מסכת חולין דף כ׳ עמוד ב׳

אבל למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה מתורה שנמסרה למשה על פה דהיינו הלכה למשה מסיני. ורבי אמרה דפליג אדרבי אלעזר בפ' השוחט (לקמן חולין דף כח.) דתניא רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטווה משה על הלכות שחיטה בעל פה ואע"פ שלא כתבו בתורה על הוושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה אלמא יש שחיטה לעוף:

אדרבה אפכא מסתברא למ"ד [יש] שחיטת העוף מן התורה איכא למימר דהכי אגמריה דאין עיקור:

ואפי' למ"ד דיליף ליה התם בהיקישא מזאת תורת הבהמה והעוף וגמר לעוף מבהמה מצי' למימר דכיון דהוזכרה שחיטת העוף בסיני דהא היקישא בסיני נאמרה אגמריה רחמנא למשה על פה דלענין עיקור לא ליהוי כבהמה:

אלא למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אלא מדברי סופרים מהיכן גמר לה - כלומר אהיכא סמכי דאנן דתקון ליה שחיטה מבהמה גמרו הילכך כולה מלתא כבהמה תקון:

רבין בר קיסי שם חכם:

לא אמרן אלא במליקה דכיון דדרסה וחלדה לא פסלי בה עיקור סימנים נמי לא פסלי בה אבל בשחיטה כו':

כל הכשר כו' כל הצואר הכשר לשחיטה כשר למליקה מאחוריו:

הא פסול פסול ואי צואר שנעקרו סימנין פסול לשחיטה היכי מתכשר במליקה:

מפני שהוא מחליד פירש בקונטרס לאחר שנפרקו פרקי העצם כשנעץ הסכין תחת העצם לפי שאין העצם מתפשט לכאן ולכאן כדרך שאר בית השחיטה כשחותכין אותו אלא עומד במקומו וכשחותך הסכין תחת העצם הויא חלדה (ולפיכך) [ולפירושו] לא איירי בסכין רחבה ונראה דחשיב חלדה לפי ששוחט הסימנין ממטה למעלה ואפי' בסכין רחבה ובזבחים פרק חטאת העוף (זבחים דף סח:) פי' בקונטרס דמחליד לפי שנועץ ראשו של סכין משום שאינו רוצה לחתוך רוב בשר קודם הסימנים וכאן א"א לומר כן דקרי ליה מחליד אף על גב דס"ד שחותך רוב בשר:

ותיקשי לך עולת העוף דבעיא שני סימנין בין לרבנן בין לר' אלעזר פריך כדפי' בקונט':

והאמר רב ירמיה אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כשר במליקה הא פסול פסול אההיא פליגי. ואם תאמר ומאי קושיא, לימא דשמואל לאתויי ראשו וכדמפרש לה רב פפא לעיל. הא ליתיה, דהא שמואל כאיל ואמר כל הכשר כשר הא כל הפסול פסול, ואילו לרבא בר קיסי הא איכא עיקור סמנין דפסול בשחיטה וכשר במליקה. (ואם כן) [ואם תאמר] אכתי מאי קושיא, הא אמרינן בעירובין (כז, א) אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ. יש לומר דהתם במתניתין ומתניתא אבל במימרא דאמוראי לא, דאינהו בדוקא קאמרי.

אמר זעירי נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה נראה לי דהכי קאמר נבלה ומטמאה במשא אף על פי שמפרכס, וזעירי דשמואל היא דאמר לקמן (חולין כא, א) נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמא באהל, והיינו דאמר רבה אי קשיא לי הא קשיא לי וכי מתה עומד ומולקה ואי זעירי נבלה מעשה נבלה קאמר, אבל אינה מטמא עד שתמות מאי קושיא דהא כל (שחיטת) [שחיטה] נמי הכי היא, דנקובת הושט נבלה היא כרב ישבב, והודה לו רבי עקיבא כדאיתא בפרק השוחט (חולין לב, א), ואם כן תיקשי לן לדעת רבה וכי מתה עומד ושוחט. אלא דהתם מעשה נבלה הוא דקא עביד, ואי אפשר לשחיטה בלאו הכין, הא נבלה ממש לטמא אינה, אבל הכא דנבלה ומטמאה קאמר קשיא וכי לאחר שמתה ומטמאה עומד ומולק ונטהרת, ולשון שפירש רש"י ז"ל, צריך עיון.

הא דקאמר רבה אי קשיא לי הא קשיא לי קשה דהא מעיקרא לא אקשו מידי עליה דרבי זירא, ומה שייך לומר אי קשיא לי שאין רגילות לומר כן בשום מקום בתלמוד אלא בזמן שהקשו. ותירצו ואחר כך אומר אי קשיא לי.

אמר ליה אביי ותיקשי לך עולת העוף דבעיא שני סימנין ופירש רש"י ז"ל וכי מתה עומד ומולק דהא ודאי עוף בחד סימן היא מת ואמאי מעכב שני. ואינו מחוור בעיני. דאף על גב דעוף סופו למות בסימן אחד, השתא מיהא לאו נבלה הוא לטמא. ובהמה נמי אפילו נשחטו בה שנים או רוב שנים אינה מטמאת עד שתמות, וכדתניא בפירקא דלקמן (חולין יח, א) שחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה לכל דבריה עד שתמות או עד שיתיז את ראשה, ותנן בהעור והרוטב (קיז, ב) השוחט בהמה טמאה לנכרי ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות. אלא נראה לי דהכי פירושא, ותיקשי לך עולת העוף דבעיא שני סימנין דאפילו תמצא לומר דליתא לזעירי דשבירת מפרקת ורוב בשר אין עושה אותה נבלה, מכל מקום כל שנשברה מפרקתו רוב בשר ורוב שני סימנין מטמאה כנבלה, וכדתנן (אהלות פ"א, מ"ו) הותזו ראשיהן אף על פי שמפרכסין טמאין כזנב הלטאה שמפרכסת, וסבירא ליה לאביי דרב אסי דאמר לקמן (חולין כא, א) מאי הותזו כהבדלת עולת העוף לרבי אליעזר ברבי שמעון, ואפילו הכי קאמרי רבנן דצריך לחלק כל שני סימנין להיות הראש בעצמו והגוף בעצמו, וכי מתה עומד ומולק לרבנן, וממליקת עולת העוף לרבנן קא פריך. ואמר ליה התם לקיים בה מצות הבדלה. אבל משחתך בה רוב שנים הויא לה מתה גמורה ומיתתה והכשרה באין לה כאחד. אלא דאכתי קשיא לי דמדקאמר הכא סתם ותקשי לך עולת העוף, ולקמיה פריך והא מיעוט סימנין לרבנן דלא מעכבי בשחיטה ומעכבי בהבדלה, משמע לכאורה דקושיא קמייתא לכולי עלמא קאמר ולא לרבנן בלבד. על כן נראה דאביי לית ליה לא כרבי שמעון בן לקיש דאמר הותזו כהבדלת עולת העוף לרבנן, ולא כרב אסי דאמר כהבדלת עולת העוף לרבי אלעזר ברבי שמעון, אלא הותזו ראשיהן בהכשר שחיטה, דהיינו אחד או רוב אחד, ואפילו הכי צריך להבדיל לרבנן כל שנים ולרבי אלעזר ברבי שמעון רוב שנים כנ"ל.

אמר ליה אדרבא וכו' עד כל מילתא כבהמה פי' דגזור רבנן כעין דאורייתא וש"מ דלמ"ד יש שחיט' לעוף מן התורה אי סביר' לי' אין עיקור סימנים לעוף אין עיקר לו כלל ואפילו מדרבנן וכן נר' מדברי רש"י זיל:

הא פסול פסול וא"ת והא אוקמינא לה לעיל למעוטי היכי דנקט מראשו וכו' וי"ל דההיא משום דהוה סבר לן דאין עיקור סימנים לא במליקה ולא בשחיט' אבל אי סבר לן דכשר בזה ופסול בזה על כרחן תקשה לשמואל דפסק וכייל דפסול בזה פסול בזה:

ההוא פליגי פרש"י לשמואל לית ליה הא דרבא בר קיסי אלא ס"ל דאין עיקור סימנים לעוף וא"ת ולרמי בר יחזקאל קשיא מתני' דקתני שחט את הוושט ונשמט' הגרגר' וכו' שחיטתו פסול' תירץ רש"י ז"ל דמוקי לה כמ"ד אין שחיט' לעוף מן התורה ושמואל ורמי בר יחזקאל סברי כמ"ד יש שחיטה פי' למ"ד דיש שחיט לעוף איכא לומר דאין עיקור סימנין כלל ואפילו מדרבנן ומיהו אין הילכתא כשמואל דהא קיי"ל כרבי דאמר יש שחיט' לעוף מן התורה וסוגיין נמי במכילתן דיש עיקור סימנין לעוף וא"כ על כרחין סבירא לן דיש לו עיקר מן התורה ודרמי בר יחזקאל אינו אלא במליקה לחוד כרבין בר קיסי וכן פסק רש"י ז"ל.

אמר זעירי נשברה המפרקת ורוב בשר עמה נבילה פי' נבילה גמור לטמא בחיים ולא לענין טריפה בלבד אלא כאילו נהרג דלא מהני לה שחיטה ואתי' כאידך דשמואל לקמן דאמר כיוצא בו באדם מטמא באהל והיינו דפרכי' לקמן וכי מתה עומד ומולק ואילו לא היה זה עושה אלא נבלה וטרפה מאי קושי' דהא שנעשה בשחיטה אינו עושה טריפה ונבלה שאילו כן אין לך שחיטה כשרה בוושט שכבר נעשה נקיב' הוושט אלא ודאי כדאמרן וא"כ ה"ה למליקה לכך הקשה וכי מתה ממש עומד ומולק וזה ברור וכן פי' רש"י ז"ל:

מפני שהוא דורס וא"ת ולימא מפני שנפגם הסכין במפרקת י"ל דהכא סתם קתני ואפילו בשלא נפגם.

קסבר מוליך ומביא במליקה כשר והכא סתמא קתני מלק אפילו דמוליך ומביא.

הכא הא מיגלאי ומיהו אידך סבר דכל שהשחיטה מלמטה למעלה חלדה היא ונקטו מתניתין בחלדה לפי שעל רוב כך הוא וכן פי' בתוספות.

אי קשיא לי הא קשיא לי פי' רש"י ז"ל אי ק"ל בהא מילתא דזעירי ואינו מחוור שהרי עדיין לא הקשה שום אדם כלום על זעירי אלא הכי פי אי ק"ל מידי בכולא תלמודא הא ק"ל ונ' זה הוא בכאן מר' הרשב"א ז"ל נר"ו.

נעקרו הסימנין ברובן ונתקיימה מ"מ מצות מליקה בהם אע"פ שבשחיטה פסול שמאחר ששחיטת עוף מן התורה יש בסימנין דין עקור ושלא כדברי האומר אין עקור סימנין לעוף מ"מ לענין מליקה אינו חושש שאין עקור סימנים בעוף לענין מליקה מאחר שהותרה בהם דרסה אין עקור פוסל בה והוא הדין לחלדה אבל שהייה ודאי פוסלת בה שמאחר שסלק ידיו ממנה נעשית כנקובה מתחלתה ולמדת שאין הלכה כדברי האומר כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר למליקה הא פסול פסול כלומר שכל שהצואר פסול לשחיטה אף כנגדו בעורף פסול למליקה דהא איכא סימנין שנעקרו ברובן כמו שביארנו:

בפרש"י בד"ה תהני לה סכין כו' ואי קשיא לותבי' ממתני' כו' עכ"ל מלשונו נראה דלישנא דאף אנן נמי תנינא לשון קושיא הוא דמאי אשמועינן כיון דמתני' היא ובהכי יתיישב לישנא דקאמר רבא דאי קשיא הא קשיא לי ובחידושי הרשב"א דחק עצמו בזה וק"ל:

בד"ה וכי מתה עומד ומולק דהא ודאי עוף בחד סימן כו' עכ"ל פירוש למאי דס"ד השתא דכבר קודם שחתך הסימנין חתך רוב בשר ה"ל מתה בחד סימן דאל"כ הא דקתני לקמן בחטאת עוף חותך סימן א' או רובו ואחר כך רוב בשר תקשי ליה וכי מתה עומד ומולק וכן הוא לקמן בתוספות דבחותך סימן א' בלא רוב בשר לא הוה כמתה ודו"ק:

ברש"י ד"ה אלא למ"ד וכו' כלו' אהיכי סמכי רבנן כצ"ל:

בתוס' ד"ה מפני שהוא מחליד וכו' ולפירושו לא איירי בסכין רחבה וכו' כצ"ל: