלה ומעיינות הזב אבל טמא מת אע"פ שהוא אב הטומאה אין לו משא וכו' והקשו עליו רבותינו בעלי תוס' ז"ל דאטו אם נכנס אדם לאוהל המת וכלים או אוכלין בקומטו ה"נ דטהורין דאע"ג דבית הסתרים לאו מקבל טומאה נינהו מ"מ לא הוי כצמיד פתיל דמציל באוהל המת דהרי טיט לאו בני קבולי טומאה נינהו ואוכלין שגיבלן בטיט והכניסה לאוהל המת טמאים ופירשו בתוס' דטעמא דמתני' משום בלועה הוא ומ"מ אשמועינן רבה בשני טבעות דאי ממתני ה"א דטומאה בלועה דלא מטמאה היינו לא מטמא' לטהרות שבחוץ אבל טהר הבלועה עמה מטמאה וכן הא דטהרה הבלוע לא מטמאה היינו מטומאה דעלמא ולא מטומאה הבלועה עמה ואין לתמוה כיון דבא לאשמועינן כאן בשני טבעות מאי כשם יש לומר דהכי פירושו כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה את האדם הבולע אעפ"י שנוגע בו כך אינה מטמא' טהרה שאצלם וא"ת והא רבה טהרה בלועה דאינ' מטמאה מקל וחומר דצמיד פתיל גמיר לה והא לא דמיא לב' טבעות דמונחין זו בצד זו ותירצו דרבה כולה מלתא דרש מן האוכל את נבלתה מי לא עסקי' דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא דטהור אפילו לאכול בתרומה ונוגעת בטומאה שבמעי' ואסור לטמאה ואין לך שתי טבעות גדול מזה וקשה קצת דהא רבה מיקל וחומר דצמיד פתיל גמיר לה ולשיטת רבותינו בעלי התוס' לא הוי ליה לאתויי כלל ק"ו דצמיד פתיל כיון דכולא מילתא מקרא דהאוכל מנבלתם נפקא ומתרץ רבי' הגדול ז"ל דרבה לאו מתורת ק"ו אמר כן אלא סברא דנפשי' הוא דקאמר שאין לחלק בין זו לזה ומעיקרא גמרא הוא דפרש' כך למאי דס"ד לטהרה וטומאה שחוצה לה.

הרבה דברים נתפרשו בבהמה שלא נתפרשו בחיה והרבה נתפרשו בחיה שלא נתפרשו בבהמה אלא שכלן שוות הן ליתן את האמור של זה בזה כיצד הרי שסימני טהרה ר"ל מפריסי פרסה ומעלי גרה לא נתפרשו אלא בבהמה והרי הם אף בחיה:

טרפה לא נאמר בה איסור עשה מוסף על לאו של ובשר בשדה טרפה לא תאכלו אלא בחיה שנאמר זאת החיה חיה אכול כו' והרי אף הבהמה בכלל עשה שבה ועל זה אנו גורסים בקצת ספרים בהמה בכלל חיה לענין טרפה:

איסור הרבעה לא נאמר אלא בבהמה שנאמר בהמתך לא תרביע כלאים אף חיה בכלל וכן כל כיוצא בזה:

אע"פ שנאמרה יצירה בחיה אין דינה לענין יולדת כלידת אדם כיצד אשה שהפילה מין בהמה או חיה ועוף טמאין או טהורים הואיל ואין פניו פני אדם אפי' היה הגוף צורת אדם אינו ולד כלל ואין אמו טמאה לידה הא אם היו פניו פני אדם הרי זה ולד ואם זכר תשב [לזכר] ואם נקבה תשב לנקבה ואם אינו ניכר בין זכר לנקבה תשב לזכר ולנקבה ויש בדברים אלו הרבה תנאים כמו שיתבאר במקומו:

מה שנאמר בתורה בפרשת ויקרא שהנוגע בנבלה מביא קרבן עולה ויורד פי' הדברים בשנגע בנבלה ואחר כך נכנס למקדש או אכל בשר קדש אבל לא בנגיעת הטומאה לבד כמו שיתבאר במקומו:

כל שבלע דבר טמא דרך פיו והרי הוא בתוך מעיו וקודם שנתאכל טבל למגע אותו דבר והרי עדין הדבר שלם במעיו טהור ודבר זה נקרא טומאה בלועה והיא האמור עליה בלוע מלמעלה וכן אם תחב לו דרך בית הרעי כגון אלו האלחוקנאש עד שהכניסוה למקום העכול והיא האמור עליה בלוע מלמטה ואינו מטמא לא ממגעו של עכשיו ולא ממשאו אבל לא היה הדבר במעיו אלא שתחב לו חברו טומאה זו בכוש לבית הבליעה ולא נגע בלשונו ולא בחכו או שהכניסו במעי האשה מתוך פיה של מטה אין זה טומאה בלועה אלא טומאת בית הסתרים ואינו מטמא במגע זה אלא שהוא מטמא במשא ר"ל אם הלך שנישא עמו בהליכתו קודם שנתאכל:

וכבר ביארנו במסכת נדה פרק דופן שכל שהוא מבית הבליעה ולפנים מלמעלה או מן המקור ולפנים מלמטה או למקום העכול מקום שאין עשוי ליגלות הוא טומאה בלועה אבל כל שהוא בבית הבליעה עצמו או תוך החוטם ושאר הקמטים מקום שעשוי להגלות הוא טומאת בית הסתרים מעתה מי שאכל נבלה סמוך לשקיעת החמה טובל מיד אע"פ שלא נתאכלה ומעריב שמשו וטהור ואע"פ שהלך ונישא עמו בהליכתו ואם בלע כזית מן המת אינו מטמא באהל:

בשר נבלה שהיתה מסרחת מחיים ונמצא שבשעה שחל עליה שם נבלה לא היתה ראויה לגר אין בה טומאת נבלה כלל הואיל ואינה ראויה לגר אע"פ שעדין ראויה לכלב לא לטמא אדם והיא שאמור עליה טומאה חמורה ולא לטמא אוכלין:

בפרש"י בד"ה נאמר כאן בהמה כו' בפ' צו נפש כי תגע כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אחת זו כו' וקרא למעוטי היכא כו' מיתה וחלה עלה שם כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה ולרבנן האי קרא ל"ל כוליה לכדרבי כו' דגרסי' הניחא לר"מ אלא לרבנן כו' עכ"ל מדברי בעל המאור לפי גירסא זו מיסוד ר"ח דגרסי' לעיל בהמה טהורה בכלל חיה טהורה לטרפה בהמה טמאה בכלל חיה טמאה ליצירה דתנן כו' ופריך הניחא לר"מ ומסיק לכדרבי דתניא כו' ע"ש אבל מדברי התוס' נראה דבכל זה הוו גרסי כרש"י ואבהמה טהורה בכלל חיה טהורה מסיק ליצירה דתנן כו' וגרסי' הניחא לר"מ כו' ומסיק דכולה לכדרבי הוא דאתא ונראה דה"פ דודאי או בנבלת חיה טמאה כו' לפי פשוטה מלת טמאה לא קאי אחיה אלא אנבילה ובכל חיה מדבר הכתוב וכן פי' או בנבלת בהמה טמאה כדקאמר וכי טמאה מטמאה וטהורה לא מטמאה אלא דתלמודא מדייק ממלת טמאה דלא הוה צריך למכתביה אלא לדרוש מניה דאחיה קאי ולטמא עובר טמאה אתא ולמ"ד נמי דעובר טמאה טהור כוליה לכדרבי אתא וחיה לגופיה ואיידי דכתב טמאה בבהמה משום ג"ש כתב נמי בחיה והשתא כ"ע חיה דבקרא לגופיה אתא ומשמע בין טמאה ובין טהורה אלא דבהמה טהורה לא הוזכרה בהך פרשה דבהמה דכתיב בהאי קרא לג"ש אתא ואהא קאמר דכולהו כללי כדר' קאתא דכמו דאצטריך כללא דבהמה טמאה בכלל חיה טמאה ללמוד מיניה יתורא דבהמה טמאה לג"ש ללמוד אקרבן עולה ויורד דבהך פרשה דבטומאת קודש משתעי ה"נ אצטריך האי כללא דבהמה טהורה בכלל חיה טהורה דכתיב בהאי פרשתא דאינו חייב בה קרבן עולה ויורד אלא בטומאת קידש ודו"ק:

בד"ה מי לא עסקינן כו' אבל לרבא דסבר בית הסתרים הוי היכי מתרץ לברייתא כו' עכ"ל יש בזה דברים אחרים לרא"ש ז"ל ואולי נעלם ממנו דברי התוס' בזה הכא ובפ' יוצא דופן ושם בחידושינו הארכנו בזה ע"ש:

בגמ' מי לא עסקינן וכו' וצ"ל הא דהצריך קרא באוכל מנבלתם כיבוס בגדים והערב שמש היינו היכי שהסיט הנבלה בגרונו או בפיו ע"י האכילה קודם שהגיע למעיו התחתונים ונעשה טומאה בלועה דאל"כ כיון דטומאה בלועה לא מטמא לא צריך כלל כיבוס בגדים והערב שמש באוכל נבילה וק"ל:

בתוס' ד"ה ולרבנן האי קרא למה לי כו' אלא לרבנן מאי איכא למימר וכו'. דלדידהו ליכא למימר ליצירה ושנויא דמשני בגמרא כו' לכדר' הוא דאתא צ"ל דהכי פירושא הא דאשמועינן קרא דבהמה בכלל חיה כו' לכדר' אתא לא נפקא לן בזה אלא לענין דבהמה טמאה בכלל חיה טמאה כדי למילף מניה הא דדריש ר' ולא לענין דבהמה טהורה בכלל חיה טהורה ורבנן לא ס"ל כללא דקאמר ר' יונתן בהמה טהורה בכלל חיה טהורה וכו':

ד"ה והאשה טהורה וכו' כשלא העגיל הראש כפיקה פירוש ככדור וכפקעת של צמר שתי או ערב וע"ש בבכורות:

ד"ה מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וכו' ומשם מדקדק אביי דבמקום נבילת עוף טהור בלוע הוא. פי' וטימאה בלועה לא מטמאה ולכך לא מטמאה בגדים בבית הבליעה וא"כ ש"מ דטומאת בלועה לא מטמא:

בא"ד אבל לרבא וכו' היכא מתרץ לברייתא ר"ל אמאי קתני בברייתא דלא מטמאה הנבילה בגדים בבית הבליעה והא הסיטה ע"י הבליעה והוי ליה נושא הנבילה דמטמא בגדים:

[בא"ד] ע"כ כשתחב לחברו והוציאה וכו' ר"ל ולכך לא נשמע ג"כ מינה דטומאה בלועה לא מטמא דלעולם אימא לך דאם נבלעה לתוך מעיו התחתונים והסיטה בתוך מעיו אה"נ דהוי טמא אלא דאיירי דהוציאה:

[בא"ד] ומיהו היינו יכולין לפרש וכו' ר"ל דודאי נוכל לתרץ כך בלי שום הכרח ודיוק דלהכי רבא אינו מדקדק משם דטומאה בלועה אינה מטמאה משום דנוכל לתרץ דקרא איירי בהוציאה אבל מה שבאת להכריח דע"כ איירי בהוציאה דאל"כ היכי מתרץ רבא לברייתא זה אינו מוכרח דנוכל לפרש ולתרץ הברייתא בלא הוציאה אלא שהיה בית הבליעה רחב ולא הסיט כלל ולכך לא נטמא בבית הבליעה אע"ג דלא הויא כי אם בית הסתרים ומטמא שם בהסט ובמשא ולפ"ז היה יכול לדקדק משם אף לרבא דטומאה בלועה לא מטמא דאל"כ נהי דלא נטמא בבית הבליעה משום דלא הסיט יטמאנו כשהגיע לתוך בני מעים וק"ל:

בא"ד ולא כתיב אוכל אלא כדי ליתן שיעור אכילה וכו' פי' דהכי קתני התם בברייתא א"כ ר"ל כיון דנבילה אינה מטמאה בגדים בבית הבליעה למה כתב רחמנא והאוכל מנבלתה הא לא מצינו דנטמא ע"י אכילה אלא במגע ליתן שיעור וכו':

תוס' ד"ה והאשה כו' לאויר העולם עיין בר"ש שם משנה ה':