מסכת חולין דף ק״ב עמוד ב׳

בחייה בכל שהוא משום אבר מן החי. אלמא לא בעינן ביה כזית:

במיתתה בכזית דבנבלה אכילה כתיבא וכל אכילה בכזית בר מאבר מן החי דרבייה קרא וקפיד אאבר לחודיה:

טמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא חייב דבריה היא ולא צריכה שיעור כדתנן באלו הן הלוקין (מכות דף יג.) באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב משום שהיא כברייתה אלמא בריה אסורה בכל שהוא אבל לאו דנבלה ליכא לחיובי משום בריה דכשנבראת לא היה עליה שם נבלה הלכך אלאו דנבלה לא מיחייב עד כזית. קתני מיהא בטהורה בחייה בכל שהוא:

נטל צפור והיא טהורה:

רבי פוטר מפרש ואזיל דקסבר אין אבר מן החי בשלימה דלאו אבר מיקריא ומיהו אי איכא כזית הוה מיחייב דלא גרע מבשר מן החי דמיחייב עלה בכזית דהא נמי בשר הוא:

ורבי אלעזר ברבי שמעון מחייב דקסבר שלימה אין לך אבר מן החי גדול מזה ובאבר לא בעינא כזית:

חנקה ואכלה אין כאן אלא איסור נבלה ואנבלה לא מיחייב משום בריה וכזית בעינן:

לאברים עומדת לנתחה עומדת הלכך כל אבר ואבר שבה קרוי אבר בפני עצמו ויש כאן משום אבר מן החי דמיחייב בכל דהו ומיהו חדא הוא דמיחייב דחדא התראה היא:

אכל צפור כו' הכא נמי במשהו בשר גידים ועצמות ובין הכל צריך שיהא כזית ולא הוי כמשהו דסיפא דהוי בריה והוי משהו ממש:

שאין בו כזית ואכלו רבי פוטר פי' בקונטרס דקסבר דאין אבר מן החי בשלימה ומיהו אי איכא כזית הוה מחייב דלא גרע מבשר מן החי דמחייב בכזית דהא נמי בשר הוא וקשה לפירושו דאמר בסמוך אכל אבר מן החי ובשר מן הטרפה רבי יוחנן אמר חייב שתים וריש לקיש אמר אינו חייב אלא אחת ומוקי לה בבהמה אחת ונטרפה עם יציאת רובה וקסבר ר"ל דלאו לאברים עומדת ולא אתי איסור אבר מן החי וחייל אאיסור טרפה והשתא מ"מ ליחייב שתים משום טרפה ובשר מן החי דקאתו בהדי הדדי ויש לדחות כגון שאין באבר זה כזית בשר דלא מיחייב משום בשר מן החי והא דחייב משום טרפה היינו כשלקח בשר מטרפה אחרת והשלים לכזית ודוחק הוא ועוד דא"כ אמאי לא חייל עליה איסור אבר מן החי כיון דליכא מטרפה אלא חצי שיעור דבפ' בתרא דיומא (דף עג:) ופרק ג' דשבועות (דף כא:) תניא שבועה שלא אוכל טרפות ונבלות שקצים ורמשים חייב ומוקי לה ר"ל במפרש חצי שיעור אלמא אע"ג דלא חייל איסור שבועה אכזית משום דמושבע ועומד הוא מ"מ חייל אחצי כזית ונראה לפרש כי היכי דלאו לאברים עומדת הכי נמי לאו לחתיכת בשר עומדת והא דנקט צפור שאין בו כזית לרבותא דרבי אלעזר נקט דאפ"ה מחייב ועוד נראה לר"י דאפילו למ"ד לאברים עומדת מודה דלאו לחתיכת בשר עומדת בחייה דאמר ר' יוחנן בסמוך אכל חלב מן החי מן הטרפה חייב שלשה ומוקי לה בנטרפה עם יציאת רובה ובהמה לאברים עומדת דאתי איסור טרפה וחלב ואבר מן החי בהדי הדדי והשתא אמאי נקט טרפה בלאו טרפה איכא ג' אבר מן החי ובשר מן החי וחלב אלא ודאי בהמה בחייה לאו לחתיכת בשר עומדת ולא אתי וחייל על שאר איסורין:

ובשר בשדה טרפה זה בשר מן החי מדכתיב בשדה דריש דמשמע שפירש ממקומו ואף על גב דאצטריך לבשר שיצא חוץ ממחיצתו כדאמר בפ' בהמה המקשה (לעיל חולין דף סח:) כולהו דריש מיניה:

אכל אבר מן החי ובשר מן החי לר' יוחנן חייב שתים ואע"ג דאין לוקין על לאו שבכללות ה"מ היכא דלא מפרש בקרא כגון (שמות יב) אל תאכלו כי אם צלי אש ומכל אשר יעשה מגפן היין (במדבר ו) אבל ובשר בשדה טרפה דמפרשינן בשר וטריפה לא חשיב ליה לאו שבכללות כמו נא ומבושל וחרצן וזג דמפרשי בקרא לקי וכגון אלמנה וגרושה דלקי לכ"ע:

לרבי יוחנן אינו חייב אלא אחת משום דמחד קרא נפקי ואף על גב דאנא ומבושל לקי שתים שאני התם דכתיב בוי"ו ובשל דקאי אאל תאכלו והכא נמי אי הוה כתיב בשדה וטרפה לא תאכלו היה לוקה שתים לרבי יוחנן משום בשר מן החי ובשר מן הטריפה:

וכן אכל בשר טמאה אינו חייב עליה אלא בכזית בשר ומ"מ כל שאכל בריה טמאה שלמה בין מתה בין חיה אפי' נמלה חייב אבל אם חסר ממנה רגל אחד פטור עד שיקבץ מהם כזית:

אכל עוף כל שהוא אם לא רסקו בשניו אלא שבלעו חי לוקה ולאו שבו משום אבר מן החי ויש אומרים משום נבלה ולא משום אבר מן החי שאין בריה שלימה נקראת אבר ואפי' חשב עליה לאכלה אבר אבר לא הועיל להיותה נקראת אבר ויש חולקין בזו לחייבו משום אבר מן החי ומ"מ גדולי המחברים כתבוה כשיטה זו ובמיתתה חייב עליה בכזית ולא בכל שהו שאין דין בריה נאמר במה שאין אסורו מתחלת בריתו כמו שביארנו אבל בכזית חייב עליה משום נבילה ואפי' לא היה בבשרו כזית הואיל ובכלו כזית לוקה משום נבילה:

אבר מן החי אין בו הפרש לענין אכילה בין אבר שיש בו גידין ועצמות כגון יד ורגל ובין שאין בו עצם כלשון והטחול ודומיהם ומ"מ יש ביניהם קצת הפרש והוא שהאבר שאין בו עצם בין שחתך כלו בין שחתך מקצתו אסור משום אבר מן החי ואבר שיש בו גידין ועצמות אינו קרוי אבר עד שיפרישנו כברייתו אבל אם פרש הבשר בלבד חייב עליו משום טריפה ולא משום אבר מן החי הפרישו כברייתו ובירר אחר כן הבשר ממנו לוקה בכזית ממנו ומשום בשר מן החי:

גמ' אימא סיפא חנקה ואכלה ד"ה כו' מרישא גופה נמי ה"מ למפרך רבי אמאי פוטר ולא מחייב משום טמאה דבחייה נמי במשהו וראב"ש נמי לא מחייב ליה משום טמאה אלא משום אבר כדקתני ק"ו על אבר כו' אלא דניחא ליה למפרך בפשיטות טפי מסיפא לד"ה ודו"ק:

בפרש"י בד"ה רבי פוטר כו' ומיהו אי איכא כזית הוה מחייב כו' דהא נמי בשר הוא כו' עכ"ל ולא ידענא מי הכריחו לזה דהא אי איכא כזית בשר הוה מחייב משום נבלה אע"ג דבלעו חי כמ"ש רש"י בפרק אלו הן הלוקין בההיא דט' נמלים וא' חי דחייב נמי משום נבלה דכשבולעו הוא מת ומצטרף לכזית נבלה עכ"ל מיהו לפי מה שפירשו התוס' לעיל בפירקין דההיא ט' נמלים ואחד חי לא חי ממש אלא שלמה לא ק"מ דאפשר דאבליעת חי ממש לא מתחייב משום נבלה ודו"ק:

תוס' בד"ה לר"י אינו חייב כו' והכא נמי אי הוה כתיב כו' עכ"ל רצונם לומר לר"ל דגמר בשר מן החי מהנפש עם הבשר ודאי דליכא לחיובי ב' דהא לא משמע כלל תרתי ולא שייכא הכא וי"ו כלל אלא לר"י נמי דיליף ליה מבשר בשדה טרפה גו' דמשמע שפיר תרתי בוי"ו כיון דלא כתיב וי"ו לא מחייב אלא חדא וק"ל:

ד"ה לריש לקיש אינו חייב אלא אחת וכו' בספר ח"ש מוחק ריש לקיש וגריס לרבי יוחנן וכו' וטעמו מדמסיים בתר הכי והכא נמי אי הוי כתיב בשדה וטרפה וכו' וזה לא קאי אלא לר"י דלדידיה אכל בשר מן החי ובשר מן השדה אינו חייב אלא אחת משום דתרוייהו יליף לקרא דבשר בשדה טריפה אבל לפי זה תקשה והכל טעמא מאי מפני מה איחרו התוס' וקבעו הקושיא אמלתיה דר"י ולא הקדימוה להקשות אמלתיה דר"ל דקאמר לפני זה אכל אבר מן החי ובשר מן החי לר"י חייב שתים ולר"ל אינו חייב אלא אחת ועל כן נראה ליישב הגירסא שלפנינו דלעולם התוס' קבעו קושיא זו אריש לקיש ואאכל אבר מן החי ובשר מן החי דאיהו קדים בגמרא ותירצו דשאני התם דכתיב בוי"ו ובשל וכו' ר"ל אבל הכא לר"ל דיליף תרוייהו מלא תאכל הנפש עם הבשר דהכל לאו אחד ולא שייך שם לאוסופי וי"ו כלל ולכך אינו חייב אלא אחת והדר מתרצים ג"כ לר"י דס"ל דאכל בשר מן החי ובשר מן הטריפה אינו חייב אלא אחת דהוי נמי משום דלא כתיב וי"ו ולכך מסיימי והכא נמי אי הוה כתיב וטריפה היה לוקה שתים לר"י ואע"ג דלפי' זה הקושיא אדברי ר"י אינה מפורש בדברי התוס' אין זה דוחק דהתוס' בשהקשו מנא ומבושל דלוקה שתים הקשו קושייתם אתרוייהו אדר"ל ואר"י אלא שקבעו תחלת הדבור אר"ל משום דדבריו נאמרים מתחלה בגמ' דאמר דאינו לוקה אלא אחת אבל מ"מ קושית התוס' אתרוייהו קאי ולכך א"ש דמסיימי בתירוצם במלתיה דר' יוחנן וק"ל:

גמרא וטמאה בין בחיי' בין במיתתה כ"ש ק"ל למה דס"ל להמג"א (סי' ר"י סקי"ח) לדעת רבינו יונה דבאוכל כזית ליכא בו דין ברי' כיון דהגרעין אין ראוי לאכלו. אף אם באמת אכלו. מ"מ כיון דל"ש בו אכילה לא הוי ברי', א"כ הכא בטמאה ג"כ נימא כן דהא יש בו עצמות דאין ראוי לאכילה ואעפ"כ הוי בריה. וצ"ע:

גמרא אמר רבא את"ל וכו' יש לע' דהא ע"כ האכילה בכולו בלי חתיכות אברים הוי בכלל מחשב לאוכלו מתה. דבכה"ג לא מקרי אבר דהא לר' פטור בכה"ג ול"א דבהך רגע גופא דבא לאוכלו חי הוי כמחשב לאכלו אבר. וא"כ אמאי לראב"ש חייב הא בחישב לאכלה מתה פטור. וה"נ כשבא לאכלו כולו כא'. בזו הרגע הוי מחשב שלא לחתכה אברים ווהי' פקע ממנו שם אבר. וצ"ל דעיקר הא דבהמה בחיי' לאברים עומדת היינו ע"י חתיכת אברים. אבל ע"י אכילת כולו כא' בחיי' לא בא לו שם אבר. וכן הא דבהמה לאו לאברים עומדת היינו שמחשב שלא לאכלה כלל בחיי'. אבל מחשב לאכלו כולו בחיי' לא מפקיע שם אבר ממנו. וא"כ אכילת כולו אינו מביא שם אבר עלי' ואינו מפקיע והוא כאשר הי' בתחלה לאשר היתה עומדת. וע':

גמרא חישב לאכלה מתה ואכלה חי' פטור יש לע' דא"כ היכי משכחת דללקי לראב"ש באכלה כולו בחיי' דלמא חישב תחלה לאוכלו ופקע שם אבר ממנו. וצ"ל כיון דמקבל התראה ואוכלו תכ"ד הוי כידוע דנקרא אצלו אמ"ה. ודומה לזה כ' הרמב"ם בפ"ב הי"ב מהל' שבועות:

גמרא א"ל זה לפי מחשבתו וזה לפי מחשבתו ק"ל דאם כן מה פריך הש"ס פ"ב דפסחים והרי אמ"ה וכו' טעמא דלפני עור וכו'. דלמא אתי' כרשב"א דבהמה בחיי' לאברים עומדת ומיירי דנותנו כולו לעכו"ם והוא חישב עליו למיתה דלגבי דידי' לא מקרי אבר. ולגבי הב"נ הוי אבר דסתמא לאברים עומדת: ובאמת בלא"ה קשה דלמא אתי' כר' דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת רק דיודע דהב"נ רוצה לתלוש ממנו אבר ולאכלו. וא"כ בשעה שנותן לו עדיין לא הוי אבר ומותר בהנא'. ואסור רק משום לאברים עומדת. וצ"ל דלישנא דאמ"ה לא משמע דמיירי בכולו: ובעיקר פירכת הש"ס פסחים תמוה לי דהא ודאי לראב"ש דסבר בהמה בחיי' לאברים עומדת ממילא מוכח דאמ"ה מותר בהנאה דמקרא מלא דיבר הכתוב ולא תחסום שור בדישו. הרי דמותר בהנאה לדוש בשור. וע"כ פירכת הש"ס רק דלר' דסבר דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת ליתסר בהנאה. וא"כ דלמא הברייתא אתי' כמ"ד לאברים עומדת ומוכח מקרא דמותר בהנאה. אבל לאידך תנא דלמא באמת אסור בהנאה. ואי דדחיקא ליה דלפלגו תנאי אם מותר בהנא' או לא. לפרוך בל"ז דלמ"ד לאברים עומדת בודאי מותר בהנאה מקרא כנ"ל. וממילא גם לאידך תנא מותר בהנאה. וצ"ע: