מסכת חולין דף קט״ז עמוד א׳

חדא מחדא כגון בריש מילתא דבעי לאתויי מערלה לחודה פרכינן קולא וחומרא ולא כל דהו:

חדא מתרתי כגון שהשבנו מה לערלה שכן לא היתה כו' וסייעתנו ראיית דברינו בדבר אחר כגון חמץ בפסח יוכיח פרכינן אפילו כל דהו אם לא היה בידינו תשובת קולא וחומרא שהשבנו מה לחמץ בפסח שכן כרת והיה בידינו תשובה כל דהו השוה בשני המלמדין היינו משיבין אותה אע"פ שלא חזר הדין ולא באנו להצד השוה:

אבל חדא מתלת כגון זו שאמרנו כלאים יוכיחו אי הדר דינא ואתי במה הצד אם היה בידינו תשובת קולא וחומרא להשיב על כלאים כגון מה לכלאים שכן כך וכך דליצטריך מיהדר דינא ומייתי במה הצד פרכינן כל דהו על מה הצד אבל כל כמה דלא הדר דינא לא פרכינן כל דהו אפילו שוים בכולהו כך המדות מסורות בידינו מסיני:

ולפרוך מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להם שעת הכושר דקס"ד אין הזריעה נאסרת אלא הגידולים ולהם לא היתה שעת הכושר מעולם:

זאת אומרת מדלא פריך הכי ש"מ כלאי הכרם עיקרן נאסר אפילו הזריעה עצמה נאסרת משנשרשה:

עיקרן השרשתן נאסרת ולזריעה הזאת היתה לה שעת היתר כל ימיה משבאה לעולם עד שנשרשה:

עציץ נקוב וזרעים בו והעבירו בכרם וכיון דנקוב הוא יונק מן הכרם:

הוסיף מאתים הוסיף בתוך הכרם אחד ממאתים שגדל הירק או גרעיני הזרעים בתוכו דהוו להו מאה ותשעים ותשעה דהיתר וחלק המאתים הוי איסור אסור וכל שכן אם הוסיף יותר דכלאי הכרם אין בטלים עד שיהו בו מאתים דהיתר והאחד (ומאתים) של איסור:

חדא מתרתי אפילו כל דהו פרכינן משמע אע"ג דלא הדר דינא וא"ת א"כ מיד כשאמר חמץ בפסח יוכיח נפרוך שכן גדולי קרקע ושוב לא יוכל לומר כלאי הכרם יוכיח וי"ל דמתחלה היה יכול לומר חמץ בפסח וכלאי הכרם יוכיחו דהוו להו תלתא ועוד דהוה מצי למימר בשר תקרובת עבודת כוכבים יוכיח וכי תימא מה לתקרובת שכן מטמא הא דמטמא היינו מדרבנן כדפרישית בפ"ק (לעיל חולין דף יג: ד"ה תקרובת):

עיקרן נאסר משמע שאף הקשים והעץ נאסרין וכן משמע בפרק כל שעה (פסחים דף כו:) דאמרינן תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בקשים של כלאי הכרם חדש יותץ ותימה דבפרק האשה שנפלו לה נכסים (כתובות דף פ.) משמע דשרו גבי המוציא הוצאות על נכסי אשתו עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות רב יהודה לטעמיה דאמר אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה פירוש דאז אינו יכול לאכול אלא זמורות וי"ל דקשין ועץ שהיו קודם שנזרע כלאים מותר עד שיוסיף מאתים ורוב פעמים שהפרי הוסיף מאתים ונאסרו הקשין והעץ שהיו מקודם כבר גדולין ושוב לא יוסיפו מאתים אבל ודאי כל מה שגדל אחר שנזרע כלאים אסור אף הקשין והעץ:

והיתה להם שעת הכושר קודם השרשה הקשה הרב רבי משה כהן דבפ"ק דמנחות (דף ו.) אמר אי ממשקה ישראל ה"א היכא דלא היתה להן שעת הכושר דומיא דערלה וכלאי הכרם והכא משמע דהיתה להן שעת הכושר וי"ל דהתם מיירי ביין שעושין ממנו נסכים למזבח דבעי שיהיה ממשקה ישראל ואותו לא היה לו שעת הכושר דמה שגדל לאחר זריעת הכלאים הוא אסור (ואותו לא היתה לו שעת הכושר) ומה שגדל קודם מותר ואינו נאסר כשהוסיף מאתים אלא משום תערובת שנתערב עם מה שגדל אח"כ והגרעינים שנזרעו הוא דהיתה להן שעת הכושר:

מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה אע"ג דאיכא למילף איסור הנאה בקל וחומר כדלעיל קא סבר אין ג"ש למחצה ויליף מיניה אף היתר הנאה וההוא דלעיל סבר דאהני ג"ש ואהני ק"ו אי נמי משום דבההוא קרא דטרפה איירי נמי בקדשים שיצאו חוץ למחיצתן כדאמר פרק בהמה המקשה (לעיל חולין דף סח:) דאסירי אף בהנאה וגלי לן ק"ו דילפינן מינייהו ור"ש דהכא סבר דפשטיה דקרא בטרפה מיירי:

המעמיד בעור של קבה אם יש בה כו' תימה דבגמרא מפרש טעמא דאסרו גבינות העובדי כוכבים מפני שמעמידין אותם בעור קבת נבלה מאי איריא נבלה אפילו כשרה נמי ויש לומר דמשום בשר בחלב לא היו אסורין מספק משום דליכא אלא איסורא דרבנן דדרך בישול אסרה תורה:

מתני' קיבת נכרי ושל נבילה הרי זו אסורה. ופירש שמואל בגמרא דחדא קתני קיבת הנכרי נבילה היא ואסורה, המעמיד בעור קיבה, כלומר בעור קיבת כשירה, אם יש בנותן טעם הרי זו אסורה, ותמיה לי מאי קא משמע לן, פשיטא דבשר בחלב בנתינת טעם אסור. ושמא הא קא משמע לן דדוקא אם יש בה בנותן טעם אסור, ומשום בשר בחלב, הא אין בו בנ"ט מותר, דאע"ג דמעמיד הוא בשר בחלב בטעמיה תלא ליה רחמנא כדאמר רבא לעיל (חולין קח, א) דרך בישול אסרה תורה מה שאין כן במעמיד בעור נבלה דאזלינן בתר מעמיד, ואע"ג דלית ביה נותן טעם, רואין אותו כאלו הנבלה קיימת בעין.

זאת אומרת כלאי הכרה עיקרן נאסר וכו' וא"ת והא אמרי' במנחות דאי ממשקה ישראל ה"א ה"מ דבר שלא היה לו שעת הכושר כגון ערלה וכלאי הכרם. וי"ל דהתם ערלה נקט דוקא וכלאי הכרם כדי נסבה.

מפני שמעמידין בעור קיבת נבילה במסכת עבודת כוכבים פרשתי למה הוצרך לומר קיבת נבילה. ולא אסרוהו אפילו משום שחוטה ומשום בשר בחלב.

והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבילה אבל מעמידין בקיבת נבילה כשירה שינקה מי הטריפה וכו' כך הגרסא במקצת הספרים. ולאותו גרס משמע דסביר' להו דאמרינן לאחר חזרה דקיב' פירשא בעלמא היינו פרש ממש שאין עליו תורת חלב כלל וזהו שכתב הרי"ף ז"ל דהא תני דתניא קיבה שבשלו בחלבה אסורה קודם חזרה נשנית ותימא דהא סיפא דמתני' לאחר חזרה אוקמינא. ואפ"ה קתני דכשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה. והרמב"ן ז"ל תירץ בספר המלחמות דסיפא דסיפא דהיינו טריפה שינקה מן הכשרה דקתני כשירה אוקמינא לאחר חזרה דאלו סיפא דרישא תשלים רישא דמתני' היא וקודם חזרה. ומרן ז"ל ממשכן נפשי' אדרבי' אלפסי ז"ל אמנם דלא סביר' ליה דאם איתא להך סברא אדפרכינן בגמרא על פסקי' דסיפא מרישא דקתני קיבת עכו"ם הוי לן למיפרך סיפא גופא ולומר הא גופא קשי': ועוד היכי כיילינהו תנא להנהו תרתי בבי דסיפא בחדא בבא הוי ליה למתני זו משנה ראשונה חזרו לומר כך וכו' ועוד דההיא שבשלה בחלבה לא דחאוהו בתלמוד כלל לומר דקודם חזרה נישנית. ור"ת ז"ל פי' דכי אמרינן דקיבה פירשא בקיבה קרושה אבל בצלול חלב גמור הא והא באיירי סיפא דמתני וההיא דקיבה שבשלה בחלבה: ואינו מחוור דההיא דקודם חזרה בקיבה צלולה פרכינן לה מדקתני שורפה חיה. והנכון כדברי רש"י ז"ל דהא דאמרינן פירשא היא לומר שהוא כפרשה הכנוס בה ממקום אחר: ואין הולכין אחר בהמה שנמצא בה אלא אחר מקום שינקה ממנה ולפי' כשינקה מן הטריפה אסורה וכשינקה מן הכשירה כשירה כדקתני סיפא ולעולם קיבה גופא חלב גמור הוא ולפיכך קיבה שבשלו בחלבה אסורה. והכא לא גרסינן דמעמידין בקיבת כשירה שינקה מן הטריפה וליתי בעיקר נוסחי ולשון גאונים הוא דפתקוהו ספרי בנוסחי. ורש"י לא גריס ליה ואותן שנוהגין למלוח הקיבה בעורה הרי זה אסור משום בשר וחלב כדברי רש"י ז"ל ואסור להעמיד בקיבה ההיא ואם העמיד הכל אסור ואע"ג דלא יהיב טעמא: ולאו משום דסבירא לן דמין במינו במשהו כדברי רש"י ז"ל אלא משום דכיון דמוקים כמאן דאיכא אסורה בעיניה דמי. ולכך אסרו גבינת עכו"ם מפני עור קיבת גבינה דאלו עור קיבת שחיטה בנותן טעם הוא כדאית' במתני' וגזרת הכתוב בעיקר בשר וחלב שלא יהיה נדון בבשר וחלב אלא בטעמא בדרך בישול ואע"ג דמוקים אוקמוה נמי מותר כל היכא דליכא טעמא והרי זה נכון: עד כאן ממהדורא בתרא. מכאן ואילך ממהדורא קמייתא: סליק פרקא בס"ד.

אע"פ שהמילה דוחה שבת מכשירי מילה אין דוחין את השבת לפיכך אם לא היה בידם איזמל אין עושין אותו ולא עוד אלא שאף אין מביאין אותו ממקום למקום כמו שיתבאר במקומו ואין צריך לומר שאין כורתין עצים לעשות פחמין להוציא מהן ברזל לצורך איזמל:

המשנה השביעית והיא מענין החלק הראשון להודיע חלב שבתוך הקיבה אם יש לו דין חלב אם לאו ויצטרף בה ענין החלק השלישי מענין תערובת בשר בחלב והוא במעמיד בעור הקיבה על איזה צד יאסר ואמר על זה קיבת הנכרי ושל נבלה הרי זו אסורה המעמיד בעור של קיבה אם יש בה נותן טעם הרי זו אסורה כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה וטרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעיה אמר הר"מ פי' קיבה ידועה וכבר ביארנו בששי מעבדה זרה שפסק ההלכה בקיבה שהיא כמו זבל ומותר להעמיד לכתחלה בקיבת נכרי ובקיבת נבלה מפני שהיא פירשא בעלמא ודע שאינו מותר להעמיד לכתחלה החלב בעור קיבת שחוטה ואם עבר והעמידו רואין אותו בנותן טעם כשאר כל בשר בחלב ואם לא היה הגוי מצוי משערין אותו בששים כמו שזכרנו ולא נאמר הכל הולך אחר המעמיד שהמעמיד עצמו מותר בעינו לפי שהוא בשר שחוטה והאסור שנתחדש בו הוא מצד התערובת בלבד אבל חלב שהעמיד בעור קיבת נבלה אותה גבנה אסורה ואין טועמין אותה לפי שהדבר המעמיד אסור בעצמו והכל הולך אחר המעמיד וזו היא איסור גבנת הגוים כמו שבארנו שם:

אמר המאירי קיבת הנכרי ושל נבלה וכו' הקשו בגמ' והלא של נכרי ושל נבלה אחד הוא ופרשו שכך היא שנויה קיבת בהמה ששחטה נכרי נבלה היא ואסורה הקיבה משום נבלה וקיבה זו היא חלב המתכנס בקיבת היונק ונקרש לשם ובא לומר שיש לה דין נבלה ואינו נידון כפרש בעלמא ואחר שכן אסור להעמיד בה את הגבינה ואע"פ שהוא מינה מ"מ אסור משום נבלה ואין הלכה כן כמו שיתבאר:

המעמיד בעור הקיבה שהוא בשר בחלב אם יש בה בכדי ליתן טעם בחלב הרי הגבנה אסורה מתורת בשר בחלב ואם אין בה בנותן טעם מותר ואין הלכה כן אא"כ היא קיבת שחוטה שהיא היתר בפני עצמה ואין כאן אלא איסור בשר בחלב הא בעור קיבת נבלה אפי' אין שם בנותן טעם אסור כל שהוא מעמיד והוא של איסור אף כשהוא בפני עצמו אין בו שיעור נתינת טעם אלא הואיל והעמיד אסר:

כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה אע"פ שנתעכלה בגוף הכשרה שהרי היא כמו שנתכנס בקערה ואחר שכן טרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת ואין הלכה כן:

תד"ה חדא מתרתי כו' ועוד דהמ"ל בשר תקרובת ע"ז יוכיח וכ"ת מה לתקרובת שכן מטמא כו' עכ"ל קושטא קאמרי דאינו מטמא אלא מדרבנן מיהו א"נ דהוה פרכינן שכן מטמא הוה מצינן למילף מינייהו בהדר דינא ונראה דניחא ליה טפי למיעבד הק"ו בכה"ג למפרך פירכא מעולה בחמץ דהוה שפיר כלאי כרם יוכיח מלמפרך מיד פרכא כל דהו שכן גידולי קרקע ולומר תקרובת ע"ז יוכיח וצ"ל נמי הכא דה"נ ה"מ למילף מבשר תקרובת ע"ז גרידא במה מצינו אלא דניחא ליה למיעבד תחלת דין בק"ו כמ"ש התוס' לעיל לגבי כלאי הכרם מיהו קשה דה"מ למיעבד ק"ו חדא מתרתי בפלגא דדינא תחלת דין מערלה ובשר תקרובת ע"ז ליוכיח דתו ליכא למיפרך מידי ואפשר לומר דלא קשיא ליה לתלמודא למיעבד ק"ו במילי אחרנייתא דנקט בברייתא אלא בהנהו מילי גופייהו קשיא ליה לימא ערלה תוכיח דהוה חדא מתרתי מערלה וחמץ דנקט בברייתא ודו"ק:

בגמ' מתיב רב שמעיה בר זעירא וכו' הוסיף אין לא הוסיף לא פירוש הואיל וצריך הוספה ש"מ דאין הזריעה בעצמה נאסרה דהיא היתר והא דנאסרה כשהוסיף מאתים הוא מטעם שנתערב התוספות שהוא האיסור בהזריעה שהיא היתר לא מטעם שהזריעה אסורה מצד עצמה וק"ל:

שם מאי איכא בין רבי יוסי לרבי עקיבא פירוש הא תרוייהו ס"ל דבשר עוף אינו מדאורייתא אלא דמר יליף מגדי ומר יליף לה מבחלב אמו וק"ל:

בתוס' ד"ה עיקרן נאסר וכו' וי"ל דקשין ועץ שהיו קודם וכו' רוב פעמים שהפירי מוסיף מאתים ונאסר והקשין והעץ שהיו מקודם כבר גדולים שוב לא יוסיף כצ"ל. ור"ל דשם בפרק האשה מיירי בזמורות וקשין שהיו גדולים כבר קודם שנזרע כלאים:

ד"ה והיתה להם שעת הכושר כו' וי"ל דהתם איירי ביין וכו' והגרעינין שנזרע וכו'. ר"ל הכא דקאמר דעיקרן אסור ואין לה שעת הכושר איירי בגרעינין שנזרעו: