מסכת חולין דף ל״א עמוד ב׳

ה"ג וכלים דומיא דאדם מה אדם דבר כוונה הוא אף כלים דקמיכוין להו אדם:

חרדלית של גשמים זרם גשמים המקלח מן ההר בכח ואין טובלין בו דהנצוק והקטפרס אינו חיבור ולא הוו מקוה דארבעים סאה שהרי אין מ' סאה במקום אחד ואף על פי שיש הרבה למטה ולמעלה הא קתני אינו חיבור. חרדלית היינו קטפרס מדרון ורב האי גאון גריס הרדלית שבאין מדליו של הר:

נגזור ראשין אטו כיפין דתנן מטבילין כלים בראש הגל הנתלש מן הים והלך למרחוק ובא לארץ נכנס אדם תחת ראשו ומקבלו דהוי טבילה זו במחובר לקרקע:

קמ"ל דלא גזרינן לשון קושיא הוא ודלא בעינן כוונה לחולין מנלן:

ואין מטבילין בכיפין שלא יזרוק כלים בכיפי הגל דהיינו באמצעיתו שהוא עשוי ככיפה וטעמא כדמפרש מפני שהיא טבילת אויר ואין מטבילין באויר:

ידיו טהורות דלא בעינן כוונה לחולין:

אינן בכי יותן דלא אחשבה להך נפילה:

ואם בשביל שיודחו ידיו נתכוין ליטול את הפירות מן המים:

וכי תימא ביושב ומצפה מאי למימרא פירוש אי אמרת בשלמא דלא מיירי ביושב ומצפה אלא סתמא כדקתני א"ש דמשמע דאשמועינן דחולין לא בעו כוונה אבל אי איכא למידחי דאיירי ביושב ומצפה מאי למימרא דליכא למימר דאתא לאשמועינן דבעו כוונה דהא לא משמע מיניה דאיירי ביושב ומצפה דסתמא קתני ונפל דמשמע טפי בלא יושב ומצפה והרי"ך פירש מאי למימרא דליכא למימר דאתא לאשמועינן דבעו כוונה דהא קתני טהורה משמע דקולא אתא לאשמועינן:

גזירה משום חרדלית של גשמים פירש בקונטרס ואין טובלין בחרדלית משום דתנן (טהרות פ"ח מ"ט) הנצוק והקטפרס אין חיבור ואין כאן מ' סאה במקום אחד אע"פ שיש הרבה למעלה ולמטה ובחנם פירש כן דאפילו יש כמה סאין באותו מדרון אסור לטבול בו דמקוה אינו מטהר בזוחלין כדתניא בת"כ אך מעין ובור וגו' אי מה מעין מטהר בזוחלין אף מקוה כו' ת"ל אך מעין ובור מעין מטהר בזוחלין ומקוה באשבורן ובקונטרס הביאה פרק במה אשה (שבת דף סה: ד"ה וסבר):

דתנן מטבילין בראשין קצת תימה דאי משנה היא מה צריך לאשמועינן תרי זימני דמטבילין בראשין ושמא ההוא דמטבילין בראשין איירי מדאורייתא דומיא דאין מטבילין בכיפין דהוי מדאורייתא ובההיא דגל שנתלש אשמועינן דאפילו מדרבנן לא גזרינן:

ופירות הרי הן בכי יותן היינו לאחר שהעלם דכל זמן שהן מחוברין במים לא מיתכשרי כדתנן במסכת מכשירין (פ"ד מ"ו) נדה שהיתה מדיחה צנון במערה טהור העלתהו כל שהוא טמא פירוש דאז הוכשרו והא דאמר פ"ק דפסחים (דף טז.) דאיכא תרי קראי לענין הכשר חד בתלושין וחד במחוברין וצריכי היינו כשנפלו במחוברין דמיתכשרי לאחר שהעלם ואע"פ שאז הם תלושין מכל מקום אצטריך משום דבתחלת דיבוקן היו במים מחוברים:

הוא סבר דיחויי קא מדחי ליה נפק דק ואשכח דתניא כו' וא"ת אמאי סבר דמדחי ליה והלא כבר זה דקדק מן המשנה דקתני ידיו טהורות ומה מדקדק יותר מברייתא זו וי"ל דיש חילוק בין טבילת כל גופו לנטילת ידים דטבילת גופו חמירא טפי וכן צריך לומר בסמוך דפריך מסתם משנה לר' יוחנן ומשני דשחיטה אפילו ר' יוחנן מודה ואכתי תקשי ליה משנה דמסכת מכשירין (פ"ד מ"ז) אלא טבילת ידים שאני:

נהי דלא בעינן כוונה לזביחה פירוש להתירה בזביחה זו לחתיכה מיהא בעינן פירוש לחתיכת סימנים כדפרישית:

לגזור משום חרדלית של גשמים פירש רש"י ז"ל חרדלית קטפרס, ובתוס' הקשו דקטפרס לא שייך אלא היכא (דאי') [דליכא] במקוה ארבעים סאה, ולמעלה הימנו ע"י קטפרס מחובר אל מקוה אחר שיש בו מ' סאה, אבל כאן שיש בגל עצמו מ' סאה האיך שייך למגזר ביה משום קטפרס. ועוד אמאי נקט של גשמים, לימא ליגזר משום חרדלית. ולפיכך פירשו הם שהמעין מטהר בזוחלין ומקוה מטהר באשבורן כדאיתא בספרי (תו"כ פ' שמיני) (כל) זה מן הדין מטהר אפילו זוחל וכמאן דאמר כל הימים מטהרין בזוחלין, ואפילו למאן דאמר התם (במקוה) [בגל] נוקי הא בגל נהרות של מים חיים. ואי לאו דאשמועינן הכא דמטבילין בגל זה הוה אמינא דנגזור ביה אטו חרדלית של גשמים [ד]הוא מקוה בזוחלין, וקא משמע לן הכא דלא גזרינן. ולענין פסק הלכה, בנדה נ"ל דקיימא לן כרבי יוחנן, דכל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ורבה כר' יוחנן סבירא ליה לכאורה מדמקשי ואזיל, אף על גב דרב נחמן מתרץ לה ואמר דחולין לא בעו כוונה, מכל מקום הוה ליה רב' יוחנן לגבי רב ורבה לגבי רב נחמן וקיימא לן כר' יוחנן, ועוד דבשל תורה הלך אחר המחמיר. ור' יוחנן דבר תורה קאמר, מדאוקימנא ר' יוחנן כרבי יונתן ברבי יוסי ורב[י] יונתן בר ר' יוסי דבר תורה קאמר, וקמפרש טעמיה ואזיל מקיש תכבוסת שנייה לתכבוסת ראשונה, ואף על גב דקיימא לן כר' נתן דאמר דלא בעינן כוונה לשחיטה, בחולין קא אמרינן דבהא אפילו ר' יונתן בן יוסי מודה בה, מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים דפסול מכלל דבחולין שרי. אבל ראיתי לרמב"ם שפסק בפרק ראשון של הלכות מקואות (ה"ח) כרב, ושמא הוא מפרש דמה שאמרו מנא תימרא דחולין לא בעו כוונה דתנן (מקואות פ"ו, מ"ו) גל שנתלש לשנא דגמרא הוא ולא סיומא דמילתא דרב נחמן, דאלמא מסקנא דגמרא כרב, ואף על גב דדחינן וממאי דילמא ביושב ומצפה, דחויא בעלמא הוא ולא סמכינן עלה אלא אדעתיה דגמרא דאמר בחולין לא בעי כונה.

פירות שנשרו לתוך אמת המים ופשט מי שידיו טמאות וכו' מכאן דקדקו בתוס' דלא בעינן רצון בעלים, מדקאמר מי שידיו טמאות, דמשמע אפילו אחר שאינו בעל הפירות, ועוד דעיקרו מדכתיב (ויקרא יא, לח) וכי יותן מים ואמרינן דומיא דכי יתן. וכל היכא דקרי יותן משמע באיזה ענין שיותן בין על ידי רצון בעלים בין על ידי רצון אחרים, וכדאמר גבי עגלה ערופה בפסחים (כו, ב) אמר רב פפא אי כתיב עובד וקרי עובד אפילו ממילא ואי כתיב עבד וקרי עבד עד דעביד בה איהו והשתא דכתב עבד וקרינן עובד בעינן עובד דומיא דעבד מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה. והכי נמי אמרינן לענין פרה אדומה (פסחים כו, א) דילפינן עול עול מעגלה ערופה. ורב פפא נמי כי היכי דאמרה גבי עגלה ערופה הכי נמי אמרה גבי פרה, דאמרינן התם הא לא דמיא אלא להא שכן עליה עוף כשרה עלה עליה זכר פסולה. מאי טעמא אמר רב פפא אי כתיב וכו', ואמרינן (בבא קמא נו, א) העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אלמא משמע הא דדרשינן מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה לאו דוקא דניחא להו לבעלים, אלא אפילו לאדם אחר, ומינה דלגבי הכשר דכתיב יתן וקרינן יותן לא בעינן דוקא דניחא להו לבעלים אלא אפילו לאדם אחר. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק יב של טומאת אוכלין (ה"א) אחד המים ואחד שאר ז' משקין והוא שיתן עליה ברצון הבעלים.

שטף של גשמים הבא ממקום גבוה ונקרא בלשון חכמים חרדלית ויש בו ארבעים סאה ונפל על אדם טמא אפי' כיון לטבילה זו כגון שהיה יושב ומצפה לה בתחתית ההר לא עלתה לו טבילה מפני שמי גשמים אין מטהרין בזוחלין ר"ל דרך זחילתן אלא כשהמים נקוים במקום אחד וכבר ביארנו ענין זה במסכת חגיגה:

פירות שלא הוכשרו לקבל טומאה שנשרו לתוך אמת המים ובא מי שידיו טמאות ופשט ידו ונטלן ידיו טהורות שהרי אין כונה צריכה לחלין ופירות לא הוכשרו שאין הפירות מוכשרין אא"כ יש שם איזה דבר שיהא נוח לזה בנפילת המים עליהם ואם כיון לטהר את ידיו הרי הן טהורות ופירות הוכשרו הואיל ומכוין הוא לטהרה מתעורר הוא להיות לו נחת רוח בכך הואיל ומתוך כך יבא לידי טהרה ואע"פ שעקר נפילת הפירות לשם קשה לו הואיל ונתגלגל לו משם דבר שהוא מתעורר מתוכו להיות לו נחת רוח בכך אע"פ שסבה אחרת היא הוכשרו שכל משקה שסופו לרצון אע"פ שתחלתו שלא לרצון מכשיר ונראין הדברים כשהן של זה הפושט ידיו לשם וכן ביארנו ענין זה במסכת חגיגה הא למדת שכל שטבל ולא הוחזק ר"ל שלא כיון לשום דבר הרי הוא כאלו לא טבל לכל דבר שבקדש אבל לחלין עלתה לו טבילה:

כבוס האמור בנגעי בגדים יש ממנו שטעון כונה ויש ממנו שאינו טעון כונה כל שהוא מכבסו על דעת הסגר כדי להבחין מתוכו היאך יתנהג הענין בו בהסגרו טעון כונה ודעת כמו שנאמר וצוה הכהן וגו' אבל כבוס העשוי בו לטבילת טהרה אחר שהכהן מטהרו מחמת שכהה אינו טעון כונה אלא כל שהוטבל טהור ויש בזו חולקין לומר שאע"פ שאינה צריכה דעת כהן כונת מטביל מיהא בעינן:

בד"ה דתנן מטבילין בראשין כו' איירי מדאורייתא דומיא דאין מטבילין בכיפין כו' עכ"ל וההיא דגל שנתלש ודאי דמדרבנן משמע דליכא התם לאוקמא מדאורייתא אלא ההיא דמטבילין בראשין ודאי דאצטרך למתני משום סיפא דאין מטבילין ועיקר קושייתם מה צריך לאשמעינן תרי זימנין כו' היינו אהך דגל שנתלש דלא הוי צריך למיתני דקמ"ל דלא גזרינן דמהך דמטבילין בראשין שמעינן לה וק"ל:

בגמ' מי כתיב וחתכת וזבחת וכו' ר"ל וזבחת כתיב דמשמע כוונת זביחה ואם כן כיון דע"כ מדגלי רחמנא גבי קדשים דמתעסק פסול צריך אתה לדחוק להוציא קרא דוזבחת ממשמעותיה ולפרש דר"ל דבעי כוונת חתיכה מיהא אע"ג דלא כתיב וחתכת אלא וזבחת א"כ נוציאנו לגמרי ואפי' כוונת חתיכה לא ליבעי והא דכתיב וזבחת היינו למילף מיניה דבעינן כח גברא דהוי כאילו כתיב ועשית כמו שכתב האשר"י דאין סברא להוציא הקרא ממשמעותיה במקצת אלא אי לא בעי' להוציאו ממשמעותו ובעינן כוונה לחתיכה לזביחה נמי ליבעי ואי לא בעינן כוונה לזביחה משום דע"כ צריך אתה להוציאו ממשמעותיה כדלעיל א"כ לחתיכה נמי לא ליבעי וק"ל:

בתוס' ד"ה גזרה משום חרדלית וכו' ובחנם פי' כן דאפי' יש כמה סאין כו'. והא דקי"ל דהניצוק והקטפרס אינו חיבור לא לענין שאסור לטבול בניצוק וקטפרס אתמר דבלא טעם שאינו חיבור אסור לטבול בו אלא לענין חיבור שני מקומות וניצוק וקטפרס ביניהם אתמר שאין אותו ניצוק וקטפרס מחברם וליתר דיני חיבור שני דברים ע"י ניצוק כגון לענין המערה יין לכלי שיש בו יין נסך ולשאר דינין:

ד"ה דתנן מטבילין בראשין כו' מה צריך לאשמועינן תרי זמני ר"ל למה לי דהיא דגל שנתלש הא כבר שמעינן מההיא דתנן מטבילין בראשין וכו' דבראשין מותר לטבול ובכיפין אסור ולא גזרינן ראשין אטו כיפין דהא קתני מטבילין בראשין:

בא"ד ושמא דהיא דמטבילין בראשין איירי מדאורייתא וכו' רצו לומר אבל מדרבנן ה"א דאסור לטבול אפי' בראשין משום גזירה אטו כיפין להכי תני ההיא דגל שנתלש לאשמועינן דאפילו מדרבנן מטבילין בראשין ולא גזרינן:

ד"ה ופירות ה"ה בכי יותן וכו' והא דאמר בפ"ק דפסחים וכו' חד בתלושין וחד במחוברין. פי' כשהמים מחוברין בקרקע ר"ל בעודן בנהר ותלושין היינו כשנשאבו והן בתוך הכלי א"כ משמע דבעודן הפירות במים דמחוברים בקרקע מתכשרים היינו כשנפלו וכו' רצה לומר דמתכשרין לאחר שהעלם ואעפ"כ קרוים מחוברים כיון שנדבקו המים בפירות בשעה שהיו מחוברים בנהר:

ד"ה הוא סבר דיחוי קא מדחי ליה וכו' והלא כבר דקדק זה מן המשנה דקתני ידיו טהורות. ר"ל וא"כ ש"מ דלחולין לא בעי כוונה וא"כ על כרחינו צריכים אנו לפרש הא דקתני טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל היינו כאילו לא טבל למעשר אבל טבל לחולין:

בא"ד ואכתי תקשה ליה משנה דמסכת מכשירין ר"ל ההיא דקתני ידיו טהורות אם כן שמעינן בהדיא מאותה סתם דלטבילת חולין לא בעי כוונה ור"י ס"ל הלכה כסתם משנה וא"כ תקשה לר"י מטבילה אטבילה אלא טבילת ידים שאני:

ד"ה נהי דלא בעינן כוונה לזביחה פירוש להתירה בזביחה וכו' נתבאר לעיל בדברינו: