מסכת חולין דף נ״ח עמוד א׳

דשיחלא קמא בלע"ז פושט"א. אותן שהיו במעיה בשעה שנטרפה כולן אסורות דעובר ירך אמו הוא ועמה נטרפו:

מכאן ואילך היא והזכר גורמין להם שיבאו ודבר שאיסור והיתר גרמו לו שיגדל מותר:

ושוין ר' אליעזר ורבנן דפליגי בולד בהמה טרפה:

בדספנא מארעא היא מעצמה מתחממת בארץ ויולדת וההוא חד גורם הוא:

גדלה משמע כל גידוליה באיסור:

אלא הא דתנן כיון דאמרת דהאי מודים בביצת טרפה בדספנא מארעא דחד גורם הוא קאמר מכלל דפלוגתייהו בזה וזה גורם וע"כ בשנטרפה ולבסוף עיברה פליגי דאיכא זה וזה גורם:

במאי קא מיפלגי על כרחך בנטרפה ולבסוף עיברה:

להודיעך כחו דרבי יהושע תירוצא הוא:

מכאן ואילך הוה ליה זה וזה גורם ומותר אע"ג דבסוף כתובות (דף קיא:) פסקינן כר' יהודה בפרדות דמספקא ליה בפרק אותו ואת בנו (לקמן חולין דף עט.) אי חוששין לזרע האב או לא היינו במילתא דשרי כל חד באפי נפשיה ולא שייך זה וזה גורם אבל הכא דחד אסור וחד שרי הוי ליה זה וזה גורם:

ושוין בביצת טריפה שהיא אסורה לא כמו שפירש הקונטרס דקאי אפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע אלא קאי אפלוגתא דבית שמאי ובית הלל דפליגי במתניתין במסכת עדיות (פ"ה מ"א) דתנן התם ביצת נבלה שכמותה נמכרת בשוק ב"ש מתירין ובית הלל אוסרין ומודים בביצת טרפה שאסורה מפני שגידולה באיסור ואם תאמר דהשתא חשבי בית הלל ביצת נבלה כבשר דאסרי אפילו כמותה נמכרת בשוק ובפרק קמא דביצה (דף ו:) אמרינן השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב ואפילו רבי יעקב לא פליג אלא דקאמר אם היו מעורות בגידים אסורות אבל בשאינן מעורות מותר ותירץ בהלכות גדולות דגבי איסור נבלה דאורייתא החמירו אבל בשר עוף בחלב דרבנן הקילו ורבינו תם תירץ דבביצת נבלה החמירו משום דנבלה הוי דבר האסור אבל בשר עוף בחלב דהוי היתר דכל חד וחד באפי נפשיה שרי ולפירושו מתיישב מה שמפרש בערוך דהא דאמר בריש פרק הדר עם הנכרי (עירובין דף סב:) דאפילו ביעתא בכותחא לא לישרי איניש קמי רביה דהיינו כגון ששחט התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות דאי בסתם ביצים אותן אין צריכין היתר דאין לך ע"ה שלא ידע שמותר בחלב ולפי תירוץ הלכות גדולות קשיא מאי אפילו דקאמר אפילו ביעתא בכותחא אטו מי פשוט היתר זה כל כך טפי משאר מילי הא פלוגתא היא דלמאן דאמר בשר עוף בחלב דאורייתא אסירא מידי דהוה אביצת נבלה ויש לומר דלהכי קאמר אפילו שכל העולם היו נוהגין בו היתר ובפרק קמא דביצה (דף ו:) נמי פשיטא ליה לש"ס דשרי גבי הא דאמר רב ביצה עם יציאת רובה נגמרה דקאמר למאי אילימא דשרי לאוכלה בחלב הא במעי אמה אסירא והתניא השוחט התרנגולת כו' משמע דפשיטא ליה דלא הוה פליג רב ועוד י"ל דהיינו טעמא דאסרי ב"ה ביצת נבלה גזירה אטו ביצת טרפה וביצת טרפה אסורה משום דגמרה באיסור ומיהו אין נראה תירוץ זה דהא לא גזרינן ביעי דשיחלא בתרא אטו ביעי דשיחלא קמא ואטו ביעי דספנא מארעא:

אלא הא דתניא ולד טרפה כו' ברייתא היא והוי מצי לאתויי מתניתין דתמורה (דף ל:) כל האסורים לגבי המזבח ולדותיהן מותרין רבי אליעזר אומר ולד טרפה לא יקרב לגבי מזבח אלא ניחא ליה לאתויי ברייתא שרבי יהושע הוזכר בה:

במאי קא מיפלגי בנטרפה לשון הגמרא משמע דאי לאו דאמימר לא הוה קשה במאי קא מיפלגי אלא יש לומר משום דאסר אמימר דשיחלא קמא לא מיתוקם ליה פלוגתייהו בעובר ירך אמו ובעיברה ולבסוף נטרפה דאם כן קם ליה אמימר כרבי אליעזר דשמותי הוא ולאידך לישנא דלקמן יש לפרש משום דקסבר טרפה אינה יולדת קא קשה ליה במאי קא מיפלגי דלא מיתוקמא פלוגתייהו בזה וזה גורם אסור ואם תאמר ואמאי לא ניחא ליה לרב אשי השתא לאוקומי פלוגתייהו בזה וזה גורם הא שמעינן ליה לרבי אליעזר בהדיא בפרק כל שעה (פסחים דף כז.) דאסר דקתני וכן היה רבי אליעזר אוסר בכל איסורין שבתורה ויש לומר דשמא לא שמיע ליה לרב אשי ההיא ברייתא:

ורבי אליעזר סבר זה וזה גורם אסור כמו שהגירסא כאן כך יש לה להיות בפרק כל האסורין (תמורה דף לא.) ויש ספרים דגרסי התם למאן דאמר טרפה יולדת פליגי כשנטרפה ולבסוף עיברה דרבי אליעזר סובר עובר ירך אמו הוא וליתא:

אי הכי אדמיפלגי לגבוה ליפלגו להדיוט לשון אי הכי קשה דבכל ענין יכול להקשות כן וצריך למצוא טעם למה היה מתיישב הא דמיפלגי לגבוה אי הוה מפרש פלוגתייהו בעובר ירך אמו הוא יותר מהשתא דמוקי לה בזה וזה גורם ולאידך לישנא איפכא:

והלכתא בזכר כל שנים עשר חדש למאי דמסקינן השתא הלכתא דטרפה אינה יולדת לא מיתוקמא פלוגתייהו דרבי אליעזר ורבי יהושע אלא בעובר ירך אמו ורבי יהושע סובר לאו ירך אמו הוא וגבי ביצה מודה כיון דאגידא בגופה כגופה דמיא ותימה דבריש שור שנגח את הפרה (ב"ק דף מז.) משמע איפכא דאמר רבה פרה שהזיקה גובה מולדה מאי טעמא גופה היא תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה מאי טעמא פירשא בעלמא היא ומשמע דאפילו ליתא לפרה גובה הכל מולדה ואמאי הא אפילו אי סייע הולד בנגיחה דאי וולדה נגחו לא היה יכול לגבות מן הולד כל הנזק היכא דליתא לפרה כיון דלאו ירך אמו הוא וגבי תרנגולת אמאי אינו גובה מביצתה ויש לומר דהתם מיירי בביצים גמורות דלא אגידי בגופה וגבי מזיק אמר ליה אייתי ראיה דההיא שעתא הות אגידא בגופה ושקול וגבי טרפה אסור ולענין ולד היינו טעמא אף על גב דבעלמא עובר ירך אמו הוא לענין טרפות שאני דתלוי בחיות בהמה ולעובר יש לו חיות בפני עצמו ובבבא קמא (דף מז. ד"ה מאי) הארכתי בו:

ושוין בביצת טרפה שאסורה פירש רש"י ז"ל דאפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בולד טריפה קאי. ולא מיחוור [ו]אין הסוגיא מתישבת כל כך לפי פירושו, ועוד דמשנה היא במס' עדיות (פ"ה, מ"א) גבי פלוגתא דבית שמאי ובית הלל, והכי תנינן לה התם ביצת נבלה בזמן שכמוה נמכרת בשוק בית שמאי מתירין ובית הלל אוסרין, ומודין בביצת טרפה שאסרוה מפני שגדלה באיסור, ואף על גב דבתרתי לישני דאיתמרן בגמרא מייתי לה להאי, ושוין בסוף כל חד מינייהו, משום דלא ליקשי עלייהו (ו)[מ]האי דבית שמאי ובית הלל דהשוו בה שניהם, ועוד דר' אליעזר ור' יהושע גופיהו מדבית שמאי ובית הלל נינהו, ולא גרסי ושוין אלא ומודים, דהכי תנינן לה התם במסכת עדיות (שם) ומודים בביצת טריפה שאסורה, מאי טעמא כיון דאגידא בגופה כגופה דמיא, וקשיא לן הא דגרסינן בבא קמא (מז, א) פרה שהזיקה גובה מולדה, מאי טעמא גופה הוא. תרנגולת שהזיקה אינה גובה מביצתה, מאי טעמא פירשא בעלמא הוא, והכי אמר דכולי עלמא מודו דביצה כגופה דמיא. ואיכא למימר (דסתם) [דהתם] ביצה שנגמרה ואינה מעורה בגידין וכגון שנולדה מיד, דאמרינן כיון דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה, אי נמי אף על גב דלא איתילדה מיד דאמר ליה אייתי ראיה דההיא שעתא לא גמרה לה ושקיל, אבל לגבי טריפה דאיסורא לא פליג רבנן ואסרוה ואפילו נולדה מיד גזרה אטו מעורה בגידין. ואם תאמר ביצת נבלה מיהא מאי טעמא דבית הלל דאסרי אף בזמן שכמהו נמכרת בשוק, שהרי דבר ברור הוא שלא גדלה באיסור כלל, אם כן למה אסורה, דהא אינהו מודו דפירשא בעלמא הוא כדאמרינן. ועוד מאי שנא מבשר בחלב דתניא בריש מסכת ביצה (ו, ב) השוחט את התרנגולת ומצה בה ביצים גמורות מותר לאכלן בחלב, ואף על גב דפליג עלה ר' יעקב, לא בגמורות פליג, אלא במעורות בגידין, כדתניא (שם ז, א) ר' יעקב אומר אם הן מעורות בגידין אסורות. ותירץ בה"ג דבשר עוף בחלב דרבנן, [ו]בדרבנן הקילו, אבל בנבלה דאורייתא החמירו בה. ור"ת ז"ל תירץ דאפילו למאן דאמר בשר עוף בחלב דאורייתא, מכל מקום לא החמירו בה. ורבינו תם ז"ל תירץ דאפילו למאן דאמר בשר עוף בחלב דאורייתא, מכל מקום לא החמירו בה, משום דאין איסורו מגופו אלא מחמת תערובת, ד(ב)כל חד וחד באפי נפשה שרי ותערובתן אוסרתן, אבל ביצת נבילה דאסורה מגופה החמירו בה. ובתוס' תירצו דהיינו טעמייהו דבית הלל בביצת נבלה גזרה משום ביצת טריפה, וביצת טריפה משום דגמרי באיסור, ולענין פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע בולד טריפה אי אסור או לא, קיימא לן כר' יהושע. והיכלך ולד טריפה מותר, דעובר לאו ירך אמו הוא, והכי נמי אמר בפרק קמא דביצה (ו, ב) וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה בי"ט דשרי, ואף על גב דקיימא לן בעלמא דעובר ירך אמו כדאמר רבא בבבא קמא (מז, א) פרה שהזיקה גובה מולדה מאי טעמא גופה הוא, ובסנהדרין (פ, א) ולד נרבעת אסור ולד נוגחת אסור, מאי טעמא היא וולדה נגחו היא וולדה נרבעה, וקיימא לן הכי מדפרכינן מינה בעבודה זרה (כד, א) בפרק אין מעמידין, ובגיטין (כג, ב) (בסופו) אמרינן אם היתה עוברה זכתה לו ואוקימנא כרבי דקסבר עובר ירך אמו הוא, ובערכין (ז, א) פ"ק אמר היוצאת ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, ופרכינן בגמרא פשיטא גופה היא דאלמא פשיטא דעובר ירך אמו הוא. תירצו בתוספות דלענין טריפות שאני, שתלוי הדבר בחיות הבהמה, כדקיימא לן דטריפה אינה חיה, ועובר זה (הכי) [הרי] יש לו חיות בפני עצמו ומתקיים יותר מי"ב חדש, ואף על פי שנשברה רגלה של אמו מה מזיק לעובר. ותדע דהא רבא גופיה דאמר התם פרה שהזיקה משלם מולדה איהו דאמר לקמן בפרק בהמה המקשה (חולין עה, א) השוחט את הטריפה ומצא בה בן תשעה חי אף לדברי המתיר מותר, ארבעה סימנין אית ליה להאי, וקיימא לן כרבינא דמתני' משמיה דרב אחא אמר דטריפה אינה יולדת, והילכך ביעי דספק טריפה משהינן להו אי הדרא וטענא אחריני שריין, ואי לא אסירא, דאכתי בספקתא קיימא עד י"ב חודש, אבל לאחר י"ב חודש שרייא, וכדפסיק תלמודא הילכתא בזכר כל שנים עשר חדש ובנקבה כל שאינה יולדת.

אמר רב פפא שמע מינה מדרב הונא הא דאמר שמואל קישו' שהתליע באיביה אסורה הני תמרי דכדא בתר תריסר ירחי שתא שריין. פירש רש"י ז"ל להא דשמואל הכא ובשילהי פירקין (סז, ב) דטעמיה משום דכיון דמהלכת התולעת בתוך הקישות בעודה מחוברת, שרץ הארץ היא, דמה שהיא מהלכת בתוך הקישות כאלו מהלכת על גבי הקרקע, ומלשון רש"י ז"ל דקדקו רבותינו בעל הוספות ז"ל דאותן התולעים בפולין שאינן מהלכין בתוך הפרי, אלא שהתולע גדל בתוכו ואין חורו מחזיק יותר מגוף התולעת, מותרין הן, שלא אסר שמואל אלא התולעת המהלכת בתוך הפרי, ולא מיחוור דודאי תולעת הגדל בתוך הפרי בעוד שהפרי המחובר לקרקע לדברי שמואל הרי הוא כתולעת הגדל על גבי קרקע, וההיא ודאי שרץ השורץ על הארץ קרינן ביה, אלא בין כך ובין כך אסורין, ומיהו אם ניחוש לבדיק(ת)[ה] מספק, נראה מדברי ר' ז"ל שאין חוששין להן מספק, אלא בשהתליעו ודאי, שכן פירש רש"י ז"ל הני תמרי דכדא שהתליעו ואין ידעו אם במחובר ואם בתלוש לבתר תריסר ירחי שתא שריין, דאלמא משמע דוקא בשידוע שהתליעו קאמר שמואל, הא מן הספק אין חוששין להן. ומיהו נראה שאין הלשון מתיישב בזה יפה, דהוה ליה למימר הני פירי דהתליעו לבתר תריסר ירחי שתא שריין, דמאי שנא תמרי דנקט ולא נקט פירי סתמא, ועוד דאמר סתמא הני תמרי דכדא, אלא משמע דמשום הכי נקט תמרי לפי שהתליעה מצויה בהן, ולומר דכיון שהדבר מצוי אף על פי שהוא מיעוט למיעוט המצוי חששו, וכענין שחששו לסירכות שבריאה, וכדאמרינן לקמן (חולין סז, א) בשילהי פירקין לא לישפי איניש שכרא בלילא על גבי ציבתא מאי טעמא דילמא פיר' לציבתנו והדר נפיל לכסא, אף על פי שאינו ידוע שיש יבחושין בתוך השכר אלא דבר המצוי, והכא נמי לא שנא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' מאכלות אסורות הט"ו) כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברין לא יאכל עד שיבדוק הפרי שמא יש בו תולעת ע"כ. ומכל מקום נראה דדוקא לכתחילה, אבל אם עבר ובשלן מותרין, דאיכא למימר דילמא לא הוו כלל. ואם תימצי לומר דאיכא, דילמא נימוח ובטיל. ואותן זבובין שבתוך הפולין עצמן שקורין קורקונש אינן באין במחובר כלל, וקודם שפירשו מן הפולין מותרין. וכן אין לחוש שמא פירשו וחזרו לחורן. שאין הדבר מצוי ואין לחוש, וכדמשמע בשילהי פירקין, ואף על פי שסופן לצאת מן הפרי ולהיות פורחין, אין נאסרין משום שרץ העוף, כיון שהן נוצרים מן הפרי עצמו, כמו זיזין שבעדשים דלא אסרינן להו לקמן (חולין סז, ב) אלא משום שרץ השורץ על הארץ. ולענין לבשל אותם פולין בלא בדיקה, יש מי שאומר שהוא אסור, שמא יצא מן הפרי על ידי המים, ואחר שפירשה ודאי אסורה. ולכך נהגו מקצת המדקדקים להרתיח המים תחילה יפה, ואחר כך ישליכו הפולין לתוך הרותחין, כדי שימותו מיד בתוך הפרי, וכשיפרשו מן הפרי לאחר שמתו אין בכך כלום. וזה הענין עדיין אינו מספיק כי אם לגרסת רש"י ז"ל דגריס בשילהי פירקין פרשה ומתה מהו, דמשמע דמפשיט פשיטא להו דאם פרשה אחר שמתה שהיא מותרת, ולא אסתפקא להו אלא בשפרשה חיה ומתה, אבל שם גורסין במקצת נוסחאות פרשה מתה מהו, כלומר אם פרשה לאחר שמתה, וסלקא בתיקו, והילכך אף על פי שמתה ואחר כך פרשה אסורה מספקא, לפיכך צריך להזהר לשרותן תחלה במים צונן כדי שיפרש שם העתיד לפרוש, ואחר כך ישים במים רותחין, ודיו בכך, ואם נמצאת אחת או שתים בתוך הקדרה משליכה ואוכל את השאר.

והא ד אמר רב הונא כל שאין בו עצם אין מתקיים י"ב חדש. משמע דאין מתקיים ואפילו מת קאמר, הילכך שרי אפילו בלא בדיקה, דהא לא קאמר אינו חי אלא אינו מתקיים וחוזר הוא לעפרו.

בריכה של ביצים שהיו במעי נקבת העוף בשעה שנטרפה כלן אסורות וכן התבאר בעדויות והם הנקראים ביצת טרפה ומה שאמרו בה מפני שגדלה באיסור פירושו מפני שנגמרת באיסור ומתוך כך כלן אסורות בין אותן שנגמרו לגמרי בין אותן שלא נגמרו שאף אותן שנגמרו מ"מ כיון דאגידא בגופה כגופה דמיא ואפי' נולדה ביום שנטרפה מ"מ גוזרין בה אבל ביצת נבלה והוא שנתנבלה בשחיטה אותן שלא נגמרו בקליפתן אסורות ואותן שנגמרו בקליפתן החיצונה והוא שנאמר עליה במסכת עדויות כיוצא בה בשוק נמכרת גדולי המחברים כתבו שמותרת שהרי לא גדלה ולא גמרה באיסור ואינו נראה שהרי בית שמאי ובית הלל נחלקו בה במסכת עדויות ובית הלל אוסרין וודאי הלכה כדבריהם ואע"פ שיש נסעדים בה במה שאמרו השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאכלן בחלב אלמא ביצה לאו כגופה היא פירשו בהלכות גדולות שבשר עוף בחלב הואיל ומדברי סופרים הוא הקלו בה וקצת רבנים הוסיפו שאף לדעת הסובר דאוריתא הואיל ואין איסורו מגופו אלא מצד תערובתו הקלו בו ובתוספות תירצו שלענין איסור עצמה כשם שגזרנו בביצת טרפה שנגמרה כגון שנולדה ביום הטרפות אטו אותה שנגמרה באיסור כך ראוי לגזור בשם נבלה משום של טרפה וחדא גזרה היא ויש מפרשים טעם ההיתר משום דכפירשא בעלמא היא ואף בתלמוד המערב שבמסכת יום טוב פרק ראשון אמרו בית הלל כמשנה ראשונה בית שמאי כמשנה אחרונה דאמר ר' יוחנן בראשונה לא היו מעמידין לא בקיבת נבלה ולא בקיבת הגוי חזרו לומר אין מעמידין בקיבת הגוי אבל מעמידין בקיבת נבלה משום דכפירשא בעלמא היא ונמצא בית שמאי כמשנה אחרונה ונראה שעל זו סמכו להתיר אלא שאין ראוי לדחות תלמוד שלנו:

ביצים של ספק טרפה כל שהם של בריכה ראשונה שהיתה שם בשעת הטרפות מצניעין אותם עד שתכלה הבריכה אם חוזרת וטוענת כשרים שהרי יצאה מספק טרפה וכן אם שהתה שנים עשר חדש אע"פ שלא חזרה וטענה (ו)לא שהתה שנים עשר חדש אסורים:

עגל שנולד מן הטרפה הודאית מותר אע"פ שבכמה מקומות אמרו עובר ירך אמו הוא הואיל ובכאן אין איסור האם אלא מחמת שאינה חיה וולד זה חי הוא אין חיותו נגרר אחר האם כלל ואפי' לגבוה מותר ליקרב ולמדת ממה שכתבנו שהביצה נחשבת כגוף התרנגולת ובולד בהמה למדת שאינו ירך אמו ומה שיש לפקפק בה ממה שמצינו בהפך במה שאמרו פרה שהזיקה גובה מוולדה תרנגולת שהזיקה אינה גובה מביצתה כבר תירצנוה בבא קמא פרק שור שנגח את הפרה:

ואפרוח שנולד מביצת הטרפה אין זה מקום ביאורו ובמסכת תמורה התבאר שהוא מותר שבשעה שנוצר כבר נרקבה הביצה ונסרחה ואין לה איסור ואפי' לגבוה מותר כמו שהתבאר שם:

כשם שביצת טרפה אסורה כך חלבה אסור ומ"מ כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה מותרת שאין חלב הכנוס בתוכה אלא פרש בעלמא אבל חלב הטרפה בעצמו ודאי אסור ודבר זה מתבאר במסכתא זו בפרק כל הבשר:

יש אומרים שכל ספק טרפה שעמדה כ"א יום שלא הטילה ביצים ולסוף כ"א יום הטילה שכשרה היא וביצתה אלו היו שם אלו בשעת הטרפות כבר יצאו כבר נאמר במסכת בכורות תרנגולת לאחד ועשרים יום:

תולעים שנתהוו בפירות בעוד שהן מחוברים באילן או באביהן אסורין משום שרץ השורץ על הארץ אע"פ שלא שרצו ממש על הארץ הואיל ושרצו במחובר לארץ הרי הוא כמי ששרצו בארץ וזו היא שאמרו אמר שמואל קישות שהתליעה באיביה אסורה ומ"מ בתוספות דחאוה ממה שאמרו עליה למטה לימא מסייע ליה דתני חדא על הארץ להוציא זיזין שבעדשים ויתושים שבכליסין ותולעים שבתמרים וגרוגרות ותניא אידך על הארץ לרבות תולעים שבעקרי זיתים ועיקרי גפנים מאי לאו אידי ואידי בפירא אלא דהא באיביה הא שלא באיביה ותרץ לא אידי ואידי באיביה הא בפירא הא באילנא אלמא כל דבפירא שרי אף כשהתליע במחובר ומתוך כך הקלו באכילת פולים והדומים להם בלא שום בדיקה שאף אם היו שם בודאי מותרות וכן הסכימו בתוספות עם אחרוני הרבנים ומ"מ גדולי הפוסקים וגדולי המחברים פסקו כשמואל וממה שנשאו ונתנו כאן לדעתו והוא שאמרו אמר רב הונא כל בריה שאין בה עצם אינה מתקיימת שנים עשר חדש ואמרו עליה שמע מינה מדרב הונא הא דאמר שמואל קישות שהתליעה באיביה אסורה הני תמרי דכדא לאחר שנים עשר חדש שריין שאם התליעו במחובר הרי מתו ואם הם חיים ודאי תוך שנים עשר חדש נבראו והרי לא פירשו שהרי בתוך הכלי עמדו אלמא הלכתא היא וזו שלמטה דרך התלמוד הוא לדחות ולומר לא תסייעיה מהכא ומ"מ קושיא נמי ליכא אלא שלבי חוכך להקל ממה שאמרו בה למטה דיקא נמי דקתני שבעקרי זיתים ועקרי גפנים הא כל שבפרי מותר שמע מינה וכל שמעלין כן בסוגיא ברוב פעמים הלכה היא אלא שראוי לחוש ואף בקדושין בענין קדושין המסורין לביאה מצינו שאמר דיקא נמי אע"פ שאינה הלכה ומ"מ אם התליעו לאחר שנתלשו מותרין אא"כ פירשו מן הפרי אבל אם פרשו כלל אסורין משום שרץ הארץ כמו שיתבאר:

אף לדעת האוסרין במחובר פירשו בתוספות שלא נאסר אלא כשהחור גדול כל כך שהראש יכול להתהלך בתוכה הא אותן השרצים הנמצאים בפולים הואיל ואין חורו מחזיק יותר אין כאן שירוץ ואף גדולי הרבנים מסכימים לכך שפירשו שכיון שהתולע מהלך לתוך הקישות במחובר הרי הוא כמהלך על הארץ והדברים נראין אלא שגדולי האחרונים חולקים לומר שכל שהתליע באביה אסור וכן נראה לי שהרי רוב המתליעים כך הם והיאך החליטם באיסור:

גמ' איתיביה רב אשי לאמימר ושוין בביצת כו' לדברי התוס' דקאי ושוין אפלוגתא דב"ש וב"ה בלאו אמימר הוה ניחא ליה דפלוגתייהו דר"א ור"י בעובר ירך אמו בעיברה ולבסוף נטרפה והאי ושוין בביצת כו' דקאי אב"ש וב"ה מיירי בנטרפה ולבסוף עיברה דאסור לכ"ע דגדלה באיסור וזה וזה גורם אסור אבל לפרש"י ליכא למימר הכי דכיון דקאי אפלוגתא דר"א ור"י אמאי קאמר ושוין בביצה כו' דהא בולד נמי בכה"ג בנטרפה ולבסוף עיברה דאסור דזה וזה גורם אסור אלא דצ"ל לפרש"י דבלאו אמימר הוי מוקי פלוגתייהו בעובר ירך אמו בעיברה ולבסוף נטרפה ודומיא דהכי ושוין בביצת כו' נמי בעיברה ולבסוף נטרפה דהיינו שיחלא קמא ואסור טפי מבולד משום דכגופה כדמסיק ללישנא בתרא אבל מדמתיר אמימר מכאן ואילך ע"כ דלא ס"ל דכגופה היא דמה"ט דכגופה היא יש לאסור אפי' מכאן ואילך אפילו למ"ד זה וזה גורם מותר ונראה שזה הכריחו לפרש אלא הא דתנן כיון דאמרת כו' בדספנא מארעא דחד גורם הוא מכלל דפלוגתייהו בזה וזה גורם כו' ועיקר קושייתם הוא קושיית אי הכי כו' דמהא דאסר אמימר דשיחלא קמא אין להוכיח דלא מתוקם פלוגתייהו בעובר ירך אמו דא"כ קם ליה אמימר כר"א כמ"ש התוס' דהא רב אשי גופיה נמי הוה אוסר שיחלא קמא לכ"ע משום דכגופה היא מיהו פרש"י דחוק ולא ידענא להולמו וכי משום דמוקמינן ושוין בביצת כו' בדספנא מארעא דחד גורם הוא לא מתוקם פלוגתייהו אלא בזוז"ג ה"נ איכא למימר כיון דמוקמינן ושוין בביצת כו' בדספנא מארעא בנטרפה ולבסוף עיברה מתוקם פלוגתייהו בעיברה ולבסוף נטרפה בעובר ירך אמו ועוד קשה לפירושו דקאי ושוין בביצת וכו' אפלוגתא דר"א ור"י מאי פריך ולישני ליה בשיחלא קמא דהא ע"כ כיון דמוקי פלוגתייהו בזה וזה גורם אית לן למימר דושוין בביצת כו' מיירי בחד גורם דהיינו ספנא מארעא ולא שיחלא קמא דהוה זה וזה גורם ודו"ק:

תוס' בד"ה ושוין כו' ואפי' רבי יעקב לא פליג כו' ובפ"ק דביצה נמי פשיטא ליה לתלמודא דשרי כו' דלא הוי פליג רב כו' עכ"ל כצ"ל ואין זה ראיה לפי' ה"ג דאדרבה מדפריך הכא בפשיטות כרב ולא קאמר דרב ס"ל כמ"ד בשר עוף בחלב דאורייתא הוא ליתא לפי' ה"ג אלא כפי' ר"ת אלא דשיעור דבריהם כך הוא דהא דפריך התם בפשיטות לרב לפי' ה"ג ע"כ אית לן למימר נמי כדלעיל ומשום דהמנהג כך הוא שהיו נוהגין היתר ודו"ק:

תוס' בד"ה במאי קמפלגי כו' משום דאסר אמימר דשיחלא קמא לא מיתוקם כו' עכ"ל ורב אשי גופיה דהוה אוסר לכ"ע מכאן ואילך וכ"ש דספנא מארעא לאו משום ירך אמו אלא משום דגדלה באיסור וזה וזה גורם אסור אבל שיחלא קמא אין לאסור אי לאו משום ירך אמו וק"ל:

בא"ד ואם תאמר ואמאי לא ניחא ליה לרב אשי כו' הא שמעי' ליה לר"א כו' עכ"ל פירוש דהא לאמימר ע"כ רבי יהושע מתיר בזה וזה גורם ור"א בהדיא אוסר שם זה וזה גורם ומאי דוחקיה דרב אשי דלא מתוקם פלוגתייהו בהכי ויש מקשים דמאי קושיא דאימא דדוחקיה דרב אשי משום קושיית אי הכי אדמפלגי כו' דאי הוה פלוגתייהו בעובר ירך אמו הוה מתיישב לו הא דמפלגי לגבוה כמ"ש התוספות לקמן וי"ל דמשמע להו דעיקר קושייתו במאי קמפלגי כו' לאו משום קושיית אי הכי כו' הוא דאם כן לא הוה אצטריך ליה למידק דלא מתוקם פלוגתייהו בעובר ירך אמו מדאסר אמימר שיחלא קמא כמ"ש התוס' דא"נ דפליגי בעובר ירך אמו תקשי ליה לאמימר דמתיר לר"י זה וזה גורם ור"א אוסר בהדיא שם ואם כן אדמפלגי בעובר ירך אמו ולגבוה להודיעך כחו דר"י ליפלגי נמי בזה וזה גורם ולהדיוט להודיע כחו דר"א אלא ע"כ דקושיית במאי קמיפלגי לא קסמיך כלל אקושיית אי הכי אלא דלא ידע כלל במאי קמיפלגי לאמימר ואהא קשיא להו שפיר ואמאי לא ניחא ליה לרב אשי דפלוגתייהו בזה וזה גורם ודו"ק:

תוס' ד"ה מכאן ואילך וכו' היינו במלתא דשרי כל חד באפי נפשיה ולא שייך זה וזה גורם וכו'. פירוש דהואיל וכל חד וחד שרי באפי נפשיה וכי מצטרפי אסורים התם לא שייך לומר זה וזה גורם דהיינו שאיסור והיתר גורמים שנולד שהרי שניהם היתר באפי נפשיה וכד מצטרפי שניהם אסורים והוו נולד כולו מאיסור וק"ל אכל הכא חד אסור וחד שרי א"כ נולד מאיסור והיתר דהיינו זה וזה גורם:

גמ' רבי אליעזר סבר עובר ירך אמו עיין רפ"ב דפרה: