דף ביאור
מסכת חולין דף מ״ה עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת חולין דף מ״ה עמוד א׳
מסכת חולין דף מ״ה עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 15 קטעים ממוספרים, כ־400 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
אתייקורי מתייקרי בי נכבדין הם במה שאני סועד אצלם והנאתם היא ואין זו מתנה:
כנפה הגרגרת סביב סביב להיקפה נקבים דקים כנפה:
מצטרפין הנקבים לרובא אילו היו כולן מחוברים יחד היה רובא נפסק טרפה:
ובגולגולת לגבי אהל המת תניא (אהלות פ"ב משנה ג) בההיא דכמה חסרון בשדרה קתני סיפא ובגולגולת כדי שינטל מן החי וימות הוי חסרון ולא מטמא ואמרינן בבכורות (דף לח.) כמה ינטל מן החי וימות כמלא מקדח של רופאים ותני עלה דאם יש בו נקב אחד ארוך שאין עגול רואים אותו אם יתנו ארכו לעגלו והוי כמלא מקדח הוי חסרון או אפילו יש בו נקבים קטנים הרבה כולן מצטרפין לכמלא מקדח:
אלמא כיון דשיעור חסרון גולגולת כמלא מקדח הוא מצטרפין נקבים הקטנים לכמלא מקדח כאילו הוי חד נקב ולא יהבינן בהו שיעורא אחרינא:
והכא נמי אע"ג דבפסוקות שיעורא לרובא גבי נקובה תנן במתניתין (לקמן חולין דף נד.) עד כמה תחסר עד כאיסר האיטלקי אלמא נקב הקנה טריפתו בכאיסר וגבי נקבים קטנים בעי כאיסר לשעורינהו:
אישתמיטתיה להאי מקשה:
מצטרפין לרובא דהוו כפסיקה בעלמא דלא מיחסרא וניקבה כנפה נמי בדליכא חסרון:
ועוד 39 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Chullin 45a · Sefaria
תוספות
מצטרפין לכמלא מקדח לאו משום דבעו למיסתם כב"ש אלא משום דב"ש פירשו שיעור נקט שיעורא דב"ש:
אישתמיטתיה הא דאמר כו' ס"ד דרב ירמיה דאפילו בנקבים שיש בהם חסרון קאמר דמצטרפין לרובה מדנקט כנפה דמשמע כנקבי נפה שיש בהם חסרון איירי ומסיק דבשאין בהן חסרון איירי ולא נקט נפה אלא לומר דמלאה נקבים כנפה ולשון אישתמיטתי' קשה:
ניטלה ממנה רצועה מצטרפת לכאיסר תימה לישמועינן ניקבה וכ"ש רצועה:
כדי שיכנס איסר לרחבו פירוש לרחבו של איסר שיושיבהו שם על רחבו ויכנס לאפוקי דרך עוביו:
אנסה עצמה שפשטה ראשה יותר מדאי ליטול ירק בבור:
חותך שתי צלעות מכאן ומכאן פירש ר"ח שתים מכאן ושתים מכאן והאי חזה לא הוי כההוא דמסכת תמיד (דף לא.) שלא היו שם שום צלעות כדתנן בפ' לא היו כופתין:
Tosafot on Chullin 45a · Sefaria
רשב"א
ואמרי לה עד דאינקיב קרמא תתאה יש לפרש עד דאינקיב קרמא תתאה הא אינקיב תתאה טריפה דהיא עיקר, אבל עילאה לא מעלה ולא מוריד, וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל, ומיהו אי אפשר לומר כן, אלא עד דאינקוב אף קרמא תתאה קאמר, ותרוייהו בעינן, וכן פירש רש"י ז"ל, וכן בתוס', והכין מוכח לקמן גמ' אלו טריפות בעוף (נ, א) דאיתמר התם רב ושמואל ולוי דאמרי מכניס ידו לתוך פיו אי מבצבץ ועולה טריפה ואי לא כשירה, הא ניחא למאן דאמר עד דאינקוב קרמא תתאה שפיר, אלא למאן דאמר אי אינקוב עילאה אף על גב דלא אינקיב תתאה טריפה ניחוש דלמא עילאה אינקיב תתאה לא אינקיב, ומיהו לא ראיה היא כל כך, דהתם קאי גבי הכתה חולדה על ראשה ועל כרחין אי אינקיב תתאה עילאה לא כל שכן, והכי קאמר הניחא למאן דאמר עד דאינקיב תתאה דה[ו]א העיקר שפיר דודאי אי מבצבץ על כרחין תתאה אינקוב, ואי לא תתאה דלא אינקיב עילאה אינקוב (הזעצער: אולי צריך להיות בין אינקוב] בין לא אינקוב לא איכפת לן אלא למאן דאמר אינקיב עלאה לחוד טריפה כי לא מבצבץ מאי הוי, דלמא עילאה אינקיב, והאי דלא מבצבץ משום דתתאה לא אינקוב, ועוד צריכה תלמודא.
Rashba on Chullin 45a · Sefaria
מאירי
כבר ביארנו שגרגרת שנפסקה שיעורה ברוב חללה אבל אם נחסרה שיעורה בכאיסר כמו שיתבאר בפרק זה מעתה ניקבה הגרגרת נקבים דקים כנפה אם יש בהם חסרון הרי זו ממין נחסרה ומצטרפין לכאיסר ר"ל שרואין אותם כאלו הם כלם ביחד ואם יש בהם כאיסר טרפה ואם אין בהם חסרון הרי זו ממין פסוקה ומצטרפין לרוב חללה ובעוף שהקנה שלו קטן ואין בה כדי לשער חסרונה בכאיסר ניקבה נקבים שיש בהם חסרון וחותכין כל המקום העשוי נקבים נקבים ומניח מקום הנקבים על פי קנה ואם חופה רוב פי הקנה בין מה שניקב ממנה ובין חלקים דקים שבין הנקבים טרפה אע"פ שהנקבים לבד אלו היו ביחד לא היו חופין את רוב פי הקנה הואיל ויש בהם חסרון ואע"פ שבבהמה אין השלם שבין הנקבים בכלל השיעור עוף שאני שחיותו מועט ואם לאו כשרה והוא האמור עליו כאן מקפלו ר"ל מקלפו ר"ל שחולצו ממקומו על דרך האמור בסוטה וקפל את האבנים ולפי' זה מה שאמר וסימניך נפיא פירוש שעושה חתיכה בעגול כשיעור היקף הקנה על הצורה שהנפה נעשית ניטלה רצועה מן הגרגרת לארכה הרי זו מצטרפת לכאיסר ובעוף מקפל כיוצא בה על פי קנה ואם חופה רוב קנה טרפה:
נפחתה והפחת עומד שם כדלת זקוף ולא ניטל משם שיעורה בכדי שיכנס בו כאיסר והוא שיעור מרווח יותר מן האיסור שהרי צריך כשיעור שיהא איסר יוצא ונכנס בו ומפני שהוא עומד עליו כמן דלת הוצרך לשיעור זה וגדולי הפוסקים מפרשים בנפחתה הגרגרת שניקבה נקב מפולש שיש בו חסרון ופירשו בה ששיעורו בכדי עובי האיסר וחומרא יתירה היא:
נסדקה לארכה ולא חסרה כלום אפי' לא נשתייר ממנה אלא משהו למעלה ומשהו למטה כל שהוא מקום שחיטה כשרה שכובד הריאה מותח והסדק עומד סגור ואם לא נשתייר הימנה כלום במקום שחיטה טרפה ומקום שחיטה שבה כבר ביארנו שהוא משפוי כובע עד מקום שנוגע כנף הריאה העליון בעוד שפושטת צוארה ורועה כדרכה בלא משיכת הצואר באונס אבל אם אנס הסימנין ושחט למטה ממקום זה פסולה ואפי' אנסה היא עצמה פסולה מספק:
כל שהיא ממקום שחיטה ולמטה ואפי' ניקבה טרפה שדינה כריאה משם ואילך וזהו הנקרא בתלמוד מן החזה ולמטה:
אף הגולגולת חסרונה בכאיסר כמו שכתבנו למעלה וכמו שיתבאר היה בו נקב ארוך או שיש בו נקבים הרבה מצטרפים לכאיסר:
חזה הניתן לכהנים בקרבן השלמים הוא חזה הרואה את הקרקע ר"ל שאינו חותך בגובה הצלעות כלום אלא הסימן התחתון עם ראשי הצלעות התחובות בו ושיעור ארכו מצד הראש עד הצואר ולמטה עד הכרס וחותך עמו שתי צלעות העליונות הקטנות אילך ואילך מבין שתי דפנות אחת מכאן ואחת מכאן:
ניקב קרום של מוח שאמרו במשנה שהוא טרפה שני קרומות יש בו העליון סמוך לגולגולת והוא עב וקשה והשני דק ורך ודבק במוח והמוח נתון בתוכו והוא קרוי חיתא דמתנח ביה מוחא על הצד שביצי זכר נתונים בקרום פנימי דק שיש עליו קרום חיצון ניקב את התחתון טרפה בין ניקב העליון בין שלא ניקב ניקב העליון בלא תחתון כשרה ויש מי שאומר שכל שניקב אחד בלא חברו כשרה מפני שהם גורסין בסוגיא זו רב ושמואל ולוי אמרי קרמא עילאה כלומר אע"פ שלא ניקב התחתון והם גורסין אחר כן ואיכא דאמרי עד דאינקיב תתאה ויהיב ר' שמואל בר נחמני סימנא חיתא דמתנח ביה מוחא ומדיהיב בה סימנא הלכתא היא וכל שכן שהלכה כאיכא דאמרי ומאחר שהם גורסים עד דאינקיב תתאה משמע שלא נפסל אלא בנקיבת שניהם וסעד לדבר שהעליון ניקב תחלה לפי המצוי יותר ומתוך כך אמרו אע"פ שכבר ניקב העליון אינו כלום עד שינקב התחתון ומ"מ גדולי הפוסקים כתבוה כדעת ראשון והם גורסים ואיכא דאמרי קרמא תתאה כלומר שהכל תלוי בה ואע"פ שברוב העליון ניקב תחלה מ"מ אפשר גם כן שהתחתון ינקב תחלה לפעמים ואע"פ שאמרו למטה בהכתה חולדה על ראשה שאמרו רב ושמואל מכניס ידו לתוך פיו או מבצבץ ועולה טרפה ואם לאו כשרה ואמרו עליה הניחא למאן דאמר עד דמינקיב תתאה שפיר אלא למאן דאמר אי אינקיב עלאה אע"ג דלא אינקיב תתאה ניחוש דילמא עלאה אינקיב תתאה לא אינקיב ולא אמר אלא למאן [דאמר] תתאה אע"ג דלא אינקיב עלאה ניחוש דילמא תתאה אינקיב עלאה לא אינקיב אין ממנה קושיא כלל חדא דלרב ושמואל הקשה והם הם שאמרו עילאה בלאו תתאה ועוד דההיא על כל פנים עילאה אינקיב ברישא שהרי הכתה חולדה על ראשה ומ"מ לענין פסק הכל תלוי בתחתונה כך הוא דעת גדולי הפוסקים אלא שרוב גאונים מסכימים להכשיר עד שינקבו שניהם:
מקום שהמוח נתון בתוכו הוא עצם עגול שבגולגולת ונקרא בלשון תלמוד קדרה ומאותו המוח נמשך חוט השדרה ונמצא המוח עם חוט השדרה כעין פתילה שראשה גס ועבה עם חוט הנמשך ממנה ויש בסוף המוח כלפי השדרה נקב לעצם שהמוח נתון לתוכו ועל פי הנקב כעין שני פולין מעתה מוח וכל שבקדרה עד הפולין ופולין בכלל נידונין כמוח ונקובת הקרום שלו במשהו מפולין ולמטה נידון כחוט השדרה ואין נקב פוסל בעורו אלא פסיקה וברובו:
Meiri on Chullin 45a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בפרש"י בד"ה ובגולגולת לגבי כו' כמה ינטל מן החי וימות כמלא מקדח של רופאים כו' עכ"ל כתב מהרש"ל לא מצאתי זאת בבכורות כו' והוא סוף משנה דאהלות וכמ"ש התוס' ואם אינו טעות סופר אגב ריהטא לא דק עכ"ל וא"א שאינו ט"ס ויפה דק דודאי לפום ריהטא הך סוף משנה דאהלות באיזה מקדח אמרו בקטן של רופאים וחכ"א בגדול של לישכה אשיעורא דב"ש קאי דקאמרי כמלא מקדח דלב"ה דקאמרי כדי שניטל מן החי וימות שיעורא אחרינא אית להו אבל בסוגיא ר"פ על אלו מומין בבכורות מוכח דר"מ ומחלוקתו אשיעורא דב"ה נמי קאי דקאמר התם וכמה כדי שינטל מן החי אמר שמואל כסלע ופריך דא"כ עשית דברי ב"ש וב"ה אחד דהא כמלא מקדח של לשכה היינו שיעורא דכסלע כדתנן מאור כו' שיערוהו כמלא מקדח כו' וכסלע נירונית ומסיק לב"ש ודאי מקדח וחיסומו שנינו והשתא ר"מ ומחלוקתו אליבא דב"ה פליגי כמלא מקדח בלא חיסומו והשתא ניחא לפירושו דכמלא מקדח דתנא הכא מצי אתיא כב"ה מיהו הרמב"ם שמפרש שם בהך מתני' דאהלות דר"מ ומחלוקתו אליבא דב"ש פליגי וכן התוספות שכתבו בשמעתין כמלא מקדח לאו משום דבעי למסתם כב"ש כו' היינו לאידך אוקמתא בההיא דבכורות במסקנא דקאמר דשיעורא דכסלע לב"ה לאו היינו כמלא מקדח ודו"ק:
בד"ה שאני אומר כו' שלא תאמר תחתונה כשאוחזין כו' עכ"ל דליכא למימר דהשתא נמי נימא תחתונה כשאוחזין הקנה שהיא עליונה כשהבהמה תלויה דלא שייך ליתן סימן שהבהמה תלויה ועדיין הריאה בפנים אתחתונה כשאוחזין אותה שאנו רואין אותה בחוץ משא"כ השתא דנותן סימן לתחתונה שהיא בפנים ואין רואין אותה ממה שהיא עליונה כשרואין אותה מבחוץ ודו"ק:
תוס' בד"ה אישתמיטתיה כו' ס"ד דרבי ירמיה דאפי' בנקבים שיש בהם חסרון כו' ולשון אישתמיטתיה קשה עכ"ל וליכא למימר דהוה ס"ד דרבי ירמיה דאפי' באין בהן חסרון מצטרפין לכאיסר דהשתא ניחא לשון אישתמיטתיה דבהא ודאי לא הוה טעי רבי ירמיה דודאי לא עדיפי נקבים שאין בהם חסרון מפסוקה דבעי במתניתין פסוקה ברובו וק"ל:
בד"ה אנסה עצמה כו' ליטול ירק בבור עכ"ל דהשתא הוה בכלל כל שפשטה צוארה ורועה דקאמר רבא וק"ל:
Chidushei Halachot on Chullin 45a · Sefaria
מהר"ם
בגמ' נקבה כנפה וכו' מסוגיא דשמעתין משמע דשיעורא דרובא הוי יותר מכאיסור וצ"ל דהיינו היכי דכל הנקוב הוא מצד אחד ברוחב דהוי הנקוב כאיסר ולא הוי רובו אבל אם הנקבים עומדים זה אצל זה בשורה בעגול סביב הקנה ברוב עיגולו דטריפה מטעם דהוי כפסוק אפילו אם תצטרף כל הנקבים לא הוי בכאיסר וא"כ הוי שיעור רובו לחומרא:
בתוס' ד"ה אישתמיטתיה הא דאמר וכו' ס"ד דר' ירמיה דאפילו בנקבים שיש בהם חסרון קאמר דמצטרפין ובו'. נ"ל דהוקשה להם לתוספות אפילו אישתמיטתיה מהמקשה הא דאמר רבי חלבו אעפ"כ היה לו לידע מעצמו דההיא דגולגולת ע"כ בנקב שיש בו חסרון איירי דהא על חסרון הגולגולת קאי והאי נקבה כנפה מצטרפת לרובא באין בהן חסרון איירי דומיא דפסוקת הגרגרת דשיעורא ברובא ולכך כתבו התוס' דלכך הוה ס"ד דרב ירמיה דהאי נקבה כנפה בנקבים שיש בהן חסרון איירי מדנקיט כנפה וכו' ולכך קאמר ולשון אישתמיטתיה קשה משום דהא השתא הא דמקשה ר"י הכי היינו משום דהכי דייק לה מדנקיט כנפה וק"ל:
Maharam on Chullin 45a · Sefaria
חידושי רבי עקיבא איגר
גמרא לתני נקובת הדופן וכו' דברי הש"ס הללו תמוהין דממנ"פ אם פירכת הש"ס אמתני' דאלו טרפות דלא חשיב כל הני וכמו שפירש"י. י"ל דאתי בזה הכלל כמו בסגר ושב שמעתתא. ומ"ש התוספות בר"פ א"ט ד"ה ודרוסת הנץ ומה"ט לא תני במתני'. ע' במהר"ם שיף דבאמת מגיה וצ"ל במתני' וכוונתם אברייתא. ואם נאמר דפירכת הש"ס אתנא דבי ר"ח דלא חשיב הני. הא י"ל דכולהו נקיבו חדא נינהו כדמשני הש"ס לעיל. ואף דנקיבת הדופן דהוא בעצמו אינך בבשר לא חשיב כחד וכמ"ש תוס' לעיל ד"ה אלא הנך וכו'. דמ"מ מה פריך הש"ס מכבד דבי' שפיר י"ל דכולהו נקיבה חדא הוא. ועוד ק' דלא פריך מידי מכבד. די"ל דלא ס"ל כריב"י דנקיבת המרה כשרה וכדמשני הש"ס לעיל מרה מאן קתני לה ר"י בר"י וכו' אף אליבא דאמת דכולהו נקבים חדא נינהו אין ההכרח לשנוי' דסבר כריב"י. מ"מ מנ"ל הכא למיפרך. וצע"ג:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Chullin 45a · Sefaria
בן יהוידע
אִתְיַקּוּרִי הוּא דְּמִתְיַקְּרוּ בִּי יש להקשות למה כפל לשונו? ונראה לי בס"ד דרבי זירא מלבד שהיה חכם גדול ומתייקרו ביה מצד חכמתו היה עשיר גם כן ומתייקרו ביה נמי מפני עושרו ועוד נמי היה לו גדולה מצד המלכות וכמו שאמרו לקמן (דף מו.) בההוא פולמסא דאתא לפומבדיתא ולכן כפל לשון היקרות ובזה ניחא דרבי אלעזר לא הוה אזיל ולא סמך על טעמו של רבי זירא דהוא טעמא דמסתבר אך רבי אלעזר היה עני ולא הוו מתייקרין בו אלא רק מצד חכמתו ואם ילך ויהנה בשביל טעם זה נמצא הוא נהנה מכבוד תורה מה שאין כן רבי זירא שהיה עשיר גם כן ומתייקרי ביה גם מצד עושרו אינו חושש לזה.
Ben Yehoyada on Chullin 45a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת חולין, דף מ״ה, עמוד א׳, בהיקף של כ־400 מילים ב־15 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 15 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 14 מילים
נפתחת ב״אִתְיַיקּוֹרֵי הוּא דְּמִתְיַיקְּרוּ בִּי.…״
- קטע 210 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: נִיקְּבָה כְּנָפָה…״
- קטע 335 מילים
נפתחת ב״מֵתִיב רַב יִרְמְיָה: וּבְגוּלְגּוֹלֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ נֶקֶב…״
- קטע 423 מילים
נפתחת ב״אִישְׁתְּמִיטְתֵּיהּ הָא דְּאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב…״
- קטע 546 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי…״
- קטע 62 מילים
נפתחת ב״בְּעוֹפָא מַאי?…״
- קטע 733 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי: לְדִידִי מִפָּרְשָׁא…״
- קטע 825 מילים
נפתחת ב״נִפְחֲתָה כְּדֶלֶת, אָמַר רַב נַחְמָן: כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס…״
- קטע 924 מילים
נפתחת ב״אַמְרוּהָ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר: מָה חוּלְיָא…״
- קטע 1017 מילים
נפתחת ב״אַמְרוּהָ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹנָתָן…״
- קטע 1133 מילים
נפתחת ב״תָּנֵא רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף קַמֵּיהּ דְּרַבִּי…״
- קטע 1233 מילים
נפתחת ב״בָּעֵי רַב חֲנִינָא, וְאִיתֵּימָא רַב חֲנַנְיָה: אָנְסָה…״
- קטע 1327 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ חָזֶה? זֶה הָרוֹאֶה אֶת…״
- קטע 1431 מילים
נפתחת ב״נִיקַּב קְרוּם שֶׁל מוֹחַ. רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי…״
- קטע 1557 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי…״
חכמים הנזכרים בדף
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת חולין דף מ״ה עמוד א׳ · קטע 14 — “…תַּתָּאָה. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: וְסִימָנָיךְ חַיְיתָא דְּמִתְּנַח…”
לשון המקור
אִתְיַיקּוֹרֵי הוּא דְּמִתְיַיקְּרוּ בִּי.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: נִיקְּבָה כְּנָפָה – מִצְטָרְפִים לְרוּבָּא.
מֵתִיב רַב יִרְמְיָה: וּבְגוּלְגּוֹלֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ נֶקֶב אֶחָד אָרוֹךְ, אֲפִילּוּ יֵשׁ בָּהּ נְקָבִים הַרְבֵּה – מִצְטָרְפִים לִמְלֹא מַקְדֵּחַ. אַלְמָא, כֵּיוָן דְּשִׁיעוּרַהּ מְלֹא מַקְדֵּחַ – לִמְלֹא מַקְדֵּחַ מִצְטָרְפִין. הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּשִׁיעוּרֵיהּ כְּאִיסָּר – לִכְאִיסָּר מִצְטָרְפִין.
אִישְׁתְּמִיטְתֵּיהּ הָא דְּאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: נְקָבִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חֶסְרוֹן מִצְטָרְפִין לִכְאִיסָּר, וְשֶׁאֵין בָּהֶן חֶסְרוֹן מִצְטָרְפִין לְרוּבָּא.
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נִיטְּלָה הֵימֶנָּה רְצוּעָה – מִצְטָרֶפֶת לִכְאִיסָּר. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי מֵרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נִיקְּבָה כְּנָפָה מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: הֲרֵי אָמְרוּ: נְקָבִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חִסָּרוֹן – מִצְטָרְפִין לִכְאִיסָּר, וְשֶׁאֵין בָּהֶן חִסָּרוֹן – מִצְטָרְפִין לְרוּבָּא.
בְּעוֹפָא מַאי?
אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי: לְדִידִי מִפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: מְקַפְּלוֹ וּמַנִּיחוֹ עַל פִּי הַקָּנֶה, אִם חוֹפֶה אֶת רוֹב הַקָּנֶה – טְרֵפָה, וְאִם לָאו – כְּשֵׁרָה. אָמַר רַב פָּפָּא: וְסִימָנָיךְ – נָפְיָא.
נִפְחֲתָה כְּדֶלֶת, אָמַר רַב נַחְמָן: כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס אִיסָּר לְרׇחְבּוֹ. נִסְדְּקָה, אָמַר רַב: אֲפִילּוּ לֹא נִשְׁתַּיֵּיר בָּהּ אֶלָּא חוּלְיָא אַחַת לְמַעְלָה וְחוּלְיָא אַחַת לְמַטָּה – כְּשֵׁרָה.
אַמְרוּהָ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר: מָה חוּלְיָא וּמָה חוּלְיָא דְּקָאָמַר רַב? אֶלָּא אֵימָא: אֲפִילּוּ לֹא נִשְׁתַּיֵּיר בָּהּ אֶלָּא מַשֶּׁהוּ לְמַעְלָה וּמַשֶּׁהוּ לְמַטָּה – כְּשֵׁרָה.
אַמְרוּהָ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹנָתָן הָכִי, אֲמַר לְהוּ: יָדְעִין חַבְרִין בַּבְלָאֵי לְפָרוֹשֵׁי כִּי הַאי טַעְמָא?
תָּנֵא רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַצַּוָּאר כּוּלּוֹ כָּשֵׁר לִשְׁחִיטָה, מִטַּבַּעַת הַגְּדוֹלָה עַד כַּנְפֵי רֵיאָה הַתַּחְתּוֹנָה. אָמַר רָבָא: תַּחְתּוֹנָה שֶׁהִיא עֶלְיוֹנָה, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר כֹּל שֶׁפּוֹשֶׁטֶת צַוָּארָהּ וְרוֹעָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תֵּאָנֵס.
בָּעֵי רַב חֲנִינָא, וְאִיתֵּימָא רַב חֲנַנְיָה: אָנְסָה עַצְמָהּ מַהוּ? תֵּיקוּ. יָתֵיב רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, נְפַק מִילְּתָא מִבֵּינַיְיהוּ: אָנַס בַּסִּימָנִים וְשָׁחַט – פְּסוּלָה. נִיקַּב הַקָּנֶה לְמַטָּה מִן הֶחָזֶה – נִידּוֹן כְּרֵיאָה.
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ חָזֶה? זֶה הָרוֹאֶה אֶת הַקַּרְקַע, לְמַטָּה – עַד הַצַּוָּאר, לְמַעְלָה – עַד הַכָּרֵס. חוֹתֵךְ שְׁתֵּי צְלָעוֹת מִשְּׁתֵּי דְפָנוֹת אֵילָךְ וְאֵילָךְ, וְזֶהוּ חָזֶה הַנִּיתָּן לַכֹּהֲנִים.
נִיקַּב קְרוּם שֶׁל מוֹחַ. רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: קְרָמָא עִילָּאָה, אַף עַל גַּב דְּלָא אִינְּקִיב תַּתָּאָה. וְאָמְרִי לַהּ: עַד דְּאִינְּקִיב תַּתָּאָה. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: וְסִימָנָיךְ חַיְיתָא דְּמִתְּנַח בֵּיהּ מוֹחָא.
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּנֶגְדּוֹ בַּבֵּיצִים נִיכָּר. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: מוֹחַ – כׇּל מַה שֶּׁבַּקְּדֵירָה נִדּוֹן כְּמוֹחַ, הִתְחִיל לִימָּשֵׁךְ נִדּוֹן כְּחוּט הַשִּׁדְרָה. וּמֵהֵיכָן מַתְחִיל לִימָּשֵׁךְ? אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי: לְדִידִי מִיפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי – כְּמִין שְׁנֵי