Ketubot 23b

מתני' שתי נשים שנשבו שיש עדים שנשבו:

שמעידות זו את זו כל אחת אומרת חברתי טהורה:

הרי אלו נאמנות דבשבויה הקילו להאמין עד אחד ואפילו אשה:

גמ' נאמנת על הכל:

אינה נאמנת על כלום ולקמיה מפרש לה לכולה:

אי דליכא עדים שנשבו:

אלא פשיטא דאיכא עדים הלכך אעצמה אינה נאמנת לטהרה וחברתה נמי אע"ג דאנן אמרינן בחזקת טמאה קיימא ההוא לאו משום הימנותא דהך הוא דבלאו סהדותא דידה נמי בחזקת טומאה היא:

ואינה נאמנת על חברתה על כרחך משמע דחברתה בחזקת טהורה קיימא דבשלמא אינה נאמנת דרישא אע"ג דאכולה מילתא משמע שייך למיתנייה משום דידה אלא הכא דבהדיא תנא אינה נאמנת על חברתה קשה:

שתי נשים שנשבו Two women who were captured O VERVIEW The rule is that if there are witnesses that a woman was captured by gentiles she is forbidden to marry a כהן (even if she claims they did not violate her), for we assume that they had relations with her. However if there are no witnesses that she was captured but the woman admitted that she was captured and insists that she was not violated, she is permitted to marry a כהן (since we are only aware of her captivity status through her admission and she claims that she is טהורה). Our משנה states that regarding two women, each of whom stated נשביתי וטהורה אני the rule is that they are not believed. תוספות discusses the correct גירסא in our משנה. ---------------------------– אומר רבינו יצחק דלא גרסינן זאת אומרת נשביתי וטהורה אני כולי – The ר״י says that the text of the משנה does not read; this one says ‘I was captured but I am pure’, etc. – אלא זאת אומרת טהורה אני – But rather the text should read; this one says טהורה אני’, without saying נשביתי – דהא בדאיכא עדים שנשבו איירי – Because the משנה is discussing a case where there are witnesses that they were captured, so there is no need (for the משנה) to mention that they said נשביתי. תוספות offers an explanation to retain the גירסא of ׳נשביתי׳: ומיהו יש לקיים הגירסא דאיירי דאינהו לא ידעי דאיכא עדים – However, it is possible to sustain the גירסא of ׳נשביתי׳, in a case where the women do not know that there are עדים who know they were captured, and they came on their own and admitted to their captivity (before the עדים testified) – ואשמועינן דאפילו הכי לא מהימני: And the משנה teaches us that (even though they are obviously honest women) nevertheless they are not believed to claim טהורה אני. S UMMARY The woman is not believed that טהורה אני even if she did not know there are עדים and nevertheless admitted to being captured. T HINKING IT OVER In the concept of הפה שאסר הוא הפה שהתיר there seems to be two factors. Firstly that the only reason we suspect that she is not טהורה is only because she admitted to נשביתי, therefore just as you ‘believe’ her that נשביתי you must also believe her that טהורה אני, since we only know נשביתי from her admission. [We will refer to this נאמנות as הפה שאסר.] Secondly, we see that she is an honest person since she came and admitted (נשביתי) when she did not need to do so; therefore (since she is honest) we should believe her that טהורה אני [We refer to this נאמנות as מה לי לשקר]. When the עדים subsequently come and testify that they were captured, we understand that the נאמנות of the הפה שאסר no longer exists (since we know נשביתי without their admission); however the נאמנות based on מה לי לשקר (seemingly) still remains, for we know she is an honest person (she admitted even though she did not need to). Why then is she not believed [even] if the עדים came later?!

אין רישא וסיפא דאיכא עדים ומציעתא דליכא עדים Yes; the רישא and סיפא is where there are עדים and the מציעתא is where there are no עדים O VERVIEW אביי explains the ברייתא in the following manner: רב פפא interpreted the ברייתא in a case where (there were עדים [in all four cases] that נשבית and) one witness said the exact opposite of what she said. The גמרא asked (according to ר״פ) that we can derive cases #3 and #4 from cases #1 and #2. תוספות explains why these questions do not apply to אביי. ----------------------– תוספות responds to an anticipated difficulty: השתא לא פריך הא תו למה לי כדפריך אשנויא דרב פפא דהשתא אצטריך כולהו – Now (according to אביי) the גמרא does not ask, ‘why is all this necessary’, as the גמרא asked on the explanation of ר״פ, since now (according to אביי) all the cases are necessary. תוספות continues to explain the necessity of mentioning each case. The case of – אני טהורה וחברתי טמאה אשמעינן כיון דאיכא עדים לא מהימנא אנפשה – ‘I am טהורה and my friend is טמאה’ (#2), teaches us that since there are עדים that נשבית, she is not believed regarding herself – ואני וחברתי טמאה אשמעינן – And the case of, ‘I and my friend are טמאה’ (#3) teaches us – דלא מהימנא אחברתה היכא דליכא עדים ומשתריא חברתה אפומא דנפשה – That she is not believed regarding her friend in a case where there are no עדים שנשבית, and her friend is believed by her own statement that she is טהורה. ואני וחברתי טהורה אשמועינן אף על גב דאיכא עדים מהימנא אחברתה – And the case of ‘I and my friend are טהורה’ (#4), teaches us that even though there are עדים שנשבית, nonetheless she is believed regarding her friend [and we cannot derive #4 from #1 as we asked according to ר״פ] – דרישא דרישא איכא לאוקמי בדליכא עדים – Because we can establish the רישא דרישא (#1) in a case where there are no עדים שנשבית. תוספות is not satisfied with this explanation: ואין נראה דאי בדליכא עדים היינו מציעתא – And תוספות does not agree with this explanation for if #1 is in a case where ליכא עדים שנשבית, it is the same as the middle case (#3). תוספות offers an alternate explanation: אלא בדאיכא עדים איירי – Rather case #1 is where there are עדים שנשבית, and regarding the question that seemingly we know #4 from case #1 – ומכל מקום איצטריך האי סיפא לאשמועינן דנאמנת אחברתה – But nevertheless this סיפא (#4) is necessary to teach us that she is believed regarding her friend that she is טהורה – ואף על גב דלא פסלה נפשה והיה לנו לחוש לגומלים אפילו הכי מהימנא : And even though she did not disqualify herself (as in #1 where she said אני טמאה וחברתי טהורה, but rather she said אני וחברתי טהורה), so we should be concerned for גומלים, the ברייתא therefore teaches us that nevertheless she is believed and we are not concerned for גומלים. [ והיינו שינויא דלקמן דלא פסלה נפשה והוה מצי למיפרך השתא ולשנויי, תוספות ישנים.] [ And this is the answer which the גמרא states later; because she did not invalidate herself, and the גמרא could have asked now this question on אביי and answer it as תוספות and the גמרא both say. ת״י ] S UMMARY According to אביי (even the מקשן understood that) all four cases of the ברייתא are necessary. The רישא דרישא is in a case where איכא עדים. T HINKING IT OVER תוספות asks that if #1 is in a case where ליכא עדים then it is the same as #3. Seemingly there would be the same difficulty if #1 is in a case where איכא עדים, for then #1 is the same as #4. We would seemingly resolve this question (on #1&#4) by saying לא זו אף זו; not only is she believed in #1 (where there is no חשש גומלים) but even in #4 (where there is a חשש גומלים). The same answer can apply here (on #1&#3), not only is חברתה טהורה if she said וחברתי טהורה (#1) but חברתה is טהורה even if she said וחברתי טמאה (#3); what is תוספות question?!

הא תו למה לי היינו רישא Why do we also need this; it is the same as the רישא O VERVIEW רב פפא establishes the ברייתא that there are עדים שנשבו and there is an עד אחד who says exactly the opposite of what she says. The גמרא asks two questions on רב פפא; the first one (which our תוספות references) is that we can derive #3 (רישא דסיפא) from #2 (סיפא ד רישא ). Then the גמרא asks that we can derive #4 (סיפא דסיפא) from # 1 ( רישא דרישא ). Our תוספות explains why the first question (from סיפא דרישא) was not asked from רישא דרישא as was the second question. ------------------------– תוספות asks: ואם תאמר ואמאי לא קאמר הכא מרישא דרישא כדקאמר בסמוך – And if you will say, but why did not the גמרא ask here (on #3) from the רישא דרישא (#1) as the גמרא asks shortly (on #4). תוספות explains how #3 can be derived from #1(as well as from #2): דהא שמעינן מרישא דרישא דאיהי שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא – For we know from the רישא דרישא that when she says אני טמאה she is אסורה since she made herself into a ‘forbidden piece’ – וחברתה משתריא אפומא דידה – And we also know from #1 that חברתה is permitted based on her testimony (that וחברתי טהורה) even though there is an ע״א who testifies that חברתה טמאה – וכל שכן דמשתריא אפומא דעד אחד – So certainly (in #3) חברתה will be טהורה based on the testimony of the ע״א (who says חברתה טהורה) even though she says וחברתי טמאה. The question is that the גמרא could (should) have said that #3 is superfluous for we know it already from #1 (רישא דרישא) as the גמרא shortly states regarding the question on #4. תוספות answers: ויש לומר דהכא ניחא ליה למנקט סתמא דהיינו רישא – And one can say; that here the גמרא is satisfied to state generally that the teaching of #3 is the same as the רישא (without being specific as to which part of the רישא) – משום דמרישא נמי שמעינן דחברתה משתריא אפומא דעד אחד – Because from (#2) the (סיפא ד) רישא we can also derive that חברתה is טהורה based on the testimony of an ע״א (as we can also derive this from (#1) the רישא דרישא) – אבל בסמוך לא מצי פריך אלא מרישא דרישא: However shortly the גמרא cannot ask on #4 only from (#1) the רישא דרישא, therefore the גמרא states specifically מרישא דרישא. S UMMARY Case #3 can be derived from either case #1 or #2; however case #4 can only be derived only from case #1. T HINKING IT OVER תוספות states that if the אשה is מהימן (when she says אני טמאה וחברתי טהורה [#1]) then certainly the ע״א is נאמן (when she said אני וחברתי טמאה and the ע״א says חברתה טהורה [#3]). Seemingly in #1 since the woman initially says חברתי טהורה she has the נאמנות of שתים (for at the time of her testimony no one is contradicting her), however in #3 once the woman said חברתי טמאה and the ע״א says חברתה טהורה, he is מוכחש from the אשה so perhaps he will not be believed.

דאיכא דררא דממונא There is a monetary involvement O VERVIEW The גמרא explains the necessity for the משנה to teach us that הפה שאסר הוא הפה שהתיר is effective by the case of שדה של של אביך היה ולקחתיה ממנו and by the case of העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו. We would not be able to derive that the עדים are believed to say אבל אנוסים היינו (on account of הפה שאסר) from the fact that the buyer is believed to say ולקחתיה הימנו (on account of הפה שאסר). The reason is that by שדה זו there is a דררא דממונא, however by העדים שאמרו there is no דררא דממונא. Our תוספות explains this difference. --------------------------– פירש רבינו חננאל שהאומר הוא מוחזק בשדה אבל העדים אין בידם כלום: The ר״ח explained that in the case of שדה זו של אביך היה he is believed because the one who is saying שדה זו כו׳ ולקחתיה ממנו is in possession of the field, therefore the הפה שאסר supports his חזקה and is effective; however the witnesses are not in possession of anything (they are not in possession of the money which the לוה may owe the מלוה) ; we may have thought that in this case הפה שאסר is insufficient. Therefore it was necessary for the משנה to teach us that הפה שאסר is effective even if he is not a מוחזק. S UMMARY There may be more reason to say הפה שאסר if one is a מוחזק than if he is not a מוחזק. T HINKING IT OVER The ר״ח explains that by שדה זו וכו׳ he is the מוחזק, therefore the הפה שאסר is effective; seemingly implying that the פה שאסר preserves the status quo where the money is. However, the same is by עדים, when they say אבל אנוסים היינו (and the שטר is פסול) they also maintain the status quo that the money remains בחזקתו by the לוה. What is the difference between the two?!

אבל הכא דליכא דררא דממונא לא However here, where there is no דררא דממונא; no O VERVIEW The גמרא explained that if the משנה would teach us the rule of הפה שאסר הוא הפה שהתיר regarding the case of שדה זו של אביך הי׳ ולקחתיה הימנו [where there is a דררא דממונא], we would not know that in the case of העדים שאמרו כת״י הוא זה אבל אנוסים היינו וכו׳ that they would be believed on account of הפה שאסר וכו׳ [since there is no דררא דממונא in that case]. תוספות asks that there is a better reason why the משנה needs to teach us the rule of הפה שאסר in the case of העדים שאמרו. ----------------------------– תוספות asks: קשה לרבנו שמשון בן אברהם הא איצטריך גבי עדים לאשמועינן – The רשב״א has a difficulty; but it is necessary for the תנא to teach us regarding the case of העדים שאמרו – דמהימני במגו לפסול השטר – That the עדים are believed with this מגו (of הפה שאסר הוא הפה שהתיר) to invalidate the שטר and we cannot derive it from the case of שדה זו (even if we disregard the distinction of דררא דממונא) – דהא אף על גב דרבי מאיר פליג אסיפא מודה ברישא: For we see that even though ר״מ argues with the ruling in the משנה regarding the סיפא (of העדים שאמרו), nevertheless ר״מ admits regarding the רישא (of שדה זו) that in that case we do say הפה שאסר. S UMMARY The גמרא could have said that it is necessary to mention the case of העדים שאמרו to negate the view of ר״מ. T HINKING IT OVER תוספות asks that the סיפא (of עדים) is necessary in order to negate the view of ר״מ. Seemingly this is an answer if we maintain מודה בשטר שכתבו א״צ לקיימו; however if we maintain צריך לקיימו then (if not for the distinction of דררא דממונא) there would (seemingly) be no reason why the עדים should not be believed with the הפה שאסר. Perhaps the גמרא wanted to explain the צריכותא even according to the מ״ד that צריך לקיימו, so what is תוספות question?!

אמר מר, אני טהורה וחברתי טמאה אינה נאמנת היכי דמי וכו' אבל רישא דקתני אני טמאה וחברתי טהורה נאמנת לא הוה קשיא ליה בגויה מידי, השתא דההיא בין דאיכא עדים שנשבו בין דליכא עדים מצית מוקמת ליה. אבל במסקנא דמוקמינן לה לברייתא כולה דאיכא עדים שנשבו ואיכא עד אחד דקא אפיק התם איכא לאקשויי נמי רישא היכי דמי ולברורה כדמברר לה, אילימא דליכא עדים מעצמה אמאי לא מהימנא דהא הפה דאסר הפה שהתיר הוא, אלא פשיטא דאיכא עדים שנשבו ומשום הכי לא מהימנא אעצמה ואחברתה איכא למימר דאינה נאמנת דקתני לא קאי אחברתה דחברתה לאו משום נאמנותה הוא דמטמינן לה אלא משום עדים, ולא קתני אינה נאמנת אלא אעצמה שהיא צריכא נאמנותא.

אימא מציעתא אני וחברתי טמאה נאמנת על עצמה ואינה נאמנת על חבירתה, ואי דאיכא עדים אמאי לא מהימנא. ולישנא דקאמר נאמנת ואינה נאמנת לאו דוקא, דהא הכא לאו משום נאמנותה היא דמטמו לה לעצמה אלא משום עדים, ואחברתה נמי דאמרינן אמאי לא מהימנא לאו דוקא, דאי משום נאמנותא לא ארייא, דהא עד אחד לטמאה אינו נאמן, והיינו דכי אוקימנא לה בדאיכא עדים אתרצה לה דמדינא אחברתה לא מהימנא, אלא משמע לה נאמנת ואינה נאמנת עושין כמה שאמרה אין עושין כמה שאמרה, כן נראה לי. עוד יש לי לומר, דאינה נאמנת משמע דאין בדבריה כלום, דאילו בא לאחר מכאן עד אחד ואמר טהורה נאמן, ולפיכך אקשינן אמאי נהמנא לבטל דברי עד טהרה שבא לאחריה דהוה עד אחד בהכחשה, וזה כפירוש אחד מן הדעות שאני כותב בסמוך דאפילו בשבויה עד אחד בהכחשה אינו כלום.

ואמר לה עד את טהורה וחברתך טמאה איהי שויתא נפשה חתיכה דאיסורא חבירתא משתריא אפומה דידה. כלומר, משום דעולא דאמר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים, ועד טהרה הימנה רבנן כשנים, והאי דקאמר טמאה הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. ואם תאמר, והא דאמרינן בסוטה פרק מי שקנא (לא, ב), דלא אמר עולא אלא כשבאו בזה אחר זה, אבל בבת אחת לא, אלא הוה ליה עד אחד בהכחשה ולאו כלום הוא, ואיתא נמי ביבמות פרק האשה שלום (יבמות קיז, ב) דתנן התם, עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת הרי זו לא תנשא ואף על גב דהאי דקאמר מת המנוה רבנן כדעולא, ואיכא למימר דהכא בשבאו בזה אחר זה, ואחר שהתירוה על פי חברתה בא העד והעיד עליה שהיא טמאה, ומציעתא דקתני אני טהורה וחברתי טמאה ואתא עד אחד ואמר את טמאה וחברתיך טהורה, ואמרינן חברתה משתריא אפומא דעד, בדאתא עד מעיקרא ואמר חברתה טהורה, וברייתא לצדדין קתני רישא כשבאה היא תחלה ומציעתא כשבא העד תחלה, ולעולם דאתא עד טהרה תחלה ואמר לה עד את טמאה וחברתך טהורה, לאו דוקא אמר לה, דמשמע דהיא באה תחלה. אי נמי איכא למימר, כפשטה, דאמרה היא תחילה ואפילו הכי עד טהרה הבא באחרונה נאמן, ומקולי שבויה שנו כאן, דאף על גב דבעלמא לא מהימן בשבויה הקילו.

האי תו למה לי היינו רישא נראה לי דרישא קאמר, דאני טמאה וחברתי טהורה, ואף על גב דבההיא משתריא חברתה אפומא דידה והכא משתריא אפומא דעד, שפיר קאמר דהיינו דרישא מכל שכן, דהשתא התם מישתריא אפומא דחברתה ואף על גב מפיך, הכא דמישתריא אפומא לא כל שכן. הא דקרי לה הכא רישא ולקמן קרי לה רישא, אבל אידך דהויא סיפא דסיפא קרי לה לרישא רישא דרישא, ורש"י ז"ל לא פירש כן.

תנו רבנן אני טמאה וכו' וכולה מתניתין איירי כשחברתה שותקת או בדלית' אי נמי בשוטה דאי איתא דמכחשת לה הא ודאי לא משתרי אפומה דידה דהא שוויתה לנפשה חתיכה דאסורא אפילו עדים שבי' דהא שוויתה לנפש' חתיכ' דאסורא:

אמר מר אני טהורה אבל בהא קמא ל"ק כלל דההיא שפיר אתי' בין דאיכא עדי' שבי' בין דליכא עדי' שבי' דין הוא שתהא טמאה דהא שוויתא לנפשא חתיכה אסור' ואפילו עידי' שבי' חברתא טהורה על פיה דאנן תנן הכל נאמנים להכשירה אפילו עבד אפילו שפחה ומיהו כדאתו רב פפא ואמ' מתני' איירי בדאיכא עד אחד דאפיך מיפך כולה ואפילו בבא קמא אלא כההיא שבי' והדין אורחא דתלמודא ואלא פשיטא דאיכא עדים כלו' עדים שבוי' והא דקתני שאין נאמנות על חברתה ה"ק שאין אנו צריכין לנאמנתה ואיידי דתנא ממש שאינה נאמנת בדידה תנא נמי גבי חברתה כיון דכיילי כחדא בחד לישנא אבל בסמוך פרכינן אחברתה אמאי לא מהימנא ולא פריש' דקאמר אין אנו צריכין לנאמנת ולית ליה למתני' הכי כיון דבגופא קתני נאמנות ממש ולא כיילי' בהדא חברת' בהאי לישנא:

חברתה משתרי דידה פירוש כגון דאתיא איהי מעיקר והימנוה רבנן כבי תרי כעולא וכן אידך חברתה משתרי' אפומ' דעד אחד דאתא אותו העד מעיקרא הא לאו הכי עד אחד הא בהכחשה ליכא כלום ואע"פ שזה איש וכדאמרינן בירושלמי ביבמות ר"ג בר מרימר בשם רב כל מקום שהכשיר עדות אשה באיש האיש מכחיש האשה והאשה מכחשת את האיש ע"כ הלכך אפילו נשא' לאיש ההוא תצא ושלא כדברי הרמב"ם וכבר כתיבנא לה לה ביבמות בס"ד:

ה"ג איהו כיון דאיכא עדים לאו כל כמיני' כלומר כיון דאיכא עדים שבי' ולא גרסינן דאיכא עדים דמשמע דמשום האי דאי עד אחד דטומא' היה ולא מהימנא והא ליכא דבלאו עד דטומאה לא מהני כל היכא דאיכא עד שבוי' וכדאמרינן במתניתין בהדי':

חברתה משתרי אפומי' דעד וא"ת אמאי לא פרכינן הכי דמאי קמ"ל דהא מדקתני רישא דמשתרי אפומא דידה ממילא ידעינן דמשתרי דעד כשר ותירצו בתוספות דדלמא הוה אמינא דוקא אפומי' דחבירתה שלא זז מתוך ידה אבל אפומא דעד דעלמא משתרי כיון דאיכא הכחשה דהא דהות קיימא בהדה וכי תנא הך דעד הוה אמינא דוקא אפומא דעד כשר אבל האשה וחברתה לא משתרי במקום הכחשה דעד אחד קא משמע לן:

