מסכת חולין דף קט״ו עמוד ב׳

כעורה זו ששנה רבי כלומר וכי מכוערת היא בעיניך משנה זו ששנה רבי ולמדה לבשר בחלב ממקרא הזה:

לא תאכלנו יתירא דכתיב בראה אנכי גבי פסולי המוקדשין שנפדו (דברים יב, טז) רק הדם לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים והדר כתיב (דברים יב, כה) לא תאכלנו למען ייטב לך וגו' לדם לא איצטריך דהא כתיבי קראי טובא ומוקי ליה לבשר בחלב:

דבר הלמד מענינו דבר סתום שאין מפורש בו במה מדבר הוי לומדו מן הענין פרשה שנכתב בה במה הענין מיירי:

בשני מינין פסולי המוקדשין שנפדו שני מינין הן מותרין באכילה כחולין ואסורין בגיזה ועבודה כקדשים כדאמר בבכורות (דף טו.) תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב:

אבל בהנאה לא קמ"ל מהאי קרא דכתיבא אזהרה דידיה גבי פסח מה פסח מבושל אסור באכילה ובהנאה דכל קדשים שאינם ראוים לאכילה תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה אף זה אסור בהנאה:

כי עם קדוש אתה לא תבשל גדי:

מה להלן בהנאה [בעילה] הנאה היא:

לא תאכלו כל נבלה בסיפיה דקרא כתיב בשר בחלב:

בשני מינין פי' בקונטרס מותרין באכילה כחולין ואסורין בגיזה ועבודה כקדשים ואין נראה דלא שייך משום הכי דמקרי שני מינים אלא נראה משום דאיתקש לצבי ואיל חשיב להו כשני מינין כדאמר פ' אלו הן הלוקין (מכות דף כב.) אמר רבי יצחק המרביע שור פסולי המוקדשין לוקה ור' אושעיא נמי קאמר המנהיג שור פסולי המוקדשין לוקה גוף אחד הוא ועשאו הכתוב ב' גופים פירוש שעשאו הכתוב כצבי ואיל ובהכי מיישב ר"ת הא דאמר בפ' כל פסולי המוקדשין (בכורות לג.) תלת צבי ואיל כתיבי חד לכדרבי יצחק ורבי אושעיא ופי' שם בקונטרס דלא אתפרש היכא:

ונאמר להלן לא יהיה קדש ואי לאו קרא דלא תאכלנו ה"א דהנאת הגוף בלא אכילה אסר הכתוב:

ומה ערלה ליכא למפרך מה לערלה שכן צריך מאתים לבטלה דמדרבנן הוא דצריך מאתים:

מה לחמץ בפסח שכן כרת וכרת גופיה לא שייך למילף שאין עונשין מן הדין:

כלאי הכרם יוכיחו מכלאי הכרם גרידא הוה מצי למילף במה מצינו אלא ניחא ליה למעבד תחלת הדין בק"ו ואין להקשות מה לערלה וחמץ וכלאי הכרם שכן בשריפה כדתנן בתמורה (דף לג:) דהיא גופה נילף ועוד דהיינו דוקא לרבי יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה אבל לרבנן לא הוי חמץ בשריפה הקשה ה"ר יעקב מאורליינ"ש מה לכולהו שכן לא הותרו מכללן תאמר בבשר בחלב שהותר מכללו אצל בהמה טמאה וחלב בהמה טמאה וטובא דאמר לעיל וי"ל דאין זה קרוי הותר מכללו דדוקא חלב דכתיב (ויקרא ג) כל חלב דמשמע אפילו דחיה והדר שרא דחיה זה חשיב הותר מכללו אבל בבשר בחלב לא כתיב כל:

חורש בשור וחמור כו' אבל השתא עבדינן ק"ו דכשם שאסור באכילה אסור בהנאה:

וליפרוך מה לכולהו שכן גדולי קרקע ואע"ג דמכלאי הכרם איכא למילף במה מצינו ולא פרכינן כל דהו מ"מ אהא דיליף בק"ו משלשתן פריך:

במה הכתוב מדבר בשני מינים פרש"י ז"ל פסולי המוקדשין שנפדו שני מינים הם. מותרים באכילה כחולין ואסורי' בגיזה ועבודה כקדשים. ומטעם זה פירשו בשמו ז"ל במס' מכות דהמרביע שור פסולי המוקדשים שלוקה גוף אחד הוא ועשאו הכתוב שני גופי' וזה תימא דמשום האי חשב כשני מינין א"כ כל שאסור באכילה ומותר בהנאה יהא חשוב שני מינים. ועוד שור של חולין יהא כלאים עם שור של מוקדשין. וזה לא שמעינן לכך הנכון כדפי' בתו' ז"ל שהוא שני מינים בגזירת הכתוב שאמור עליו כצבי וכאיל שהם שני מינים ושם הארכתי בס"ד:

ונאמר להלן ואנשי קדש וכו' וא"ת ולילף מקודש דכתיב גבי קרבן ולילף מיני' בין איסור אכילה ובין איסור הנאה ולא בעי ק"ו דערלה. וי"ל דקודשת עם מקודשת הוי לן למידן ולא קדושת עם מקודשת חתיכה ובהנאה ילפינן ק"ו מערלה ופריך עלה מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר פי' דאוסר הכתוב פריו ועיקרו ועלו. אע"ג דלר' יוסי סמדר מותר האי משום דלאו פרי הוא וכן קודם סמדר דשרי לרבנן כללו של דבר משהיה פרי ובא לכלל איסור לא היה לו כושר. וא"ת וליפרוך לכולהו קולא וחומרא ונימא מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו מכללם. תאמר בבשר וחלב שהותרו מכללם אבל חיה ועוף ובהמה טמאה. וי"ל דהא לא חשוב הותר מכללו כיון שלא היה מעולם בכלל האיסור דבמקום האיסור מיעטה קרא מדכתיב גדי. אבל חלב היה חשיב בעלמא הותר מכלל לפי שהיה נכלל בכלל כל חלב לא תאכלו וזה ברור:

פסולי המוקדשין שנפדו מותרין באכילה כחולין ואסורין בגיזה ועבודה כקדשים וזהו שאמרו במה שנאמר בסדר ראה אנכי בפרשת כי ירחיב רק חזק לבלתי אכול הדם ואמר אחריה לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים וחזר ואמר לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך והעמידו לא תאכלנו השני שהוא מיותר לאיסור אכילת בשר בחלב ומתורת דבר הלמד מענינו שאותה פרשה מדברת בפסולי המוקדשין כמו שאמר בה בכל אות נפשך תאכל בשר ופירשוה בקדשים שנפל בהם מום שיפדו ויאכלו ומה פסולי המוקדשין שני מינין ר"ל שנוהג בו דין חולין להיתר אכילת בשרו ודין קדשים לאיסור גיזה ועבודה אף מקרא דלא תאכלנו האמור בה לדבר שיש בו שני מינין דהיינו בשר בחלב ואיסור הנאה שבו למדו מגזרה שוה שנאמר כאן לא תבשל גדי כי עם קדוש אתה וגו' ונאמר להלן לא יהיה קדש בבני ישראל ומה להלן הנאה וכו' ומ"מ בסוף הסוגיא למדוה מדכתיב שלשה פעמים לא תבשל אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בשול:

כל שאנו באים ללמוד דבר אחד מאחד אין משיבין עליה לומר שאין ראוי ללמוד זו מזו אא"כ יש בזו שבאין ללמוד ממנה קולא או חומרא לפי הענין שלמדין הימנו כגון שאם באנו ללמוד ממנו להחמיר נאמר מה לדבר זה שאתה בא ללמוד הימנו שראוי לדון בו בחומרא זו שכן מצינו בו חומרא פלונית ואם באנו ללמוד ממנו להקל שכן מצינו בו קולא פלונית אבל אין משיבין בה בכל שהו שנאמר מה לדבר פלני שכן יש בו דבר פלני שאינו בלמד הואיל ואותו דבר אינו קולא או חומרא כגון שאם תבא ללמוד איסור הנאה לבשר בחלב מכלאי הכרם בקל וחומר אין משיבין עליו מה לכלאים שכן גדולי קרקע הואיל ואין בגדולי קרקע קולא או חומרא וכל שאתה בא ללמוד דבר אחד משנים במה הצד אין משיבין מעלמא ר"ל ממקום אחר שלא מאותם השנים לומר דבר פלוני יוכיח אלא למדין כל שאין תשובה לצד השוה ר"ל בשניהם כאחד שיהיה איזה ענין נמצא בשניהם שלא יהא נמצא בלמד ומ"מ כל שנמצא בשניהם מה שאינו בלמד משיבין עליו אף בלא קולא וחומרא אלא בכל שהו וכל שאתה בא ללמוד אחת משלש השלישי מחזירו כאלו בא ללמוד מאחד וכל שאין בהם להשיב בקולא וחומרא אין משיבין בכל שהו אפי' היה אותו דבר שוה בשלשתם:

ערלה אסורה בהנאה ואין באכילתה כרת אבל חמץ בפסח אסור בהנאה והאוכל חייב כרת וכלאי הכרם אע"פ שמשעת זריעתן לוקה לא נאסרו הזרעים בהנאה עד שיקלטו זרעים שנזרעו בעציץ נקוב ונקלטו בהיתר ואחר שנקלטו העמיד העצים בכרם וינק משם אם נשתהא שם עד שהוסיף חלק אחד ממאתים אסור ואם לאו מותר שהכלאים בטלים במאתים של היתר:

גמ' ורבי בהנאה מנליה נפקא ליה כו' ואפי' לרבי אבהו דאמר לעיל כ"מ שנאמר לא תאכל איסור הנאה נמי משמע האי קרא דלא תאכלנו גו' כיון דבעניניה דדם כתיב לא משמע אלא איסור אכילה כדם כדדרשינן בפ' כל שעה מהאי קרא דלא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים מה מים מותר כו' וק"ל:

בפרש"י בד"ה ל"ל גז"ש לאיסור אכילה כי היכי כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה ומה ערלה כו' שכן צריך מאתים כו' דצריך מאתים כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה וליפרוך מה כו' ואע"ג דמכלאי כו' במה מצינו ולא פרכינן כל דהו כו' עכ"ל דמכלאי הכרם ליכא ק"ו דכלאי כרם נמי נעבדה בו עבירה אלא במה מצינו איכא למילף מינה וכ"כ גם התוס' לעיל ומהרש"ל כתב על דברי התוס' דליכא למילף מכלאי הכרם לחודיה דאכל חדא וחדא איכא למימר נבלה יוכיח ועוד האריך לאין צורך כי דברי התוס' ודאי נכונים כיון דהלמד והמלמד שוין דנעבדה בהן עבירה ליכא למימר נבילה יוכיח דלא נעבדה בה עבירה ומזה נמי רב אשי דבעי למימר דליכא למילף מערלה וחמץ משום דנבילה תוכיח אבל דאתינן למילף נמי מכלאי כרם ליכא למימר נמי נבלה יוכיח דאנבילה איכא למפרך מה לכלאי הכרם שכן נעבדה בו עבירה והוצרכו להדר דינא משא"כ בבשר בחלב דבלא הדר דינא ילפינן ליה שפיר מכלאים דהא ליכא למיפרך מידי גם בזה כתב מהרש"ל דברים דחוקים ואין להאריך כי דברינו ברורים לכוון דברי התוס' ודו"ק:

בגמ' כל מה הצד פרכינן כל דהו לא אם אמרת ק"ו פרכינן כל דהו לא פרכינן כצ"ל. והא דאיתא בספרים חדא מחדא טעות סופר הוא:

בתוס' ד"ה ונאמר להלן לא יהיה קדש ואי לאו קרא דלא תאכלנו ה"א דהנאת הגוף בלא אכילה אסר הכתוב כצ"ל. ור"ל דה"א דאסור ליהנות מגוף הבשר והחלב בעין בלא שום כליון דומיא דלאו דלא יהיה קדש דהיא הנאת בעילה דנהנה מן הגוף בעצמו כשהוא בעין:

ד"ה ומה ערלה ליכא למפרך מה לערלה שכן צריך מאתים לבטלו דמדרבנן הוא דצריך מאתים כצ"ל:

גמ' ומה ערלה שלא וכו' עיין בב"מ דף נג ע"א תוס' ד"ה ועולה:

רש"י ד"ה משום דאיכא למימר וכו' דמה לחורש עי' נדה נה ע"ב תוס' ד"ה כי:

תוס' ד"ה כלאי וכו' ואין להקשות מה לערלה עי' סוכה דף לה ע"א תוס' ד"ה לפי: