מסכת חולין דף כ״ח עמוד א׳

מאי לאו בעוף קאי שהרי דמו ראוי ליניכא לתולעת הגדלה בבגדי צמר שקורין טיני"א כדכתיב כבגד אכלו עש וקאמר נוחרו ויפטר מן הכסוי ואי אין שחיטה לעוף נוחרו צריך כסוי שזו היא שחיטתו:

ללכא צבע עור אדום שקורין פרק"א:

מלק עוף קדשים בסכין נבילה דאין מליקה אלא בציפורן:

נהי נמי [דכי תבר] שדרה ומפרקת בלא רוב בשר כדאמרינן בפ"ק (לעיל חולין דף כא.) הויא טרפה משום דסכין לאו מליקה הוא:

תיהני לה סכין שחותך סימנין לאחר שנטרפה:

לטהרה מידי נבילה דהא טרפה ששחטה אינה מטמאה ועוד נחירתו זו היא שחיטתו והך שחיטה מן העורף בין שהוא מחליד ובין שהוא דורס כדאמרינן בפ"ק (שם דף כ:) מ"מ לא גרעה מנחירה וטרפה מיהא הויא דמודה רבי יצחק שיש טריפה לעוף כדתנן (לקמן חולין דף נו.) אלו טרפות בעוף ואין כשר בו אלא נחירה שהיא בסימנין כדכתיב ושפך או עיקור אבל הריגה בעלמא לא:

הוא דאמר רבי יצחק בן פנחס דאמר כי האי תנא עוף אין לו שחיטה וכו':

ברבי גדול בדורו:

תיהני לה סכין לטהרה מידי נבלה הך פירכא ליתא לר' יוסי דאמר בזבחים פרק חטאת העוף (זבחים דף סט:) גבי מלק ונמצאת טרפה דאין מליקה מטהרת מידי נבלה דדווקא שחיטה מטהרת בבהמה אלא לרבי מאיר פריך דקאמר התם נמי דמליקה מטהרת:

רבי היא דתניא כו' הוה מצי למימר בר קפרא היא אלא דניחא ליה לאוקמי משניות דלעיל כרבי הקשה רבינו אפרים דהכא ס"ל לרבי דיש שחיטה לעוף מן התורה ובפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני (נזיר כט:) קאמר גבי פלוגתא דרבי ורבנן דכ"ע כדי לחנכו במצות וא"כ לרבי הא קא אכיל כהן מליקה דה"נ פריך לעיל מיניה למ"ד כדי לחנכו במצות קאכיל כהן מליקה ומשני קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה ולרבי ליכא לשנויי הכי אם כן תיקשי ואפילו יחזיר סימנין ויוליך ויביא נבלה היא לרבי דבעי שחיטה בתלוש בפ"ק (לעיל חולין טז.) מויקח את המאכלת ועוד דמ"ד מחזיר קסבר מוליך ומביא במליקה פסול דבענין אחר לא מיתוקמא מתניתין דפ"ק (שם יט:) דנמצא כשר בשחיטה וא"כ ה"ל דורס וי"ל דהתם בנזיר דיחויא בעלמא הוא דמההיא ליכא למידק דתהוי פלוגתא דתנאי אי הלכה הוא בנזיר או כדי לחנכו אבל מ"מ אמת הוא דרבי סבר דהלכה הוא בנזיר כיון דסבר דיש שחיטה לעוף מן התורה א"נ קסבר כדי לחנכו ומביא חטאת העוף ואינו נאכל מידי דהוה אחטאת העוף הבאה על הספק:

ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה י"מ דדריש בגימטריא דכאשר אל"ף אחד בעוף שי"ן שנים בבהמה רי"ש רובו של אחד כמוהו רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה ראשי תיבות למפרע של כאשר הוי רובו של אחד כמוהו:

אתא כי ממסמס קועיה דמא פירש בקונטרס וצריך בדיקה בסימנים שמא נפסק הקנה או ניקב הוושט ומשום ספק דרוסה לא בעי בדיקה דתלינן בכלבא או בקנה דאמר באלו טריפות (לקמן חולין נג.) ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא וא"ת למאי נפקא מינה אי תלינן בכלבא או בקניא כיון דאפילו קניא בעי בדיקה וי"ל דנפקא מינה דאי הוה תלינן בשונרא הוה צריך בדיקה כנגד כל החלל אע"ג דליכא ריעותא אלא כנגד הסימנין א"נ לענין ספק דרוסה אפי' לא האדימו הסימנין אלא משהו טריפה כדאמר לקמן' (דף נד.) דגרגרת דרוסתו במשהו דזיהרא מיקלא קליא וריב"א מפרש דהכא בשמעתין הויא משום ספק דרוסה ואתי שפיר דקאמר וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים והיינו משום דאין אדמומית הדרוסה ניכרת בעור הוושט החיצון האדום אבל בנקובה יש לוושט בדיקה אף מבחוץ וכן משמע באלו טרפות (לקמן חולין דף מג.) דקאמר רבה וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים ולמאי נפקא מינה לספק דרוסה ולא קאמר לספק נקוב ועוד אמרינן (שם) שני עורות יש לו לוושט ניקב זה בלא זה כשר וכשניקב הפנימי היכי ידעינן אי ניקב חיצון אי לאו כיון דאין לו בדיקה מבחוץ אפילו לענין נקב ודוחק לומר כגון שניקב הפנימי מחמת חולי ובחיצון אין ניכר שום חולי והר"ר אלחנן הקשה אי וושט יש לו בדיקה מבחוץ אם כן מאי פריך ור"מ היכי אכל בשרא דלמא במקום נקב שחט ונימא דהוה אכיל ע"י בדיקה ונראה לי שיש שום חולי שיאדים כמו דרוסה ואין לו בדיקה מבחוץ אי נמי הכי פירושו וכי תימא דלא הוה אכל בלא בדיקה פסח וקדשים מאי איכא למימר דאי אפשר להפריד העור ולבדוק דאין מום גדול מזה:

ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה תהני ליה סכין לטהרה משום נבלה. מדקאמר תהני ליה סכין, משמע דאפילו מאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, חתיכת סימנין מיהא בעינן, שאילו הכהו על ראשו ומת או שחתך כנגד לבו הרי זה נבלה ואין התרתו אלא מן הצואר, ואין שחיטה לעוף שאמרו שאין נוהגין בו הלכות שחיטה ואין פוסל בו שהייה חלדה הגרמה ועיקור, ואמרינן במנחות (מא, א) נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי ליה, כהנים איצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא הואיל ואישתרי מליקה לגביהו לא ליחייב, קא משמע לן, אלמא מליקה נבלה היא הוא טרפה. וכן פירש רש"י ז"ל אין שחיטה לעוף מן התורה לומר שאין נחירה ועיקור פוסלין בו. ומיהו איכא למידק מדתנן בנזיר (כח, ב) האיש מדיר את בנו בנזיר, ואמרינן עלה בגמרא מאי טעמא רבי יוחנן אמר הלכה הוא בנזיר, ורבי יוסי ברבי חנינא אמר כדי לחנכו במצות. ואמר עלה בשלמא לרבי יוסי ברבי חנינא הא קא אכיל נבלה. ופרקינן קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה וחולין שנשחטו בעזרה דרבנן. אלמא למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה נתנבלה או שנטרפה כשרה. יש לומר דהתם הכי קאמר קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה ומחזיר סימנין להדי עורף ומולק סימנין, דהשתא נישחטו סימנין עד שלא נעשית נבלה ולא טרפה, אלא למאן דאמר יש שחיטה נבלה היא שהרי נשחטו בצפורן מחוברת, ועדיין יש להקשות דהא אמרינן הכא דרבי סבירא ליה שחיטה לעוף מן התורה דנצטוה משה על רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. ואילו התם בנזיר בההיא שמעתא אמרינן דרבי סבירא ליה כמאן דאמר כדי לחנכו במצות, ויש לומר דדילמא סבירא ליה לרבי דמביא קרבן ואינו נאכל וחולין בעזרה לאו דאורייתא, אי נמי ההיא דחייה בעלמא היא.

משום דאיכא למימר שאני התם דאיכא שדרה ומפרקת איכא למידק אם כן היכי סלקא להו בתיובתא, ויש לומר דרב נחמן ורב אדא בר אהבה בין במליקה בין בשחיטה פליגי, ובמליקה ודאי סלקא ליה בתיובתא, ולכאורה שחיטה כמליקה, והשתא קא בעי מאי הוי עלה בשחיטה, ואמר ליה מאי הוי עלה כדאמרן. ואהדר דילמא הני מילי במליקה אבל בשחיטה לא, דהתם שאני דאיכא שדרה ומפרקת.

כל ספק שיארע לאדם בשחיטתו הן ששחט בעוף סימן אחד נמצא חברו נעקר ולא ידע אם קודם שחיטה ופסול אם לאחר שחיטה וכשר וכן כל ספק אחר פסול כמו שיתבאר במשנה הששית הושט נקיבתו במשהו אבל הקנה אינו נפסל אלא בנפגם רובו היה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא כשרה שחט חצי קנה ושהה שיעור שהייה וחזר וגמרו כשרה שאין זה אלא תחלת שחיטה ומה ששחט עד חצי קנה לא מעלה ולא מוריד:

אע"פ שעוף הכשרו בסימן אחד בקדשים אינו כן ר"ל בעולת העוף אלא צריך לחתך רוב שניהם כדי לקיים מצות הבדלה ומ"מ בחטאת העוף די לו בסימן אחד כמו שהתבאר בפרק ראשון:

למטה יתבאר שחוששין לספק דרוסה ר"ל שאם נודע לנו שנדרס ונסתפק לנו אם היא דריסה הפוסלת אם לאו או שנכנסה שם חיה דורסת חוששין לה וצריכה בדיקה אבל כל שלא ראינו שנדרס ושלא נכנסה שם חיה הדורסת אלא שבא העוף לפנינו צוארו מבוצבץ בדם אין כאן ספק דריסה אלא תולין במכת מי שאינו בעל ארס ומ"מ יש כאן ספק נקב ואף היא צריכה בדיקה אלא שיש לברר אם צריכה בדיקה בפנימי של ושט כספק דרוסה ולא תהא לו בדיקה מבחוץ או שמא דיו בבדיקת חוץ ומעתה עוף שבא לפנינו צוארו מלוכלך בדם וראו בו שבעל ארס הכהו בצוארו אלא שנסתפק אם פגע בסימנין ותאסר או בעור ובשר בלבד ותאכל ואנו צריכים לבדוק אם נמצא שום אדמימות בסימן שנפסול אותו משום ארס אם לאו שאף הקנה אין לו שיעור רוב לענין ארס שהארס שורף את סביביו והרי הוא כנשרף רובו וכמו שאמרו זיהרא מיקלא קלי ואע"פ שהקנה אפשר לנו בו בבדיקה מפני שהוא לבן ואדמימות ניכר בו מ"מ הושט אין לו בדיקה מבחוץ כפני שהושט יש לו שני עורות סמוכים זה לזה עד שהם נראין כאחד ועור חיצון אדום הוא ואין אדמימות של ארס נכר בו הילכך אין לו בדיקה מבחוץ אחר שכן כיצד יבדק בעוף בודק את הקנה ושוחטו והרי הוכשר העוף מצד שחיטה ואחר כך עוקר את הושט ממקום חבורו בלחי והופכו ואם הוא מוצא שום אדמימות בפנימי שהוא לבן הדבר ידוע שהארס נקב וטרפה ואם לא מצא בו שום אדמימות כשרה שהארס נוקב לאלתר ומאדים ובדיקה זו מועלת גם כן בעוף שהוחל לשחוט בו את הקנה ולא נשלם לרוב ושהה שיעור שהייה מפני שהיה סבור שכבר נשחט הרוב וכשראינו שלא נשחט בו הרוב חוששין מ"מ שמא נקב את הושט וגומרין את הקנה ונזהרין שלא ליגע בושט ואחר כך יוציא הושט שלם והופכו כדרך הנזכר כאן ובבהמה אין לו תקנה שאם תאמר ישחוט גם את הושט ואחר כך יהפכהו שמא במקום שנקב הארס ושרף הוא שוחט וכן הדין בדרוסה בודאי וכן כל שלא נמצא אדמימות בבשר אם נמצא שם קורט דם פסולה גם כן וכמו שאמרו בה בפרק שלישי אפכה ואשכח בה תרי קורטי דמא אלא שרוב הנדרסין מאדימים:

בא לידינו עוף זה צוארו מלוכלך בדם ולא נודע לנו שבעל ארס דרסו אין כאן ספק ארס שכל ספק דרוסה אנו תולין במכה שלא מבעל ארס או בקנה וכיוצא בו ומ"מ יש כאן ספק נקב והקנה אין בו ספק שאפשר לבדקו מבחוץ שהרי פסיקתו ברובה אבל הושט נסתפק ביד מפרשים אם יש לו בדיקה מבחוץ בספק נקב אם לאו ונחלקו בה לשלש כתות:

יש מי שאומר שמאחר שנקובתו במשהו אין בו בדיקה אלא בראיית קורט דם הנכנסת בפנים וקורט דם אינו נראה מבחוץ מתוך אדמימותו והרי הוא כספק הראשון ואין בו תקנה בבהמה וראיה לדבר שהרי מעשה שהוזכר כאן נאמר בו ההוא בר אווזא דנפק כי ממסמס קועיה דמא אלמא שלא ראו בו שנדרס כלל אלא שבא לו מבחוץ כן והזקיקוהו לבדיקת פנים אע"פ שלא חששו אלא לספק נקב וכמו שאמר במקום נקב קא שחיט ומ"מ אינה ראיה לדעתי שמא הואיל ועוף היה רצה לרוחא דמילתא בבדיקה המספקת לספק נקב ולספק ארס הא אלו אירע לו כן בבהמה היה מכשירה בבדיקת חוץ או שמא היתה להם אמתלא בדריסה אלא שיש קצת ראיה להם ממה שאמר (רב הונא) [עולא] בפרק טרפות ישב לה קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא ר"ל שמא נקב והקשו לו מאי שנא מספק דרוסה ומדקאמר הכי אלמא כשם שספק דרוסה צריך בדיקת פנים כך בספק נקב ואף זו לדעתי אינה ראיה (שרב הונא) [שעולא] היה אומר אין חוששין וכו' כלומר ואינה צריכה שום בדיקה ומאי שנא מספק דרוסה כלומר וכשם שאתה מצריך לספק דרוסה בדיקה הראויה כך ראוי להצריך בספק נקב בדיקה הראויה לו ומ"מ יש שואלין בדבריהם אחר שאין לושט בדיקה אף בספק נקב היאך אתה מוצא ניקב זה בלא זה שיהא כשר והלא ניקב פנימי שמא אף החיצון ניקב ואינו ניכר בו ואם תאמר שלא אמרוה אלא בניקב חיצון ופנימי קיים הרי סתם אמרוה ובספק ארס מיהא אין לשאול כן שהדריסה מבחוץ היא באה ובדיקתה בעור פנימי לבד אבל בנקב שאפשר לינקב מבפנים בלא נקיבת חוץ היאך אתה בודקה להכשירה ומ"מ יש אומרים שאף החיצון לבן הוא מבפנים והופכו ואם לא נמצא בו קורט דם כשר ויש מי שאומר שכל ספק נקב יש לו בדיקה מבחוץ שנקיבה אף נקיבת חוץ נכרת היא במחט ובכיוצא בו וכל שכן של חיה או של קנה וכיוצא בה והרי בקרום של מוח מצינו בדיקה במחט שהיו מעבירין עליו ואם היה מתעכב היו מכירין בו שהיא נקובה כמו שיתבאר בנשיכת חולדה ועוד ראיה לדבר שהרי שני עורות שבושט ניקב זה בלא זה כשר ואם אין נקב ניכר בחיצון היאך אנו יודעים שהפנימי ניקב בלא חיצון ואע"פ שאנו תירצנוה למעלה הם סוברים שאף פנימיותו אדום קצת ואם כן אף בבהמה יש בה תקון וכן מביאין ראיה ממה שאמרו בפרק טרפות ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים למאי נפקא מינה לספק דרוסה ולא אמרו לספק נקובה אלמא ספק נקובה יש לו בדיקת חוץ ואע"פ שאפשר לפרש דחדא מיניהו נקט היכא דאפשר למידק דייקינן ויש מכריעין שכל ספק נקב אם הוא במקום ידוע מן הושט כגון שישב לו קוץ או הכהו בקנה וכיוצא בו יש לו בדיקה בחוץ אבל אם יש שם ספק נקב ולא במקום ידוע אלא שצריך לבדוק בענין זה כל הושט אף בספק נקב אין לו בדיקת חוץ ובזו נשתנית מספק דריסה שאלו ספק דריסה אפי' ראינו מקום ידוע בעור הצואר שנתאדם אין במה שכנגדו מן הושט בדיקת חוץ ובנקב כל שאין צריך בו לבדיקת כלו אלא במקום ידוע דיו בבדיקת חוץ ומעשה הנזכר כאן אע"פ שספק נקב היה מ"מ כל הושט היה צריך בדיקה ומתוך כך הזקיקוהו לבדיקת קורט דם בפנים ובדיקת מחט האמורה בנשיכת חולדה קרום של מוח דבר מועט הוא והרי הוא כמקום ידוע ואע"פ ששטה זו נאה ומקובלת סוגית פרק שלישי מוכחת כשטה אמצעית ומ"מ בעלי נפש לא יסמוכו על בדיקה זו אלא על ידי מי שבקי בכך:

יש מי שאומר (שבהפך) [שבספק] נקב הוא שיש לחוש לכך אבל בדריסה אינו צריך לתחבולה זו אלא שוחט להדיא ובודק הושט מבפנים אפי' שחט במקום הדריסה אי אפשר שלא יתפשט האדמימות וכן לדעתי כל ספק נקב אין לו בדיקת פנים אלא לשעתו אבל כל שאכל ושתה אחר כן אין כאן בדיקה שקורט דם אוכלין ומשקין מעבירין אותו בנקל כמו שיתבאר בפרק שלישי אבל ארס הואיל ורוב הנדרסין מקום הדריסה מאדים כל שלא האדים ולא מצינו בו קורט דם אין חוששין לומר קורט דם היה שם והעבירוהו ועוד שכל שדם יוצא מחמת ארס הרבה יוצא ממנו ואינו עובר כל כך והוא שאמרו בפרק טריפות ואשתכוח בה חמשה קורטי דמא:

שחיטה זו פירשו קצת גאונים שאינו מברך עליה על הספק הואיל ונולד בה ריעותא ויש מצריכין קודם לה עוף אחר ומברך עליו ואחר כך ישחוט עוף זה על סמך אותה ברכה:

תד"ה תיהכי לה סכין כו' דאין מליקה מטהרת מידי נבילה דדוקא שחיטה מטהרת בבהמה כו' עכ"ל כצ"ל ונחירה דהכא אע"ג דזו היא שחיטתו בעוף מכל מקום אינו מטהר מידי נבילה מהאי טעמא גופיה דקאמר התם דיה כנבילת בהמה כו' וק"ל:

בד"ה רבי היא כו' אי נמי קסבר כדי לחנכו ומביא חטאת העוף ואינו נאכל כו' עכ"ל ובההיא דלעיל מניה דפריך התם למאן דאמר כדי לחנכו הא קאכיל כהן מליקה לא אסיק אכתי אדעתיה למימר הכי דמביא חטאת העוף ואינו נאכל עד לבתר הכי דמייתי ליה התם הך דחטאת העוף הבאה על הספק וק"ל:

בפרש"י בד"ה מאן תנא דלעיל דקתני נוחרו או עוקרו כו' עכ"ל אין זו מכרעת דהא דחינן לה דאיכא לאוקמא בחיה אבל הך דמלק בסכין כו' הוה ליה למנקט דההיא ודאי מכרעת דיש לעוף שחיטה מן התורה ודו"ק:

ד"ה ר' היא וכו' הקשה ר' אפרים וכו' גבי פלוגתא דרבי ורבנן וכו'. שם בנזיר דף כ"ח תנן במתני' האב מדיר את בנו בנזיר ופליגי בה אמוראי בטעמא דמתני' מר אמר דהלכה למשה מסיני הוא ומר אמר דטעמא הוא כדי לחנכו במצות ואמרי' שם נימא כתנאי ומייתי פלוגתא דרבי ורבנן דרבי סבר דמדיר את בנו עד שיביא ב' שערות ורבנן סברי עד שיגיע לעונת נדרים מאי לאו בהא קמיפלגי מר סבר הלכה ומר סבר כדי לחנכו במצות ודחי' לא דכ"ע כדי לחנכו במצות ובמופלא סמוך לאיש קא מיפלגי והקשה רבי אפרים וא"כ לרבי אכיל כהן מליקה שהיא נבלה בחולין דה"נ פריך לעיל מיניה וכו' ומשני קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה וכו' מקשין העולם ומאי משני התם קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה הא מ"מ מכי תבר ליה שדרה ומפרקת טריפה הויא דאפי' למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה מ"מ מודה הוא שיש טריפה בעוף ואין כשר בו כי אם נחירה בסימנים וכדפרש"י הכא וכדמשמע בשמעתין דפריך נהי נמי דכי תבר לי' שדרה ומפרקת הויא לה טריפה וכו'. וי"ל דלפי האמת למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אין טריפה בעוף במליקה דכיון דמולק מן העורף וחותך הסימנין הכל בבת אחת כולה חדא נחירה מקרי וכן משמע שם בתוס' ד"ה קסבר רבי יוסי בר חנינא וזה לשונם אין שחיטה לעוף מן התורה ולא צריכין אלא נחירת סימנין להוציא הדם דרך הסימנים ומכי מלקו והוציא הדם תו לא צריך עכ"ל והא דקאמר הכא נהי נמי דכי תבר שדרה ומפרקת הויא לה טרפה בדרך אפילו את"ל קאמר הכי וכן משמע לישנא דנהי נמי וכו'. אבל העיקר הוא דיש לתרץ התם בנזיר הא דמשני קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה ר"ל דאיירי כגון שהחזיר הסימנים לאחורי העורף ומלק ולכך למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אין כאן טריפה דלא גרע מנחירה אבל למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה הוי טריפה מטעם דרסה והיינו דמסיימי התוס' הכא ולרבי ליכא לשנויי הכי א"כ תקשה ואפי' יחזיר סימנים וכו' נ"ל וק"ל:

ד"ה אתא כי ממסמס קיעיה דמא וכו' וריב"א מפרש דהכא בשמעתין הויא משום ספק דרוסה וכו' ואע"ג דאמרינן ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא הכא בשמעתין איירי כגון שראו חתול רודף אחריו והוי ספק דרוסה ולכך בעי בדיקה לושט מבפנים כן כתב הרא"ש: