מסכת חולין דף ק״א עמוד ב׳

ור' יוסי לית ליה [איסור] כולל ולא חייל איסור טומאת גוף על איסור טומאת בשר ואין כאן כרת אלמא שמעינן ליה דלית ליה כולל הלכך תנא דלעיל דלית ליה כולל ר' יוסי הגלילי היא ואשמועינן תנא דלעיל דבאיסור חמור אית ליה כולל. ופרכינן יבא איסור חמור דכרת ויחול עליה דהא אמרת דמודה הוא באיסור חמור והכא איתוסף ביה כרת. ומשני דילמא הא חמירא דלית ליה טהרה במקוה וההיא דלעיל איכא לאוקומה אליביה דלא שמעינן ליה באיסור חמור דלית ליה כולל. ואע"ג דלרבי שמעון נמי שמעינן בעלמא דלית ליה כולל דתניא רבי שמעון אומר האוכל נבלה ביום הכפורים פטור מחטאת שאין יוה"כ חל על איסור נבלה ואע"ג דאיסורו איסור כולל הוא שכולל איסור והיתר לאוסרן יחד אפ"ה אליביה לא מצינו לאוקומה משום דהא אף באיסור חמור אית ליה דלא חייל דהא יום הכפורים כרת ונבלה לאו בעלמא הוא ואפילו הכי לא חייל ותנא דלעיל סבר דבאיסור חמור אמרינן כולל:

שבת ויום הכפורים שחל להיות בשבת:

שבת היא לה' בשבת בראשית כתיב דמשמע שאם בא איסור אחר עמה יתחייב על שמה בפני עצמה כדכתיב היא וכן גבי יום הכפורים דכתיב הוא והני איסור בת אחת נינהו דהא בהדי הדדי אתו כשקדש היום. מיהו אי אמרת בשלמא אית ליה לרבי יוסי הגלילי באיסור כולל או מוסיף דחיילי אשאר איסורין איכא למימר מש"ה מתחייב אתרווייהו דהא אי נמי הוה אפשר דקדמיה חד לחבריה הוה אתי חבריה וחייל עליה דשבת לגבי יוה"כ איסור מוסיף הוא דאי הוה יוה"כ קדים הוה חייב על זדון מלאכה כרת וכי אתי שבת איתוסף ביה מיתת ב"ד ויוה"כ לגבי שבת איסור כולל דשבת אסורה במלאכה ומותר באכילה מיגו דאיתסר באכילה משום יום הכפורים איתסר ליה נמי מלאכה משום יום הכפורים אלא אי אמרת באיסור כולל ואיסור מוסיף לא חיילי כי אתו אהדדי אמאי חיילי תרוייהו:

שלח רבין כך ודאי הצעת המשנה במקום שנשנית שם אבל משובשת היא ואיפוך וה"ה דמצי למימר דס"ל לר"י הגלילי דאע"ג דאיסור כולל לא חייל איסור בת אחת חייל ומיהו ר' יוסי בר' חנינא סבר דמאן דלית ליה איסור כולל לית ליה נמי איסור בת אחת ופלוגתא היא ביבמות בפ"ג (דף לג.) כך נראה בעיני. ואני שמעתי דשבת חשיב לה כקודמת משום דקביעא וקיימא ויום הכפורים חשיב אחרון משום דבי דינא מקדשי ליה כדלקמן ורבי יוסי הגלילי דמחייב תרתי טעמיה משום כולל וקשיא לי בגווה למאי דקא מותיב רבא לקמן לרב יצחק לבתר דאפכוה סוף סוף תרוייהו בהדי הדדי קאתו מאי תיובתיה הא רב יצחק לדברי ר' יוסי הגלילי קאמר ורבי יוסי הגלילי מדפטר ליה ש"מ לאו איסור בת אחת חשיב לה וכי פטר ליה מיום הכפורים פטר ליה וכי הזיד בשבת על כרחיך פטור משניהם לדברי רבי יוסי הגלילי:

למאי דאפכנא ומוקמינא דאיהו פטר:

שגג בשבת ששכח שהוא שבת:

והזיד באיסור יום הכפורים שהיה יודע שהוא יום הכפורים:

חייב חטאת משום שוגג שבת. אבל שגג באיסור יום הכפורים ששכח שהוא יום הכפורים אבל יודע הוא שהוא שבת פטור משתיהן וטעמא מפרש ואזיל:

ואיסור כולל לית ליה והתניא כו' פי' בקונטרס ואע"ג דאיסור בת אחת הוא מאן דלית ליה איסור כולל לית ליה איסור בת אחת ואין נראה לר"י דהא בפרק ארבעה אחים (יבמות לג:) פריך השתא באיסור כולל מחייב תרתי באיסור בת אחת מבעיא אלמא אפילו מאן דלית ליה איסור כולל מצי סבר איסור בת אחת לכך נראה לר"י דהשתא ס"ד דלאו איסור בת אחת הוא אלא חשיב שבת קדים משום דקביעא וקיימא אבל קשה דאי לא איסור בת אחת הוא א"כ שבת היא למה לי פשיטא דחייב משום דשבת קדים:

תלמוד לומר שבת היא יוה"כ הוא וא"ת ומאי פריך שאני הכא דגלי קרא וי"ל דפריך וליגמר מיניה וליכא למימר דאדרבה ניגמר מתרומה דפטרינן בפרק כל הבשר (לקמן חולין דף קיג:) מומתו בו כי יחללוהו דלחומרא מקשינן וילפינן מהכא והא דאמר התם בעלמא קסבר שמואל אין איסור חל על איסור וגבי בשר בחלב שאני דגלי קרא גדי לרבות חלב מתה ולא יליף מבשר בחלב לחומרא היינו משום דבשר בחלב חדוש הוא ואית ספרים דגרסי התם ונגמר מיניה חדוש הוא:

רבי עקיבא אומר אינו חייב אלא אחת למאי דפירש בקונטרס שהוא איסור בת אחת וכן הוא במסקנא קשה דתנן בפרק דם שחיטה (כריתות כג.) חתיכת חלב חולין וחתיכת חלב קדש ואכל אחת מהם ואינו יודע איזה מהם אכל מביא חטאת ור' עקיבא אומר אף אשם תלוי אלמא אית ליה איסור חל על איסור וכ"ש איסור בת אחת ומיהו יש לומר דקדשים שאני כדאמר התם בסוף פרקא דאפילו מאן דאית ליה בעלמא דאין איסור חל על איסור בקדשים אית ליה אך הקשה הרב רבינו שמואל מוורדו"ן מהא דתנן בפרק כל הבשר (לקמן חולין דף קיג.) רבי עקיבא אומר חיה ועוף אינם מה"ת שנאמר לא תבשל גדי ג' פעמים פרט לחיה ועוף ובהמה טמאה ופריך בגמרא (שם דף קטז.) הני הא אפקינהו לכדשמואל ומשני קסבר רבי עקיבא איסור חל על איסור וחלב מתה לא צריך קרא והכא משמע דאפילו בבת אחת לית ליה ואע"ג דאמר הכא איפוך לאו מכח קושיא זאת אמר הכי ועוד למאי דפרישנא דהכא פריך משום דס"ד דלא הוי איסור בת אחת למאי דמסיק רבא דהוי בת אחת לא אמר איפוך וי"ל דהתם פריך משום שמואל דאי ס"ל כר"ע בחיה ועוף ובהמה טמאה היכי דריש ומשני דקסבר שמואל איסור חל על איסור בלאו קרא:

הזיד בשבת ושגג ביוה"כ פטור וא"ת והא לרבי עקיבא נמי פטור דהא אינו שב מידיעתו דמזיד הוא על השבת דחמיר דבסקילה וי"ל דאפ"ה חמיר ליה יוה"כ לפי שהוא יום כפרה ומחילה:

יום הכפורים דהאי שתא שבתא הוא ולא שייך כאן אתם ואפי' מזידים כיון דלא נקבע בעשור לחדש ודוקא אקביעות החדש אמרינן ליה:

לאחר מעשה פירש בקונטרס לאחר אותו מעשה שנאבק עמו לזמן מרובה בבואו מפדן ארם והקב"ה קראו ישראל והא דקאמר לעיל לא נקרא ישראל עד סיני היינו לענין מצות ופריך מההיא שעתא ליתסר מההיא דוישאו בני ישראל ומשני ההיא שעתא לא שעת מעשה היה דנשיית גיד ולא שעת מתן תורה ולא גרסינן מההוא מעשה ליתסר דמשמע מעשה דנשיית הגיד כמו לאחר מעשה דקאי אנשיית גיד ואם נאמר דלאחר מעשה קאי אברכה שברכו המלאך והסכים הקדוש ברוך הוא על ידו של מלאך וכן מההיא מעשה ליתסר מ"מ לא הוי כמו האי שעתא לאו שעת מעשה הוי דקאי אנשיית גיד:

אלא אמר רבא גזירה הוה ק"ל א"כ אמאי שלחוה לר"י למאי (דא"כ) [דאפכיה] דאפילו לא תיפוך נמי, דהא לאו יה"כ הוה, אלא כדי שלא תשתכח תורת יוה"כ הוא דעבדו, ויש לומר דלרב' לא אמרה ר' יוחנן למאי דאפכן, ומאי דשלח רב יצחק בר יעקב לא היו דברים מעולם כנ"ל.

והתניא שבת ויה"כ שגג ועשה מלאכה וא"ת ומאי קושיא דשאני התם דאיסור בת אחת הוא ופלוגתא היא ביבמות. ויש שתירץ דאפילו למסקנא דהתם דאמרינן לכ"ע אית ליה איסור בת אחת ואפילו מאן דלית ליה כולל הכא מודה בבת אחת דהכא קל משום דיה"כ איקרי שבת והוי שבת ויה"כ קרובים להיות שם אחת ותדע דהא הכא פטרי לר"ע ולקמן בפרק גיד הנשה אית ליה איסור כולל ובשם רבותיו פרש"י ז"ל דשבת חשיבא ליה קודמת משום דקביע וקיימ' כדאמר אביי בסמוך ור"י הגלילי דמחייב תרתי טעמא משום כולל הוא דיה"כ כולל איסור מלאכה ואיסור אכילה והקשה הוא ז"ל על פירושם דא"כ מאי מותיב רבא לקמן לרב יצחק ואמר סוף סוף תרוייהו בהדי הדדי אתי' מאי תיובתא דהא רב יצחק לר"י הגלילי קאמר ור"י הגלילי מדפטר ליה ש"מ לאו איסור בת אחת חשיב ליה וכי פטר מיה"כ פטר ליה וכי הזיד בשבת ע"כ פטור משניהם ע"כ ותמהני על הקושיא הזאת דהא רבא היינו מאי דקשיא ליה על אביי ורב יצחק וכולה סוגיין דהאיך אפשר דרבי יוסי בשבת וביה"כ אינו מחייב אלא אחת דהא ע"כ איסור בת אחת הוא ולא אשכחן ליה לר"י דפטר באיסור בת אחת ואפשר שרבינו ז"ל כך אומר דהא מסתמא שנויי' דשנינן לעיל מרבא גופיה הוא וכדאמרינן בריש שמעתין אמר רבא ר"י הגלילי היא ואם איתא דמתרצינן דשבת ויה"כ איסור כולל חשיב משום דשבת קדים היכי פריך רבא גופיה על ר"י ס"ס תרווייהו בהדי הדדי קאתי דהא ע"כ לפום שנוי' דשני' לר' יוסי הגלילי לא חשיב איסור בת אחת כך יש ליישב בפרש"י ז"ל וכן הוא בתוספות ומכל מקום פרש"י ז"ל קשה דאי ס"ד דרבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא באיסור בת אחת פליגי היכי לא אקשי' מדר"ע דאשכחן ליה בפ' כל הבשר דאית ליה איסור מוסיף וכ"ש איסור בת אחת. וי"ל דברייתא היא ההיא דפרק כל הבשר ולא שמיע ליה הכא גם מה שהקשה הוא על פי' רבותיו ז"ל לא קשה: חדא דמאי דפרכי' דלית ליה לר"י איסור כולל והתניא. אינו מדברי רבא אלא סוגיא דתלמודא הוא:? ו ו דלעיל רבא גרסי' והכי איתא בנוסחי דוקיינ' אמר רבה ר"י הגלילי היא. ודילמא ס"ל השתא דשבת וי"כ שבת קודם. וכדפריך אביי בסמוך. ורבא פריך דהא לא אפשר דסוף סוף תרווייהו בהדי הדדי אתו וע"כ איסור בת אחת הוא דמודה ביה ר' יוסי ור"ע. והא דאמרי' מ"ט אכולי' סוגין קאי למאי דאפכן בין לר"י ב"ח בין לרב יצחק לדברי ר"י הגלילי. ועלה אמר אביי שבת קדמה וכו' ועלה פריך רבא סוף סוף תרוייהו וכו' הפי' לדברי רבותיו של רש"י ז"ל.

סוף סוף תרווייהו בהדי הדדי קאתי פירש"י ז"ל לפי שיטתו דרבא על דברי ר' יצחק בלחוד מקשה דנהי דלר"י הגלילי שגג בזה ובזה אינו חייב אלא אחת דאין איסור חל על איסור אפילו בבת אחת וכדשנינן לעיל אליבא דרבא, מ"מ שגג ביה"כ והזיד בשבת כיון דליכא חיוב חטאת משום שבת יתחייב מיהו משום יה"כ דלא אמרינן דר' יוסי לית ליה איסור בת אחת אלא דלא לחייב תרתי אבל ודאי כל היכא דמיפטר משום שבת מחייב משום יה"כ והקשו בתו' דהא ודאי כל היכא דאמרת שאין איסור יה"כ חל על איסור שבת דלית לן איסור בת אחת ה"ה דכשהזיד בשבת פטור מיה"כ דהא בשבת זו לא חל עליו איסור יה"כ כלל לכך הנכון כדפי' לעיל דקושיא דרבא אף על ר"י הגלילי הוא האיך אפשר שלא יתחייב שתים ונימא דהא איסור כולל הוא דע"כ איסור בת אחת הוא דמודה ביה ר' יוסי.

ואלא אמר רבא גזירה הוי פירש"י ז"ל לפי שיטתו. דאדרב יצחק קאי וקאמר רבא דהא דרב יצחק לאו אדרבי יוסי הגלילי קאי ומ"ד בה לדברי ר"י הגלילי למאי דאפכן לא היו דברי' מעולם. אלא הא דרב יצחק בשעת גזירה הי' שגזרו שלא לעשות יה"כ ולא עשה באותו שנה יה"כ בעשור וקבעוהו בשבת ואע"פ שאינו בעשור וכדי שלא תשתכח תורת יה"כ והאויבים לא יכירו בו בו משום דכל שבת לא עבדי מלאכה ועל יה"כ של אותו שנה שלחו מתם שהעושה בו מלאכה פטור משום יה"כ והקשו בתו' האיך אפשר שבטלו יה"כ בשעת גזירה הא בשעת גזירה אפי' אערקת' דמסני' יהרוג ואל יעבור. ושלא בשעת גזירה נמי בפרהסיא יהרוג ואל יעבור והא בפהרסיא הוי דהיכי דמי פרהסיא י' בני אדם. ונ"ל דהא לא קשיא בקידוש חדשים דב"ד עשה הוא ועל עשה יעבור ואל יהרג כדפרישנא בכמה דוכתי אא"כ למידת חסידות הוא כההיא דמצינו בסוגיא ואפשר דהכי גזרו א"ה לב"ד שלא לקדשו דאין כאן יה"כ ודו"ק ומיהו מפני קושיא זו פי' בתוס' דהשתא על פלוגת' דר"י הגלילי ור"ע קיימי נמי ואמרו דלכ"ע שבת ויה"כ איסור בת אחת הוא וחייב שתים ועל שעת גזרה נחלקו שלא היו המקדשין רשאין לשלוח שלוחים לבני הגולה להודיע יום הקביעות תשרי ולא היו יודעי' בני הגולה אימת הוקבע יה"כ ועשו מלאכה ביה"כ שחל להיות באותו שנה ונחלקו על זה ר"י ור"ע מ"ד אינו חייב משום דסבור שזה אונס הוה וכאומר מותר דמי וכתינוק שנשבה לבין העכו"ם שהוא פטור לדברי מונבז כדאיתא התם בשבת ומאן דמחייב קסבר הני כשוגגין נינהו כיון שידעו עיקר יה"כ א"נ ס"ל דאפילו תינוק שנשבה לבי' העכו"ם חייב: ולהאי אוקמתא דרבא לא צריכין להפוכי הצעתה של משנה ואי מהפכי' ליה היינו משום דס"ל דר"י לית ליה ההיא דמונבז וכדמשמע בפרק כלל גדול: וא"ת אי בשעת הגזרה פליגי מאי האי דמייתי ראיה בברייתא מדכתיב שבת הוא ויה"כ היא וי"ל דאסמכתא בעלמא הוא דה"נ למאי דס"ד דמחייב שתים משום דאיסור חע"א אין הכתוב אלא אסמכתא בעלמא ולהאי פי' כ"ג גזירה הוא ושלחו מתם דיה"כ דהאי שתא בשבת הוי ולא גרסינן דלעבדו יה"כ דהאי שתא בשבתא כדגרסינן במקצת נוסחאות ותו לא מידי:

היו מקדשים על פי הראיה ונתעכבו השלוחים ולא ידעו בליל שבת שהוקבע יום הכפורים בשבת ונודע להם בשחרית או שהיה שעת השמד והיו השלוחים באים בחשאי ולנו בתוך התחום והודיעו למחרתו שלא ירגישו בהם אויבים אפי' תאמר שאין דנין את הדבר למפרע אלא משעת ידיעתו ונמצא שלא באו כאחד מ"מ חייב שני חטאות שהרי שבת ליום הכפורים איסור מוסיף הוא שהרי נוסף בו איסור סקילה ויום הכפורים לגבי שבת איסור כולל הוא שהרי נאסר אף באכילה היה שוגג לענין שבת ומזיד לענין יום הכפורים חייב חטאת משגגת שבת היה שוגג לענין יום הכפורים ומזיד לענין שבת פטור שהרי קם לו בחמורה הימנו איסור כולל ואיסור מוסיף שביארנו ענינם למעלה אין בהם הפרש בין שהיה ראשון חמור ושני קל או ראשון קל ושני חמור אפי' בחומרת כרת ובחיוב קרבן וכן באיסורין הבאין כאחד:

אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בטהורים אבל לא בטמאים אבל הדם איסורו נוהג בבהמה חיה ועוף אפי' טמאים:

בד"ה ר' עקיבא אומר כו' ועוד למאי דפרישנא דהכא פריך כו' לא אמר איפוך עכ"ל כצ"ל:

ולפרש"י נמי בלשון שני סברת המקשה דהוה ס"ד דשבת קביעא אפילו למאן דמחייב תרתי לא קאי הכא לרבא כדקאמר תרוייהו בהדיא כו' מיהו למאן דפטר קאי סברת המקשה כמו שהקשה לההוא לישנא וקשיא לי בגווה כו' לבתר דאפכוה כו' ור"י הגלילי מדפטר ליה ש"מ לאו איסור בת אחת כו' והיינו משום דמשמע ליה דלההוא לישנא פסיקא ליה לתלמודא דהכא דבאיסור בת אחת לכ"ע מיחייב תרתי ואין להקשות לפרש"י לההוא לישנא נמי כיון דלרבא מיהת למאן דמחייב תרתי חשיב ליה איסור בת אחת ל"ל למימר איפוך דאיכא למימר דמשמע ליה דרבא לא בא לפלוגי אדשלח רבין משום ריב"ח איפוך אלא אסברת המקשה ואביי דחשיב להו קביעא לכ"ע פליג רבא וקאמר סוף סוף תרוייהו בהדי כו' ולא חשיב קביעא וריב"ח אפשר (א) דמשום קושיא אחרת הוה קאמר איפוך כך נ"ל ליישב פרש"י ודו"ק:

בד"ה י"ה דהאי כו' ולא שייך כאן אתם ואפי' כו' עכ"ל כצ"ל:

ד"ה ר' עקיבא אומר וכו' ועוד למאי דפרישית דהכא פריך וכו' כצ"ל וכמו שכתבתי לעיל מזה:

בא"ד וי"ל דהתם פריך משום שמואל וכו' אבל לישנא דאמר שם בשנויא קסבר ר"ע איסור חל על איסור לא יתיישב לפי זה וק"ל:

מָתִיב רָבָא "וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (בראשית מו, ה). מקשים אמאי לא הביא פסוק דקדים בפרשת מקץ (בראשית מב, ה) וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים? ונראה לי בס"ד כי ממה שקורא אותם הכתוב 'בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' אין הוכחה כלום יען כי מאחר שיעקב אבינו ע"ה נקרא בשם יעקב ונקרא בשם ישראל והם בניו באמת לכן פעמים קורא אותם בשם 'בְּנֵי יַעֲקֹב' ופעמים קורא אותם בשם 'בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' ואין להוכיח מזה שבא ללמדנו שיש להם דין ישראל באותו זמן, אך רבא מקשי מהאי קרא של 'וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם' דהוא לשון יתר כיון דכתיב 'וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע' הוה ליה למימר וישאו בניו אותו ואת טפם ולמה הוצרך לומר 'וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל' ולמה אמר 'אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם' מאחר דהזכיר שמו בראשית הפסוק וביה משתעי קרא? לכן יש לדון ולומר שאמר 'בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' ללמד שבאותו זמן היה להם דין ישראל שנוהג בהם דין גיד הנשה שנזכר על שם יעקב דכתיב עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב' (בראשית לב, לג) ולכן אמר 'בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' ואמר 'אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם' אף על גב דלא אצטריך להזכיר שמות אלו כאן ללמד דין זה. ועוד נראה בחר רבא להביא פסוק זה משום דבתחלתו ובסופו נקיט שם יעקב ובאמצע נקיט 'ישראל' אלא ודאי נראה דבא ללמדנו דהוה להו דין ישראל.