מסכת חולין דף י״ד עמוד ב׳

התם טעמא לאו משום דאין ברירה הוא אלא דחייש לשמא יבקע הנוד והוברר שלא היה עתיד לבא לידי הפרשה ושתה טבלים למפרע:

לכשיבקע נראה כלומר דלא חיישינן להכי:

איו שם חכם:

אין אדם מתנה בעירובין (דף לו:) אמרינן מתנה אדם על עירובו ומניח שני עירובין אחד בסוף אלפים למזרח עירו ואחד בסוף אלפים למערב ואומר אם בא חכם למזרח שהיה חכם עתיד לבא ממקום אחר ולשבות חוץ לתחום ולדרוש עירובי של מזרח יקנה לי שביתה למזרח ואהיה בשבת במקום עירובי ויש לי משם והלאה אלפים ואם יגידו לי שבא חכם למערב יקנה עירובי שבמערב בא לכאן ולכאן אם יבאו שני חכמים זה למזרח וזה למערב לאיזה מהם שארצה אבחר הליכתי ועל שם ברירה של מחר יקנה לי עירובי היום דכל קניית עירוב בין השמשות היא ותני איו דפליג רבי יהודה אסיפא דקתני בא לכאן ולכאן וקאמר רבי יהודה אין אדם מתנה על שני דברים שני חכמים:

אלא אם בא חכם כו' על חכם אחד שבא ואין ידוע לו לאיזו רוח יבא מתנה:

והוינן בה מאי שנא כו' דאין ברירה כשיבא למחר למזרח שמא בין השמשות לא היתה דעתו לכך וקנה לו עירובו של מערב והרי הוא כמי ששבת במערב וממקום אותה שביתה יש לו אלפים לכל רוח ונמצאו האלפים האחרונות המזרחיות כלות לביתו ואין לו מביתו ולמזרח אפי' פסיעה אחת:

מזרח ומערב נמי כשהתנה על חכם אחד ותלה תנאו בביאת חכם נמי אין ברירה דאם בא חכם למזרח לאחר שקדש היום שמא כשקדש היום היה בדעתו למערב וזה תלה בדעתו של חכם והחכם יכול לילך בשבת ארבעת אלפים אמה כדאמרינן בעירובין (דף מט:) אם ראה שחשכה והיה מכיר אילן או גדר שהוא בסוף אלפים אמה אומר שביתתי בעיקרו ומהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים ומעיקרו ולהלן אלפים והכא נמי איכא למימר חכם זה בשעת קניית עירוב לא בא למזרח עדיין ודעתו היה למערב:

ואמר רבי יוחנן וכבר בא חכם מתניתין בהכי עסקינן שכבר בא חכם קודם קנין העירוב אבל זה לא ידע להיכן בא ואין כאן צריך ברירה שכך מתנה לצד שהחכם בא יהא עירובי קונה ואין הדבר תלוי אלא גלויי מילתא כשיגידו למחר שבמזרח בא נמצא שקנה עירוב המזרחי:

התם כדקתני טעמא וכו' קשיא לי דהכא אליבא דרב קיימינן ורב לית ליה דטעמא משום בקיעת הנוד בפ' בכל מערבין (עירובין דף לו:) דקאמר ליתא למתניתין מקמי איו והלוקח יין ואית ליה דטעמא דרבי יהודה משום דאין ברירה ורבינו שמשון מקוצי הקשה דהיכי מייתי הכא ההוא דאיו אחר שדוחה ההיא דהלוקח הא בפ' בכל מערבין (גם זה שם) משמע דאי לאו ההיא דהלוקח הוה אמינא דליתא לדאיו מקמי מתניתין דפריך התם לרב אדרבה ליתא לדאיו מקמי מתני' ומשני לא ס"ד דשמעינן ליה לרבי יהודה דלית ליה ברירה דתניא הלוקח יין כו' ונ"ל דהכא דיחויא בעלמא הוא דקאמר התם כדקתני טעמא ועיקר סמיך אדאיו דאין להוכיח מההיא דהלוקח דלית ליה ברירה כל כמה דלא מייתי לדאיו דליתיה מקמי מתניתין דעירובין להכי מייתי לדאיו דהשתא ליתא מתניתין מקמי תרווייהו:

מודה רבי יהודה בסלי זתים וענבים תימה בלאו הכי אמאי לא מדמה למשקים דגזרינן שמא יסחוט ה"נ גבי בהמה לגזור שמא ישחוט ועוד אמאי נסבין חבריא למימר דרבי יהודה היא כ"ש דאתיא כרבנן דגזרי שמא יסחוט אפי' בשאר פירות ועוד דהיכי מדמה שמא יסחוט לשמא ישחוט שקל הרבה לסחוט מלשחוט וי"ל דודאי לא דמי ולהכי לא מדמה לה למשקין אבל מדמה שמא ישחוט דבהמה העומדת לשחיטה לשמא יסחוט דפירות העומדות לאכילה אבל כרבנן לא אתיא דלא אשכחן דגזרינן שמא יסחוט אלא בעומדים למשקין והא דאסרי לכולהו משום דגזרינן עומדין לאכילה אטו עומדין למשקין אבל לרבי יהודה דשרי בשאר פירות העומדין לאכילה ואסר בזיתים וענבים ואף על גב דעומדים לאכילה משום דמימלך וסחיט וה"ה בבהמה דגזרינן:

אימר דשמעת ליה לרבי יהודה במוקצה מחמת מיאוס כו' דיחויא בעלמא הוא דמוקצה מחמת איסור יותר חמור ממוקצה מחמת מיאוס דהא לקמן אמר עד כאן לא שרי רבי מאיר אלא במבשל אבל שוחט דאינו ראוי לכוס לא ובהדיא שמעינן ליה לרבי מאיר בפרק כירה (שבת דף מד.) דלית ליה מוקצה מחמת מיאוס דקאמר כל הנרות מטלטלין אפילו נר ישן חוץ מנר שהדליקו בה באותה שבת ומוקי מתני' כרבי יהודה דמבשל משום דלא מיתוקמא מתניתין משום מוקצה מחמת איסור דמשמע ליה שבת דומיא דיום הכפורים אפילו היה לו חולה והבריא כמו שאפרש בסמוך:

אלא ר' יהודה דכלים היא וכו' איכא למידק אמאי לא מייתינן ליה מכמה דוכתי דאית ליה לר"י מוקצה, כגון כרכי דזוגי דמסכת שבת (כ, ב), ועז לחלבה וקליפין ועצמו (ו)בשבת (קנו, ב), וכן הרבה. ויש לומר דכל הנך אינן מוקצה מחמת איסור אלא מחמת שמקצה אדם אותה מדעתו מחמת מיאוס או מחמת חסרון כיס וכיוצא בזה, אבל מחמת איסור (בבהמה) [כבהמה] שנשחטה לא אשכחן, והיינו דכי אתי לקמן למימר דרבי יהודה דנרות היא אקשינן אימר דשמעת ליה לר"י מוקצה מחמת מיאוס מוקצה מחמת איסור מי שמעת ליה.

מעין מלאכתן אין מעין מלאכת אחרת לא אלמא וכו' הכא נמי כיון דלא איתכן מאתמול אסירי. ואם תאמר אכתי מי דמי, התם מעיקרא לא קיימו לכסות בהן את החבית ופי הפך ולא איתכן להאי מלאכה עד השתא, אבל בהמה מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם כדדחי אביי לעיל (חולין יד ע"א), ותירץ רבינו ז"ל נ"ר דהכי קאמר רמי להו רב יוסף ערבה זו מעיקרא מוכן לתשמיש אדם והשתא נמי מוכן לתשמיש אדם ואפילו הכי כיון דלא איתכן ממש מערב שבת להאי מלאכה אסורה, וכל שכן בבהמה דלא איתכן כלל לאכילה מאתמול, כלומר שלא היתה מתוקנת לכך שיש לנו לאסרה כיון שנתחדש בה ענין המתקן אותה עכשיו למה שלא היתה מתוקנת מערב שבת.

מי דמי התם מעיקרא כלי והשתא שבר כלי והוה ליה נולד דאין שבר כלי דומיא לכלי. ומיהו כשהוא ראוי למלאכתו הראשונה אינו נחשב נולד.

הכא מעיקרא אוכלא והשתא אוכלא דמעיקרא ועד סוף לאכילה היתה עומדת.

ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר אוכלא דאפרת שפיר דמי ואם תאמר למה הוצרך עוד להאריך ולומר אוכלא דאפרת הוא ושמעינן ליה לרבי יהודה וכו', והלא כבר חלק והפריש ביניהם בטעם נכון. יש לומר כדי שלא יקשה עליך דמכל מקום גם כאן בא ענין מחודש בשבת, דהיינו השחיטה, ועל ידי אותו חדוש נתקנה לאכילה, דמעיקרא לא היתה נראית לאכילה, ועכשיו נתקנה ונראית לאכילה, ואילו בכלי מעיקרא היה ראוי להשתמש בו אדם ועכשיו ראוי לתשמיש אדם, לפיכך הוצרך לפרש דבאוכלין לא שייך ביה נולד כלל, ואפילו נשתנו לכמה שינוין בין מאכילה לאכילה אפילו מאכילה לשתייה דשמעינן ליה לר"י דאמר אוכלא דאפרת שפיר דמי, כך פירש רבינו. וק"ל. ולי נראה דהכי קאמר וכי תימא דהכא נמי לא אפשר ליה למיכלה בלא איסור, וכל שתיקונו בא לו בענין שאי אפשר לו להביא אותו תיקון מדעת אלא באיסור מוקצה הוא, הא שמעינן ליה לר"י דאוכלא דאפרת בשבת אפילו בענין שאי אפשר לו להשיג אותו אוכל מדעת בלא איסור שהוא מותר, דהא פירות העומדין לאכלה משקה הבא מהן מותר, ואף על פי שאי אפשר לו להביא אותו משקה בלא איסור.

לאו איתמר עלה אמר ר"י אמר שמואל מודה ר"י לחכמים בסלי זיתים וענבים כיון דלסחיטה קיימי יהיב דעתיה הכי נמי כיון (דלסחיטה) [דלשחיטה] קיימי יהיב דעתיה. כלומר והיינו דנסבין חבריא למימר דר"י היא. ואם תאמר אם כן אמאי נסבין חבריא דר"י היא, וכל שכן דאתיא כרבנן, כיון דשחיטה בהמה לסחיטת פירות מדמינן לה, ועוד מאי האי דדחינן מידי הוא טעמא אלא לרב, הא אמר רב חלוק היה ר"י אפילו בסלי זתים וענבים דמכל מקום בלמשקין היוצא מהן אסור מודה ר"י, ובהמה לעומדין למשקין דמיא, דהא נמי לשחיטה קיימא. תירץ רבינו ז"ל דלרבנן דאסרי אף לאוכלין לא דמיא, דרבנן גזירה הוא דגזרי לאוכלין (אף) [אטו] משקין, דכולה חדא גזירה היא, דאפילו ביצה גזרינן אטו משקין שזבו, כדאיתא בריש פרק קמא דביצה (ג, א) ולמשקין ליכא לדמוייה כלל, דסחיטת פירות קלה היא, וכיון דקיימי להכי אי שרית ליה היוצא מהן אתו למסחט מינייהו לכתחלה, אבל שחיטת בהמה אינה קלה, ואפילו אי שרית ליה בדיעבד לא אתי למשחט לכתחלה, וכל מה שגזרו חכמים בדומין לענינים אלו על הענין הזה גזרו. תדע דקיימא לן (שבת קכב, א) נכרי שעשה כבש לעצמו ירד אחריו ישראל, וכן נכרי שהדליק את הנר לעצמו ישתמש לאורו ישראל, ור"מ לא גזר מבשל בשוגג אטו מזיד, לפי שכל אלו מלאכתו שאין רגילות וקלות לעשותן, ובמשקין שזבו, בלמשקין כולי עלמא מודו דאסור, לפי שהסחיטה רגילה וקלה, ואילו שרית ליה כשזבו אתי למסחט לכתחלה ולאו אדעתיה. ומיהו לסלי זתים וענבים שהכניסן לאוכלין, אי גזר בהו ר"י הוא דאיכא לדמויינהו, דכיון דר"י לא גזר בלעומדין לאכילה, ואפילו הכי בסלי זתים וענבים שהכניסן לאוכלין גזר, אף על פי שהדבר רחוק שיבא לידי סחיטה, דכיון דהקצה אותן לאכילה, עד שיתן לבו לעקור דעתו מהן מאוכלין ולסחטן יהיב דעתיה שיש אסור בדבר ונזכר ונמנע, ואפילו הכי גזר בהו ר"י לדידיה, הכא נמי דאיכא למגזר בשחיטת בהמה, דכיון דקיימא לאכילה אי שרית ליה בדיעבד אתי למשחט לכתחלה בשוגג. והרמב"ן ז"ל תירץ דטעמא דלמשקין שאסור, היינו משום נולד, אבל לשמא יסחוט לא חייש רב לדעת ר"י, אבל לאוכלין אינו משום נולד, המשקה הבא שלא לרצון לא הוי משקה, והכי איתא בשבת (קמג, ב) הילכך אוכלא דאפרת הוא, ולרבנן נמי דחיישי שמא יסחוט, לא דמי לשחיטת בהמה, דהתם הוא דחיישינן דכיון דאתי ממילא אי שרית ליה ועבדית ליה התירא במילתא מעיקרא אתי למיעבד בידים, אבל שחיטה דלא אתיא ממילא, אפילו שרית להו בדיעבד, ליכא למגזר דילמא שחיטה לכתחלה, דהא לא עבדינן ליה התירא במילתא מעיקרא. וקצת אני מסתפק בתירוץ זה, דאם כן מאי קא מקשה ואזיל מדר"י אמר שמואל דאמר מודה היה ר"י בסלי זיתים וענבים, דכי מודו בהא ר"י מאי הוי, והא לא דמי דהתם אתי ממילא והכא תלוי במעשיו, ואי מקשינן מדר"י ולא מחלקין בטעמייהו, אם כן תהדר קושיא לדוכתה, אמאי נסבין חבריא למימר רבי היא כל שכן לרבנן. ושמא לטעמיה דאביי דמקיש להו ולא מיפלג בטעמייהו קא פריך, אבל לדידיה לא דמי כלל. והרב בעל המאור ז"ל כתב דמשום הכי לא אקשי ליה הא לא דמיא (למכניסין) [למכניסו] לאוכלין, אלא (דמכניסין) [למכניסו] למשקה [ד]היוצא מהן אסור, משום איכא לאקשויי עלה בהא ר"י ולא לרבנן והא כל שכן [לרבנן] דמחמרי טפי ואמאי נסבין חבריא למימר ר"י היא, משום הכי שבקינן לכל הדין שקלא וטריא, משום דלא דמיא שחיטה בהמה לסחיטת פירות כלל, ואתאן עלה מצד אחר למימר רב יהודה דנרות היא.

מניח אדם שני עירובין מערב שבת או מערב יום טוב בשתי רוחות אחד למערב ואחד למזרח ואומר אם יבא חכם למזרח יהא עירובי שבמזרח עירוב ואם למערב יהא עירובי שבמערב עירוב ואם יבאו שני חכמים אחד למערב ואחד למזרח לאיזה שארצה אלך ואם לא יבא לא לכאן ולא לכאן לא יהא עירובי עירוב ואהא כבני עירי לילך אלפים אמה לכל רוח והכל לפי תנאו מפני שלמחר כשבירר לו רוח שהוא הולך הוברר הדבר שלאותו רוח קנה שביתה שכל שהוא מדברי סופרים יש ברירה ואחר שכן אין צריך לפרשה כר' יהודה שאינו מתיר שיתנה על שני חכמים דהיינו לכאן ולכאן אלא באחד שאם בא למזרח או למערב ואף זו לדעתו בשכבר בא חכם שאין שם צורך ברירה וגלויי מילתא בעלמא הוא אלא אף בשנים ואף בשלא בא בשעת העירוב וכן אף בשלא יבא עד למחר וכבר ביארנו ענין זה בכדי הצורך במקומו במסכת עירובין פרק שלישי:

כל הכלים הראויים לטלטל בשבת שנשברו בין שנשברו קודם השבת בין שנשברו בשבת אם היו השברים ראויים לשום מלאכה אע"פ שאינן ראויים למעין מלאכתן הראשונה מותר לטלטלם כגון שברי עריבה לכסות בהן את החבית שברי זכוכית לכסות בהם את פי הפך וכן כל כיוצא בזה ואם לא היו השברים ראויים לשום מלאכה אסור לטלטלם ויש בקצת דברים אלו חולקים וכבר ביררנו הענין במסכת שבת פרק כל הכלים במשנה הרביעית:

כבר ידעת שהסחיטה אב מלאכה ומתוך כך אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקה ואם יצאו מעצמן אסורין כל אותו היום גזירה שמא יסחוט ודבר זה אין כל הפירות שוים בו וכיצד הוא הדין זיתים וענבים אין סוחטין אותן בשבת ואם יצא מהן משקה מעצמן אסור לשהותו עד מוצאי שבת אפי' היו אותן זיתים וענבים עומדים לאכילה שאינו רוצה בכך הואיל ועיקרן של אלו לסחיטה הן עומדין גזירה שמא יסחוט תותים ורמונים אסור לסחטן ואם יצאו מעצמן אם היו עומדים לאכילה מותרין בשבת עצמו ואם הכניסן לצורך משקה אסורים עד מוצאי שבת שמא יתן דעתו לסחוט ושאר פירות כגון תפוחים וכיוצא בהם מותר לסחטם לכתחלה בשבת שלא בכונת הוצאת משקה שאין זה אלא כמפרד אוכל מתוך אוכל ומותר אף לתוך קערה שאין בה אוכל ומ"מ בכונת הוצאת משקה אסור ויש מתירים וכבר ביארנו טעם מחלוקתם עם שאר דברים הצריכים בביאור השמועה בראשון של יום טוב ובמסכת שבת:

בד"ה אימר דשמעת כו' אפילו נר ישן חוץ מנר שהדליקו בה באותו שבת עכ"ל ומהך דנר שהדליקו בה באותו שבת ליכא לאוכחי דר"מ אית ליה מוקצה מחמת איסור דאיכא למימר דאיירי בנר של חרס דתרתי אית ביה מוקצה מחמת מיאוס ומוקצה מחמת איסור וכה"ג כתבו בתוספות פרק כירה ע"ש:

ברש"י ד"ה מזרח ומערב נמי וכו' והחכם יכול לילך ד' אלפים אמה וכו'. טעמו של רש"י דהוכרח לכתוב זה משום שהוקשה לו הא ע"כ צ"ל שכבר בא חכם בשעה שקידש היום לתוך ב' אלפים של בהמ"ד דאל"כ היאך יכול לבא בשבת לדרוש שם בבהמ"ד וא"כ הואיל והיה בתוך התחום של בהמ"ד הוי כאלו כבר בא לכך כתב שלעולם בשעה שקדש היום עדיין לא בא לתוך התחום של ב"ה והחכם יכול לילך ד' אלפים וכו' אלא שמה שכתב רש"י אחר זה והכי נמי איכא למימר חכם זה בשעת קניית עירוב לא בא למזרח עדיין ודעתו היה למערב וכו' קשה דהיאך אפשר לומר כן והלא מב"ה שבמזרח העיר לשבמערב העיר יותר מח' אלפים אמה שהרי ע"כ כל ב"ה רחוק מן העיר לערך ד' אלפים שהרי בשביל זה הוא מניח העירוב כדי שיכול לבא לשם בשבת והפירוש הנכון הוא כמו שפרש"י בסוף מס' ביצה דאפ"ל בשעת כניסת השבת לא היה בדעת החכם לבא לכאן לב"ה אלא היה בדעתו לישאר שם במקום שהוא ע"ש והתוס' הקשו קושיא זו שם בסוף ביצה על פרש"י ונראה שגירסת חספרים נתחלפה ששם ברש"י היה כתיב כלשון שכתב רש"י כאן והכא צ"ל כלשון שכתב רש"י שם וק"ל:

בתוס' ד"ה אימר דשמעת ליה וכו' ומוקי מתני' כר' יהודה דמבשל ר"ל ולמה ליה למהדר מכל הני שנויי דלעיל דהוה מוקי טעמא דמתניתין מטעם מוקצה כר"י לוקמי למתניתין במוקצה כדמעיקרא ומטעם מוקצה מחמת איסור משום דלא מתוקמא משום מוקצה וכו' ועיין בדף שאחר זה בתוס' ד"ה כי שרי ר"מ וכו':