מסכת חולין דף מ״ו עמוד ב׳

כאהינא סומקא שנשארת בקרום התחתון והיא כתמרה אדומה:

דאוושא כשנופחין אותה משמעת קול כאילו רוח יוצא ממנה:

ה"ג אי ידעינן מהיכא אוושא מותבינן עלה גדפא או גילא או רוקא מושיבין על אותו מקום כנף פלומ"א בלע"ז:

גילא קש:

אי מבצבצא ההיא רוקא מחמת הנפיחה בידוע שיש שם נקב שהרוח יוצא משם:

טרפה משום ריאה שנקבה:

ואי לא ידעינן מהיכא אוושא פעמים שאין יכול להבחין לשמיעת האוזן מהיכן קול זה נשמע:

מייתינן משיכלתא קוניי"א בלעז:

אינקיב תתאה ולא אינקיב עילאה מאי לעיל (חולין דף מה.) גבי קרום של מוח לא בעי הכי דפשיטא דעילאה מגין שהוא עב וחזק:

והלכתא מגין כדרב יוסף כו' בכל דוכתי (לקמן חולין צג:) קי"ל כרבינא לקולא ולא הוצרך לפסוק כאן אלא משום דבעי לאתויי דרב יוסף:

אלא לא שנא פירש ר"ח לא שנא וטרפה ולפירושו הא דאמר לקמן אדומה כשרה מדר' נתן צריך לומר היינו כשמתלבנת ע"י נפיחה וכן משמע מתוך הלכות טרפות דרבינו גרשום ובה"ג של רבינו תם ובקונטרס פירש לא שנא וכשרה כדלקמן וכן פסק בה"ג ורב אלפס ורבינו יעקב בר רבי אבין היה מודה:

אוכמי אוכמי פירש בקונטרס טיי"ש שיש בה מראות שחורות והא דאמרינן בסמוך כדיותא טרפה יש לפרש דהינו כשרובה כך ומעשה בא לפני רבינו תם והכשיר כשלא היתה רובה שחורה אבל תימה דכיון דאמר לקמן (חולין דף מז:) דטרפה משום דשחור אדום הוא אלא שלקה א"כ מה לי רובה מה לי מקצתה כיון דע"י לקותא היא ונראה לפרש דאוכמא דהכא היינו כי כוחלא דאמר לקמן (שם) דכשרה וכן פירש בהלכות גדולות של ר"ת:

אין מקיפין בבועי כשניקבה היכא דלא ממשמשא ידא דטבחא כדפירש בקונטרס דאי לא ניקבה כשרה בר מהיכא דאיכא תרי בועי דסמיכי להדדי כדבסמוך:

אבל כסדרן היינו רביתייהו נראה לי כסדרן דוקא באותו ענין כמו שהן שוכבות זו אצל זו אבל אם הם שוכבות זו על זו אע"פ שהם סמוכות זו לזו טרפה דאין זה כסדרן ועוד כתוב בערוך בשם ר"ח כסדרן קבלה רב מפי רב אפילו סריכן תרי אוני באמצע ועיקרן מפרקי מהדדי טרפה וכ"ש אם דבוקות זו ע"ג זו הראשונה עם השניה או השניה עם השלישית דודאי טרפה ורבותינו הגאונים כתבו כיון דחדא סירכא על גבי חברתה היא רביתא ולא איכפת לן בההיא סירכא והרבה תמיה רבינו יהודה על קבלת ר"ח וכתב שלא מצא בכל הלכות טרפות של רבותינו שראה שום חילוק בין מיפרקי מעיקרן ללא מיפרקי:

היינו רביתייהו על פירוש הקונטרס דפירש דהסירכא מחמת נקב היא באה קשה לר"י דאמאי כסדרן כשרה נהי דאינה נמשכת לכאן ולכאן לא יהא אלא קרום שעלה מחמת מכה בריאה שאינו קרום אע"פ שאין הקרום דבוק למקום אחר ואי הוה אמרינן הא דכסדרן כשרה היינו במקום שסמוכות האונות זו לזו דחברתה מגינה על הנקב אם כן בחנם הוה מחלק בין כסדרן לשלא כסדרן אם היה חילוק אפילו כסדרן ואם היינו מפרשים היינו רביתייהו שזהו גידולה שרגילה הסירכא לבא שם בלא נקב הוה ניחא אבל ר"ח פירש רביתייהו הוי כמו מרבעיתייהו כלומר היינו דרך רביעתו והיה נראה לפרש דרגילה הסירכא לבא בכל מקום בריאה בלא נקב מתוך שהיא שואבת כל מיני משקה והא דטרפה שלא כסדרן היינו משום שסופה להתפרק וחשיב כנקובה כיון שסופה לנקב אבל קשה מהא דאמר לקמן (חולין דף מח.) גבי ריאה הסמוכה לדופן דרב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה בפשורי ומאי בדיקה שייך והא לעולם לא תבצבץ כיון דהסירכא עולה בלא נקב ומיהו בלאו הכי קשה דכי אמרינן נמי דמחמת נקב היא באה איך היה יודע ע"י שלא תבצבץ שהסירכה זו מחמת דופן כי נמי ניקבה הריאה לא תבצבץ שהקרום סותם את הנקב וטרפה היא דסופו ליפסק כשאינה סרוכה במיצר החזה במקום רביתא דאוני כדלקמן אלא שאני התם דחומרא בעלמא הוא דעביד דמן הדין יש לתלות בדופן דאיכא ריעותא והוא היה בודק להחמיר דאי מתרמי דהיא מבצבצא הוה טריף ומיהו קשה דקאמר מר זוטרא הא דרב נחמיה דבדיק לה בפשורי אדרבא מתנינן לה אתרי אוני דסריכי שלא כסדרן וההיא בדיקה הויא כדי להכשיר אי לא מבצבצא והשתא והלא לעולם לא תבצבץ ומיהו היינו הא דפריך עליה בשלמא הכא תלינן בדופן אבל התם אי האי אינקב טרפה ואי האי אינקב טרפה ופירש שם בקונטרס בשלמא הכא בדיק לה דאי לא מבצבצא לא אמרינן דניקבה ונסתמה דכיון דאיכא למיתליה בדופן תלינן בדופן וכשרה אלא הכא גבי תרתי אוני מכדי סירכא זו מחמת מכה היתה והי מינייהו דאינקוב טרפה והא דלא מפקא זיקא קרום עלה בה וסתמה ומיהו לפירושו שפירש שקרום עולה בלא נקב קשה הלשון דלא הוה ליה למימר אי האי אינקיב אלא אי האי מינקיב ושמא אינקיב הוי כמו מינקיב ויש ליישב פירוש הקונטרס אע"ג דקרום העולה מחמת מכה אינו קרום היינו כשאינו סרוך בשום מקום אבל כשהיא סרוכה במקום שאינה עומדת להתפרק סותמתה ומגינה יותר שהקרום הולך וחזק ומיהו הא דפריך רב יוסף לרבינא גבי ריאה שניקבה ודופן סותמתה אי לא סביך אמאי טרפה כו' ה"נ הוה מצי לאקשויי אמאי דמכשר רבא תרי אוני דסמיכי אהדדי כסדרן כיון דניקבה אמאי כשר ע"י סתימת הסרכא אלא דרב יוסף שמע הא דרבינא ברישא ופריך עלה ואי הוה שמיע ליה מילתא דרבא הוה נמי פריך עלה ומתוך הלכות טרפות של רבינו גרשום ותשובת הגאונים שכתב הרב ר' יוסף ט"ע משמע נמי שהסרכא מחמת נקב היא באה שמצריכין נפיחה כשהאונות סרוכות זו לזו כסדרן או סמוכות וסרוכות בצלעות או בבשר שבין הצלעות והשתא אם הסרכות באות בלא נקב א"כ כסדרן למה צריך נפיחה כיון דלא תתפרק וכן בריאה הסרוכה לדופן במקום רביתא דאוני אם לאו דאמר דאין סירכא אלא מחמת נקב ואז אתי שפיר דבדקינן לה בנפיחה שמא עדיין לא נסתם הנקב ואונא הסרוכה לאומא והיא אצלה פירש בקונטרס מעשה בא לידי ושאלתי את פי רבינו יעקב ב"ר יקר והתירה לי לאכול ופירש לי טעמו וטעם האוסרין ונראה לו דשרי ור"ת פסק לאיסור ואמר דכל המאכיל אונה סרוכה באומא מאכיל טרפות בישראל דנראה טעם האוסרין דרבא לא הכשיר אלא בתרי אוני ואומא אין שם אונא עליה אלא שם ריאה כדאמר רבא ה' אוני יש לה לריאה ואם איתא שבעה מבעי ליה ולכך קראוה ראשונים אומא לפי שאינה בכלל אונות דשם ריאה עליה שזהו עיקר הריאה ובאוני התיר רבא כמו שמפרש בקונטרס שעומדת במיצר החזה כדלקמן ואינה מתפרקת אבל באומא דהיינו ריאה לא התיר ועל המתיר להביא ראיה וכן בה"ג ובתשובת הגאונים והר"ר משה דפונטייז"א ונזכר בערוך עם הגאונים וכן נוהגים בכל מקום לאיסור חוץ ממקומו של רבינו שלמה שפשט היתר וכל רבותיו אוסרין חוץ מרבו (של) הזקן ואנו ממקום שפשט היתר של רש"י וכתב הר"י ז"ל שרבינו גרשום ורבינו נחשון גאון ור"ח ורבינו שמואל ור"י בן רבינו יהודה כולם מתירים ובתוספות רבינו יהודה מצאתי להתיר בשם ריב"א דאי לא הוה אומא בכלל אוני לא תמצא שלא כסדרן בשמאל ורבא אמר סתם בין בימין בין בשמאל והא דלא אמר שבעה אוני אית לה לריאה משום חסיר וחליף נקט חמשה דאומא אין דרכו להיות חסיר וחליף אלא לחמשה אוני ועוד נמי נראה דאפילו אם אין אומא שם אונא עליה מכל מקום נקט רבא אוני לאשמעינן דאפילו באוני שלא כסדרן טרפה כדמפרש בקונטרס ואי הוה נקט אונא הסרוכה לאומא הוה אמינא דאונא באונא אפילו שלא כסדרן כשרה:

הא דאסיקנא ב ריאה שהאדימה מקצתה אלא לא שנא פירש רבינו שלמה והרב אלפסי ז"ל לא שנא דבין כך ובין כך כשירה. והם ז"ל הביאו ראיה מדאמר לקמן (חולין מז, ב) אדומה כשירה מדר' נתן, והרמב"ן ז"ל כתב דסוגיין הכי משמע דמקשה סבר דלשאר שרצים מדמינן לה דהדרא בריא ואף על פי שהאדימה כולה, ועלה מסיק דאלא לא שנא. ור"ח ז"ל פירש לא שנא בין כולה בין מקצתה טרפה, ועם כל זה פסק באדומה דכשירה מדר' נתן, ורבינו אפרים חלק ונתן טעם בדבר דשניא אדומה מהאדימה דהאדימה היא יותר אדומה, והאדימה משמע שהאדימה מחמת לקותא. ואדומה משמע מתולדה, ולפי שעדיין אין דמה נבלע בה, ואינו נכון דאם כן גבי אדומה דמכשרינן לקמן הוו להו למיבעי אדומה דכשרה היכי משכחת לה, כיון דאיכא הפרש בין אדמימות לאדמימות כדאיבעיא להו לענין ירוקה, אלא ירוקה דכשרה היכי משכחת לה, ואף הר"ז ז"ל [כתב] כדברי רש"י (והראב"ד) [והרי"ף] ז"ל פסק ועליהם סומך אף על פי שה"ר אפרים מראה פנים להפריש.

ריאה שיבשה מקצתה כשרה אסיקנא כל שהיא יבשה עד כדי שתפרך בצפורן. לבעל הלכות גדולות ז"ל יבשה הכבד שלה טריפה, ונראין דבריו, דיבש כנטול דמי, כדאמר בבכורות (לז, א) באוזן בכור דיבש כנטול דמי והכי נמי לא שנא, והוא שיבש כולו, אבל אם נשתייר כזית, במקום מרה וכזית במקום (רבית') [חיותה] לח כשרה.

האי ראיה דקיימא גלדי אוכמי אוכמי חזותא חזותא כשרה פירש רש"י ז"ל: מראות שאינן פוסלין בריאה כאדומה וירוקה וככוחלא, וכן כתב הרמב"ם ז"ל, (הל' שחיטה פ"ז הי"ט) וכן דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל, אבל מראות הפוסלות כגון שחור כדיו או כעין מוריקא וביעתא טריפה, דכל אותן מראות מחמת לקות הן, וכיון שכן לא שנא לקתה בכולה או במקצתה דלקות מחמת נקב הוא ונקב משהו פוסל בה. והראב"ד ז"ל שכתב חזותא אפילו מחזותא הפוסלת בה קאמר, דלא אסר אלא בכולה, אבל במקצתה הדר בריא, והביא ראיה ממה שחלקו במקצת טרפיות בין כולה למקצתה. ועוד מדאמרינן ריאה שיבשה מקצתה טריפה ולא אמרו סתם, שמא מינה דבמקומות שהזכירו סתם ולא הזכירו בה מקצתו עד שתהא כולה מאותו מראה הפוסל אמרו, ולא מיחוור דאדרבה מדאיצטריכו לאיפלוגי בהאדימה בין כולה למקצתה שמע מינה דבשאר המקומות אפילו מקצתה טריפה, ומה שאמרו ריאה שיבשה מקצתה אומר הרמב"ם ז"ל משום דכולהו קודם היבש היא נפסלת כגון בצמוק דהיינו חרותא.

הני תרתי אוני דסריכי אהדדי לית בהו בדיקותא כלומר דאף על גב דלא מפקא זיקא טריפה, וכדאוקימנא בשלא כסדרן, ופירש רש"י ז"ל: שלא כסדרן מראשונה לשלישית דמתוך שזו הולכת כאן וזו הולכת כאן הקרום מתפרק ונסתר. ונראה מתוך פירושו דכל כסדרן אפילו מגב לגב או מחתוך לחתוך [כשירה], ואם כן אונות שבשמאל שאינן אלא ב', אין צריך בדיקה מחמת סרכא. והרב אלברצלוני ז"ל כתב דמגב לגב טריפה וכן נהגו, וכן מחתוך לגב, ומיהו מחתוך לחתוך הסכימו הגאונים ז"ל והכשירו, אף על פי שנסתרכו באמצע ובעיקרן מתפרקין זו מזו כיון דחדא על חבירתה היינו רביצה (ורביעתא) [ורביתייהו], וכשהבהמה בחייה אפילו בלא סרכא דחקו אהדדי, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בתשובה, וכן דעת רבינו האי גאון ז"ל, וכן נהגו היתר על פיהם בכל המקומות, אף על פי שר"ח ז"ל היה מגמגם בדבר לאסור עד שתסרך אונה לחבירה מראשה ועד רגליה כדי שלא יתפרקו בנענוען ואפילו בסירכא מראש חתוך של זו לסוף חתוך של זו באלכסון, נהגו להכשיר, ומנהגן של ישראל תורה היא. ואומא (לאומא) [לאונא] הסמוכה לה, כתב רש"י ז"ל בשם רבו ז"ל דכשרה. ודעתו הסכים לדעת רבו והכשיר, ויש מי שאוסר, וטעם האוסרין, לפי שלא הזכיר רבא אלא אונא דסמיכן אבל אומא לא הזכיר כלל. ואין לך אלא מה שמנו חכמים, וטעם רבינו שלמה ורבו ז"ל שלא הוזכרה אומא בתלמוד כלל. ועוד כתב רש"י ז"ל בתשובה וכי בשביל שוטים שקורין אותה אומא נאבד שמה או נשתנו. ור"ת ז"ל מן האוסרין, ואמר דלא הוזכר בגמרא אלא אוני דסמיכן, אבל אומא לא, ואף על גב דאומא לא הוזכרה בגמרא כלל ודאי בשם אומא לא הוזכרה, ומכל מקום בכלל אוני ליתא דריאה מיקרא וכדאמרינן בסמוך (מז, א) חמשה אוני אית לה לריאה, ואם איתא שבעה נינהו, אלא דלאומי קרי ריאה ולאוני אוני, ואף על פי שהוא כדברי רב"ת ז"ל שאין אומא בכלל אוני דאומא ריאה (ד)מיקרי, מכל מקום הלכה למעשה כדברי רש"י ז"ל שהסכים עם רבו ז"ל [דכ]המתירים נראה, דהא טעמא דמילתא משום דהני רביתיה הוא (ואומר) [ואימא] לאונא דסמיכא לה נמי מההוא טעמא מיתכשרא, דהא (הני) [הכי] רביתא ורביצתא ותמיד הן שוכבות זו בצד זו אפילו בלא סירכא. ומה שהזכיר רבא אוני לבד, כבר נתן בזה טעם נכון רש"י ז"ל בשם רבו ז"ל, דכל עיקר דברי רבא והוראתו בזה אינה אלא ללמדך דאוני דסמיכן שלא כסדרן טריפה, דאם לא שבא ולמדנו כך הייתי אומר דאפילו בשלא כסדרן כשירה לפי שעומדות במצר החזה ואינן עשויות להתנענע ולהתפרד זו מזו כל כך, והלכך אפילו שלא כסדרן כשירה, קא משמע לן דלא, אבל אומא לאונא שלא כסדרן לא איצטריכינא ליה לרבה לאשמועינן, דכיון דאומא במרחב היא עומדת קצת ונסרכת לאונא שלא כסדרה הא ודאי טריפה, ויש בזה טעם מספיק לסמוך בו. וכן מראין דברי רבא בודאי, דהא לא קאמר תרתי אוני דסמיכן להדדי כשרה, והני מילי בכסדרן, אבל בשלא כסדרן (בא ללמדנו) [לא] דאלמא עיקר דבריו לאשמועינן כוחה דאיסורא, וכן הסכימו הגאונים ז"ל, וכן כתב הרב אלברצלוני ז"ל דדבר זה התירו הגאונים ז"ל בכנופיא. ויש מי שאומר דכי מכשרינן דוקא בבדיקה, אבל שלא בבדיקה לא, מדקאמר רבא בתרתי אוני שלא כסדרן לית להו בדיקותא ולא קאמר טריפה, משמע דהני לית להו בדיקותא, הא כסדרן אית להו בדיקותא, ובדיקה מיהא צריכה, ולא מיחוור, דכיון דאמרינן (הני) [הכי] רביתייהו, משמע דבלא בדיקה נמי כשרה, וכן כתב הרב רבינו האיי ז"ל, וכן נהגו, והא דאמר רבא לית להו בדיקותא, כתב הרמב"ן ז"ל דלישנא דוקא נקט, משום דסירכא לא מחמת עצמה היא אוסרת אלא מחשש נקב, ומשום הכי קאמר דלית לה בדיקותא אם יש בה נקב אם לא כלומר אם מבצבצא אם לא דאפילו לא מפקא זיקא טריפה דודאי או האי אינקיב או האי אינקיב, ואין האחת מגינה על חבירתה דאינן רובצות זו על זו, הלכך [בכסדרן] קיימא לן דאפילו בלא בדיקה כשירה כיון דסמיכן בכסדרן. ועינוניתא דורדא היכא דסריכא ואפילו לכיס שלה טריפה, דלא אמרו אלא באוני דכל חד וחד מגין אחבריה כיון דהיינו רביתייהו, אבל בעינוניתא דורדא טריפה לכל היכא דסריכא. ומכל מקום יש לדקדק לפי מה שפירש רש"י ז"ל דטעם שלא כסדרן מפני שזו הולכת כאן ומתפרקת הקרום ונסתר וכסדרן הולך הוא וחזק בכל עת דמכל מקום כסדרן נמי אף על פי שקרום זה עולה עליהן, הא אמר לקמן (מז, ב) דקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום. ואם תאמר דיש סירכא בלא נקב, ולאו כל מאי דסריך אינקיב, והלכך כי סריכא שלא כסדרן טריפה ולא מחמת דאיכא השתא נקב אלא משום דעבידי להתפרק מתוך שזו מושכה מכאן וזו מושכה מכאן יקרע העור בזו ובזו, אבל בכסדרן לא מפרקי, [הא] (ב)רש"י ז"ל [כתב] לקמן דאין סרכא בלא נקב, ועוד דאמר לקמן (חולין מח, א) גבי הא דאמר מר זוטרא אתון הא דרב נחמיה אהא מתניתו לה אנן אהא מתנינן לה וכו', ואקשינן האי מאי בשלמא הכא תלינן בדופן, אבל התם אי אינקיב האי טריפה אי אינקיב האי טריפה דמשמע דלעולם כל סירכא מחמת נקב היא. ועוד ריאה הסמוכה לדופן ולא העלתה צמחים וליכא מכה בדופן אמאי טריפה, אף על גב דלא מפקא זיקא, כדאיתא לקמן (חולין מח, א) דדלמא לא אינקיב כלל, ואי משום שעשויה להתפרק שמא תתפרק מצד הדופן ולא מצד הריאה, ואיכא למימר בהא דיותר עשוי להתפרק מצד הריאה לפי שקרומה רך, ואי נמי לפי גרסת רש"י דלא גריס בההיא אף על גב דלא מפקא זיקא טריפה, לא תקשי, דהתם נמי בבדיקה סגי וכל דלא מבצבצא כשירה וכדכתבינן עלה. ואם תאמר אם כן דיותר עשוי להתפרק מצד הריאה, ומטעם זה אנו אוסרין אותה לאותה גירסא אפילו כי איכא מכה בדופן, אמאי כשירה מכל מקום עשוי היא להתפרק מצד הריאה, לא היא דכיון דאיכא מכה בדופן גם אותו קרום שבצד הדופן רך יותר מקרום הריאה ומשם הוא עשוי להתפרק. וראיתי מי שאומר דטעמא דשלא כסדרן אינו משום דעבדי דמפרקינן לבד. אלא משום דאין סירכא בלא נקב. וכי סריכן תרי אוני להדדי כיון דמינקוב או האי או האי, וקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום הא נמי טרפה דהא ליכא מאן דמגין עליה אלא כסדרן דהיינו מחיתוך לחיתוך דהיינו רביתיה, ואפילו בלא סירכא הן שוכבות זו על זו ומגינה זו על זו, וכיון שקרום זה עולה על הנקב מחברן וחדא סותמת אחברתה, וכדאמרינן לקמן (שם) זה פסול החוזר להכשירו לאו למעוטי ריאה שנקבה ודופן סותמתו ואפילו סביך בבישרא, ופרקינן לא לעולם אימא לך היכי דסביך בבשרא כשר אלא זה פסול החוזר להכשירו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה, דאלמא כיון דאיכא קרום ונסבך למה שסמוך לה כשרה, דבין קרום וסמיכה דופן סותמתן יפה וסתימתן מגין על הנקב ובתרתי אוני דסמיכן להדדי מחתוך לחתוך דכותה היא, אבל אוני דסמיכן להדדי מגב לגב או מחתוך לגב דליכא דמגין עליה אלא קרומו לבד טריפה, דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום, וזה לפי סברת הגאונים ז"ל שאסרו מגב לגב או מחתוך לגב אפילו בכסדרן כמש"ל, ואם כדברי אלה היה לנו לאסור אפילו מחתוך לחתוך בשפולי האונות שאינן דבוקות זו בזו כ"כ, אי נמי אם היתה הסירכא עולה מאלכסון כגון שראש הסירכא אחוז בראש או תוך אונא זו וראשה האחד אחוז בשיפולי חתוך האונא הסמוכה לה דהשתא מיהא הא לא סתמן להדדי. ועוד ריאה הסמוכה לדופן אפילו ליכא מכה בדופן אמאי טריפה, ולפום מאן דגריס התם אף על גב דלא מפקא זיקא טריפה. והא סרוכה מיהא לדופן והוה לן לאכשורה דכיון דאיכא קרום וסמוכה לדופן עולה סתימתה יפה, אלא שיש לומר בזו דכיון שהריאה עומדת במרחב החלל ואין הדופן סותמו אין כאן סתימה אלא מחמת הקרום לבד, וקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינה קרום, ושמא רב נחמיה שהיה בודק אותה (פישרי) [בפושרין] אפילו בשאין מכה בדופן סבור ליה דתולין בדופן להקל, ואף על גב דליכא מכה בדופן, ומיהו בדיקה צריכה, דדילמא מחמת הריאה הוא ועדיין היא נקובה. ואם תאמר ואם מחמת הריאה הוא, מה הועלנו בנפיחתה, דהא דלא מבצבצא משום קרום שעלה בה הוא, הא ליתא, דאי אמרינן דודאי אינקיב ריאה כדקאמרת, אבל אפשר דנקב זה מחמת דופן הוא וריאה לא אינקיבא מעולם, והילכך אי לא מבצבצא כשירה, ואף על פי כן חיישינן לה לבדקה, כיון דאיכא למיחש קצת. ותדע שהרי במחט שנמצאה בחתיכה דריאה דחיישינן דילמא אי איתיה שלימה קמן הוא מינקבה, וכי איתא קמן שלימה בבדיקה מיהא סגי לה, וכי איכא מכה בדופן בדקינן לה כדברי הגאונים ז"ל. ואפילו הכי בבדיקה סגי לה, ולא אמרינן דילמא קרום עלה מחמת מכתה ונסתמה כנ"ל. ומכל מקום קשה עדיין מה שהקשיתי על זה. ועוד שלפי דברי אלה היינו אוסרין סירכא תלויה, וכבר פשט ההיתר בה בכל המקומות, והנכון שנאמר שיש סירכא בלא נקב כמו שכתבנו למעלה, והא דאמר לקמן (שם) אי אינקיב האי טריפה ואי אינקיב האי טריפה, הכי קאמר אבל הכא עשויין הן להתפרק ולהקרע עוד מכאן ומכאן, וכל העומד לנקוב כנקוב דמי, וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פ"ז הי"א), ואף על פי שקשה קצת הלשון דהוה ליה למימר אי מנקיב האי טריפה ואי מינקיב האי טריפה ואי דאינקיב לשעבר משמע, אחר כך מצאתי בסוף פירוש הרמב"ן דבמקצת נוסחאות נמצא בהן כתוב אי מנקיב האי טריפה ואי מנקיב האי טריפה, ועוד קשה קצת שהיינו חותכין מתוך שיטה זו דאין סרכא אוסרת לגמרי אלא היכא דמסתרכת לריאה או לאחד מן המקומות שנקיבתן במשהו, אבל לגרגרת או לחזה או לאחד מן שאר המקומות שאין נקיבתן במשהו כשירה ובבדיקה כדברי ר"ת ז"ל שאנו עתידין לכתוב בע"ה שפסק כרב נחמיה דבדיק לה בפושרי ואף על גב דליכא מכה בדופן. ולא כן דעת הגאונים ז"ל אלא לכל היכא דמסרכא טריפה חוץ מכסדרן ואונא לדופן בדסביך בבשרא ואומא בדופן בדאיכא מכה בדופן, וכן המנהג הפשוט בכל המקומות. ומיהו גם לדברי הגאונים ז"ל י"ל כן דאע"ג דיש סירכא בלא נקב מכל מקום כיון שנאחזת בדופן או בחזה שהן קשין אצל קריעה יותר מריאה, וסירכא זו עשויה להתפרק מתוך נדנוד הריאה שמתנועעות ומושכות לכאן ולכאן בודאי מצד הריאה יתפרק קודם ויקרא העור וטרפה, ומשום הכי אוסרין אותה מעתה, אלא אם כן יש מכה בראש הסירכא השני דמשם היא עשויה להתפרק כמו שכתבתי למעלה, והיינו דכי איכא מכה בדופן דמכשרינן לה ובדליכא מכה בדופן מטרפינן לה, ורב נחמיה דבדיק לה בפושרי לא סבירא ליה הכי, אלא מכיון שעולה בנפיחה והשתא מיהא אכתי לא מיפרקא לא נאסר אותה מעתה דדילמא כשתתפרק מצד הדופן תתפרק. ואפילו לגירסת רש"י ז"ל דאפילו בדליכא מכה בדופן כשירה בבדיקה, אפשר לי לומר דכיון דדופן דחוקה על גבי הריאה מתחממת ועשויה להוציא רירין, וכיון שממנה הרירין יוצאין ומתפשטין עשוי הקרום להתפרק ממקום שהתחיל להתפשט תחילה, ונראה לפי טעם זה דסירכא תלויה מותרת, דהא איכא למיתלא דמחמת משקין שהיא שואבת היא פולטת ליחה עבה ומדבקת ונמשכת כחוט, ואף על גב דאיכא למימר דסירכא נמי מחמת נקב האי כיון דבדקינן לה ולא מבצבצא ואיכא למיתלי בליחה שלא מחמת נקב תלינן, ומיהו איכא למימר דבדיקה מיהא צריכה דהויא לה כספק דרוסה. והרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פי"א, הט"ו) כך כתב יש מקומות שאם נמצאו סירכות מדולדלות מן הריאה אף על פי שאינן דבוקות לא לדופן ולא למקום אחר אוסרין אותה, ודבר זה הפסד גדול הוא ואבוד לממונם של ישראל, ומעולם לא נהגו זה לא בצרפת ולא בספרד ולא נשמע זה במערב, ואין ראוי לנהוג כמנהג זה, אלא נופחין אותה בלבד אם נצאת שלימה מן הנקב הרי זו מותרת עכ"ל, ואפשר לומר דאפילו בדיקה אינה צריכה, ואינה דומה לספק דרוסה ולישב לה קוץ בוושט, דהתם איתילידא בה ריעותא דבהמה, כלומר שהוחל בה מעשה המטריף, אלא שאנו מסופקים בגמר המעשה, שהרי אמרינן לקמן (חולין נג, א) על ארי בינייהו ונמצאה צפורן בגבו של אחד מהן דרגלים לדבר שדרסן כיון דאיהו שתוק ואינהו מקרקרן, או ישב לה צפורן בגבה אלא שאנו מסופקין אם דרסן דריסה האוסרת אם לאו, וכן אם ישב לה קוץ שאנו מסופקים אם גמר הקוץ לנקוב ויצא לחוץ אם לאו, וכיון שכן מספק צריכא בדיקה, אבל בזו שאין כאן שום הוכחת איסור ולא התחילו שהרי סירכא זו יש לתלותה בליחה הבאה שלא מחמת נקב כלל אף בדיקה אינה צריכא. ותדע שהרי היכא דעל ארי בינייהו והוא שתיק ואינהו שתקן או צווח ואינהו מקרקרן תלינן לקולא דאימר שלמא הוא דעבד או בעותי מבעתי אהדדי ולא ודאי קאמרי אלא אימר. ואם תאמר אם כן תיקשי לן הא דאמרינן לקמן (חולין נא, א) גבי אימרתא דהות (גבי) [בבי] רב חביבה שגרוניא שכיחי חוט השדרה לא שכיח (דמשמש) [דמשמע] דאי כהדדי נינהו חיישינן וצריכה בדיקה, לא היא דהתם נמי הא איתילדה בה ריעותא, אף על גב דאמרי דשגרונא שכיח, לאו שכיח ממש קאמרינן, אלא טפי מפסיקת חוט השדרה קא אמרינן, ומיהו שגרונא נמי לא שכיח, והילכך אי לאו דחוט השדרה לא שכיח כותיה נמי היה מצרכינן לה בדיקה, אבל סירכא דמחמת ליחה שכיחא טובא ודרכה בכך להוריד רירין אילך ואילך הילכך אפילו בדיקה לא צריכה כנ"ל. והרב בעל העיטור ז"ל (הלכות שחיטה) כתב ורבותינו שבלוניל סברי דסירכא תלויה או מאונא או מאומא כיון דעולה בנפיחה כשירה, דהויא כבועה, משמע מתוך לשונו דצריכה בדיקה, ואפשר שיש עוד להתיר בלא בדיקה, מטעם ספק ספקא ספק מחמת נקב ספק שלא מחמת נקב ואם תמצי לומר מחמת נקב שמא קרום העליון בלבד הוא שניקב. ומיהו יש לומר בזו דכיון שאפשר בבדיקה אין מתירין אותה מספק ספקא. ולפי דברי רבותינו ז"ל האומרים דאין סירכא בלא נקב לא הבנתי טעם היתר סירכא תלויה, מאחר שחתכנו כך שכל סרכא מורה על נקיבת הריאה וקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום מה לי סרוכה בשני ראשיה מה לי בראש האחד, שאין הדעת סובל שהסירכא היא מחמת נקב מסתרכת בדבר אחר והסירכא שאינה מחמת נקב תסתרך לעולם, אף על פי ששמעתי כך בשם מקצת רבוותא ז"ל, אחר כך מצאתי בשם הראב"ד ז"ל דסירכא שלא במקום רביתא ודאי מחמת נקב היא ואף על פי שעולה בנפיחה אימר קרום עלה באותו נקב, אבל [כ]שהסירכא במקום רביתא תולין שמפני דוחק רביצתה עליו נעשית הסירכא ולא מחמת נקב ועל ידי כך הוא אומר דאונא לדופן [בסרוכה לדופן] כדסריכא אפילו לגרמא כשירה, שלא אמרו והוא דסבוך בבשרא אלא בריאה שניקבה דבעיא סתימא חזקה דהיינו סביך בבשרא, אבל זו לא ניקבה, ומכל מקום עדיין לא נתיישב לי הענין דאם כן סירכא תלויה שלא במקום רבותא אסירה. ועוד תרתי אוני דסמיכן בכסדרן מגב לגב כל שכן מחיתוך לגב היה לנו להתיר לפי דבריו, שהרי האונות מחמת דוחק הדופן ששוכב עליהן הן מוציאים ליחה ונסרכות בכאן ובכאן ואפילו יציאתה מחיתוך לגרגרת או לשאר המקומות [תהא] מותרת, אלא אם כן יתרץ רבינו ז"ל כפי מה שתרצנו אנחנו דחוששין שמא תתפרק מצד הריאה ויקרע העור, ודברי רבא ורב נחמיה כפי שטתינו כמו שכתבנו, ועם כל זה [קשה] שנאסר סרכא תלויה שלא במקום רביתא, וצריך עיון. וכל מקום שאסרו כאן ריאה מחמת סריכתא אין הפרש בין שהסרכא דקה כחוט השערה בין שתהא עבה ורחבה כגודל דאדרבה תרתי אוני דסמיכן להדדי משמע שהן סמוכות בדבק רחב, ואף על פי שמקצת ספרים כתוב בהן תרתי אוני דסריכן להדדי, כיון שלא נזכר זה בגמרא אין לך אלא מה שהתירו לך. ור"ח ז"ל דוקא בתרתי אוני דסריכן לגמרי מראשן ועד סופן התיר ולא כשנתפרקו באמצעותן או בסופן כלל ודכוותה נאסרה בשלא כסדרן, ואף על פי שנדחו דבריו מדברי הגאונים ז"ל במה שאסר כשלא נסרכו לגמרי, מכל מקום למדנו מדבריו דסרכא דבוקה ורחבה אינו מותרת, וכן ראוי להורות, וכן נהגו ברוב מקומות ישראל.

אמר רבא אין מקיפין בבועי פירש רש"י במקום דלא ממשמשא ידא דטבחא, אבל היכא דממשמשא ביה ידא דטבחא תלינן בטבחא, ולאחר שחיטה משמע, אף על גב דאיכא ריעותא בריאה אפילו הכי תלינן בטבחא, ולאחר שחיטה משמע, אף על גב דאיכא ריעותא בריאה אפילו הכי תלינן דאינקיב מחמת בועא ותלינן לקולא בטבחא. ובהלכות גדולות האי בועא דקיימא בשיפולי דריאה או על אונא אי מהדר לה בשרא (הדר) הדרנא דבועא אפילו משהו בעלמא כשרה. ואי לא חסרה היא וטריפה, כלומר הרי היא כאלו נטלה הבועא וחסרה היא וטרפה. ולשון אחר מצאתי בתוספות משום דכל יתר כנטול דמי, והכל אחד. וכתב הרב בעל התוספות ז"ל ודבר תימה הוא דמה ענין זה אצל זה. וגם אין לאסור מטעם דנראה כשתי בועות, דהא מכשרינן היכא דשפיכי אהדדי, מכל מקום טוב להזהר, לפי שכל דבריהם דברי קבלה, והרב בעל העיטור ז"ל (הלכות שחיטה דין בועי) כתב זה המנהג בכל ארץ אשכנז ואין לנו להוסיף על הטריפות.

ריאה שהיו מעלין אותה בנפיחה אם מצד שהיו מסופקים בה או לאיזו סיבה או במקרה ומצאו בנפיחתה הרוח מתרעש בתוכה ומשמיע קול כדרך רוח המחזר לצאת במקום שהוא צר לו והיא הנקראת בלשון תלמוד ריאה דאוושא והדברים מוכיחין שיש כאן איזה נקב דק שאינו כדאי לצאת בו הרוח להדיא אם נודע המקום העלול מניח על אותו מקום קש או נוצה או רוק או כיוצא באלו מדברים הקלים ונופחין אותה ואם אותו דבר מבצבץ טרפה ואם לאו כשרה לא נודע המקום העלול מושיבין אותה בכלי שיש בו מים פושרין ונופחין אותה אם המים מבצבצין טרפה ואם לאו כשרה ויזהר שלא להושיבה במים קרים מפני שהיא מתקשית בסיבתם ואם ניקב התחתון ולא העליון כשיצא הרוח בתחתון יהא הקרום העליון נוח ליקרע לסבת הרוח מתוך שהוא מתקשה וכן לא יושיבנה במים חמין מפני שהם מכווצים וסותמין נקב דק ואין כאן בדיקה אלא יושיבנה במים פושרין ואם אינם מבצבצים ידע שסבת הרעש זו היא שהקרום התחתון ניקב ולא ניקב העליון וכשהרוח יוצא בתחתון ואינו יכול לצאת מפני העליון הוא מתרעש לשם וכשרה ושיעור פושרין אלו פרשו הגאונים שהמים שנשאבו בימי הקיץ ועמדו בבית וכחום היום אדם מוצא אותן פושרין מעט שזה נקרא פושר וכשמגיע לשיעור זה בימי הקור גם כן נקרא פושר ומקצת חכמי האחרונים כתבו שאין אנו בקיאים עכשיו בבדיקת פושרין ואוסרין אותה:

ריאה שהיא אדומה ביותר והדברים ניכרים בה שאין זה מחמת תולדתה אלא שמחמת לקות האדימה כגון שיש מכה כנגדה בדופן וכיוצא בזה בין שאירע כן בכלה בין שאירע כן במקצתה טרפה ואין זה דומה לאדומה מעיקר תולדתה מצד שלא נבלע דמה עדין שהיא כשרה כמו שיתבאר שזה מחמת הלקות וזה מעקר התולדת זו היא שטתנו ומפני שאנו מפרשים כאן האדימה מחמת מכה וסימן לדבר רושם מכה בדופן ומה שאמרו למטה אדומה כשרה מדר' נתן בשהיא כן מעקר תולדתה וכן שאמרו כאן כולה נמי הדרא ובריא מי לא תניא ושאר שקצים ורמשים ר"ל חוץ משמנה שרצים החובל בהן פטור עד שיצא הדם אע"פ שנצרר והאדים מבחוץ ואין חושבין אותם כנקובים וכאלו יצא הדם וכי תימא לשמנה שרצים מדמינן ליה שאף בנצרר נקרא חובל כמו שנבאר בסמוך אם כן אפי' מקצתה נאסור ונדון אותה כנקובה אלא לא שנא ואנו מפרשין אותה ובין כלה בין מקצתה טרפה ומ"מ גדולי הפוסקים מפרשים אלא לא שנא ואף בכלה כשרה ואין חלוק בין אדומה להאדימה וכן שהסוגיא מוכחת כן שהמקשה סבור לדמותה לשאר שרצים ולהכשיר בכלה ועליה הוא אומר אלא לא שנא כלומר וכלה נמי הדרא ובריא וכן הסכימו רוב מפרשים ויש מחלקים בדרך אחרת שכל שהאדימה באדמימות חזק' כבשר טרפה וזו שלמטה בשהיא אדומה מעט כעין הכבד ומפני שבנין הפעיל כשהוא בודד מורה חוזק הדבר כמו אם יאדימו כתולע ובמקום אחר נאמר אדמו עצם מפנינים וודאי חוזק אדמימות התולע חזק משל פנינים ומ"מ נראה לי להכריע שאף אדמה זו לא הכשרנוה אלא מחמת שלא נבלע דמה וזה אינו אלא מחמת ילדות הבהמה ורכותה הא בזקנה ראוי לטרוף אף כשלא ראינו שם מכה שבודאי לקות הוא:

שמנה שרצים שבתורה עורן קשה והחובל בהן בשבת לכוונת הוצאת דם שהיא צריך לה אפי' לא יצא הדם אלא שנצרר הדם והתאדם העור בסבתו חייב אבל שאר שקצים ורמשים עורן רך והחובל בהן אינו חייב עד שיצא הדם שאין נצרר הדם שבהן כלום מתוך רכות העור והרי הוא נצרר ללא דבר וחוזר ומתרפא לאלתר ודבר זה יתבאר במסכת שבת:

ריאה שיבשה כלה או אפי' מקצתה או אפי' מיעוטה טרפה שכל היבש כנקוב ואפי' היא עולה בנפיחה ומ"מ בצמקה דוקא בכלה כמו שיתבאר באיזה יבשות אמרו דוקא כשהיא יבשה כל כך שנפרכת בצפורן אבל אם לא הגיע ליבשות זה אע"פ שהיא יבשה כל כך שאם תינקב אינה מוציאה טפת דם כשרה הואיל ואין האויר שולט הרי היא חוזרת ומתלחלחת:

לענין בכור נחשב במום קבוע יבשה אזנו בכדי שאם תינקב אינה מוציאה טפת דם ואעפ"כ אין למדין הימנה לענין ריאה מפני שהאוזן האויר שולט בה וכל שהגיע ליבשות זה אינה חוזרת ומתלחלחת ואין הדבר כן בריאה כמו שביארנו:

ריאה שהעלתה קלפות הרבה של חזזית כשרה והם הקרויים גילדי גילדי היתה מלאה בהרבה מקומות חברבורות של שחרות אלא שאינו שחרות הפוסל או שהיתה מלאה גוונין גוונין מהרבה מראות משונות זו מזו אלא שאינן ממראות הפוסלות הואיל ואין שם מראה הפוסל כשרה ואין אומרין בה הואיל ובהרבה מקומות אנו מוצאין אותם קלקול הוא והרי הוא גרוע יותר משנהפכה כלה למראה אחד ממראות שאינן פוסלות אלא מכשירין אותה שהרי כל מראה שאינו פוסל אפי' נהפכה כלה לאותה מראה כשרה הא אם היה שם מראה הפוסל פסולה שכל הפוסל פוסל בכל שהוא כנקב שאין עיקר פיסולו אלא משום נקב וכלל הדברים כל שפוסל בכלה פוסל במקצתה וכמו שפירשנו למעלה בהאדימה במה שנאמר בה אלא לא שנא כלומר שאם אתה פוסל בכלה אף במקצתה כן ואם אי אתה פוסל במקצתה אף בכלה כן וגדולי המפרשים תופשים בזה שיטה אחרת לומר שאין מראה הפוסל פוסל אלא בכולה אבל במקצתה אפי' היתה מלאה חברבורות של שחרות הפוסל או שהיתה מלאה גוונין גוונין מהרבה מראות הפוסלות כשרה ואף הם מביאים ראיה ממה שאמרו ריאה שיבשה מקצתה טרפה כלומר הא בשאר טרפויות עד שיתפשט בכלה אלא שחכמי הדורות משיבין שבזו לא הוצרך ללמדה אלא במקצתה שאם בכלה הרי קודם היובש נפסלה מתורת צמוק וזו היא חרותה כמו שיתבאר ומתוך כך אין דבריהם נראין ואדרבא היה להם לדון מדאיצטריך רבא לחלק בהאדימה בין כלה למקצתה אלמא שאר המקומות אין חלוק בין כולה למקצתה וכל שכן שאין הלכה כן אלא כמה שהושיבוה מאי שנא מקצתה וכו' עד אלא לא שנא כמו שביארנו:

ויש אומרים שענין אוכמי אוכמי וחזוואתא חזוואתא חוזר על ענין גלדי גלדי כלומר שאם היו בה צמחים ובועות במראה שחרות או שאר המראות כשרה ואף במראות הפוסלות שאין מראה פוסל בצמחים ובועות אע"פ שהם בעור הריאה ואין צריך לומר בבועות הנבלעות בבשרה שהרי אף הבשר שבה בלא בועות אין מראה פוסל שבה שאין מראה פוסל בריאה אלא בקרומותיה ומראות הפוסלות ושאינן פוסלות יתבארו למטה:

בועא שבריאה שמצאנוה נקובה וחתוך הנקב מוכיח שהוא נעשה מחדש ולאחר מיתה אין סומכין על זה ולא עוד אלא שאין מקיפין אצלה בועה אחרת נקובה מעכשיו לראות אם מראה חתוך הנקבים שוה אפי' בבועה אחרת שבאותה ריאה אע"פ שעושין כן בריאה כמו שיתבאר אין סומכין לעשות כן בבועא מפני שאין מראה ניכר בחתוך נקב שבה כל כך:

תוס' בד"ה אוכמי אוכמי כו' והא דאמר בסמוך כדיותא טרפה כו' עכ"ל להאי תירוצא שכתבו לעיל (לפר"ת) [לפר"ח] דההיא דאדומה כשרה היינו כשמתלבנת ע"י נפיחה לא בעו למימר דה"נ הכא אוכמי כשרה כשמתלבנה ע"י נפיחה דהא כדיותא טרפה דומיא דאדומה כשרה שאמר רבא וק"ל:

בד"ה אבל כסדרן היינו רביתייהו כו' כמו שהן שוכבות זו אצל זו כו' עכ"ל מבואר בדברי הרא"ש דזו אצל זו היינו מחיתוך לחיתוך וזו על זו היינו מגב לחיתוך ומגב לגב והיינו שלא כסדרן דקאמר ומה שהקשה ר"י לקמן לפרש"י דא"כ בחנם הוה מחלק בין כסדרן לכשלא כסדרן אם היה חילוק אפי' כסדרן היינו לפי מה שפרש"י דלא מיקרי שלא כסדרן אלא בשנדבקו שתים החיצונים אבל בשתים הסמוכות אפי' בשוכבות זו על זו מקרי שפיר כסדרן אבל לפי דרך התוס' שפיר מצינן לפרושי דהסרכא באה מחמת נקב וכסדרן דכשרה היינו דוקא במקום שסמוכות האונות דחברתה מגינה עליה וריב"א שהוכיח לקמן דאי לא הוה אונא בכלל אומא לא תמצא שלא כסדרן בשמאל כו' היינו נמי לפרש"י אבל לדעת התוס' דבשתים הסמוכות נמי מחיתוך לגב מקרי שלא כסדרן ליכא הוכחה כלל כמ"ש המרדכי ודו"ק:

בא"ד ורבותינו הגאונים כתבו כיון דחדא סריכא עם חברתה בו' עכ"ל כצ"ל ואין זה סותר דבריהם דלעיל וכ"ה במרדכי ובערוך מדויק כ"ה:

בד"ה היינו רביתייהו כו' ואם היינו מפרשים היינו רביתייהו שזהו גידולם כו' אבל ר"ח פי' רביתייהו הוי כמו מרבעיתייהו כו' עכ"ל הוא דעת הראב"ד כמ"ש הר"ן דבכסדרן רגילה הסירכא לבא בלא נקב ובשלא כסדרן לא באה אלא מחמת נקב ולפי דרכו ליכא לפרושי רביתא אלא מלשון גידול אבל לפרש"י דאין סירכא באה אלא מחמת נקב ניחא פי' ר"ח דע"י רביעתן זו לזו בכסדרן מגינה על חברתה וכן לפירושם דלקמן דכל סירכא לא באה מחמת נקב ובשלא כסדרן דאסור משום שסופה לינקב נמי ניחא דבכסדרן ע"י רביעתן זו בכסדרן אין סופה לינקב ודו"ק:

ד"ה והלכתא מנין כדרב יוסף וכו' בכל דוכתא קי"ל כרבינא לקולא וכו' ר"ל דקי"ל דבכל דוכתא דפליגי רב אחא ורבינא הוי רבינא לקולא והלכתא כוותיה:ד"ה אלא לא שנא וכו' בס"ה ורבינו יעקב בר ר' אבין היה מודה. הלשון מגומגם ולפי דעתי שצ"ל היה מורה כן:ד"ה אוכמר אוכמי וכו' משום דשחור אדום הוא וכו'. פי' אע"ג דאדום כשר כיון שלקה עד שחזר להיות שחור טריפה:

ד"ה אבל כסדרן היינו רביתייהו וכו' ועוד כתוב בערוך בשם ר"ח שלא כסדרן קבלה רב טפי רב וכו' כן הוא בערוך:

ד"ה היינו רביתייהו וכו' א"כ בחנם מחלק בין כסדרן לשלא כסדרן וכו' וצ"ל לפירוש הערוך דלעיל שכתוב בשם ר"ח דכי סריכין תרי אוני באמצע ועיקרן מפרקן מהדדי טריפה דלא חש לקושיא זו משום דאיהו ס"ל דכי סריכין באמצע ועיקרן מפרקן זהו מקרי שלא כסדרן ולכך לא שייך להקשות דלחלק בכסדרן עצמו ולמה לו לחלק בין כסדרן לשלא כסדרן דזה נמי מקרי שלא כסדרן וק"ל:

בא"ד ומיהו היינו הא דפריך וכו' ופרש"י וכו' ר"ל ולכך כי אמרינן דאין סירכא בלא נקב מיתרצא שפיר:

בא"ד ומיהו הא דפריך רב יוסף לרבינא וכו' ר"ל דפריך ליה דלא יועיל הסתימה היכי דניקב:

בא"ד דאי לא הוי אומא בכלל אוני לא תמצא שלא כסדרן בשמאל נ"ל דס"ל כרש"י דלא מקרי שלא כסדרן אלא כשנסרכו שתי החיצונות ע"ג האמצעית או מתחתיה וק"ל::

גמ' גופא אמר רבא כה"ג בב"ק דף קי ע"ב ובב"מ דף קט ע"ב: