מסכת חולין דף קי״ז עמוד ב׳

מיעוטי כתיבי אפילו למ"ד בעלמא מלמדין הני אין מלמדין דמיעוטי כתיבי בהו דמשמע הני ולא אחריני:

תלתא קראי בדם לכם לכפר הוא:

לנותר שאם נתותר ושגג בין בדם ובין בנותר ואכלו אינו חייב אלא משום דם:

מטומאה אם אכלו בטומאת הגוף אינו חייב אלא משום דם:

אבל מפגול לא צריך למעוטי דשאם היה הזבח פגול ואכל מדמו פשיטא לן דאין בו משום פגול:

דתנן כל שיש לו מתירין שדבר אחר מתיר אותו בין שהוא מתירו לאדם כגון בשר קדשים שהדם מתירו לכהנים בזריקתו ובין שיש לו מתירין למזבח ולא לאדם כגון עולה שדמה מתירה למזבח דאם לא נזרק דמה אין אבריה נקטרים כדכתיב (ויקרא יז) וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' והדר והקטיר החלב לריח ניחוח:

חייבין עליו משום פגול אם פיגל את הזבח באחת מארבע עבודות הדם ואח"כ אכל מן הבשר שהיה בכלל היתר הדם או מן האימורים שאף הן בהיתר הדם חייב כרת אבל כל דבר שאין אחר מתירו אלא הוא מתיר עצמו כגון הדם והקומץ והקטורת ומנחת כהנים שכולה כליל אין חייבין עליהם משום פגול משום דעיקר פגול בשלמים כתיב ומינייהו ילפינן מה שלמים יש להם מתירין לאדם ולמזבח חייבין עליהם משום פגול אף כל כו':

מתני' העור והרוטב העור של בהמה שחוטה כגון פחות מכביצה בשר ועורה אדוק בה ומשלימה לכביצה מצטרף מפני שהוא שומר ובגמרא ילפינן שהשומרים מצטרפין לטומאה קלה טומאת אוכלין:

תרי מיעוטי כתיבי תימה דבחד סגי וכן לעיל גבי העזים (דף קיג:):

חד למעוטי מנותר וחד למעוטי מטומאה תימה דלנותר וטומאה סגי בחד מיעוטא דילפינן מהדדי חלול חלול אף לקולא כדמוכח בסוף פרק בית שמאי בזבחים (דף מה:):

מתני' העור והרוטב משום דתנן פרק בהמה המקשה (לעיל חולין דף עז.) אשליא ואינה מטמאה טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות תנא העור והרוטב ומאי דאפסקיה משום דתנא פרק בהמה המקשה (לעיל חולין דף עד.) מצא בה בן ט' חי טעון שחיטה וחייב באותו ואת בנו תנא אח"כ אותו ואת בנו ואיידי דאיירי ביה בשחיטה שאינה ראויה תנא בתריה כסוי הדם ואיידי דתנא בכסוי הדם ונוהג בחיה ובעוף תנא גיד הנשה דנוהג בחיה ולא בעוף ואיידי דאיירי ביה בירך שנתבשל בה גיד הנשה בבליעת איסור תנא כל הבשר ובתריה הדר לעניינא קמייתא:

האלל איכא דמפרש בגמרא אף מרטקא ופי' בקונטרס גיד הצואר ואי תנא גידין ולא מרטקא הוה אמינא דמרטקא שהיא קשה לא מצטרף דלא הוי בכלל שאר גידים ואי תנא אלל ה"א שאר גידים מטמו אפילו טומאת נבילות בצירוף:

הקרנים בגמרא מפרש מקום שחותכו ויוצא דם:

והטלפים ול"ג וצפרנים דלא שייכי אלא בעוף ומתניתין לא איירי במילי דעוף מדלא קתני והחרטום כדקתני במשנה דמייתי בגמרא (שם) ואפשר דגרס וצפרנים וחרטום דלא פירש הכא [פירש] במשנה אחריתי ועל צפרנים מפרש בגמרא מקום המובלע בבשר ועל טלפים לא מפרש מידי ואפשר דבטלפים אף מה שאין מובלע בבשר צריך לבשר טפי מבצפרנים:

שומר לטומאה קלה מנלן דתנא דבי רבי ישמעאל וכו' ולהוציא ולהכניס לא אצטריך דמטמי דמיד נפיק כדמסיק וכי אצטריך לצירוף:

חטה בקליפתה והא דאמר בסוף כתובות (דף קיא:) חטה שנקברה ערומה ה"ק אף כשנקברה ערומה יוצאה בכמה לבושים:

פרק אחד עשר (תשיעי) בעזר הצור:

העור והרוטב וכו' כונת הפרק לבאר ענין טומאת אוכלין שבבשר ויתגלגל על יד זה ענין טומאתה אחר מיתתה מדין נבלה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון לבאר איזה דבר שבבהמה מצטרף עם הבשר הן לטומאת אוכלין הן לטומאת נבלות והשני אלו הן שעורותיהן נחשבין כבשר להצטרף עם הבשר או לטמא בפני עצמן כטומאת הבשר השלישי באלו שאין עורותיהן כבשר בעוד שהן מחוברין בבשר על איזה צד מטמאין ועל איזה צד אין מטמאין הרביעי אלו הן עצמות המטמאין ואלו הן שאין מטמאין ועל איזה צד נגיעת מה שבחוץ מטמאה מצד מה שבפנים הן בנבלה הן בשרץ וכן על איזה צד מטמא נגיעת הטהור בנגיעת הטמא מצד חבורו החמישי באבר המדולדל שבבהמה עד שאינו יכול לחזור ולחיות היאך הוא דינו הן בחיי הבהמה הן לאחר מיתתה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים אחרים הדומים לענין זה מענין הטמאות כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר ענין החלק הראשון ואמר על זה העור והרוטב והקיפה והאליל והעצמות והגידים והקרנים והטלפים מצטרפין לטמא טומאת אוכלין אבל לא לטמא טומאת נבלות כיוצא בו השוחט בהמה טמאה לנכרי והיא מפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות עד שימות או עד שיתיז את ראשה וזה [ריבה] לטמא טומאת אוכלין ממה שריבה לטמא טומאת נבלות ר' יהודה אומר האליל המכונס אם יש בו כזית במקום אחד חייבין עליו אמר הר"מ פי' כבר זכרנו התנאי בשלישי מזבחים שרוטב הוא מרק וקיפה הוא התבלין ואליל הוא הבשר הנשאר בעור כשמפשיטין הבהמה וגידים שם נופל על הגידים הדופקים ועל שאינן דופקים ועל הקשרים והקרומים והמיתרים והעצבים וביארנו שם כי מה שאמר קרנים וטלפים ר"ל המקומות הלחים כשחותכים אותם מן החי מבצבץ הדם ממקום החתך וכן בכאן על פי התנאי הזה בעצמו וענין מצטרפין שמצרפין קצתם עם קצתם וכשיצטרף מכללם או מן הבשר ומהם כביצה ויהיה טמא הרי זה מטמא זולתו לפי שכבר זכרנו פעמים שאוכלין טמאים אינן מטמאין זולתם מן האוכלין אלא אם היו אותם האוכלין הטמאים שמטמאין זולתם כביצה ועוד נבאר עיקר זה במקומו בתחלת מסכת טהרות ומה שאמר אבל לא טומאת נבלות לפי שכזית נבלה כמו שידעת יטמא במגע ובמשא ואם היה כזית מאחד מאלו הדברים או היה פחות מכזית נבלה ואחד מאלו משלימו הרי זה אינו מטמא כמו שמטמאה הנבלה ומה שאמר ר' יהודה המכונס ר"ל אם כנסו ואין הלכה כר' יהודה ומפני מה אין מטמאין (אלא) משום נבלה ומטמאין משום טומאת אוכלין צריך לראיות רבות והוכחות ועוד תמצא אותם מפורדות בסדר טהרות אבל שמע העקר הגדול שהוא יסוד לאלו הדינין נאמר בטומאת נבלה הנוגע בנבלתה ונאמר בספרי בנבלתה לא בעור ולא בעצמות ולא בגידים ולא בקרנים ולא בטלפים עד שיגע בבשר עצמו ונאמר בטומאת אוכלין מכל האכל אשר יאכל כל מה שראוי לאכילה כמו שיתבאר במקומו ומה שהתנה במקומו השוחט לישראל ואפי' שחט לנכרי ושתהא הבהמה טמאה לפי שבה יתבארו כל אלה התנאים תטמא טומאת אוכלין בלא הכשר כפי העקרים שאני עתיד לבאר בשלישי מעוקצין:

אמר המאירי העור והרוטב וכו' פי' כבר ביארנו שהאוכלין הטמאים מטמאין אוכלין אחרים או משקין או ידים ומ"מ אינן מטמאין אדם שאין אוכל אב הטומאה שיטמא אדם ואף הדברים שהן מטמאין אותן אין מטמאין אותן בפחות מכביצה הא בשיעור ביצה מטמאין וכביצה בלא קליפה ומ"מ לקבל טומאה לעצמן אף בפחות מכביצה מקבלין טומאה ויש חולקים בזו כמו שביארנו במסכתא זו ובהרבה מקומות וביאר במשנה זו שאע"פ שאוכל זה המשוער בכביצה אינו כלו אוכל אלא שדבר אחר מחבר עמו המשלימו לכביצה יש דברים שמשלימים מפני שנחשבים כאחד עמו ויש דברים שאין משלימין וביאר בכאן דברים המשלימין והם שמנה דברים א' העור ר"ל פחות מכביצה של בשר בהמה שחוטה ועורה אדוק בה ומשלימה לכביצה מצטרף מפני שהוא שומר לבשר וכל שומר מצטרף לטומאת אוכלין כמו שיתבאר אע"פ שאין לו טומאת אוכלין בפני עצמו ב' הרוטב והוא מרק הקרוש על הבשר ואלו היה בפני עצמו לא היה לו טומאת אוכלין כלל ומצטרפת להשלים לטומאת אוכלין ג' הקיפה והוא תבלין שנתבשלה עמהם והם עליה שבפני עצמן אין להם תורת אוכל ומ"מ מצטרפין להשלים ד' האיליל ופירשו ענינו בגמ' בשר שפלטתו הסכין וענין פלטתו סכין הוא שלפעמים כשמפשיטין את הבהמה נחתך מעט מהבשר על ידי הסכין ונשאר עם העור ופירשו בגמ' שאם חישב על איליל זה לאכילה אף בפני עצמו אם היה בו כביצה מטמא ואין צריך לומר שמצטרף ואם לא חישב עליו לאכילה כלל אף על ידי צירוף אינו מטמא טומאת אוכלין שבטל הוא אצל העור לגמרי אבל חישב על מקצתו ולא על מקצתו ולא פירש איזה קצת אינו מטמא בפני עצמו אבל מצטרף עם שיור אוכלין להשלים פלטתו חיה והוא שנשכתו חיה והפשיטה קצת העור בנשיכתה ונתדלדל עם העור מעט מן הבשר אף זה נכלל בשם איליל אלא שאין זה בטל והרי זה אוכל גמור אף לטמא בפני עצמו אף בלא מחשבה לאכילה וכל שכן להצטרף מקצתו פלטתו סכין ומקצתו פלטתו חיה ולא חישב עליהן ולא הוכרו איזו של פליטת סכין ואיזו של פליטת חיה הרי זו כדין משנתנו אינו מטמא בפני עצמו אבל מצטרף להשלים ונמצא שאתה מבאר איליל שבמשנתנו בשני פנים או בשפלטתו סכין וחישב על מקצתו ולא על מקצתו או במקצתו פלטתו סכין ומקצתו פלטתו חיה ולא חישב עליהם כלל ה' העצמות ר"ל עצמות שיש להם מוח והמוח קרוי אוכל והעצם נעשה לו שומר ומתוך כך מצטרף העצם עם המוח להשלים ואלו עצם בפני עצמו אינו מטמא מגדולי המחברים פירשוה בעצמות המחוברים בבשר ו' הגידים ז' הקרנים ופרשו בגמ' מקום שחותך בהן ויוצא מהן דם והוא אצל עקרן מלמטה והם רכים שם ומ"מ בפני עצמן אין מטמאין ח' והטלפים והם צפרני הבהמה מפני שהם שומר כל אלו על הצד שביארנו אין מטמאין בפני עצמן אבל מצטרפין להשלים שיעור כביצה ובגמ' יתבאר עוד לענין זה בעוף הכנפים והנוצה ומקומות הרכים שבצפרנים וחרטום כמו שיתבאר אבל לא טומאת נבלות פי' כבר ידעת שהנבלה מטמאה בכזית ואם היה כאן פחות מכזית נבלה ואחד מאלו משלימין לכזית אין מטמאה משום נבלה לפסול את האוכל או לחייבו על ביאת מקדש שהשומרים והם העור והעצמות והטלפים אין מצטרפין לטומאה חמורה ר"ל טומאת נבלה אלא לטומאה קלה ר"ל טומאת אוכלין ורוטב וקיפה אינן ממינה ואילל אינו נקרא בשר שהאילל בטל הוא לגמרי וקרנים וגידים אינן בשר כלל אפי' חתך את הקרנים במקום שמוציאין דם אינו מצטרף לכזית וכן האילל בין פלטתו חיה בין פלטתו סכין ופי' ר' יהודה בסמוך שאם היה בו כזית מכונס במקום אחד מטמא והלכה כדבריו וכן אם כנסו ויש אומרים דוקא בכנסו שהחשיבו וגלה דעתו שאינו רוצה בבטולו וכל אלו שאמרנו אין צריך לומר שאם היו בפני עצמן אין מטמאין משום נבלה אלא אף אם היו מחוברין עם הבשר אין מצטרפין ומ"מ היו מחוברין בבשר ונגע הנוגע בהן אע"פ שלא נגע בבשר הואיל ויש בבשר כזית טמא כמו שיתבאר:

כיוצא בו וכו' כלומר יש לך דברים אחרים באוכלין שאם קבלו טומאה מאב הטומאה הרי הם טמאים טומאת אוכלין לטמא אוכלין אחרים או משקין או ידים ואלו היה בשר נבלה אינן מטמאין והוא ישראל ששחט בהמה טמאה לגוי ועדין היא מפרכסת הואיל והיא מפרכסת אין לה טומאת נבלה שאין לשום חי טומאת נבלה עד שימות לגמרי חוץ מקצת דברים כגון עשאה גיסטרא וחברותיה כמו שהתבאר ומ"מ יש כאן טומאת אוכלין אע"פ שבהמה זו אינה ראויה לא לגוי ולא לישראל לא לגוי שהרי אינה נפקעת להם מאבר מן החי עד שתמות לגמרי כמו שהתבאר ולא לישראל שהרי טמאה היא אע"פ כן הואיל וישראל שחטה ומצינו לישראל שחיטה במקום אחר הרי מחשבתו עושה לה אוכל ואין צריך לומר אם היתה טהורה הא ישראל שנחר בין טהורה בין טמאה ועדין היא מפרכסת אין בה אפי' טומאת אוכלין וכן אם נפסלה בשחיטתה הא למדת שריבה הכתוב בטומאת אוכלין יתר מבטומאת נבלות:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמ' אלו הן:

מנין לשומר שהוא מצטרף לטומאה קלה ר"ל טומאת אוכלין שנאמר בטומאת אוכלין על כל זרע זרוע וגו' כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטין בקליפתן שעורים בקליפתן עדשים בקליפתו ר"ל קליפה החופה אותה בעודה בשבלת שהיא לה שומר שהנושרת כשכותשין אותה במכתשת אוכל גמור הוא ומנין לשומר שאינו מצטרף לטומאה חמורה ר"ל טומאת נבלה שנאמר בנבלתה ולא בעור שאין עליו כזית בשר ואע"פ שעור משלימו לכזית הא עור שיש עליו כזית בשר ונגע בעור מאחרי הבשר אע"פ שלא נגע בבשר טמא כמו שביארנו:

במתני' בפרש"י בד"ה השוחט בהמה כו' ודוקא טמאה ודוקא לעובד כוכבים כו' עכ"ל פי' הא דבעי דוקא לעובד כוכבים היינו דוקא בטמאה דבהכי משויא לאוכלין דלישראל לא חזיא אבל בטהורה לא אצטריך לעובד כוכבים דבלאו הכי משויא ליה אוכלין מיד בשחיטתה כפרש"י לקמן:

תוס' בד"ה האלל איכא דמפרש בגמ' אף מרטקא כו' עכ"ל כ"ה בכל ספרים הישנים בתוס' ובספרים חדשים מחקו מלת אף ולא ידענא למה דהא קושטא הוא הכי לרבי יוחנן דאמר אלל דמתני' מרטקא אף מרטקא קאמר כדמסיק לקמן וק"ל:

בד"ה ולא שומר לטומאה כו' וא"ת דאמר כו' ואמאי לא נטמאו כו' עכ"ל קושיא זו אין כאן מקומה אלא לעיל גבי יש שומר לטומאה קלה דהיינו להכניס ובעיקר קושייתם לא ידענא דקארי להו מאי קארי להו דהא ודאי נמי מה"ט דאין שם משקין עליהן כו' לא נטמאו המשקין עם האוכל שבתוך הזג כפרש"י שם ע"ש:

פרק תשיעי ע"ב ד"ה האלל וכו' פי' הקונטרס גידי צואר ואי תנא גידין וכו'. ר"ל דאין להקשות על פרש"י לפי זה דאלל הם גידי צואר א"ב למה לי לתנא למיתני בתר הכי והגידין וכו' דצריכי דאי תני גידין ולא מטרקא וכו' ועיין לקמן דהתוס' מפרשין מטרקא בענין אחר ממה שפרש"י: