מסכת חולין דף ק״ז עמוד ב׳

עבדין כדין וכי עושין כן לאכול בלא נטילה:

דעתי קצרה אסטניס אני דאע"פ שנטלתי ידי אי אפשי לאכול בידי:

בבלאי חמתות חמתות בלויין וכורכין ידיהן בהם ואוכלים בלא נטילת ידים:

ליטעו בדרב [ושמואל] כסבורים אתם דהא דאשכחיה שמואל לדרב דאכיל במפה משום דלא נטל ידיו הוא:

והא דעתי קצרה קאמר ליה אלמא נטל ידיו:

התירו מפה לאוכלי תרומה דהכהנים זריזין הן ולא נגעי:

ולא התירו לאוכלי חוליהם בטהרה לפי שאינם למודין להשמר כמו כהנים:

אוכל מחמת מאכיל אדם שאוכל מיד חבירו התוחב לתוך פיו צריך האוכל נטילת ידים או אין צריך:

בלם ליה אומצא פירוש ופת עמה:

התם משום שיבתא פירש בקונטרס רוח רעה שורה על הידים שלא נטלו שחרית ורבינו תם מפרש דבלא נתינת פת לתינוק מותר ליטול ידיו שחרית ביום הכפורים דלא גרע ממלוכלכות בטיט ובצואה דאמרינן שרוחץ כדרכו ואינו חושש ואין לך מלוכלכות יותר מזה שאין יכול ליגע בפיו ובעיניו בחוטמו ובאזניו דבכולהו אמרינן בפ' שמונה שרצים (שבת דף קט.) דתקצץ ידו משום בת מלך ושיבתא דהכא יש לפרש כמו שפירש ר"ח שהוא רוח רעה השורה על האוכל כשבא ליתן הפת לתנוק בן ד' וה' שנים וחונקת אותו אם לא נטל ידיו באותה שעה אע"פ שנטל שחרית ומה שאין אנו נזהרים עכשיו מזה לפי שאין אותה רוח רעה מצויה בינינו כמו שאין אנו נזהרין על הזוגות ועל הגילוי:

כעין תפיסה אחת ואם יש דבר מפסיק לא הוי כעין תפיסה אחת כההיא דמסכת ע"ז בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ.) גבי אבני מרקוליס דאמר כאן בתפיסה אחת כאן בשתי תפיסות והיכי דמי כגון דאיכא גובה ביני וביני ולפיכך נוהגין עכשיו כשזה אוכל בשר וזה אוכל גבינה על שלחן אחד מניחין לחם או קנקן או שאר כלים להפסיק בינתיים או אוכל על מפה אחרת דהוי כעין שתי תפיסות וי"מ דלא אסרו אלא בתפיסה אחת כלומר שהן בהוצאה אחת כגון אחים שקנו אתרוג בתפיסת הבית דיש נוחלין (ב"ב קלז:) ופריך תפיסה אחת ס"ד מה לי בהוצאה אחת ומה לי בשתי הוצאות אם מכירין זה את זה ומשני כעין תפיסה אחת דהיינו שמכירין זה את זה ולפי' זה לא איירי כלל שיהא מותר לאכול על שלחן אחד בשביל הפסק שבינתיים:

הא דאמרינן בלום ליה אומצא בפומיה. פת היה נותן לו עם הצלי, דאילו צלי לבדו לא היה צריך נטילת ידים, ואדרבה קיימא לן דהנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח.

ההיא דאיבעיא לן מאכל צריך נטילת ידים או לא. ואתינן למפשטיה מדתניא דבי מנשה רבן שמעון בן גמליאל אומר מדיחה אישה ידיה אחת במים ונותנת פת לתינוק, איכא למידק ואי משום נטילת ידים בידה אחת מי סגי, והא אמרינן בגיטין (טו, ב) איבעיא להו ידים טהורות לחצאין או לא, היכי דמי אי דמשי ידא תנינא הנוטל ידו אחת בנטילה ואחת בשטיפה ידיו טהורות, הא ידו אחת לבד בנטילה לא, ותירצו בתוס' דאביי דאהדר ליה דטעמיה משום שיבתא, ה"ה דהוה מצי למימר וליטעמיך בידו אחת מי סגי, ובהרבה מקומות שיכול לומר וליטעמיך ואינו אומר, ואסיקנא והלכתא אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים מאכיל עצמו אין צריך נטילת ידים, ולענין לאכול במפה אסיקנא דאסור, כדאמר ליה שמואל לרב עבדין כדין ואהדר ליה דעתי קצרה עלי וכדמתמה ר' זירא עליה דרב אסי ורב אמי דאכלי במפה, והכין הילכתא. ולענין פסק הלכה, מים ראשונים ניטלין בין בכלי בין על גבי קרקע, בין בחמין בין בצונן, ואפילו היד סולדת בהן, כלישנא בתרא, וכר' יוחנן ורבן גמליאל ברבי אוכל טהרות וכל גדולי גליל שעושין כן, וחמי טבריא בקרקע במקומן מטבילין בהן את הידים בכלי אין נוטלין מהן לידים, ובבת בירת' שהוא חריץ הנמשך מהן ואין בחריץ מ' סאה אין מטבילין את הידים כחזקיה דגזרינן בת בירתא אטו מנא, ואפשר דאפילו יש בה מ' סאה וכמו שכתבתי למעלה. ומים שנפסלו משתיית הבהמה כגון מים מלוחין שאין הכלב יכול לקלוט מהן [או] עכורין הרבה שקרובין להיות כטיט הנרוק, בכלים פסולין, בקרקע כשרים, ובת בירתא נמי אסורין, דגזרינן בת בירתא אטו מנא, ומים שאין להם מראה מים כגון שנפל לתוכן דיו קומוס וקנקנתום אין נוטלין מהן לידים, וכדתנן בפרק קמא דמסכת ידים (מ"ג) נפל לתוכן דיו וקומוס וקנקנתום ונשתנו מראיהן פסולין. ואמרינן נמי קפדיתו אחזיתא ואמר ליה אין ומים שהנחתום מדיח בהם ידיו כשרים, אבל מים שהניח בהם הנחתום את הכלים או ששרה בהן גלוסקין שלו פסולין כדתנן פ"ק דמס' ידים (מ"ה) המים שהנחתום מטביל בהם את הגלוסקים פסולין, כשהוא מדיח ידיו בהן כשרים, ותנן נמי התם (מ"ד) הדיח בהם את הכלים או שמחה בהן את המדות פסולין, הדיח בהן כלים מודחין וחדשים כשרים ר"י פוסל בחדשים. ולענין שעור, צריך שיהא בכלי לפחות רביעית כשמתחילין ליטול ידיו, ואם נטלו שנים מרביעית בקלוח אחד שפיר דמי, וצריך שיטול מכלי מחזיק רביעית, כשהוא יושב שלא מסומך, וכדאמרינן (ע"א) מגופת חבית שתקנה נוטלין ממנה לידים, והוא שלא יהא מנוקב בכונס משקה, כלומר והוא שיהא הנקב במקום שלא ישאר בכלי שיעור לקבל רביעית אין נוטלין ממנה לידים. וכתוב בספר התרומות שצריך שלא יהא נקב במקום שהמים עוברין כששופכין על ידיו, שמן הנקב ואילך אין תורת כלי עליו, אבל אם המים נופלין על ידיו מן הנקב ודאי כשרות דהוה ליה כברזא. וכלי שאינו עשוי לקבל מים, אף על פי שתקנו ויושב שלא מסומך ומקבל מים אין נוטלין ממנו לידים, כדתניא שק וקופה אף על פי שמקבלין אין נוטלין מהן לידים, ואריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים ואין מטבילין בה את הידים. ואי מקרב לגבי דולא שפיר דמי, ואם נקב הכלי בכונס משקה ומקלח מצד זה בנהר ומצד זה באריתא הרי זה חבור מטבילין בה את הידים, דהרי כמו שמטבילין בנהר עצמו. וליטול מן הכלי על ידו אחת ולתת על ידו השניה מותר כדברי ר"ת זצ"ל דמכח כלי קרינא ביה, כיון שבא מן הכלי על ידו האחת, אבל לקבל מחפני חבירו וליטול אסור, דהא ליכא כלי, וכדתנן בפרק קמא דמסכת ידים (מ"ב) לא יתן לחבירו בחפניו מפני שאין ממלאים ואין מקדשין ואין מזים מי חטאת ואין נותנין לידים אלא בכלי, וכן לשום ידיו בכלי ולרחוץ בתוכו שפיר דמי, כדברי הרב בעל ההלכות שכת(ו)ב משמו של רב אחא משבחא, אבל לקחת מן הנהר בידו אחת ולרחוץ ידו השנית לא, דאין כאן לא כלי ולא טבילה, וכן לשכשך ידו בכלי המחובר לקרקע אסור, דהוו להו מים שאובין, והיינו כעין אריתא דדלאי וידו אחת בשטיפה וידו אחת בנטילה ידיו טהורות כדאיתא בגיטין (טו, ב). והנוטל ידיו צריך לרחוץ עד סוף פצול האצבעות כדברי רוב המפרשים, אבל לפי מ"ש ומה שנראה מפי' ר"ח ז"ל צריך ליטול עד הפרק שהוא סוף פסת היד המחובר עם קנה הזרוע, וצריך שלא יהא דבר חוצץ, דכל דבר שחוצץ בגוף בטבילה חוצץ בנ"י, לפיכך צריך שלא יהא תחת הצפורן טיט היון או בצק כ"כ שהוא מפקיד עליו ולא גלד שעל המכה, דהא תנן במס' מקואות (פ"ט, מ"ב) שהן חוצצין. אבל אם הוא מועט כ"כ שאינו מקפיד עליו או גלד לח שהוא מצטער עליו אינו חוצץ, אע"פ שלענין טבילה רגילין הכל ליטול משום חומרא, וכ"כ הרב בעל התרומה זצ"ל משום ר"ח זצ"ל דאינו חוצץ [ל]טבילה [אפילו בטבילה] דבר תורה, והביא ראיה מדאמרינן בזבחים (צח, ב) רבב על בשרו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ, ומי שידיו צבועות אם צובע הוא אינו חושש כדמשמע מההיא דרבב, ובהלכות נדה ביארתי באר יפה. ומקבלין מים מן הנכרי ומן הנדה, ולא כדברי האוסרין כמ"ש למעלה משום הרב בעל התרומות ז"ל, וצריך להגביה ידיו אחר נטילה לפי שפעמים שהשנים אין הולכין כ"כ כמו שהלכו הראשונים ויחזרו מים הראשונים ויטמאו את הידים, וכן אמרין פ"ק דסוטה (ד, ב) שצריך להגביה את ידיו, וכן שנינו במסכת ידים (פ"ב, מ"ג) נטל את הראשונים חוץ לפרק ואת השניים עד לפרק וחזרו ליד טמאוה, ומהאי טעמא אסור לרחוץ ידו במי רחיצת ידים של אחרים לפי שהמים ראשונים של אדם טמאים שלא נטהרו כולן ממים שנים כ"כ בס' התרומות. ולענין ברכה בין שנוטל ידיו מן הכלי בין שמטביל בנהר מברך על נט"י, וכן נמצא בשם הגאונים ז"ל [ו]בתוס' [כתבו] על טבילת ידים, והראשון נראה עיקר. ואסור לאכול במפה בלא נטילת ידים, ומאכיל אין צריך נטילת ידים, ואוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים. ולענין ליטול את ידיו ולהתנות מותר, ובלבד שיזהר שלא יטנף ידיו ולא יטמאם. ומיהו דוקא בשעת הדחק כגון שאין שם מים אלא מעט אבל שלא בשעת הדחק לא כדברי ר"ח ז"ל, אבל הוא מן התימה דליישנא בתרא דאתיא כרב משמע דאפילו שלא בשעת הדחק מותר. ומים אחרונים אין נוטלין אלא בכלי, ואפשר דאפילו על גבי קינסא שרי, דהכא איפליג[י] בה, ובשל סופרים הלך אחר המיקל, ואין נוטלין במים חמין שהיד סולדת בהן, אבל אין סולדת בהן שרי כלישנא בתרא, ואם אכל דבר מזוהם צריך לברך על רחיצת ידים כדברי הראב"ד ז"ל וכדאמרינן בברכות (נג, ב) והייתם קדושים אלו מים אחרונים.

וכי נוגעין זה בזה מאי הוי צונן וצונן הוא נהי דקליפה לא בעי הדחה מי לא בעי. והלכך לכתחלה לא יהו נוגעים זה את זה (ו)[ד]שמא יבא לאכול קודם הדחה. וכתב הרב בעל העיטור ז"ל ודוקא בשר מבושל דלאו אורחיה בהדחה ואתי למיכל מיניה בלא הדחה, אבל חי שאין דרכו לאכלו בלא הדחה אפילו נוגעין זה את זה צורר ואינו נמנע. וכ"כ הראב"ד ז"ל שכל מידי דבר הדחה כגון לשום דגים שלא הודחו או בשר שלא נתבשל ולא הודח בכלי שנשתמש בו באיסור אפילו לכתחלה מותר, שאפילו תמצא לומר (שיאכול) [שיכול לאכול] באומצא, האידנא למיכל באומצא לא שכיח, וכן כל כלי שדרכו של אדם להדיחו קודם שישתמש בו אין נמנעים מלהשתמש בו באיסור צונן ואח"כ ידיחנו וישתמש בו היתר, ואין חוששין לפשיעה בכך, שהרי לוקחין כלים אסורין מן הנכרים, ואין חוששין לפשיעת הכשר שלהן.

רב המנונא בלם לי' אומצא לפומיה דרבינא בר סחורה פירש אומצא עם פת או שהיה טובלו במשקה שצריך נט"י דאלו צלי לבדו הוי כפירות שא"צ נט"י א"ל אי לאו רבינא את לא הוי סופינא לך מאי לאו אי לאו רבינא דזהיר' ולא נגעת. פי' דרבינ' לא נטל ידיו ותפשוט מיני' דאוכל מחמת מאכיל א"צ נט"י. וכ"ת כיון דדינא הכי הוא מאי רבותיה דרבינא. וי"ל דאף על גב דאוכל מחמת מאכיל א"צ נט"י מיהו אי מאכיל גופא צורבא מדרבנן הוא לא חזי לי' להאכיל אלא לגברא דידע ביה דזהיר ולא נגע והיינו דפשיט שפיר דבשלמא א"א דאוכל מחמת מאכיל א"צ נט"י אהני ליה חשיבות' דרבינא דספי' ליה. ודחי ליה דה"ק משום דזרזת ומשי' ידך מעיקרא מפי רבי' נר"ו ואסיקנא אוכל מחמת מאכיל אין צריך נט"י.

השמש מברך על כל כוס וכוס פי' מפני שהוא נמלך ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה דלאו נמלך הוא לגבי הא וכדאוקמינא כשיש שם אדם חשוב.

מדיחה אשה ידה אחת במים ביום הכיפורים ונותנ' פת לתינוק וכו' פי' אלמא מאכיל גופיה צריך נט"י ואף על גב דאוכל דעלמא צריך נטילת שתי ידיו וכדתנן הנוטל ידו אחת בשטיפה וידו אחד בנטילה ידיו טהורות הא ידו אחד בנטילה לא סגי. קס"ד דהתם הוא באוכל גופי' אבל במאכיל לא גזרו אלא בידו א' כנ"ל. ואוקמינא דהתם משום שיבתא הא בעלמא מאכיל א"צ נט"י. וידו א' בנטילה וידו א' בשטיפה דידיו טהורות דוק' בשטיפה דהיינו טבילה כתקנה אבל לא בהדחה בעלמא אלא בנטיל' מכח כלי וגברא או בטבילה. ומכאן לנוטל ידיו שצריך ליטול מן הכלי על כל אחד מהן ולא שיתן מים מידו אחת לידו השנית.

הא דתנן צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחד ובלבד שלא יהיו נוגעין זה בזה פריך בגמ' ואי נגע מאי הוי צונן הוא. ופרקינן נהי דקליפה לא בעי הדחה מי לא בעי. פי' וכיון דבעי הדחה ראוי לכתחל' שלא יהיו נוגעין זה בזה שמא יפשע ולא ידיח. ומסתברא דוקא במידי דאכיל לי' אינש בלא הדחה כגון בשר מבושל אבל מה שאין דינו לאכלו בלא הדחה כגון בשר חי צורר ואינו נמנע דלמיכל באומצת לא חיישינן דלא שכיח: וכן כתב הרב בעל עיטור ז"ל. ומטעם זה מותר לתת מידי דבר הדחה צונן בכלי עץ וכיוצא בו שיש לו הכשר איסור כגון דגים ולא חיישי למיכל בלא הדחה וכן כתב הראב"ד ז"ל חוששין שמא מפשע להשתמש בו היתר אלא אחר הדחה מותר להשתמש בו איסור בצונן ואין חוששין שמא יפשע להשתמש בו אחר כך היתר בלא הדחה:

שני אכסנאין אוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה בד"א בזמן שאין מכירין זא"ז אבל מכירין זא"ז אסור פיר' שמא יתן אחד מהם לחבירו ויפשע ויאכל בעוד שאוכל שלו דהא מילתא דשכיחא היא. ואיכ' מרבנן ז"ל שכתבו דאי עבדי היכר' במילתא בפרישת מפה מיוחדת בכל אחד מהם וכיוצא בו שיהא זכורים ולא יבואו לידי הרגל עבירה שרי כדאמרי' בברייתא דלא אסרי אלא בתפיסה אחת פרש"י ז"ל כעין כרך אחד שמכירין זא"ז ואין שום דבר מפסיק ביניהם ומנהג הוא להשים לחם או קנקן או כלי להפסיק בין אוכלי בשר לאוכלי גבינה ודכוותיה בפ' רבי ישמעאל בענין אבני מרקוליס שקורין תפיסה א' כשאין הפסקה בנתיים והכי משמע קצת בפ"ק דשבת בענין לא יאכל הזב עם הזבה וכן נהגו:

מי שלא נטל ידיו ורצה לאכול על ידי מפה שכורך ידו בה אסור שמא לא יזהר ויגע ודבר זה לסעודת חלין אף לאוכלי חליהן בטהרה אבל לתרומה מתוך חומר שבה זהירין בה ולא יבאו ליגע ומתוך כך התירו לאכלה במפה שלא בנטילה ומגדולי המחברים כתבו שאף לחולין אין צריך נטילה ולא יראה כן וכבר הרחבנו בזה את הדברים בשני של סכה:

אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה כגון כביצה או פחות מעט ומ"מ כל שהוא אוכל כזית צריך נטילת ידים וצריך ברכה לפניו ולאחריו:

אוכל שאינו נוגע במה שהוא אוכל אלא שאחר מאכילו האוכל צריך נטילת ידים שמא יגע אבל המאכיל אם ידיו נקיות אין צריך נטילת ידים ומ"מ בשחרית שרוח רעה שורה על הידים אינו מאכיל עד שיטול וביום הכפרים מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק:

לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש אלא אם כן יודע בו שנטל ידיו:

השמש צריך לברך על כל כוס וכוס שנותנין לו מפני שהוא סבור שכשהשקוהו פעם אחת שלא יתנו לו עוד באותה סעודה והרי הוא מסיח דעתו מן השתיה ומתוך כך כשחוזרין ומשקין אותו צריך לברך אבל אין צריך לברך על כל פרוסה ופרוסה שנותנין לו שבטוח הוא שלא ימנעו ממנו את הלחם ואינו מסיח דעתו מן האכילה במה דברים אמורים כשהיה שם אדם חשוב המשגיח על מה שראוי להשגיח ודעת השמש סומכת עליו אבל אם אין שם אדם חשוב הרי לבו נוקפו והרי הוא כנמלך ומסיח דעתו וצריך לברך על כל פרוסה ופרוסה כדרך שהוא מברך על כל כוס וכוס:

אורח שבבית או אחד מבני הבית צריכים להזהר שלא יתנו פרוסה לשמש בעוד שהכוס ביד השמש או ביד בעל הבית שמא יכעוס בעל הבית עליו כשיקבלנה ויבא הכוס לידי שפיכה ויתבלבל השלחן:

הרבה דברים מפוזרים בתלמוד בענין נטילת ידים שלא נכתבו כאן וכן הרבה דברים שאדם צריך נטילה להם כבסעודה ולא נתבררו כאן וכן נאמרו הרבה דברים בנטילה שלא נאמרו אלא למים ראשונים וכן איזו נטילה צריכה ברכה ואיזו אינה צריכה ברכה ואותם שצריכות ברכה על איזה צד משתנה נסח ברכה שלהם לפי ענין הנטילה וכבר ביארנו דינין אלו יפה בסוף מסכת ברכות בקונדרס מיוחד בפני עצמו קראנוהו בית יד כמו שכתבנו שם:

מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו במים בחלו של מועד ואין חוששין שמא הרואה יחשוב שיש לו שנים שאזורו מוכיח עליו והוא שהיה מנהגם שהיה אזורם דבק בחלוק על ידי שנצות ומיד שהיה פושט חלוקו ולובש אחר מתיר אזורו ומדביק בזו וכשאין לו אחר מכבסו עם האזור יש מפרשים בענין אחר ומ"מ הלכה שמכבסו בין בהוכח בין שלא בהוכח הואיל ואין לו אלא אחד הא יש לו שנים לא ודוקא של צמר הא של פשתן אפי' יש לו שנים מותר וכבר ביארנו דבר זה במסכת מועד קטן:

גמ' בשלמא דרב ור' יוחנן כו' יראה לפרש דאי הוה פליגי רב ור' יוחנן לא ה"מ למפשט מידי דהא בהא תליא דלרב דאין השמש מברך על כל פרוסה ופרוסה לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש מה"ט שיקח גם אח"כ פרוסה בידו ויאכל ממנה ולא יטול ידיו כיון שכבר אכל פרוסה אבל לרבי יוחנן שבלאו הכי צריך לברך על כל פרוסה משום היסח דעת צריך נמי ליטול ידיו לכל פרוסה ומש"ה הוצרך למימר דרב ור"י לא קשיא כו' ודו"ק:

שם והשמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך פיו כו' נראה דאין לפרש לתוך פיו של השמש דא"כ אדפשיט לעיל אוכל מחמת מאכיל דצריך נט"י ממימרא דרב לפשוט מהך ברייתא אלא שהשמש שלא נטל אסור ליתן לתוך פיו של אדם אחר האוכל שנטל ומיהו מאכיל דצריך נט"י דמבעיא לן לקמן ליכא למפשט מהכא דאיכא למימר נמי בהאי כדמשני דשאני שמש שטריד ויאכל הוא בעצמו ודו"ק:

בגמ' אמר רב פפא בשלמא דרב ורבי יוחנן לא קשיא וכו' הלשון מגומגם דאין זה שיטת הגמרא ויש מוחקים כל זה וגורסים ורבי יוחנן אמר מברך על כל פרוסה ופרוסה ולא פליגי הא דאיכא אדם חשוב וכו':

ברש"י ד"ה אלא בתפיסה אחת וכו' בכרך אחד פי' ונוגעים זה את זה:

[שם] תפיסה אחת ס"ד הא בלא שלחן וכו' נמי אסור פירוש שצרר במטפחת אחת בשר וגבינה כשנוגעים זה את זה הוא אסור כדתני במתני' ואין דין זה תלוי בשלחן שאוכלין עליו ופירוש כעין תפיסה אחת עיין בתוספות שרש"י לא פירש בזה כלום:

בתוס' ד"ה כעין תפיסה אחת ואם יש דבר מפסיק וכו' ולפיכך נוהגים וכו'. פירוש אפילו כשמכירין זה את זה לפי זה הא דקאמר ולא אסרו אלא בתפיסה אחת ר"ל ולא אסרו אפילו כשמכירין זה את זה אלא בתפיסה אחת ולא קאי אזה בא מן הצפון וזה בא מן הדרום ותניא נמי הכי מייתי מרישא דברייתא דמדקתני זה בא מן הצפון וזה בא מן הדרום משמע שלא התירו אלא בשבאין משני קצווי עולם ולא מכירין זה את זה אבל לפי הי"מ שכתכו התוספות לפי מה דמסיק בגמרא כעין תפיסה אחת דהיינו מכירין זה את זה אתי הברייתא בפשיטות טפי דה"ק זה בא מן הצפון וזה בא מן הדרום ר"ל כיון שאין מכירין זה את זה מותרים ולא אסרו אלא בתפיסה אחת ר"ל כשמכירין זה את זה:

אָמַר לֵיהּ לָא מִסְתַּיֵּיהּ דְּלָא גָּמִיר, מִימְחָא נַמִּי מָחִי. יש להקשות אמאי לא אמר כן קודם ששאלו 'אַמַּאי לָא מָשִׁית'? ונראה לי בס"ד רצה לבדקו תחלה אם ידע הדין דאין צריך נטילה או לא ידע וזלזל בנטילת ידיים דאי הוה הכי ראוי להכאה דאף על גב דעל פי הדין אינו חייב ליטול עם כל זה הוא לא ידע הדין וזלזל בנטילת ידיים לפי ידיעתו ולכן לא אמר לא מסתייה וכו' להתרעם על ההכאה שהכהו אלא אחר דנתברר אצלו דלא היה שמואל מזלזל בנטילת ידיים אלא ידע הדין דאין צרך נטילה ולהכי לא נטל.