מסכת חולין דף ס״ה עמוד א׳

בתרתי בשתי תיבות:

בשני שיטין בת מכאן ויענה מכאן:

הכי גרסינן יש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף בידוע שהוא טהור וארישא סמיך דתנא ליה כל עוף הדורס טמא ואם אינו דורס ויש לו עוד שלשה סימנין דהוו להו ארבעה בידוע שהוא טהור:

את רגליו אצבעותיו:

הקולט מן האויר שכשזורקין לו מאכל קולטו לתוך פיו ומקבלו מן האויר:

ציפרתא מכירין היו שהיא טהורה וזה שמה:

קולט ואוכל שאינו מניחו לארץ עד שלא יבלענו:

שכן כמו שוכן:

רבי יוסי אומר ושמו חגב אומר היה הריב"ם דרבי יוסי מפרש מילתא דתנא קמא ולא פליג כדמוכח בגמרא דתנא דבי רבי ישמעאל דדריש כלל ופרט וכלל ומרבה כעין הפרט כל דאית ליה ד' סימנין ודריש חגב לשמו חגב ותנא דבי רב לא דריש חגב לשמו חגב אלא קאמר חגב זה גדיאן ולא מרבה מידי מכעין הפרט ובעי ה' סימנין הנך ארבע ואין ראשו ארוך ופסיל ראשו ארוך ותנא דמתניתין דקתני ארבעה סימנין ולא קתני אין ראשו ארוך ש"מ דסבר כתנא דבי רבי ישמעאל דמכשיר אפילו ראשו ארוך וא"ת ל"ל דכתב רחמנא חגב לשמו חגב תיפוק לי מכעין הפרט כמו הנך ד' סימנין וי"ל לפי שאין סימן זה דשמו חגב חשוב כשאר סימנין ולא הוה מצרכינן ליה כי היכי דלא בעינן אין ראשו ארוך ומרבינן אע"פ דראשו ארוך ומהאי טעמא נמי איצטריך לאשמועינן בקרא כרעים בהדיא אי נמי כרעים איצטריך לכדדרשינן בגמרא אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן א"נ לכלל ופרט כדקאמר בגמרא אשר לו כרעים כלל אבל אין לפרש שיש באחד ממיני ארבה או ממיני סלעם וחרגול שאין שמו חגב ואין להם כרעים ואי לאו דכתבינהו קרא בהדיא הוה מכשרינן להו דבכלל ארבה וסלעם וחרגול נינהו דא"כ כי קאמר בגמרא דתנא דבי ר"י ותנא דבי רב איכא בינייהו ראשו ארוך לימא דאיכא בינייהו דאין שמו חגב דלתנא דבי רב שרי ולתנא דבי ר"י אסור וכן מכרעים קשה דקאמר בגמרא אשר לו כרעים כלל ארבה סלעם וחרגול פרט אדרבה הני פרטי מרבה יותר מן הכלל דכללא ממעט כל ארבה סלעם וחרגול שאין להם כרעים ופרטי מרבה וכי האי גוונא לא אשכחן דעביד כלל ופרט:

אע"פ שאין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן מדכתיב לא באלף קדריש ולא מצי למימר לא שאין לו כרעים כלל קאמר דאדרבה סלעם ארבה וחרגול יש להם קרצולים כדקתני בהדיא בהצד השוה שבהן וכו' וכן אשר (אין לו) חומה דגבי ערי חומה דריש אע"פ שאין לו עכשיו והיתה לו קודם לכן בפ' קמא דמגילה (דף ג:) ולא מצי למימר שאין לו כלל קאמר דבערי חומה מישתעי קרא וכן אשר לא יעדה והפדה ומתרגמינן דקיימי ליה פי' שהיה לו לקיימה וליעדה דמצות יעידה קודמת ומהאי קרא דרשי' ליה בפ"ק דבכורות (דף יג.) דמצות יעידה קודמת למצות פדייה שנאמר אשר לא יעדה והפדה ואע"ג דכתיב באל"ף דרשינן כאילו כתיב בוי"ו כלומר שהיה לו ליעדה ואינו רוצה והפדה והיינו טעמא דלמה ליה למכתב אשר לא יעדה פשיטא דבלא יעדה מישתעי קרא דאם יעדה היתה צריכה גט וגם לא היתה צריכה פדיית אב שבשעת ייעוד פקע שעבוד שפחות מינה וא"ת בפרק כשם (סוטה לא.) דפריך וכל היכא דכתיב לא באל"ף ממש הוא והא כתיב בכל צרתם לא צר ומלאך פניו הושיעם ואמאי לא מייתי מכל הנך קראי ויש לומר דבכל הני איכא הוכחא מגופיה דקרא שרוצה לומר אשר לו בוי"ו אע"ג דכתיב באל"ף דאדרבה סלעם וחרגול יש להם קרצולים וערי חומה ביש להם חומה מיירי וגבי יעדה כדפרישית מדכתיב כלל אבל צרתם לא צר לא מוכח מגופיה דקרא שהקב"ה כביכול מיצר בצרתם של ישראל אלא מקרא אחר דכתיב עמו אנכי בצרה וא"ת והיכי דרשינן הכא וגבי ערי חומה מדכתיב לא באלף דבעי למימר קרא אע"פ שאין לו עכשיו והא מסקינן בפרק כשם (גם זה שם) דאל"ף משמע הכי והכי הן או לאו ויש לומר דמ"מ דרשינן מדשני למכתב באל"ף יותר מכל אותם לו שרוצין לומר הן שכתובין בוי"ו ש"מ לדרשה ולא צר נמי דרשינן במדרש דכתיב באל"ף דכל צרה שאינה לישראל מאומות אינה צרה:

אלו כללי כללות ופרטי פרטות כדדרשינן בסמוך דאשר לו כרעים כלל ארבה סלעם וחרגול פרט למינהו חזר וכלל ולאו דוקא נקט תנא דבי ר' ישמעאל סלעם לכלל ופרט וכלל דסלעם קרא יתירא למישרי ראשו ארוך כדמסקינן בסמוך ולמינהו דסלעם מפרש הריב"ם דאיצטריך דאי לא כתיב למינהו הוה אמינא דוקא במין סלעם שרי ראשו ארוך אבל בשאר לא להכי כתיב למינהו לרבויי בכולהו א"נ הוה אמינא דסלעם אתא לאסור מינו קמ"ל ולא קאמר כללי כללות למימר דכל אלו ראויין לדונם בכלל ופרט וכלל אלא ה"ק אלו כללות הבאין אחר כללות ופרטות הבאין אחר פרטות וצריך לדורשם כולם כפי הראוי וארבה וחרגול בלבד הם דבאים בכלל ופרט כדמוכח בשמעתא וסלעם למישרי ראשו ארוך כדמסקינן וחגב להצריך ששמו חגב ולמינהו דחגב להצריך כדמפרש בהדיא בברייתא ולמינהו דסלעם כדמפרש ליה מסברא דנפשיה כדפרישית וא"ת למה הוצרך לכתוב למינהו בכל אחד בארבה וסלעם וחרגול לכתוב למיניהן ויהיה די בכל אחד לשלשתן בסוף ויש לומר משום דארבה וחרגול הם הם לבדם שבאין בכלל ופרט וכלל כדפרישית וראויין היו ליכתב זה אצל זה והפסיק בסלעם וכתבו באמצע בין ארבה וחרגול לשום דרשה דלא על חנם הוא שכתבו שלא במקומו וכיון שהוצרך לכותבו באמצע בשביל שום דרשה שוב אינו יכול לכתוב למיניהן לבסוף כי זה לא יתכן שלמיניהן יהיה עומד על ארבה וחרגול להיות להן כלל אחרון בפני עצמם ועל סלעם לא יהא עומד לכלל אלא לדרשה אחרת כמו שאנו דורשים עכשיו למינהו דסלעם ולפי שיש לארבה וחרגול לכל אחד כלל בפני עצמו ואין שניהם נידונים יחד בדין אחד של כלל פרט וכלל אלא בשנים שכל אחד ואחד נידון לבדו בכלל ופרט צריך לעשות בנין אב משניהם מארבה וחרגול וללמד משניהם בהצד השוה בשניהם ומה שאומר הרי אתה דן בנין אב משלשתן זה לפי שלא פירש עדיין דסלעם קרא יתירא הוא והכי פירושא דברייתא לפי המסקנא הרי אתה דן בנין אב משלשתן בהצד השוה והואיל וכן הוא לא מצריך רק ארבעה סימנין דכי מעיינת ביה שפיר בארבה וחרגול סגי לעשות בנין אב משניהם ואייתר ליה סלעם לרבויי ראשו ארוך והא דמרבינן ראשו ארוך ולא אמרינן דמרבינן ואע"ג דלית ליה חד מהנך ד' סימנין ואין ראשו ארוך ניבעי בהדי הנך שלשה סימנים משום דסברא הוא לרבויי סימן דגרוע מכולהו וריב"א מפרש שאין שום מין חגב שהוא חסר מהנך ארבעה סימנים דמתני' שלא יהא חסר כמו כן או ראשו ארוך או סימן אחר בהדיה אבל אפשר שחסר סימן של ראשו ארוך ויהיה לו ארבעה סימנים דמתניתין וא"ת דהשתא משמע דלתנא דבי רבי ישמעאל ולתנא דמתניתין שרי ראשו ארוך ובמסכת שבת בשלהי פרק רבי עקיבא (שבת דף צ:) נמי אמרינן דרב כהנא מעבר שושיפא אפומא א"ל רב שקליה כי היכי דלא נימרו מיכל קא אכיל ליה וקא עבר משום אל תשקצו את נפשותיכם משמע דליכא איסור משום חגב טמא ולא אסר ליה אלא מפני שהוא חי ושושיפא הוא ראשו ארוך כדאיתא פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף לז.) גבי העיד יוסי בן יועזר על איל קמצא דכן שמפרש רב פפא דאיל קמצא הוא שושיפא ופליגי יוסי בן יועזר ורבנן בראשו ארוך ורב חייא בר אמי אמר סוסבל ופליגי בכנפיו חופין את רובו אי בעינא רובא דמנכר אבל בראשו ארוך דכ"ע לא פליגי דאסור וזהו תימה דכיון דקי"ל דראשו ארוך שרי אמאי קאמר התם רב חייא בר אמי דאסור לכולי עלמא ונראה לר"ת דגרס התם דכולי עלמא לא פליגי דשרי וכן מצא בספר ישן:

אפילו תימא רבנן שוכן ונדמה קאמרינן ובכי הא אפילו רבנן מודו. ופירש רש"י ז"ל דומה להן כמראיהן, והוא תימא דהא זרזיר דומה הוא במראיהו לעורב ושוכן עמו ואפילו הכי פליגי רבנן עליה. ואפשר לפרש נדמה דומה בסימנין, והיינו פלוגתייהו בזרזיר ובסנונית לבנה, דזרזיר אף על פי שדומה לו במראהו חולק ממנו בסימנין שזה יש לו זפק ועורב אין זפק, וסנונית לבנה אף על פי שדומה לו בסימנין הרי היא חלוקה ממנו במראה שזה שחור כולו וזה לבנה, ואי נמי סנונית לבנה משום דאינה שוכנה עמו, ורבי אלעזר דאסר משום שדומה בסימנין ובמראיהן רובה שכולה שחורה חוץ מכריסה כך.

רבי יוסי אומר ושמו חגב כתב הרב בעל התוס' בשם רבינו יצחק בן הרב רבי מאיר ז"ל דרבי יוסי (לפרסומי) [לפרושי] מילתיה דתנא קמא אתא ולא פליגי כלל, דודאי מדתני תנוא דמתני' ד' סימנין ולא תנא אין ראשו ארוך, שמע מינה דתנא קמא (אין) ראשו ארוך שרי ליה, וכיון שכן קראי בכללי ופרטי דריש להו כתנא דבי ר' ישמעאל דמרבי כעין הפרט כל דאית ליה ארבעה סימנים ודרש חגב לשמו חגב, ותנא דבי רב לא דריש חגב לכל ששמו חגב, אלא קאמר חגב זה נדיין לא מרבי ראשו ארוך, ולדידיה חמשה סימנים בעינן הני ד' דמתניתין ואין ראשו ארוך. ואם תאמר אם כן כי קאמרי בגמרא במאי קא מיפלגי תנא דבי רב ותנא דבי ר' ישמעאל ואמרינן בראשו ארוך פליגי, אמאי לא קאמר נמי דבשאין שמו חגב פליגי, יש לומר שכל אותן שבכתו, ובמינן דמפרש תנא דבי רב כולן שמן חגב חוץ מן (הסרסו') [הצרצור] שנמתעט לכולי עלמא לתנא דבי רב מפני שראשו ארוך ולתנא דבי ר' ישמעאל מפני שאין שמו חגב, וקיימא לן כתנא דמתניתין וכתנא דבי ר' ישמעאל, וכל ששמו חגב ויש לו ארבעה סימנין אף על פי שראשו ארוך מותר, והכי נמי מוכח בשבת (צ, ב) דאמרינן התם רב כהנא הוה יתיב קמיה דרב והוה מעבר שושיבא אפומיה אמר ליה רב שקליה דלא לימרו מיכל קא אכיל ליה וקא עבר משום בל תשקצו את נפשותיכם, כלומר מפני שהיא חיה, אלמא שושיבא שריא ושושיבא היינו ראשו ארוך כדאיתא בע"ז (לז, א) ומה שכתוב במקצת הספרים בפרק אין מעמידין ראשו ארוך דכולי עלמא לא פליגי דאסירי, אומר ר"ת ז"ל דאיפכא גרסינן, דכולי עלמא לא פליגי דשרי, וכן מצא בספר ישן. ונראה שכן דעת הרמב"ם ז"ל כמו שכתבנו (פ"א מהל' מאכלות אסורות הכ"ב) שכך אמר על פי שראשו ארוך ויש לו זנב אם היה שמו חגב טהור. ורבינו אלפסי ז"ל שכתב משנתינו כצורתה, ולא הביא מכל שקלה וטריא דתנא דבי רבי ישמעאל ותנא דבי רב כלום, נראה דסבירא ליה דתנא קמא דמתני' ורבי יוסי מפלג פליג כסתמן של דברים, ותנא קמא לית ליה קפידא כלל לא בראשו גוץ ולא בששמו חגב אלא כל שיש לו ארבעה סימנין טהורין אף על פי שראשו ארוך ואין שמו חגב, וכן ראיתי למקצת רבוותא ז"ל שכתבו כך, ואף על גב דלתנא דבי רב בעינן שאין ראשו ארוך ולתנא דבי ר' ישמעאל ור' יוסי בעינן ששמו חגב כולהו יחידאי נינהו ולית הילכתא כותייהו. ואם תאמר אם כן ראשו ארוך מנא לן לתנא קמא דמתניתין כיון דלא דריש קראי בכלל ופרט כתנא דבי ר' ישמעאל, כתב הרמב"ן ז"ל דנפקא ליה מלמינהו ארבעה פעמים לרבות כל שיש לו ארבעה סימנין הללו, והכי נמי איתא בסיפרא אין לי אלא אלו בלבד מנין לרבות שאר מינין תלמוד לומר למינהו למינהו ריבה, הא כיצד היה למד סתם מן המפורש מה ארבה מפורש שיש לו ארבע רגלים וד' כנפים וקרסוליו וכנפיו חופין את רובו רבי יוסי אומר ושמו חגב, ואף על גב דתניא נמי התם ארבה זה גובאי וכו' ומפרשין הכא למעוטי ראשו ארוך, איכא למימר תרי נינהו, ותברא מי ששנה זו לא שנה זו. וקצת קשה לפי שיטה זו דאם כן היכי אקשינן כל כך דרך פשיטות בגמרא, והלא הצרצור הזה יש לו ד' רגלים וארבע כנפים וקרסוליו וכנפיו חופין את רובו יכול יהא מותר, דאלמא משמע מתוך לשונו זה דפשוט היה להן שהוא אסור, ומשום הכי מתמה ואזיל יכול יהא מותר, ואם כדברי רבותינו אלו ודאי מותר הוא לדברי תנא קמא, וצ"ע. ולענין פסק הלכה כלשון הראשון נראה עיקר ששמו חגב בעינן, אבל בראשו ארוך וגוץ לא קפדינן, והלכך בארצות הללו אף על פי שנמצאין מהן שיש להם ארבעה סימנין אינן נאכלין אלא במסורת שיהא שמן חגב, אבל על ידי מסורת נאכלין כענין שאמרו בעופות, והרבה מקומות יש בספרד שנאכלין במסורת. ומי שאין לו עכשיו כרעים או שאין כנפיו חופין את רובו ועתיד לגדל אחר זמן הרי זה מותר מעתה וכדתניא אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן כגון הזחל מותר, ר' אלעזר בר' יוסי אומר אשר לו כרעים ממעל לרגליו אף על פי שאין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן וכנפיו חופין את רובו אמרי לה רוב ארכו ואמרי לה רוב הקיפו, וקא פסיק רב פפי דהלכתא בעינן רבו ארכו ורוב הקיפו.

המשנה השמינית והכונה בה להשלים מה שהתחיל לבאר במשניות לפניה ולבאר בפרט סימני חגבים ובחגבים כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופין את רובו ר' יוסי אומר ושמו חגב אמר הר"מ פי' מה שאמר חופין את רובו שיהיה רחבן חופה עובי את גופו וארכן חופה רוב אורך גופו על מנת שיהא שמו חגב או השם שקורין אותו באותו הלשון למה שאנו קורין לו חגב אין מותר לאכלו:

אמר המאירי חגבים אלו מין עוף הם ונמצאו תמיד בשדות ובכרמים ובגנות ויש בהם הרבה מינים בהרבה שמות חלוקים זה מזה כגון ארבה סלעם חרגול ודומיהם ובתלמוד נזכרו מהם בסוגיא זו הרבה מינים מהם טמאים ומהם טהורים וסימן טהרתם כל שיש לו ארבעה סימנין והם ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולים והם שני כרעים ארוכים לבד הארבע רגלים סמוכים לצוארו לנתר בהם על הארץ ושיהו כנפיו חופין את רובו ור' יוסי אומר דוקא ששמו חגב הא לא נכלל בלשון העם במין חגב או שנודע כן במסורת אלא במין אחר של ארבה אע"פ שיש לו ארבעה סימנין אלו אסור וכן הלכה שהחגב כולל המינין שהם ארבה חרגול סלעם וחגב אבל ילק וחסיל וגזם אינם בכלל אלו וחייבין עליהם משום שרץ העוף וכן אתה מוצא בצאן שהוא שם מיוחד ואע"פ כן הוא שם כולל כדכתי' ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים ומן העזים ולפי שטתנו אף תנא קמא מודה בה ולא בא ר' יוסי לחלוק אלא לפרש כמו שנבאר וצריך שתדע שהחגבים אע"פ שהם מין עוף אין טעונין שחיטה וכמו שאמרו בשני של ע"ז גוי שהצית את האור באגם כל החגבים אסורין ופירש הטעם מפני שאינו יודע איזה אסור ואיזה מותר הא משום שחיטה לא וכן הדבר מפורש בכריתות פרק דם שחיטה ובשבת פרק ר' עקיבא ושמא תאמר היתר זה מהיכן בא אפשר שמאחר שלא הוזכרה בהם שחיטה ממילא הותרו בלא שחיטה שכל שלא נאסר בתורה בהדיא מותר הוא ובהלכות גדולות הביאו רמז לדבר מדכתיב בפרשת שמיני זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים מכל נפש הרומשת על הארץ הרומשת במים אלו דגים הרומשת על הארץ אלו חגבים ואחר שהזכירם אחר הדגים דינם כדגים ולדעתי אין אנו צריכין לכך שהרי הכתוב לא קראם עוף אלא שרץ העוף וכל השרצים אין להם סימנין ואין שחיטה אלא בסימנין והוא שכתוב אסף החסיל אסיפה בעלמא ולא עוד אלא שאף נחירה אינם צריכים ובתוספות תרומות אמרו אוכל אדם דגים וחגבים בין חיים בין מתים ואינו חושש:

זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא בא לנו מין הנקרא חגב בארבעה סימנין שהזכרנו מתירין אותו ואין מדקדקין בין שראשו ארוך בין שאין ראשו ארוך אע"פ שרוב טהורות אין ראשן ארוך וכן אין מדקדקין בין יש להם זנב לשאין להם וכן בשאר דברים:

יש מי שמתירין בארבעה סימנין אע"פ שלא נודע ששמן חגב ובהרבה מקומות בספרד נאכלין בארבעה סימנין לפי מה שהעידו חכמי האחרונים ושמא דוקא במסרת ששמן חגב ובארצות הללו ראינו לחכמי האחרונים שהעידו שבדקו בהם ומצאום בארבעה סימנין אלא שאין המנהג להתירן הואיל ואין נודע לנו שהם נכללות במין חגב:

יש קצת מינין במיני החגב שאין כל סימנין אלו נבראין עמהם אלא שהם מגדלין אותם לאחר זמן מעתה לא היו להם עכשיו כל הסימנין אם נודע לזה שהוא עתיד לגדלם אחר זמן מותרין שנאמר אשר לא כרעים כתוב בא' ונקרא בוא"ו ומין זה נקרא בלשון תלמוד זחל:

כנפים שהצריכו בהן להיות חופין את רובו פירושו רוב ארכו ורוב הקפו והתבאר במסכת ע"ז שאין אנו צריכין בזו לרוב הניכר אלא ברוב כל שהוא דיו:

זה שפסקנו בכל שיש לו ארבעה סימנין שמותר אע"פ שראשו ארוך פירשו בתוספות שהוא דעת משנתנו שפירשו בה ארבעה סימנין לבד ולא הצריכו לסימן חמישי ר"ל שאין ראשו ארוך אלא אף בראש ארוך מותר והוא המין הנקרא במסכת ע"ז סוסביל ור' יוסי לא בא לחלוק על תנא קמא אלא להוסיף על דבריו לומר שמלת חגב באה ללמד שיהא שמה חגב ולא להזקיק בה שלא יהא ראשו ארוך וזהו כתנא דבי ר' ישמעאל הנזכר בגמרא שדורש המקראות בכלל ופרט וכלל ומרבה כעין הפרט והוא כל שיש לו ד' סימנין ודורש חגב שיהא שמו חגב ומ"מ תנא דבי רב אינו דורש חגב לשמו חגב אלא שאמר חגב זה נידיין והוא שאין ראשו ארוך ומזקיק עוד לסימן זה והלכה כמשנתנו וכתנא דבי ר' ישמעאל וכן נראה בשבת פרק ר' עקיבא שאמרו שם רב כהנא הוה מעבר שושיבא אפומיה אמר ליה רב שקלה כי היכי דלא לימרו קא אכיל לה ועבר משום בל תשקצו כלומר מפני שהיא חיה אלמא שושיבא מותרת והרי ראשה ארוך כמו שהתבאר בשני של ע"ז ומה שכתוב בקצת ספרים בשני של ע"ז ראשו ארוך כלי עלמא לא פליגי דאסיר דרך סוגיא נאמרה וליתה ואף אחרוני הרבנים העידו שמצאו בספרים מדוייקים כלי עלמא לא פליגי דשרי וזו היא שטתנו והוא דעת גדולי המחברים ומ"מ גדולי הפוסקים הביאו המשנה כצורתה ולא הביאו מחלקת תנא דבי רב ותנא דבי ר' ישמעאל כלל ודעתם שר' יוסי חולק עם תנא קמא שתנא קמא אינו מזקיק לשמו חגב ופסקו כתנא קמא וכן כתבוה הרבה גאונים ולדעת זה אין הלכה לא כתנא דבי רב שהרי הוא מזקיק לאין ראשו ארוך ולא כתנא דבי ר' ישמעאל שהרי הוא מזקיק לשמו חגב ושמא תאמר מאין לו לתנא קמא להתיר בראש ארוך אחר שאינו דורש המקראות בכלל ופרט וכלל שאם תאמר שהוא דורש כן הרי צריך לשמו חגב ומאחר שאינו מזקיק לשמו חגב אין לו בדרש המקראות דין ודברים איפשר דמדכתיב למינהו ארבעה פעמים הוא מביאם לארבעה סימנין וזה שאמרו בסיפרא אין לי אלא אלו מנין לרבות שאר מינין תלמוד לומר למינהו למינהו ריבה הא כיצד ילמד סתום מן המפורש מה ארבה מפורש בד' סימנין אף כל וכו' ר' יוסי אומר ושמו חגב ואע"פ ששנו שם גם כן ארבה זה גובאי ולדעת זה פרשו גדולי הרבנים כאן ולמעט ראש ארוך שמא יש לפרשה בדרך אחרת או שמא מי ששנה זו לא שנה זו ותברה אלא שקשה לפי' זה שהרי כאן אמרו דרך פשיטות והלא הצרצור הזה ר"ל מין חגב הנקרא גיריל יש לו ד' סימנין יכול יהא מותר משמע שפשוט היה להם לאיסור ואם כדבריהם הרי לדעת תנא קמא מותר לגמרי אלא שהעקר כדעת ראשון שאף תנא קמא מודה בשמו חגב ולא בא ר' יוסי לחלוק אלא לפרש ואע"פ שלמדת עקר הפסק מתוך דברינו אני רוצה להעירך מעט בביאור הסוגיא והוא שאמרו תנו רבנן את הארבה וכו' ובריתא זו אינה בבריתות של ר' חייא אלא בתורת כהנים והיינו דקרי ליה תנא דבי רב שהרי רב חיבר סיפרא וספרי ואמר ארבה זה גובאי סלעם זה רשון חרגול זה ניפול חגב זה נדיין וכל אלו הם מיני חגבים ידועים אצלם אלא שנשתנה זה מזה שארבה אין לו גבחת וסלעם יש לו ושניהם אין להם זנב וחרגול יש לו זנב ושלשתם במראה אחד וחגב אין דומה לאחד מהם במראה ואמר אחר כן למינו האמור בארבה להביא צפורת כרמים שדומה לה שאין לה גבחת ושל סלעם לרבות יוחנא ירושלמית שיש לה גבחת כסלעם ושל חרגול לרבות ארצוביא שיש לה זנב כמהו ושל חגב להביא הרזבנית שדומה לה במראיתה ותנא זה דורש המקראות בכלל ופרט לבד שאף למינהו הוא אומר שפרט הוא כל אחד למין שהוזכר בו ואשר לו כרעים הוא כלל לכל אחד מהם וארבה למינהו הוא פרט גובאי וצפורת כרמים וכן האחרים ואין כאן רבוי אחר כלל והרי כל אלו אין ראשן ארוך ותנא דבי ר' ישמעאל אמר אלו כללי כללות ואלו פרטי פרטות כלומר הרבה כללים והרבה פרטים נזכרו כאן שהנזכרים ר"ל ארבה סלע(י)ם חרגול חגב הם פרטים וכל למינו למינהו האמור בהם הם כללים ואם כן כשאתה דורש לכל אחד מהם אשר לו כרעים לכלל והנזכרים אחריו ר"ל ארבה וכו' לפרט אתה דורש למינהו האמור בכל אחד כלל שני ותרבה בהם כל שכעין הפרט ויש בהם כללים ופרטים שאינם צריכים ועליהם יתבאר בסמוך שסלעם וחגב מיותרין וכן למינהו שבכל אחד מהם ובאים לדרשא ועכשיו מתחיל בדרש המקראות ואומר ארבה זה גובאי למינהו זה צפורת כרמים ושמא תאמר והרי למינהו כלל והיה לרבות יותר כל שכעין הפרט באמת כך הוא אלא שאין עוד בארבה כעין הפרט והכי קאמר אלו לא נאמר אלא ארבה למינהו לא הייתי מרבה אלא צפורת כרמים שאין עוד כעין פרט של ארבה שהרי סלעם ומינו יש להם גבחת וחרגול ומינו יש להם זנב וחגב ומינו משתנים מן השאר במראה והוצרך סלעם ומינו לרבות כל שיש לו גבחת ר"ל שראשן מרוט וחרגול ומינו לרבות כל בני הזנבות וזהו שאחר שאמר ארבה זה גובאי למינהו זו צפורת כרמים אמר אין לי אלא שאין לו גבחת אבל יש לו גבחת מנין ת"ל סלעם שהוא ניפול ולמינהו האשכף שהוא ממינו ועדין לא באו אלא יש לו גבחת ואין לו גבחת ואין לו זנב אבל יש לו זנב מנין ת"ל חרגול שהוא רשון ולמינהו להביא כורספית ושחלנית שהם ממינה ומתוך שהוא כלל הוא מביא את שתיהן הא לתנא דבי רב אחר שהוא פרט אינו מביא אלא אחת והיא ערצוביא וודאי היא היא אחת מאלו אלא דמר קרי ליה כאתריה ומר כאתריה וכדחזינן דתנא דבי רב קרי לסלעם רשון ולחרגול ניפול והאחר בהפך ואחר כך שאל לר' ישמעאל ועדין לא שמענו אלא יש לו גבחת ואין לו יש לו זנב ואין לו אבל הבא וראשו ארוך מנין שהוא מותר צא ולמד בנין אב משלשתם שמאחר שהם נדרשים בכלל ופרט וכלל אין אנו יכולין לרבות אלא מה שהוא כעין הפרט וראש ארוך אינו כעין הפרטים והוצרך להביאה מבנין אב והוא שאמר לא ראי ארבה כראי חרגול ולא ראי חרגול כראי ארבה שהרי זה אין לו גבחת וזה יש לו זנב ולא ראי שניהם כראי סלעם שיש לו גבחת ואין לו זנב הצד השוה שבהם שיש לכלם ארבעה סימנין אף כל וכו':

תד"ה רבי יוסי כו' ותנא דבי רב לא דריש חגב לשמו חגב כו' עכ"ל לפום סברת התוס' כמו שהוכיחו לקמן דליכא מין ארבה או סלעם או חרגול שאין שמו חגב ודאי דליכא נפקותא לענין דינא בהכי דלתנא דבי רב נמי דלא דריש חגב לשמו חגב לא שרי אין שמו חגב דהא כולהו פרטי נינהו והני כולהו שמן חגב אלא דרבי יוסי דקאמר ושמו חגב היינו הך דרשא דחגב דלתנא דבי רב לא הוה הוצרך ליה למימר ושמו חגב כיון דלא שרי אלא הני פרטי והרא"ש שהוצרך לפסוק כתנא דבי רבי ישמעאל דדריש חגב לשמו חגב היינו אף אם נפרש שיש בה ממיני הפרטים שאין שמו חגב דהשתא לתנא דבי רב שרי שאין שמו חגב והדברים ברורים וק"ל:

בד"ה אע"פ שאין לו כו' לא מוכח מגופיה דקרא כו' מקרא אחר דכתיב עמו אנכי כו' עכ"ל דברים תמוהים הם דבפ' כשם בהדיא מוכח ליה מהאי קרא גופיה דקאמר אלא מעתה בכל צרותם לא צר ה"נ דלא הוא וכ"ת ה"נ והכתיב ומלאך פניו הושיעם כו' ובמסכת תענית דקאמר ולמה נותנין אפר כו' אר"י בן פזי כלומר עמו אנכי בצרה ר"ל אמר בכל צרתם לא צר מהכא נמי משמע דמגופיה דקרא מוכח לה וצ"ע:

בד"ה אלו כללי כו' הו"א דוקא במין סלעם שרי ראשו ארוך אבל בשאר כו' עכ"ל להאי תירוצא דאיכא במין סלעם ראש ארוך ק"ק ל"ל לתלמודא למימר דאתא סלעם לראשו ארוך באא"ע לגופו הא שפיר איכא למימר ראשו ארוך בכעין הפרט דמין סלעם דכה"ג כתבו התוס' לעיל דאי הוה א' ממיני ארבה או סלעם וחרגול שאין שמו חגב ואין להם כרעים אי לאו דכתבינהו בהדיא הוה מכשרינן להו בכעין הפרט ויש ליישב דאין זה כעין הפרט כיון דפרט גופיה שהוא סלעם אין לו ראשו ארוך אלא מינו ולעיל נמי ה"מ לדחויי הכי אלא דבלאו הכי דחי שפיר ודו"ק:

בא"ד ה"א דסלעם אתא לאסור מינו קמ"ל כו' עכ"ל וליכא לאקשויי דאם כן לקמן נמי בלמינהו דחגב דמוקמינן ליה עד שיהא בו כל הסימנין הא אצטריך ליה דאי לאו למינהו ה"א דחגב אתא לאסור מינו די"ל דהתם א"נ לאו למינהו הוה מוקמינן ליה טפי לשמו חגב דהשתא אצטריך ליה לגופו אבל לאסור מינו לא אתא חגב לגופיה מה שאין כן הכא דלא אתא סלעם כלל לגופו אלא לראשו ארוך דאינו מינו כלל ואי לאו למינהו טפי הוה מוקמינן ליה לאסור מינו ודו"ק:

מוֹתְחִין לוֹ חוּט שֶׁל מְשִׁיחָה, אִם חוֹלֵק אֶת רַגְלָיו, שְׁנַיִם לְכָאן וּשְׁנַיִם לְכָאן טָמֵא. וְאִם שָׁלֹשׁ לְכָאן וְאַחַת לְכָאן טָהוֹר. נראה לי בס"ד ידוע כל טהרה שורשה בקדושה שהיא רשות היחיד ולכן מי שיש לו חלוקה של אחד רמז שהוא טהור ששרשו בקדושה שהיא רשות היחיד וזה שחלוקות שלו שנים שנים שרומזים לרשות הרבים כי מיעוט רבים שנים זה מורה שהוא טמא ששרשו בקליפה שהיא רשות הרבים נמצא המבדיל בין הטהור ובין הטמא הוא חלוקה של אצבע אחד. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד? (איוב יד, ד) בתמיה. ובזה יובן הטעם שלקח נח מן הטהורים שבעה (בראשית ז, ב) כי הטהור חולק שלשה ואחת וידוע מספר השלשה במניין הקדמיי כזה אב"ג עולה מספר ששה [א+ב+ג=6] ועם האחת הרי שבעה לכן ממין הטהור שבעה שבעה מה שאין כן הטמאין חולקין שנים שנים וכל שנים במספר הקדמיי שלשה [א+ב=3] וב' פעמים שלשה הם ששה נמצא חסר אחד מן השבעה וזהו שנאמר 'מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד'. ומה שאמר יֵשׁ לוֹ אֶצְבַּע יְתֵרָה וְזֶפֶק וְקוּרְקְבָנוֹ נִקְלָף טָהוֹר, סימני טהרה הם ' ז פק י תר נ קלף' ראשי תיבות 'זין' לשון הזנה כי הטהור נזונין העולם ממנו ולכן לקח נח מטהורים שבעה שהם מספר ז' שבהיותו מלא תמצא בו רמז של סימני טהרה. ובאופן אחר נראה לי בס"ד טעם לסימנים אלו של טהרה וטומאה על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות פרשת שמיני ובספר הלקוטים דהעופות הואיל והם מן בחינת שלשה גבורות העליונות רובם טהורים כי השלשה הנזכר הם ממותקות היטב ואין אחיזה לחיצונים בהם כי אם דבר מועט ולכן אין מתהוים עופות טמאים כי אם מעט מה שאין כן הבהמה שהיא מן בחינת שתים גבורות התחתונות שלא נמתקו היטב כי אם באור חוזר ועוד שהם תחתונות יש לחיצונים אחיזה בהם יותר ולכן רובם הם טמאים. ולכן השתא אתי שפיר שאם יחליק אצבעותיו שלשה ואחד הרי יש בו רמז בזה על שרשו שהוא מן השלשה גבורות שהם ממותקות היטב ועל כן סימן זה הוא סימן טהרה שרמוז בסימן זה שורשו הטוב אשר מחמת זה היו העופות רובם טהורים וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל ואם חולק אצבעותיו שנים שנים נמצא יש בו רמז על שנים גבורות שהם אינם ממותקות היטב שמחמת כן היו הבהמות רובם טמאים לכן אין סימן זה טוב בשבילו אלא הוא סימן טומאה הואיל שהוא רומז על שני גבורות שאינם ממותקות באור ישר.