דף ביאור

מסכת חולין דף קכ״ג עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת חולין דף קכ״ג עמוד ב׳

מסכת חולין דף קכ״ג עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 20 קטעים ממוספרים, כ־332 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

עולת העוף לרבי אלעזר ברבי שמעון דאמר (בהשוחט) בפ"ק (לעיל חולין דף כא.) רוב שנים דוקא ואסור למלוק כל השנים דגמר מחטאת דכתיב ביה לא יבדיל היכי שרינן הכי ליגזור דילמא לא אתי למיעבד רובא:

בטומאה דרבנן שהיה המפשיט טמא טומאה דרבנן כגון הנך דגבי שמנה עשר דבר (שבת דף יג:) הבא ראשו ורובו במים שאובים ובהמה זו קדשים היא ואם נגע בה טמאה מדרבנן הלכך לא מחמרינן בה כולי האי:

תינח טמא בטהורה טהור בטמאה טומאה דאורייתא היא דהא מתניתין בין בטמאה בין בטהורה קתני תנא טהורה לענין הכנסת טומאה לקבלה מן המפשיט ותנא טמאה לענין הוצאת טומאה שתטמא היא את המפשיט הראשון הנוגע בכדי אחיזה ולטהר את השני המפשיט מכדי אחיזה ואילך ולא נגע בבשר והכא ליגזר דהא כל בהמה טמאה נבלה היא אפי' שחטה וטומאתה דאורייתא:

בטרפה האי טמאה דמתני' לאו בהמה טמאה אלא בהמה טהורה טרפה ושחטה והיא מטמאתו אם נוגע בה כדמפרש ואזיל:

מטמאה במוקדשין כלומר אם של מוקדשין היא:

שרצים אין נוחין להפשיט:

כולו חבור ואפילו יותר מכדי אחיזה הנוגע במופשט טמא. מדנקט שרצים טעמא משום דקשים להפשיט אבל גמל לא ואע"פ שטומאתו דאורייתא היא שיעור הפשטה בכדי אחיזה ולא גזרינן משום פחות מכדי אחיזה וקשיא לרב נחמן דגזר דילמא לא אתי למעבד שיעורא:

לא תימא הא בגמל ביותר מכדי אחיזה אינו חבור אלא הך דיוקא דדייקינן למעוטי גמל אעור הצואר הוא דדייקינן והכי קאמר שרצים הוא דעד שיפשיט את כולו אבל גמל שהפשיט עד הצואר אינו חבור ובמפשיט לחמת ובמרגיל קאי ולעולם לשטיח אף ביותר מכדי אחיזה טמא דגזרינן בבהמה טמאה הואיל וטומאתה דאורייתא:

ועוד 20 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Chullin 123b · Sefaria

תוספות

עולת העוף לרבי אלעזר בר' שמעון לגזור וא"ת ומאי קושיא שאני התם דגזירת הכתוב הוא שלא להבדיל וי"ל דמשמע דלא מצריך אלא רוב מצומצם ולהכי פריך דלגזור וה"ל לאצרוכי רוב הנראה לעינים:

דלמא לא אתי למעבד כדי אחיזה תימה לר"י דמאי פריך הא לא חייס עלה דמפשיט הבהמה והיה רוצה שיהיה כולה מופשט וי"ל דהכא חייס שלא להפשיט הרבה שאז הוא נוח לטלטל ולהפשיט:

אבל שייר בה כדי מעפורת לא בפרק דם חטאת (זבחים דף צד:) אמרינן אפילו שייר בה כדי מעפורת אינו טמא אלא מדרבנן:

לא שנו אלא טלית אבל עור חלים ור' יוחנן אמר אפילו עור נמי לא חלים - נראה דר' יוחנן לא סגי בעור כדי מעפורת כמו בטלית אלא כל אחד למאי דחשיב לגבי דידיה סגי וצריך בעור ה' על ה' והשתא פריך שפיר בסמוך כי אמעט ליה מה' טפחים טהור דאי בעור נמי סגי לרבי יוחנן כדי מעפורת לא יתיישב בסמוך דאי כדי מעפורת פחות מה' כמו שמשמע באיכא דאמרי תקשה ליה לר' יוחנן אמאי טהור כי ממעט ליה מה' ואם הוא יותר מה' כשיש בו נמי ה' אמאי טמא הא אין בו כדי מעפורת ומיהו יש ליישב דלהאי לישנא סגי לר' יוחנן בעור בחשיבות מעפורת שהוא פחות מה' כדמשמע לקמן והא דקאמר וכי ממעט ליה מה' טהור אע"פ שיש בו כדי מעפורת כגון דקא בעי ליה למושב זב כדאמר לקמן לר"ל אבל לאיכא דאמרי לרבי יוחנן ודאי בעי ה':

הא יותר מכדי אחיזה טהור ואמאי והא חלים תימה לר"י דהיכי מדמה דין דיד להא דאיירי ביה לעיל וי"ל דנראה לו לדמות דכי היכי דאמרינן דעור הקרוע חשוב כמחובר הכי נמי נימא דעור המופשט ליחשב כמחובר ולהוי יד כאילו לא הופשט:

עור שעל הצואר רבי יוחנן בן נורי אומר אינו חבור ואמאי הא חלים וקאי - וא"ת לרבי יוחנן נמי דאמר עור לא חלים מודה היכא שכבר תפר שטמא וכ"ש היכא שלא נקרע מעולם וי"ל דקס"ד שעל גב הצואר אע"פ שהוא ניתק מאליו לא גרע מעור שעדיין לא נתפר ולא נתחבר דהוי כמחובר וכי היכי דעור הנקרע הוי כחלים עור שעל גב הצואר נמי אע"ג דניתק מאליו הוי ליה למימר דהוי חבור ומשני כיון דעשוי לנתק מאליו גרע מעור הנקרע ולא הוי חבור:

Tosafot on Chullin 123b · Sefaria

רשב"א

עולת העוף לר' אלעזר בר' שמעון ליגזר הקשה הראב"ד ז"ל וכן בתוספות מאי קושיא מעולת העוף, דהתם מאי ליעבד [יבדיל] כולהו רוב שנים דוקא אמר רחמנא דגמרינן מחטאת העוף דכתיב בה לא יבדיל, וי"ל דהכא קא מקשה אליבא דמאן דאמר רוב שנים ל"ד ולא יבדיל דאמר רחמנא לומר שאין צריך להבדילן כמ"ש למעלה בפרק (השוחט) [קמא] (כא, א) ובתוס' תירצו דנ"מ שלא יביא עולת העוף נדבה, וא"ת וליקשי' ליה חולין לרבנן, י"ל שאני התם דלא חייס עלייהו, אבל בעולת העוף חייס (דנ"ל) [דניחא ליה] דלא ליבדיל דאז נוח לו לאחוז בראשו להזות, והוי דומא לטלית דחייס עליה, (דהא אקשי') [והא דאקשינן] מהפשטה ולא מתרצינן דהתם ליכא למיחש משום דחייס כיון דמשהו משהו הוא דמפשיט איכא למגזר דלמא לא מפשיט ביה כדי אחיזה.

Rashba on Chullin 123b · Sefaria

מאירי

עולת העוף צריך לחתוך בה שני הסימנים לגמרי בלא שום שיור וכבר ביארנו ענינה בפרק ראשון:

הטרפה שחיטתה מטהרתה מידי נבלה ומ"מ מטמאה היא בקדשים וכבר ביארנו ענין זה בפרקים הקודמים:

המפשיט עור של שרצים הרי העור אף אותו שהופשט כמחובר לבשר והנוגע בו טמא עד שיפשיט את כלו ואפי' עור הצואר חבור אע"פ שהוא נח להפשט:

כבר ביארנו ששיעור הבגד להטמא במגע טמאות שלש אצבעות על שלש אצבעות ושיעורו למדרס שלשה טפחים על שלשה טפחים השק שיעורו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים העור שיעורו למדרס חמשה טפחים על חמשה טפחים:

עור שנטמא מדרס והתחיל לקצעו לרצועות הרי הוא בטומאתו עד שלא ישתייר שם חתיכה של חמשה טפחים ואין זה דומה לטלית כמו שביארנו שהרי בכאן מ"מ שם עור עליו שהעור חזק הוא על ידי מקצת הנשאר וכשחוזר ותופרו הרי הוא כבתחלה ולא בטל שמו ממנו הא אם מיעטו מחמשה טהור אע"פ שלא נקרע אלא באחד מראשיו ולא סוף דבר כדבעי ליה למושב זב ר"ל מושב של סמיכה שבפחות מחמשה טפחים אינו ראוי אלא אף כשרוצהו לדבר אחר:

תנור האמור לענין טהרות תחלתו עשוי בפני עצמו כקדרה והוא של חרס ומיטלטל וכשבא לקבעו מעמידו בארץ ומדביק טיט סביבו ומעבהו באותו הטיט וכשנטמא אין בו טהרה אלא נתיצה לא רצה לכתתו כיצד מטהרין אותו אם חלקו לשנים הרי חלק אחד אחד גדול ונטהר הקטן אבל הגדול נשאר בטומאתו שכל שנשתייר רובו אפי' בתנור קטן אין זה נתיצה ואם כיון לחלקו לשנים בשוה שניהם טמאים שאי אפשר לצמצם ושמא יש כאן רובו כמו שביארנו בפרק שני הא כיצד הוא עושה מחלקו לשלשה חלקים וגורר אותו הטיט המודבק על החרסים והוא הנקרא בלשון תלמוד טפלה עד שנמצא שאין הטיט מחבר את החלקים ואפי' נשאר בחלק זה שיעור ארבעה טפחים טהור ויש חולקין בזו והרוצה שלא יבא תנורו לידי טומאה עושהו שלשה חלקים ואינו עושה לו טפלה אלא כיצד מחברו עושה לו טפלה רחוק ממנו מעט ונותן חול או צרורות בין החלקים ובין הטפילה ואינו מקבל טומאה לעולם:

Meiri on Chullin 123b · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

בפרש"י בד"ה עד שימעיטנו דלא דמי לטלית כו' אע"ג דשיריים בני קבולי טומאה טהרו כו' עכ"ל שיריים היינו בני ג' על ג' כפרש"י לעיל אבל שיריים כדי מעפורת הא אמר דהוי חיבור דלא מקרי בטל וק"ל:

תוס' בד"ה עולת עוף כו' דלא מצריך אלא רוב מצומצם כו' עכ"ל הכי משמע בפ"ק בברייתא דקתני בה ובעולה שנים או רוב שנים כפרש"י שם אבל רוב שנים דשחיטה בהדיא מסיק בפ' השוחט דבעי רוב הנראה לעינים וק"ל:

Chidushei Halachot on Chullin 123b · Sefaria

מהר"ם

בגמ' עולת העוף לר"א בר שמעון לגזור דלמא לא אתי למעבד רוב שנים וכו'. הא דלא פריך מכל שחיטות דעלמא דקי"ל דרוב של א' כמוהו לגזור דלמא לא אתי לשחוט רובו של סי' משום דהתם לא שייך לומר דחייס מלשחוט הרוב כמו גבי טלית דחייס מלקורעה ולכך איכא למגזר דלמא חס עלה ולא אתי למקרעה רובה אבל גבי עולת העוף לר"א בר שמעון דאמר רוב שנים דוקא ואסור לחלק כל השנים שייך שפיר חיים ולא שחיט רובה משום דירא שמא ישחוט כל השנים וזהו גם כן כונתו של רש"י שהאריך וכתבו אסור לחלק כל השנים וכו':

בתוס' ד"ה לא שנו אלא טלית וכו' ומיהו יש ליישב דלהאי לישנא וכו' כגון דקא בעי למושב זב וכו' מ"מ להאי לישנא פריך שפיר מיניה לריש לקיש דכיון דאמר דעור חלים א"כ אפי' בעי לה למושב זב מה בכך הא הוי כאילו לא נתמעט מעולם משא"כ לאיכא דאמרי דלא אמר ר"ל אלא אבל עור חשיב ולכך משני שפיר כגון דבעי לה למושב זב ולכך כי אימעט מה' טפחים אינו טמא משום דתו לא חשיב ליה וק"ל:

ד"ה דלמא לא אתי למעבד כדי אחיזה וכו' וי"ל דהכא חייס שלא להפשיט הרבה וכו'. דברי התוס' תמוהים דמאי שהקשו לא משנו ונראה דר"ל כגון שאינו רוצה עתה להפשיטה כולו אלא להניח כך ולהפשיטה כולה לאחר זמן ולכך חייס עתה שלא להפשיט הרבה כדי שתהיה נוחה לטלטלה כך כשהיא עדיין בעורה ולא תלכלך וגם כשיבא אח"כ לגמור הפשטתה תהא נוחה להפשיט יותר מאילו הפשיט בה כבר חלק גדול ומניחה כך שאז אינה נוחה כל כך להפשיט אח"כ חלק הנשאר וק"ל:

Maharam on Chullin 123b · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

עוֹלַת הָעוֹף לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לִיגְזַר, דִּילְמָא לָא אָתֵי לְמֶעְבַּד רוֹב שְׁנַיִם.

קטע 2

אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: דְּקָא אָמְרַתְּ גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ טְבִילָה בַּת יוֹמָא עוֹלָה – קִרְעָהּ מוֹכִיחַ עָלֶיהָ.

קטע 3

וּדְקָא אָמְרַתְּ, עוֹלַת הָעוֹף לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לִיגְזַר – כֹּהֲנִים זְרִיזִים הֵן.

קטע 4

תָּא שְׁמַע: הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בַּטְּמֵאָה וּבִטְהוֹרָה, בַּדַּקָּה וּבַגַּסָּה, לְשָׁטִיחַ – כְּדֵי אֲחִיזָה.

קטע 5

הָא יָתֵר מִכְּדֵי אֲחִיזָה – טָהוֹר, אַמַּאי? לִיגְזַר, דִּילְמָא לָא אָתֵי לְמֶעְבַּד אֶלָּא כְּדֵי אֲחִיזָה, וְקָא נְגַע בְּטוּמְאָה, וְקָא מְטַהֲרִינַן לֵיהּ!

קטע 6

אִי בְּטוּמְאָה דְּאוֹרָיְיתָא – הָכִי נָמֵי, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּטוּמְאָה דְּרַבָּנַן.

קטע 7

תִּינַח טָמֵא בַּטְּהוֹרָה, טָהוֹר בִּטְמֵאָה – טוּמְאָה דְּאוֹרָיְיתָא הִיא! בִּטְרֵפָה.

קטע 8

טְרֵפָה בַּת טַמּוֹיֵי הִיא? אִין, כְּדַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: טְרֵפָה שֶׁשְּׁחָטָהּ מְטַמְּאָה בְּמוּקְדָּשִׁין.

קטע 9

תָּא שְׁמַע: רַבִּי דּוֹסְתַּאי בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַמַּפְשִׁיט בִּשְׁרָצִים – חִבּוּר, עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כּוּלּוֹ.

קטע 10

הָא בְּגָמָל – אֵינוֹ חִבּוּר.

קטע 11

לָא תֵּימָא הָא בְּגָמָל אֵינוֹ חִבּוּר, אֶלָּא אֵימָא: בְּעוֹר שֶׁעַל הַצַּוָּאר אֵינוֹ חִבּוּר, וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי הִיא.

קטע 12

אָמַר רַב הוּנָא מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי יוֹסֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא שִׁיֵּיר בָּהּ כְּדֵי מַעְפּוֹרֶת, אֲבָל שִׁיֵּיר בָּהּ כְּדֵי מַעְפּוֹרֶת – חִבּוּר.

קטע 13

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא טַלִּית, אֲבָל עוֹר – חֲלִים. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ עוֹר נָמֵי לָא חֲלִים.

קטע 14

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: עוֹר טָמֵא מִדְרָס, חִישֵּׁב עָלָיו לִרְצוּעוֹת וְסַנְדָּלִים – כֵּיוָן שֶׁנָּתַן בּוֹ אִיזְמֵל טָהוֹר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיַּמְעִיטֶנּוּ מֵחֲמִשָּׁה טְפָחִים. כִּי מְמַעֵיט לֵיהּ מִיהָא טָהוֹר, אַמַּאי? לֵימָא חֲלִים!

קטע 15

כִּי קָאָמְרִי דַּחֲלִים, הֵיכָא דְּקָא צָרֵי לֵיהּ לְהֶדְיָא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בִּמְקַצֵּעַ וּבָא לוֹ דֶּרֶךְ סְבִיבוֹתָיו.

קטע 16

מֵתִיב רַבִּי יִרְמְיָה: הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בַּטְּהוֹרָה וּבַטְּמֵאָה, בַּדַּקָּה וּבַגַּסָּה, לְשָׁטִיחַ כְּדֵי אֲחִיזָה – הָא יָתֵר מִכְּדֵי אֲחִיזָה טָהוֹר, וְאַמַּאי? לֵימָא חֲלִים! תַּרְגְּמַהּ רַבִּי אָבִין: רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן עוֹשֶׂה נִיפּוּל.

קטע 17

מֵתִיב רַב יוֹסֵף: עוֹר שֶׁעַל הַצַּוָּאר, רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר אֵינוֹ חִבּוּר. אַמַּאי? הָא חֲלִים וְקָאֵי!

קטע 18

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֵימָא סֵיפָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חִבּוּר.

קטע 19

אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: בְּשׁוֹמֵר הֶעָשׂוּי לִנָּתֵק מֵאֵלָיו קָא מִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: הָוֵי שׁוֹמֵר, וּמָר סָבַר: לָא הָוֵי שׁוֹמֵר.

קטע 20

מֵתִיב רַבִּי יִרְמְיָה: תַּנּוּר שֶׁנִּטְמָא כֵּיצַד מְטַהֲרִין אוֹתוֹ? חוֹלְקוֹ לִשְׁלֹשָׁה, וְגוֹרֵר אֶת הַטְּפֵילָה