היינו רישא פירוש רישא דהך מציעתא דהא מסתמא כולה דכוותה דהכא אינו אלא במאי דקתני דמשתרי חברתה אפומא דעד לאו הכחשה גמורה היא ותמות נפשי עם פלשתים קאמר אבל לעיל דליכא למימר הכי לא משתרי אפומא דעד כיון דהא קיימא תמיד בהדה אכחשה לי' קמ"ל אבל היכי דמכשרה נפשה לא מהימן קמ"ל ומיהו דאי קמייתא לא נצרכה ומאידך נפקא אלא דתנא לא זו אף זו קתני דעקרה תנא בההוא צריך ליה דכי קתני אידך דעדיפא שבקי' לקמא כדאי':

אבל עדים דליכא דררא דממונא פירוש דליכא דידהו דררא דממונא בהא אבל א"א דאסורא דרבנן לא קמ"ל וה"ה דממונא לא גמרי מאיסורא דאוקי ממונא בחזקת מרי' אינו נאמן להשיא אשה תמיהא לי מילתא להשיאו אשה מאי עדות בעי דאי להשיאו אשה בקהל ישראל הא כל ישראל בחזקת כשרים עומדים וכדאמרינן התם זיל גלי או נסיב בת מינך מכלל דכל היכי דלא ידעי פסולי דידי' כי אמר ישראל כשר אני מהימן ליה להשיאו בת ישראל כשירה ואי משום חללות דהוי פסול לכהונ' הא נמי לית לן למיחוש מסתמא ועוד הרי לא הוזהרו כשרות לינש' לפסול ותירץ ר"ת ז"ל דלהשיאו אשה לאו דוקא אלא לומר דאין מעלין אותו ליוחסין שיהא אצלנו בחזקת כהן כשר ומיוחס ולהעלו' את בנו לעבוד' או לסנהדרין ולהשיאו בתו לכהן בלא בדיקה דאמר בפרק בתרא דקדושין דכהן הנושא אשה חייב לבדוק בד' אמהות ואינו רשאי לסמוך על החזקה של משפחה שתהא בחזקת כשירה ואיכא למימר להשיאו אשה ממש שאין אצלן בחזקת כהן ומיוחס לעבודה ולסנהדרין על שנתחייבו להשיאו אשה בדוקה כהן ומיוחס:

המשנה החמשית והכונה בה בביאור החלק השלישי גם כן והוא שאמר שתי נשים שנשבו זו אומרת נשביתי וטהורה אני וזו אומרת נשביתי וטהורה אני אינן נאמנות בזמן שהן מעידות זו את זו הרי אלו נאמנות וכן שני אנשים שנשבו זה אומר כהן אני וזה אומר כהן אני אינן נאמנין בזמן שהם מעידין זה את זה הרי אלו נאמנין ר' יהודה אומר אין מעלין לכהונה על פי עד אחד אמר רבי אלעזר אימתי במקום שיש עוררין אבל במקום שאין עוררין מעלין לכהונה על פי עד אחד רשב"ג אמר משם שמעון בן הסגן מעלין לכהונה על פי עד אחד אמר הר"ם פי' ענין אמרו שנשבו שנדע באמת שנשבו ועם זה הנה הן נאמנות שהן טהורות כאשר יעידו כל אחת ואחת לחברתה שהיא טהורה לפי שהקלו בעדות שביה שהיא טהורה באשה או קרוב או קטן מסיח לפי תומו ויתאמת העדות לשבויה שהיא טהורה כשיעיד לה העד שלה שלא עזב אותה מעת השבי עד שיצתה מרשות הגוים פי' עוררין מערערין יערערו ויאמרו שהוא אינו כהן ומן העקר שאצלנו אין ערער פחות משנים ומחלקת רשב"ג עם ת"ק אמנם הוא בצרוף עדות לפי מה שהתבאר והוא שיהו אנשים יודעים שאביו כהן עוד יצא קול על זה הכהן שהוא חלל והורידוהו מן הכהנה ואחר זה העיד עד אחד שהוא כשר רשב"ג אמר יצטרף זה העד עם העד הראשון ואף אם יש זמן ביניהם ומעלין אותו לכהונה לפי שיש שנים עדים כשהוא כשר ושנים כשהוא פסול והוחזק העדות וישאר בחזקת אביו אשר הוא כהן כשר ות"ק סבר לא יצטרף ואין מעלין אותו לכהונה עד שיעידו שני עדים בזמן אחד שהוא כשר יכחישו לעדותם העדות אשר העידו כשהוא חלל וישאר בחזקתו והלכה כרשב"ג לפי העקרים אשר אצלנו שנצרף העדות ואע"פ שהיה ביניהם שנים וכן יעידו העדים מיוחדים בכל העריות זולת הגט כמו שהתבאר ובעידי נפשות גם כן ולהם דינין יתבארו במקומם ממסכת סנהדרין:

אמר המאירי שתי נשים שנשבו ר"ל בודאי או שיש עדים שנשבו שאין כאן עוד דין הפה שאסר הוא הפה שהתיר והילכך כל שאחת מהן אומרת על עצמה נשביתי וטהורה אני אינה נאמנת כמו שהתבאר אבל כל זמן שמעידה אחת מהן על חברתה הרי אלו נאמנות שבשבויה הקלו להאמין בה עד אחד וכל שעד אחד נאמן אשה נאמנת ואפילו בכיוצא בזה שיש לחוש לגומלין אין חוששין לכך וכן הלכה וכן שני אנשים זה אומר כהן אני וזה אומר כהן אני אין אחד מהם נאמן על עצמו לא לפתוח בקריאת התורה ולא לישא את כפיו ולא לאכול בקדשי הגבול אלא שמחמירין עליו באיסורי כהנה על פיו ומכל מקום בזמן שהם מעידים זה על זה נאמנין שמעלין לכהנה על פי עד אחד ומכל מקום יתבאר בגמרא שלא אמרו להעלותו לכהנה על פי עד אחד אלא להאכילו בתרומה שעד אחד נאמן באיסורין ואפילו לא היתה לו חזקת כשרות מעולם אבל להשיאו אשה לא ר"ל שאע"פ שזה מעיד שהוא כהן בדוק אינו נאמן להשיאו אשה בדוקה כדי להכשיר בתו בלא בדיקה ואע"פ שכל שאין שם חזקת איסור עד אחד נאמן באיסורין מעלה עשו ביוחסין ואין גוזרין שלא להאכילו בתרומה כדי שלא יבא ממנה לטעות אחריו ביוחסין שאין מעלין מתרומה ליוחסין ומתוך כך אין חוששין לגומלין ור' יהודה נחלק בזו לומר שאין מעלין לכהנה ר"ל אף לתרומה על פי עד אחד מפני שהוא סובר שמעלין מתרומה ליוחסין ומכל מקום לא מטעם גומלין הוא בא לומר כן אלא אף במקום שאין גומלין כגון שאחד בא ומעיד עליו והוא אינו צריך לעדותו כלל והלכה כתנא קמא:

אמר ר' אלעזר אימתי וכו' פירוש ר' אלעזר סובר כתנא קמא להעלות לכהנה על פי עד אחד להאכילו בתרומה ושלא להעלות מתרומה ליוחסין אלא שבא ללמד דין חדש במוחזק בכהן שיצא עליו ערער על אי זה צד מחזירין אותו לחזקתו ורבן שמעון בן גמליאל שאמר מעלין לכהנה על פי אחד על דבריו של ר' אליעזר הוא חוזר ודבריו דוקא בשאין עוררים והוא ששאלו עליו בגמרא היינו תנא קמא ר"ל ר' אליעזר שהוא תנא קמא שלו והשיב שבמצטרפין לעדות קא מיפלגי והוא שאמר אימתי בזמן שיש עוררין והענין הוא שהוחזק לנו באביו של זה שהוא כהן ויצא עליו קול שהוא בן גרושה ובן חלוצה ואע"פ שאין מורידין אותו בקול בעלמא מכל מקום מפקפקין בו עד שיבדק משום מעלת כהנה הואיל ולא היתה לו חזקת עצמו ואין גורסין בה ואחתיניה והבא לגרסו צריך לפרש שאף החשש הוא קורא הורדה ואמר על זה שאם בא אחד ובטל את הקול ר"ל שאמר ידענא ביה דכהן הוא והעלוהו על פיו שכל שנתבטל מחמת קול עד אחד מחזירו ובאו שנים והעידו שהוא בן גרושה ובן חלוצה והורידוהו שהרי שנים מבטלין עדות של אחד ובא עד שני להעיד שכהן הוא שר' אליעזר סובר שאין עדותן מצטרפת ונמצא אחד במקום שנים והוא שאמר אימתי כלומר אימתי אין מעלין לכהנה על פי אחד במקום שיש שם עוררים ואין כנגדם שנים להעיד כאחד אבל כל שאין שם עוררים ר"ל שהרי יש כנגדם שנים כאחד מעלין ורבן שמעון בן גמליאל סבר מצטרפין והקול בטל ואע"פ שלא באו כאחד והרי הם שנים כנגד שנים ונשאר בחזקת אביו ואע"פ שהורידוהו חוזרין ומעלין אותו ולזילותא דבי דינא לא חיישינן וכן הלכה:

ולמדת מסוגיא זו שכל ששנים אומרים בן גרושה וחלוצה הוא ושנים מכחישין מכשירין אותו מחמת חזקת אביו אע"פ שלא היתה לו חזקת עצמו והקשו בה מזו שאמרו בשלישי של קדושין ס"ו ע"א בינאי המלך שאמו נשבית במודיעים ולא נמצא ושאלו בה אי דאמרי תרי אישתבאי ותרי לא אישתבאי מאי חזית דסמכת אהני וכו' סמוך אהני כלומר דאמרי אישתבאי דמשמע דבתרי ותרי פוסלין ואין מעמידין על חזקת אב ותירצו בתוספות דכל תרי ותרי מן התורה מעמידין אותו על חזקתו כדאיתא בפרק ארבעה אחים ל"א ע"א בין לקולא כגון שזרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה ואמרו שנים קרוב לו ושנים קרוב לה שמחזיקין אותה בפנויה בין לחומרא בכיוצא בה בגט שמחזיקין אותה באשת איש ומדרבנן מחמירין בה בשל תורה כגון זו של קדושין וכן בזו של ינאי המלך לעבודה או לתרומה של תורה וזו שבכאן בתרומה דרבנן ובשלישי של ערובין בעי רב בתרומה ונטמאת שנים אומרין מבעוד יום ושנים אומרין משחשיכה שמעמידין את התרומה בחזקתה ולא נטמאת עד הערב והוה ליה עירוב משום דעירובי תחומין דרבנן ור' מאיר שחלק בה לומר שאינו עירוב היה סובר דאוריתא ואם תאמר שנים אומרים מת ושנים אומרין לא מת אף כשנשאת לאחד מעדיה תצא דהא תרי ותרי נינהו ואיכא חזקת אשת איש או יש בה חזקה אחרת שכל אשה דייקא ומינסבא שלא לפסול את עצמה ואת זרעה ואתיא הך חזקה ומרעא לה לאידך ולדעת זה בשאינה אומרת בריא לי שהקשו כאן הבא עליה באשם תלוי קיימא הוא הדין שהיה יכול להקשות בחטאת קאי אלא שסמך על סופה באומרת בריא לי:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

כבר ביארנו שכל שיש עדים שנשבית אינה נאמנת בטהורה אני עד שיעיד לה אחד בטהרה מעתה שתי נשים שנשבו ויש עדים שנשבו ואמרה אחת מהו אני טמאה וחברתי טהורה נאמנת שעל עצמה נאמנת שהרי בחזקת טומאה היא ועל חברתה נאמנת שהרי עד אחד מטהר ואפילו בא עד אחד והפך הדברים ואמר לא כי אלא את טהורה וחברתך טמאה אין זה כלום שכל שאומרת על עצמה טמאה אני אפילו באו כמה עדים שהיא טהורה היא נאמנת דשויתה אנפשה חתכה דאיסורא אלא שבזו יראה דוקא בפנויה שאוסרת עצמה לכהנה אבל באשת איש שבאה לאסור עצמה על בעלה אינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר כדאיתא בנדרים צ' ע"ב הא בפנויה ולפסול עצמה לכהנה נאמנת אפילו באו כמה עדים שהיא טהורה וכן נאמנת על חברתה אע"פ שהעד היפך את דבריה לומר שחבירתה טמאה נאמנת שכל שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ועד אחד של טומאה אינו כלום:

אמרה אני טהורה וחברתי טמאה הואיל ויש כאן עדים שנשבית שהדין בה שאינה נאמנת לטהר את עצמה וחברתה מיהא טמאה שהרי בחזקת טומאה היא אם בא עד אחד והיפך את דבריה לומר לא כי אלא את טמאה וחברתך טהורה העד נאמן והיא אינה נאמנת כלל שאם על עצמה לא כל הימנה כמו שביארנו ואם על חברתה הרי הוכשרה על פי העד:

אמרה אני וחברתי טמאה שמאחר שיש בה עדים שנשבית הדין בה שנאמנת על הכל אם בא עד אחד והיפך את הדברים לומר את וחברתיך טהורות נאמנת היא על עצמה שכל שהיא אומרת טמאה אפילו כמה מעידין עליה שטהורה היא אינו כלום וחברתה מכל מקום טהורה על פי העד:

בפרש"י בד"ה אלא פשיטא כו' וחברתה נמי כו' ההוא לאו משום הימנותא כו' עכ"ל ר"ל ולא שייך למתני בחברתה לא נאמנת ולא אינה נאמנת דבסהדותא דעדים היא טמאה אלא אינה נאמנת אדידה לחוד קאי ולכך קאמר לקמן בסיפא דתנא אינה נאמנת על חבירתה לחוד קשה האי לישנא ומה שדקדק מהרש"ל בזה על פרש"י אינו קושיא לפי זה ודו"ק:

תוס' בד"ה אין רישא כו' ואין נראה דאי בדליכא עדים היינו מציעתא אלא בדאיכא כו' עכ"ל לא ידענא (ג) מאי קושיא דברישא לא קתני דחברתה טהורה אלא משום דחברתה מסייעה לה ואצטריך מציעתא לאשמעינן דחברתה טהורה ע"פ עצמה אע"ג דחברתה מכחישה דהא השתא נמי דאיירי רישא בדאיכא עדים לא זו אף זו קתני דאצטריך סיפא כו' אע"ג דלא פסלה נפשה כו' גם לתירוצם קשה מאי פריך לקמן לאוקימתא דרב פפא הא תו למה לי היינו רישא דרישא כיון דידע האי תירוצא דקאמרי אע"ג דלא פסלה נפשה כו' ויש ליישב בדוחק:

בד"ה אבל הכא דליכא כו' אע"ג דר"מ פליג אסיפא מודה ברישא עכ"ל ר"מ פליג אסיפא היינו בעדים שאמרו כו' אבל אנוסים כו' הרי אלו נאמנים דפליג בה ר"מ ואמר דאין נאמנין מטעמא דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו אבל ברישא דמודה ר' יהושע באומר לחבירו שדה כו' לא פליג בה ר"מ וק"ל:

בפרש"י בד"ה ר"י אומר אין מעלין כו' ואפי' היכא דליכא גומלין כו' עכ"ל היינו למאי דמסיק דטעמא דר"י משום דמעלין מתרומה ליוחסין וק"ל:

שתי נשים שנשבו אומר ר"ת לא גרסינן הכא זאת אומרת נשביתי דבאיכא עדי שבויה מיירי ומאי צריכין לעדותן. ומיהו מצי למימר דלהכי אצטריך אף על פי שהם סבורות שאין אנו יודעין אין נאמנות. אין רישא וסיפא דאיכא עדים השתא איכא לפרושי דכולהו צריכי. דלתירוצא דרב פפא פריך הא תו למה לי והכא לא פריך משום דמילתא דפשיטא היא דצריכי אני טהורה וחברתי טמאה אצטריך לאשמועינן דאינה נאמנת אעצמה בדאיכא עדים. אני וחברתי טמאות אתא לאשמועינן בדליכא עדים אינה נאמנת לאסור חברתה אלא היא מותרת על פי עצמה שאומרת טהורה אני. אני וחברתי טהורה אתא לאשמועינן בדאיכא עדים דנאמנת להתיר חברתה דרישא מצינו לאוקמי בדליכא עדים. הא תו למה לי היינו רישא. תימה הוה ליה למימר היינו רישא דרישא כדלקמן דהא מרישא דרישא שמעינן כולה דשויתיה לנפשיה חתיכה דאיסורא. וחברתה משתריא אפומא דידה. ומסתמא כ"ש ע"פ עד אחד. וי"ל דסד"א דאיהי מהימנא יותר כיון שנשבית עתה קים לה טפי. משום דאיכא דררא דממונא פר"ח משום שהוא מוחזק בידו השדה אבל העדים אין בידם כלום. נשביתי וטהורה אני למה לי. תימא אמאי לא משני משום דבעי למיתני אם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת. ויש לומר דהא לאו חדוש הוא דשמעינן לה מסיפא דקתני עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות. ומינה שמעינן נמי שבויה בעדים. שתי נשים למה לי ואי לאשמועינן דאחת נאמנת על חברתה הא בהדיא תנן לקמן דאפילו עבד ואפילו שפחה נאמנים. הרא"ש ז"ל: וז"ל הרמב"ן. וחברתה משתריא אפומא דידה טעמא דמילתא משום דקי"ל כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים. וכן פרש"י ז"ל ואיכא למידק הא דתנן פרק האשה שלום [יבמות קיז ב'] עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת הרי זו לא תנשא. ואף על גב דהימנוה רבנן כדעולא ה"מ כשכבר התירוה לינשא אבל לא התירוה לינשא אין מתירין אותה. ובמסכת סוטה [לא ב'] אמרינן נמי לא קשיא כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה גבי עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת היתה שותה ואקשינן עלה מדעולא ומפרקינן לא קשיא וכו' ואיכא לפרושי ה"נ שכבר התירוה על פומא דידה מקמי דתיתי עד אחד והיכא דמשתריא אפומא דעד אחד נמי כדאתא עד אחד בקמייתא ושרו לה אפומא דידיה ואף על גב דבלישנא דגמרא נמי אמרינן ואמר לה עד את וחברתיך טהורה דמשתריא אפומא דידיה לא קפדינן בהכי ומשום דברייתא קתני אמרה נקט איהו נמי ברישא עדותה של אשה ואיכא למימר דבשבויה הקלו אפילו לב"א. ולי נראה דאשה לגבי עד כשר לאו הכחשה היא דבשלמא בעד כשר כיון דחזי לאצטרופי מכחיש אלא באשה בטומאה ובלא מת לאו הכחשה דכלום היא אלא לגבי אשה אחרת וצ"ע. ושוב מצאתי פירכא לזה מן הירושלמי וכתבתיו בפרק האשה שלום משם למדתי שהאיש והאשה שוין בהכחשה:

וז"ל הרא"ה שתי נשים ת"ר אני וכו' עד אלא פשיטא דאיכא עדים. רישא דאמר' אני טמאה וחברתי טהורה שפיר אתיא לן בין בעדים בין שלא בעדים דאפילו בלא עדים מהימנא עלה ואפילו בעדים משתריא חברתה אפומא דידה. אלא אאידך הוא דמוקמינן לה דאיכא עדים וכ"ת אי דאיכא עדים אם כן אמאי אינה נאמנת על חברתה לומר שהיא טמאה. ויש לומר דלאו דוקא קאמר אלא כלומר אין אנו צריכין לנאמנותה כיון דאיכא עדים וכ"ת א"כ מאי האי דמקשים אמציעתא אני וחברתי טמאה וכו' עד אי דאיכא עדים אמאי לא מהימנא לימא ליה מאי אינה נאמנת דקתני אין אנו צריכין לנאמנותה ואפשר לומר דלא דמיא דברישא דתני עלה וחברתה אינה נאמנת איידי דתני עלה אינה נאמנת כללה לחברתה בהאי לישנא ולמימרא דאין אנו צריכין לנאמנותה קאמר אבל מציעתא דאילו בדידה קתני נאמנת וחברתה אינה נאמנת כלל משמע. אלא פשיטא דליכא עדים אימא סיפא וכו' עד איהי שויתא לנפשה חתיכה דאיסורא חברתה משתריא אפומא דידה כלומר והוא דאתאי איהי ברישא דכיון דקבלנוה לסהדותא דידה ואשתריא לה אפומא דידה הוי לה כשנים ותו לא מהימן אידך אלא כחד במקום שנים ואף על גב דהאי איש וקמא אשה אבל היכא דאתו בהדי הדדי לא. והכי מוכח התם במסכת סוטה אלא דקשיא לן אידך דאמר' אני טהורה וחברתי טמאה ואמר לה עד את טמאה וחברתיך טהורה איהי כיון דאיכא עדים לאו כל כמינה. חברתה משתריא אפומא דעד משמע לפום לישנא דעד דשרו (לא) אתי בתרא וליכא למימר דשני לן בין עד כשר לעד פסול למימרא דעד כשר מהימן לן אפילו במקום הכחשה דעד פסול דהא בהדיא מוכח התם בירושלמי דיבמות דלא שני לן בינייהו כלל ואפילו בין שפחה לעד כשר אלא דאיכא למימר דלישנא לאו דוקא ולעולם כגון דאתי עד דשרי לכתחלה. אי נמי אפשר דבשבויה הקילו להאמין עד כשר בהכחשה דעד דלאו כשר אבל בשוין אין לנו. וחברתי טמאה וכו' ופרש"י ז"ל הוא הנכון:

וכן שני אנשים וכו' כל הני למה לי צריכי כו' והא דאמרינן אבל עדים דליכא דררא דממונא אימא לא כלומר גבי דידהו. והא דאמרינן נמי אבל אשת איש דאיסורא ואפשר דאפילו תנא אשת איש נמי ממונא מאיסורא לא ילפינן ולא איסורא מממונא. א"נ אפשר דלא כפלינן לה לאצרכתא ודכוותא בתלמודא והא דאמרינן שתי נשים שנשבו למה לי מהו דתימא ניחוש לגומלין קא משמע לן כלומר דאפילו לרבי יהודה דחייש לגומלין בהא מודה דלא חיישינן וטעמא משום דבשבויה הקילו.[ע"כ הרא"ה ז"ל]: וז"ל הריטב"א. תנו רבנן אני טמאה וכו' וכולה מתניתא מיירי כשחברתה שותקת או בדליתה אי נמי בשוטה דאי דאתא ומכחשת לה הא ודאי לא משתריא אפומא דידה דהא שויתא נפשה חתיכה דאיסורא. אמר מר אני טהורה כו' אבל בבא קמא לא קשיא לן כלל דההיא שפיר אתיא בין דאיכא עדי שבויה בין דליכא עדי שבויה דין הוא שתהא טמאה דהא שויתא לנפשה חתיכה דאיסורא ואפילו בעדי שבויה חברתה טהורה על פיה דהא תנן הכל נאמנין להכשירה אפילו עבד ואפילו שפחה ומיהו כדאתא רב פפא ואוקי מתניתא בדאיתא עד אחד דאפיך מיפך כולה ואפי' בבא קמא דאלא דההיא סדרא והכי אורחא דתלמודא. אלא פשיטא דאיכא עדים כלומר עדי שבויה והא דקתני שאינה נאמנת על חברתה ה"ק שאין אנו צריכין לנאמנות ואיידי דקתני אינה נאמנת ממש בדידה תנא נמי הכי גבי חברתה כיון דכיילא בהדה בחד לישנא אבל בסמוך פרכינן אחברתה אמאי לא מהימנא ולא פירשה דקאמר אין אנו צריכין לנאמנותה ולית ליה למתני הכי כיון דבגופה קתני נאמנת ממש ולא כיילה בהדי חברתה בהאי לישנא. חברתה משתריא אפומא דידה פי' וכגון דאתיא איהי מעיקרא דהימנוה רבנן כבי תרי כדעולא כן אידך דאמר חברתה משתריא אפומא דעד כגון דאתא עד מעיקרא הא לאו הכי ע"א בהכחשה אינו כלום ואף על פי שזו איש וזו אשה וכדאמר בירושלמי ביבמות ר"נ בר מניומי בשם רב כל מקום שהכשיר עדות אשה באיש האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש ע"כ. הילכך אפילו נשאת לאיש ההוא תצא ושלא כדברי הרמב"ם וכבר כתיבנא לה ביבמות בס"ד. ה"נ איהי כיון דאיכא עדים לאו כל כמינה כלומר כיון דאיכא עדי שביה. ולא גרסינן דאיכא עדים דמשמע דמשום דאי' עד אחד דטומאה הוא דלא מהימנא והא ליתא דבלא עד דטומאה לא מהימנא כל היכא דאיכא עדי שביה וכדאיתא במתניתא בהדיא. חברתה משתריא אפומא דעד. ואם תאמר דאמאי לא פרכינן הכא דמאי קמ"ל דהא מדקתני רישא דמשתריא חברתה אפומא דידה ממילא ידעינן דמשתריא בעד כשר תירצו בתוספות דדילמא הוה אמינא דוקא אפומא דחברתה שלא זז ידה מתוך ידה אבל אפומא דעד דעלמא לא משתריא כיון דאיכא הכחשה דהא דהות קיימא בהדה ואי תנא הך דעד האחד דוקא אפומא דעד כשר אבל אפומא דאשה לא משתריא במקום הכחשה דעד קמ"ל. היינו רישא פי' רישא דהך דהיינו מציעתא דהך מסתמא כולה רבותא דהכא אינו במאי דקתני דמשתריא חברתה אפומא דעד משום שהכחשה דעד לאו הכחשה גמורה היא ותמות נפשי עם פלשתים קאמרה אבל לעיל דליכא למימר הכי אימא דלא משתריא אפומא דעד כיון דהא קיימא תמיד בהדה מכחשת ליה קמ"ל אבל היכא דמכשרא נפשה לא מהימן קמ"ל ומיהו ודאי בקמייתא לא נצרכו ומאידך נפקא אלא דתנא לא זו אף זו קתני דמעיקרא תניא בדהוה צריך לה וכי קתני אידך דעדיפי שבקא לקמיה כדאיתא אבל עדים דליכא דררא דממונא פי' דליכא לדידהו דררא דממונא [בהא. אבל אשת איש דאיסורא לא קמ"ל. וה"ה דממונא] לא גמרי מאיסורא דאוקי ממונא בחזקת מריה:

במשנה שתי נשים שנשבו פרש"י שיש עדים שנשבו משמע דבליכא עדים הוי מהימנא כל חדא לומר נשביתי וטהורה אני אע"ג דחברתה ידעה שנשבית ולא שייך לומר הפה שאסר. משום דאכתי כל חדא מינייהו הוי יכולה להכחיש חברתה ולומר שלא נשבית דע"א בשבויה לאו כלום הוא לאסור אלא להתיר. ולכאורה היה נראה מכאן ראיה דהא קי"ל דלא אמרי' מיגו במקו' ע"א. לאו משום דהו"ל מיגו דהעזה שאינו יכול להעיז ולהכחיש העד דא"כ הכא אמאי הוי מהימנא. אע"כ דעיקר הטעם במיגו במקום ע"א היינו היכא שהיה צריך לישבע להכחיש העד כמ"ש התוס' בנסכא דרבי אבא. ולשיטת הסוברים דבכל ענין לא אמרינן מיגו במקום ע"א משום דהו"ל מיגו דהעזה צ"ל דשאני הכא דבשבוי' הקילו וזה שכתבו כל הפוסקים בפשיטו' דאע"ג דאיכא עד כשר שנשבי' אפ"ה מהימנא לומר נשביתי וטהורה אני וק"ל:

קונטרס אחרון משנה שתי נשים שנשבו ופרש"י שיש עדים שנשבו משמע דהיכא דליכא אלא ע"א שנשבית עדיין נאמנת לומר נשביתי וטהורה אני משמע לכאורה דהא דקי"ל דלא אמרינן מיגו במקום ע"א לאו משום דהוי מיגו דהעזה דא"כ הכא אמאי מהימנא אלא דטעמא דמיגו במקום ע"א ל"א היינו היכא שהיה צריך לישבע ולשיטת החולקים דבכל ענין לא אמרינן מיגו במקום ע"א צ"ל דשאני הכא דבשבוייה הקילו דבלא"ה ליכא אלא חששא בעלמא שמא נבעלה וכדפרישית:

תוספות בד"ה אין רישא וסיפא וכו' ואין נראה דאי בדליכא עדים היינו מציעתא וכו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דמציעתא איצטריך לאשמעינן דאע"ג שאמרה שחברתה טמאה אפ"ה חברתה טהורה דמרישא דרישא לא שמעינן אלא שנאמנת לומר שחברתה טהורה ולא זו אף זו קתני בסיפא באני וחברתי טהורה ע"ש. ולכאורה היה נראה ליישב דמשמע להו להתוספות דלא שייך למיתני כה"ג לא זו אף זו דאדרבא מציעתא סתרא לרישא דרישא. דמשמע מרישא דרישא דמצד נאמנותה טהורה חברתה. ומציעתא קתני דאפי' אמרה שחברתה טמאה אפ"ה חברתה טהורה. אלא דל' היינו מציעתא לא משמע הכי. ועוד דאכתי איצטריך מציעתא לאשמעינן דנאמנת על עצמה שהיא טמאה אע"ג דליכא עדים. ואע"ג דהא נמי קתני ברישא דרישא אפ"ה לא זו אף זו קתני דאע"ג דבמציעתא איכא למימר תמות נפשי עם פלשתים קעבדה אפ"ה מהימנא. לכך נלע"ד דלעולם סברי התוספות דלא שייך למיתני לא זו אף זו אלא בשני בבות הסמוכות משא"כ הכא מפסקא בבא אחריתי אבל עכשיו דאיירי בדאיכא עדים א"ש ולא שייך להקשות אכתי רישא דרישא ל"ל הא מסיפא דסיפא שמעינן דנאמנת לטהר חברתה דמ"מ אי לא רישא דרישא הוי מוקמינן לכולהו בבי דברייתא דוקא בדליכא עדים ואע"ג דמקשינן בפשיטות אי דליכא עדים אמאי לא מהימנא היינו לקושטא דמילתא דשמעינן ממתניתין דנשביתי וטהורה אני נאמנת וכ"ש דנאמנת לטהר חברתה אבל תנא דברייתא לא סמיך אמתני' דעכשיו נמי דמוקמינן בדאיכא עדים הא שמעינן דכיון שהם מעידות זו את זו נאמנות וא"כ הוי מוקמינן בדליכא עדים מש"ה קתני רישא דרישא וממילא דע"כ בדאיכא עדים נאמנת לטהר חברתה דאי בדליכא עדים היינו מציעתא כנ"ל ודו"ק:

בגמרא רב פפא אמר כולה דאיכא עדים ואיכא ע"א דקא אפיך וכו' ומפשטא דשמעתא משמע דאיירי דלאחר שהעידה אתא ע"א וקא מפיך ומש"ה אמרי' דחברתה משתריא אפומ' דידה כיון שכבר העידה להתיר אלא דלפ"ז קשיא סיפא היכא דאמרה אני וחברתי טמאה ואתא ע"א וקא מפיך ואמר דחברתה טהורה ואמרינן נמי דחברתה משתריא אפומ' דעד ואמאי הא קי"ל דע"א בהכחשה לאו כלום הוא ולא מהני אפילו להתיר כיון שהעד המכחישו אתא מעיקרא. ועיין בזה בר"ן שהאריך ומסיק בשבויה הקילו. אלא דלפ"ז קשה מאי מקשה בסמוך הא תו ל"ל ואמאי לא משני דממשנה יתירא שמעינן דאף על גב דאתיא מעיקרא האשה שאמרה שחברתה טמאה אפ"ה משתריא אפומא דעד שאמר שחברתה טהורה. ויש ליישב דאי לאשמעי' הא מילתא אתא אמאי שני בלישנא למיתני חדא בבא בחד עניינא ואידך בבא בעניינא אחרינא דכולהו הוי מצי לאשמעינן בחד עניינא. אבל למאי דמשני הש"ס א"ש ובזה נתיישב ג"כ הא דלא משני הש"ס דמשנה יתירא אתי לאשמעי' דאפי' עד פסול במקום עד כשר נאמן כאותו גירסא שהביא רש"י באחרונה ולמאי דפרישית אתי שפיר ודוק (אמנם בזה יש ליישב קושית התוס' ד"ה הא תו למה לי ודו"ק):

רש"י בד"ה היינו רישא דרישא דהא ודאי משום דאינה וכו' לא איצטריך למיתני דטובא אשמעינן עכ"ל. נ"ל דאין כוונת רש"י דכיון דאשמעינן בעלמא תו לא איצטריך לאשמעינן בהאי ברייתא דא"כ למאי דמוקמינן ברייתא מעיקרא דלא איירי בע"א קא מפיך. א"כ לא אשמעינן בברייתא מידי דכולה ממתני' שמעינן להו אלא דעיקר כוונת רש"י ליישב לשון המקשה דמקשה היינו רישא דרישא והיינו לענין דחברתה משתריא ולא מקשה היינו מציעתא לענין דאין נאמנת על עצמה לזה כתב רש"י דמשמע ליה יותר דאתא לאשמעינן לענין חברתה כיון דלענין דאינה נאמנת על עצמה לא הוי רבותא כ"כ דטובא אשמעי' כנ"ל ברור ודו"ק:

במשנה וכן ב' אנשים וכו' הרי אלו נאמנין וכתב הרמב"ם ז"ל דהא דע"א נאמן היינו בתרומה דרבנן אבל בדאורייתא צריך ב' עדים ותמה עליו הר"ן בשמעתין דהא קי"ל ע"א נאמן באיסורין. ולענ"ד משום הא לא איריא דהא דע"א נאמן באיסורין היינו דוקא היכא דלא איתחזק איסורא משא"כ באיתחזק בעינן שנים. וקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף והכא נמי רובא דעלמא לאו כהנים נינהו וכל דפריש מרובא פריש כנ"ל טעם הרמב"ם. ושיטת החולקים כמו שנראה גם כן משיטת התוספות בשמעתין דמתניתין בתרומה דאורייתא איירי ואפילו הכי סגי בע"א אפשר משום דהו"ל כמילתא דעבידא לגלויי ואפ"ה הוא בעצמו אינו נאמן כנ"ל וק"ל:

קונטרס אחרון במשנה וכן שני אנשים זה אומר כהן אני כו' ובזמן שהן מעידין זה את זה הרי אלו נאמנין וכתב הרמב"ם ז"ל דדוקא בתרומה דרבנן ע"א נאמן ולא בתרומה דאורייתא ותמה עליו הר"ן ז"ל דהא קי"ל דע"א נאמן באיסורין כתבתי ליישב דרובא דעלמא לאו כהנים נינהו וכל דפריש מרובא פריש ורובא וחזקה רובא עדיף והו"ל כאיתחזק איסורא:

רש"י בד"ה מעלין היכא דליכא גומלין והיינו דאיכא בין ר"א לת"ק דר' יהודה עכ"ל. ואע"ג דלקמן מסקינן דעיקר מילתא דר"א דביש עוררין אין מעלין ע"פ ע"א היינו ע"י צירוף אפ"ה סיפא דמילתא דבאין עוררין מעלין ע"פ ע"א היינו ע"א ממש וה"ק ר"א אימתי דאין מעלין ע"פ ע"א ביש עוררין ואז אפילו בשנים ע"י צירוף עדות נמי לא מהני (ושמעינן לה מדפליג רשב"ג ואמר מעלין) אבל במקום שאין עוררין מעלין ע"פ ע"א לגמרי ומדאסיק ר"א אבל במקום שאין עוררין מעלין משמע לרש"י דהיינו דוקא היכא דליכא גומלין ובהא פליג את"ק וק"ל:

מתני' זה אומר כהן אני עיין בהרא"ש פ"ה דגיטין סי' ח באות י: