דף ביאור
מסכת חולין דף קל״ב עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת חולין דף קל״ב עמוד ב׳
מסכת חולין דף קל״ב עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 16 קטעים ממוספרים, כ־395 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
אמר רב אושעיא הכא במאי עסקינן דקתני מתניתין דפוטרין את כולן בבא אותו בכור ליד כהן ונפל בו מום קבוע:
וליתני כהן ועובד כוכבים כו' דהא לא איקרו עם ומאי איריא דקתני השוחט:
זאת אומרת מתניתין דקתני השוחט אתא לאשמועינן דבעלמא היכא דקשחיט בהמת ישראל הדין עם הטבח דינו של כהן לתבוע מתנותיו מן הטבח והכא כיון שהבהמה של כהן ועובד כוכבים הוא פטור הטבח מן המתנות והא לא מצינן למילף מכהן ועובד כוכבים לחוד:
ולא מאת הכהנים קס"ד דכהנים לא איקרו עם:
כשהוא אומר מאת זובחי הזבח כלומר מי שהוא ואפילו כהן להביא כהן שנעשה טבח למכור אבל אבהמה שהוא שוחט לצרכו פטור:
והוה דחיקא ליה מילתא דחוק ועני היה:
דמגו דפטרת להו ממתנתא מזרוע לחיים וקבה כדאמרינן במתני' המשתתף עמהם פטור מן המתנות:
חייביה להאי ישראל שנשתתף עם אותו כהן:
ועוד 31 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Chullin 132b · Sefaria
תוספות
כשהוא אומר מאת זובחי הזבח דמיירי בטבח ולא קאי אעם דנמעט טבח כהן מדלא כתיב מאת העם זובחי הזבח וכתיב מאת זובחי יתירה הפסיק הענין דאכל שהוא טבח קאמר ואפילו כהן הואיל ושחיט בהמת ישראל אבל אם היתה שלו אפילו למכור רחמנא פטריה אלא דמדרבנן גזרו כשהוא טבח ליתן מתנות כהונה אפילו הבהמה שלו שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים עמהם ליפטר מן המתנות ועד ג' שבתות דאיכא למימר דדידיה שחיט לא גזרו רבנן ואוקמוה על דין תורה ומכאן ואילך גזרו וכי קבע מסחתא מיד מוכח דלאו לדידיה שחיט ולכך גזרו לאלתר כדמוכח בסמוך ולא כפי' הקונטרס דפירש דחייב מה"ת בשוחט למכור דא"כ שנים או שלשה שבתות אמאי פטור אטו שלשה שבתות כתיבי בקרא ועוד אי מן התורה א"א שלא היה יודע ר' טבלא דבר זה אלא ודאי תקנת חכמים היא כדפירשנו ור' טבלא לא הוה שמיע ליה הך תקנתא עד דאמר ליה ר"נ:
כאילו אוכל טבלים ממש דמתנות ילפינן נתינה נתינה מתרומה בפ' ראשית הגז (לקמן חולין דף קלו.):
אין נאכלין אלא צלי ואלא בחרדל וא"ת דבפ' כל התדיר (זבחים דף צ:) אמרי' ובכולן רשאין הכהנים לשנות באכילה לאוכלן צלויין שלוקין מבושלין ואמר בגמרא טעמא משום דכתיב בהו למשחה פירוש לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ונראה דודאי כמו שטוב לו ונהנה יותר מצי אכיל להו אבל אדם שטוב לו צלי כשלוק ומבושל יאכל צלי שהוא דרך גדולה יותר:
ולאו מילתא היא דתניא כו' הוה מצי למימר מדאמרינן בריש פירקין המחזיקין בתורת ה' יש להם מנת משמע מחזיק אפילו שאין בקי:
Tosafot on Chullin 132b · Sefaria
רשב"א
והמשתתף עמו פטור מן המתנות וא"ת ומ"ש מצבי הבא על התיישה לרבנן דחייב בחצי מתנות. י"ל דהתם כל שיות שבו חייב, דהא אית להו לרבנן שה ואפילו מקצת שה, וכיון דאין כאן אלא חצי שה, נותן חצי המתנות, דהיינו מתנות שכל שיות שבו, אבל כאן שכולו שה לא מצינו במתנות שיהא חציין פטורות וחציין חייבות וכיון דמקצתן פטורות משום חלקו של כהן כולן נמי פטורות.
אפילו כהן טבח נמי במשמע פי' רש"י ז"ל אפילו בשוחט בהמתו למכרו לאחרים דלא פטרתן תורה אלא בשוחט לעצמו וב' וג' שבתות דפטור, י"ל לפי פירושו משום דלא מוכחא מילתא שהוא שוחט לאחרים אלא שמא שוחט הוא לעצמו, ואם ירצו אחרים לקנות ימכור להם ממה ששחט לעצמו, ואי קבע מסחתא מוכחא מלתא וחייב מיד. אבל בתוספות פירשו דדוקא בשוחט לישראל, אבל בשל עצמו פטור לעולם דרחמנא פטריה, ותדע לך דאם איתא מי איכא למימר דטעי רבי טבלא בדאורייתא אלא דרבנן הוא דגזרו כשהוא טבח ליתן מתנות כדי שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים עמהם לפטור את המתנות ונמצאת תורת מתנות משתכחת, והילכך עד שלש דאיכא למימר דלא קבע לא גזרו ואוקמו' אדין תורה ואילך ואי לא קבע מסחתא דמוכחא מילתא אפילו מיד, ורבי טבלא לא שמיעא ליה האי תקנתא.
מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי לאו דוקא, דהא תנן בזבחים (צ, ב) ובכולן הכהנים רשאין לשנות באכילתן לאוכלן צלייה שלוקין מבושלין, ואמרינן נמי בסמוך אי מטוי להו ומידב דייבי או לקדרה אידי דמחתך להו כו' אלמא אף בקדרה אכל להו, אלא הכא ה"ק אינן נאכלות להנא(ת)[ה] ולהתענג כדרך שהמלכים אוכלין וכל אחד לפי מה שהוא אוהב ונהנה יותר.
Rashba on Chullin 132b · Sefaria
ריטב"א
כי הא דרבא קניס אטמא רב נחמן בר יצחק קניס גלימא פי' ושמעינן מהכא דאפי' בבבל קנסינן כה"ג למאן דעביד דבר שלא כהוגן ומפקינא ליה מדינא כפי צורך השעה וכדאמרינן התם הכי דיינינן לך ולכולהו אלמי חברך. ואמרינן בפ הגוזל האי גזלנא עתיקא הוא ובעינא דאקנסא אלא שאין כל דיין ראוי לכך אלא כשהוא חכם וירא אלהים וכוונתו לשם שמים וכבר פרישנא לה בדוכתא. ואגב אורחיה לאשמעינן דמתנות נוהגות במקצת מקומות שבח"ל ולית הלכתא כר' יוחנן דאמר כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאוכל עבליה:
אמר רב חסדא מתנות כהונה אין נאכלות צלי ואין נאכלות אלא בחרדל תמיה מלתא דהא גבי מוקדשין תנן נמי במס' זבחים בפרק כל המדיר ובכולן רשאין הכהנים לשנות באכילתן לאכלן צלוין ומבושלין ובסמוך נמי אמרינן גבי מתנות אי לקדירה אי מחתך ומלח מידב דייב אלמא רשאי לאכלם בקדירה ואיכא למימר דלאו דוקא אמרינן הכא צלי וחרדל אלא שנאמר שנאכלות על השובע ובלפתן כדרך שהמלכים אוכלים דרך הנאה ותענוג. וכל אחד כפי מה שהוא אוהב ונהנה יותר וכן פי' רבינו הגדול ז"ל. ר"ש בן אלעזר אומר כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה פרש"י ז"ל שאומר בלבו הבל הוא ולא צוה המקום להקריב לו קרבנות אלא משה בדה מלבו ולא נהירא לי דא"כ מאי אין לו חלק הא מיחייב מיתה שכופר בתורת משה אלא ה"פ שאינו מודה במקצת עבודות שאומר שאינם צריכות ואינם חובה אע"פ שאמרם משה מפי הגבורה אינם לעכב כנ"ל:
Ritva on Chullin 132b · Sefaria
מאירי
מה שביארנו שהכהן פטור מן המתנות דוקא בשוחט לשלחנו אבל שוחט למכור לאחרים יש בו צדדין שהוא חייב ויש בו צדדין שהוא פטור כיצד קבע מקום למכירתו כמוכר בבית המטבחיים קבוע או שנשתתף לו עם טבחי ישראל המוכרים לשם חייב מיד לא פטרנו לא הוא ולא המשתתף עמו אלא בשוחט לשלחנו אע"פ שאחר כך נמלך ומכר לא קבע מקום למכירתו אלא ששוחט לעתים ומוכר דרך אקראי אע"פ שעקר כונתו למכור עד שלש שבתות פטור מכאן ואילך מוציאין אותן מידו ונותנין אותן לכהן אחר ואם לא רצה ליתן מנדין אותו עד שיתן:
זו היא שטה הנכונה שבספק זה וחכמי התוספות פרשו בה שלא נאמר חיוב זה אלא בכהן שנשתתף עם ישראל הא בשלו אע"פ שעשה כן למכור לאחרים פטור לגמרי:
כבר ידעת בדין מלקות שלא נאמר אלא על העובר בקצת לאוין ידועים במקומם וששיעור מלקות ארבעים מכות חסר אחת ואסור להוסיף עליהן ומ"מ מצות עשה שאינו רוצה לקיימה והיא מוטלת עליו כל שעה לעשותה מכין אותו מדברי סופרים על העתיד עד שתצא נפשו או יקבל עליו לעשות:
היה זה מזיד ואינו רוצה ליתן את המתנות קונסין אותו אף בלא התראה ליתן יתר מן הדין כגון כל הירך וכיוצא בזה ואם אין הבשר לפנינו ממשכנין אותו על כך הואיל והמתנות בעין וכבר ביארנו שאם אכלן או הזיקן שפטור ויש מפרשים אותו אף בשאינן בעין ומתורת קנס ולא מן הדין כמו שביארנו ויש מפרשים שלא נאמר קנס זה אלא למי שנתנדה על דבר זה ועמד בנדויו ואינו רוצה להרגיל עצמו ליתן וכן הדברים נראין:
מתנות אלו שלא רצה ליתן את כלם לכהן אחד רשאי לחלקם וליתן הזרוע לאחד וקיבה לאחד ולחי אחד לאחד ולחי האחר לאחד אבל לא יתן חצי הזרוע לאחד וחציו לאחר וכן בכל המתנות שאין זה מתנה ראויה ואם היו של שור מחלקן לשנים שהרי יש בחצי כל אחת מתנה הראויה:
בהמה שלא הורמו מתנותיה מותרת באכילה שאין המתנות טובלות כתרומה ומעשר אלא חיוב נתינתן על השוחט והרי הן ניכרות ואסור ישראל לאכלן אא"כ ברשות כהן אם כן אין לנו על האוכל משאר הבשר דין ודברים:
אין הכהנים רשאים לאכול מתנות אלו אלא צלי בחרדל דרך שררה וגדלה למשחה בהם כדרך שהמלכים אוכלים:
כבר ביארנו לדעת רוב מפרשים שבזמן שאין שם כהן חבר נותנין מתנות לכהן עם הארץ ומ"מ דוקא עם הארץ גרידא והוא שאינו בקי בענין המתנות היאך דין מתנתם והיאך הם נאכלין בגדולה וכיוצא באלו אבל כהן שאינו מודה בהן אלא שלבו נוטה למינות אין לו חלק בכהונה כלל לא במתנות אלו ולא בשום חלק שהכהנים זוכים בו ולא בשום עבודה משש עשרה עבודות שהם היציקות והבלילות והפתיתה ומליחת הקרבנות והתנופות וההגשות וההקטרות והקמיצות והמליקות וההולכות והקבלות וההזאות ועריפת עגלה והשקאת סוטה ונשיאת כפים וטהרת מצורע הא אם היה מודה בהן אע"פ שלא היה בקי בדין אין מוחין בידו וכן אע"פ שאינו יודע חוטי דם שבלחי שהזכרנו ענינם בפרק גיד הנשה הואיל ומ"מ מודה הוא בהלכותיהן אין נמנעין מליתן במקום שאין שם אחר שאין בזו חשש מכשול שאם הוא אוכלן בצלי כדינו הרי אין צריך מליחה כלל כמו שביארנו ואם אוכלו לקדרה אע"פ שאינו רשאי הרי הוא מחתך ומולח שהכל יודעין שכל בשר שלקדרה צריך מליחה:
Meiri on Chullin 132b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
גמ' הקטרו המציות והמליקות וקבלות כו' כצ"ל ובפ' הקומץ גרסינן הקטורת והקמיצות והמליקות כו' ע"ש:
בפרש"י בד"ה היציקות והבלילות שנותן שמן במנחה ובוללה כו' כצ"ל:
Chidushei Halachot on Chullin 132b · Sefaria
מהר"ם
ד"ה כשהוא אומר וכו' ועוד ג' שבתות וכו' צריך להגיה ועוד ג' שבתות דאיכא למימר וכו':
ד"ה אין נאכלין אלא צלי וכו' אבל אדם שטוב לו צלי כשלוק ומבושל כצ"ל:
Maharam on Chullin 132b · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' ולית הלכתא כוותיה עי' לעיל דף לז ע"ב תוס' ד"ה שלא ודף קלא ע"א ד"ה ה"ג ודף קלד ע"ב ד"ה ראשית:
Gilyon HaShas on Chullin 132b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת חולין, דף קל״ב, עמוד ב׳, בהיקף של כ־395 מילים ב־16 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 16 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 19 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא: בְּבָא לִידֵי כֹּהֵן וּמְכָרוֹ…״
- קטע 219 מילים
נפתחת ב״הַשּׁוֹחֵט לַכֹּהֵן וְלַגּוֹי, פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. וְלִיתְנֵי:…״
- קטע 320 מילים
נפתחת ב״דָּרֵשׁ רָבָא: ״מֵאֵת הָעָם״ – וְלֹא מֵאֵת…״
- קטע 425 מילים
נפתחת ב״אוּשְׁפִּיזְכָנֵיהּ דְּרַבִּי טַבְלָא כֹּהֵן הֲוָה, וַהֲוָה דְּחִיק…״
- קטע 521 מילים
נפתחת ב״חַיְּיבֵיהּ רַב נַחְמָן, אֲמַר לֵיהּ: וְהָא רַבִּי…״
- קטע 643 מילים
נפתחת ב״אֲזַל רַבִּי טַבְלָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר…״
- קטע 722 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: וְלַעֲבֵיד לֵיהּ מָר מִיהַת כְּרַבִּי…״
- קטע 829 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב חִסְדָּא: הַאי כָּהֲנָא דְּלָא מַפְרֵישׁ…״
- קטע 939 מילים
נפתחת ב״לְמַאי הִלְכְתָא? אִילֵּימָא דְּתוּ לָא מְשַׁמְּתִינַן לְהוּ…״
- קטע 1016 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא, דְּקָנְסִינַן לְהוּ בְּלָא אַתְרַיְיתָא, כִּי הָא…״
- קטע 1123 מילים
נפתחת ב״וְאָמַר רַב חִסְדָּא: זְרוֹעַ לְאֶחָד, וְקֵבָה לְאֶחָד,…״
- קטע 122 מילים
נפתחת ב״הָתָם בִּדְתוֹרָא.…״
- קטע 1335 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי…״
- קטע 1423 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב חִסְדָּא: מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אֵין נֶאֱכָלוֹת…״
- קטע 1548 מילים
נפתחת ב״וְאָמַר רַב חִסְדָּא: עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה,…״
- קטע 1621 מילים
נפתחת ב״אֵין לִי אֶלָּא זֶה בִּלְבַד, מִנַּיִן לְרַבּוֹת…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב אושעיא · אמוראים · דור שלישי לאמוראים
רבותיו: ר' הונא, ר' יהודה בר יחזקאל
מקור: מסכת חולין דף קל״ב עמוד ב׳ · קטע 1 — “אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא: בְּבָא לִידֵי כֹּהֵן וּמְכָרוֹ לְיִשְׂרָאֵל בְּמוּמוֹ.”
לשון המקור
אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא: בְּבָא לִידֵי כֹּהֵן וּמְכָרוֹ לְיִשְׂרָאֵל בְּמוּמוֹ.
הַשּׁוֹחֵט לַכֹּהֵן וְלַגּוֹי, פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. וְלִיתְנֵי: כֹּהֵן וְגוֹי פְּטוּרִין מִן הַמַּתָּנוֹת? אָמַר רָבָא: זֹאת אוֹמֶרֶת, הַדִּין עִם הַטַּבָּח.
דָּרֵשׁ רָבָא: ״מֵאֵת הָעָם״ – וְלֹא מֵאֵת הַכֹּהֲנִים, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״מֵאֵת זוֹבְחֵי הַזֶּבַח״ – הֱוֵי אוֹמֵר אֲפִילּוּ טַבָּח כֹּהֵן בַּמַּשְׁמָע.
אוּשְׁפִּיזְכָנֵיהּ דְּרַבִּי טַבְלָא כֹּהֵן הֲוָה, וַהֲוָה דְּחִיק לֵיהּ מִלְּתָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי טַבְלָא, אֲמַר לֵיהּ: זִיל אִישְׁתַּתַּף בַּהֲדֵי טַבָּחֵי יִשְׂרָאֵל, דְּמִגּוֹ דְּמִפַּטְרִי מִמַּתְּנָתָא, מִשְׁתַּתְּפִי בַּהֲדָךְ.
חַיְּיבֵיהּ רַב נַחְמָן, אֲמַר לֵיהּ: וְהָא רַבִּי טַבְלָא פַּטְרַן! אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַפֵּיק, וְאִי לָא – מַפֵּיקְנָא לָךְ רַבִּי טַבְלָא מֵאוּנָּךְ.
אֲזַל רַבִּי טַבְלָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא עָבֵיד מָר הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: דְּכִי אֲתָא רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא מִדָּרוֹמָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, זִקְנֵי דָרוֹם אָמְרוּ: כֹּהֵן טַבָּח – שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שַׁבָּתוֹת פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת, מִכָּאן וְאֵילָךְ חַיָּיב בְּמַתָּנוֹת.
אֲמַר לֵיהּ: וְלַעֲבֵיד לֵיהּ מָר מִיהַת כְּרַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא! אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי מִילֵּי דְּלָא קְבַע מְסַחְתָּא, אֲבָל הָכָא הָא קְבַע מְסַחְתָּא.
אָמַר רַב חִסְדָּא: הַאי כָּהֲנָא דְּלָא מַפְרֵישׁ מַתְּנָתָא – לֶיהֱוֵי בְּשַׁמְתָּא דֶּאֱלָהֵי יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא: הָנֵי טַבָּחֵי דְּהוּצָל קָיְימִי בְּשַׁמְתָּא דְּרַב חִסְדָּא הָא עֶשְׂרִים וְתַרְתֵּי שְׁנִין.
לְמַאי הִלְכְתָא? אִילֵּימָא דְּתוּ לָא מְשַׁמְּתִינַן לְהוּ – וְהָא תַּנְיָא: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, אֲבָל בְּמִצְוַת עֲשֵׂה, כְּגוֹן אוֹמְרִים לוֹ ״עֲשֵׂה סוּכָּה״ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, ״לוּלָב״ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, ״עֲשֵׂה צִיצִית״ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה – מַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ!
אֶלָּא, דְּקָנְסִינַן לְהוּ בְּלָא אַתְרַיְיתָא, כִּי הָא דְּרָבָא קָנֵיס אַטְמָא, רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק קָנֵיס גְּלִימָא.
וְאָמַר רַב חִסְדָּא: זְרוֹעַ לְאֶחָד, וְקֵבָה לְאֶחָד, לְחָיַיִם לִשְׁנַיִים. אִינִי? וְהָא כִּי אֲתָא רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר: בְּמַעְרְבָא פָּלְגִינַן לְהוּ גַּרְמָא גַּרְמָא!
הָתָם בִּדְתוֹרָא.
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָסוּר לֶאֱכוֹל מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמָה מַתְּנוֹתֶיהָ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הָאוֹכֵל מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמָה מַתְּנוֹתֶיהָ – כְּאִילּוּ אוֹכֵל טְבָלִים, וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ.
אָמַר רַב חִסְדָּא: מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אֵין נֶאֱכָלוֹת אֶלָּא צָלִי, וְאֵין נֶאֱכָלוֹת אֶלָּא בְּחַרְדָּל. מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״לְמׇשְׁחָה״ – לִגְדוּלָּה, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַמְּלָכִים אוֹכְלִים.
וְאָמַר רַב חִסְדָּא: עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה, כׇּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בָּהֶן – אֵין נוֹתְנִין לוֹ מַתָּנָה. וְלָאו מִילְּתָא הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּעֲבוֹדָה – אֵין לוֹ חֵלֶק בַּכְּהוּנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה״.
אֵין לִי אֶלָּא זֶה בִּלְבַד, מִנַּיִן לְרַבּוֹת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה עֲבוֹדוֹת, כְּגוֹן: הַיְּצִיקוֹת, וְהַבְּלִילוֹת, וְהַפְּתִיתוֹת, וְהַמְּלִיחוֹת, תְּנוּפוֹת, וְהַגָּשׁוֹת, [וְהַקְּמִיצוֹת], הַקְטָרוֹת, (וְהַמְּצִיּוֹת), [וְהַמְּלִיקוֹת],