במדבר פרק כ״ד

וירא בלעם כי טוב וגו' — אמר איני צריך לבדוק בהקדוש ברוך הוא כי לא יחפוץ לקללם:

ולא הלך כפעם בפעם — כאשר עשה שתי פעמים:

לקראת נחשים — לנחש אולי יקרה ה' לקראתו כרצונו, אמר רוצה ואינו רוצה לקללם, אזכיר עונותיהם, והקללה על הזכרת העברה תחול:

וישת אל המדבר פניו — כתרגומו:

וישא בלעם את עיניו — בקש להכניס בהם עין רעה, והרי יש לך שלש מדותיו עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה האמורים למעלה:

שוכן לשבטיו — ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין, ראה שאין פתחיהם מכונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אהל חברו:

ותהי עליו רוח אלהים — עלה בלבו שלא יקללם:

בנו בער — כמו למעינו מים (תהלים קיד, ח) ומדרש אגדה שניהם היו גדולים מאבותיהם, בלק בנו צפור, אביו בנו הוא במלכות, ובלעם גדול מאביו בנביאות, מנה בן פרס היה:

שתם העין — עינו נקורה ומוצאת לחוץ וחור שלה נראה פתוח, ולשון משנה הוא כדי שישתום ויסתום ויגוב (ע"ז סט) ורבותינו אמרו לפי שאמר ומספר את רבע ישראל, שהקדוש ברוך הוא יושב ומונה רביעיותיהן של ישראל מתי תבא טפה שנלד הצדיק ממנה, אמר בלבו מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים הללו, ועל דבר זה נסמת עינו של בלעם. ויש מפרשים שתום העין פתוח העין, כמו שתרגם אנקלוס, ועל שאמר שתום העין, ולא אמר שתום העינים, למדנו שסומא באחת מעיניו היה:

נפל וגלוי עינים — פשוטו כתרגומו, שאין נראה עליו אלא בלילה כשהוא שוכב ומדרשו כשהיה נגלה עליו לא היה בו כח לעמוד על רגליו ונופל על פניו, לפי שהיה ערל ומאוס להיות נגלה עליו בקומה זקופה לפניו:

מה טבו אהליך — על שראה פתחיהם שאינן מכונין זה מול זה:

משכנתיך — חניותיך, כתרגומו דבר אחר מה טבו אהליך. מה טבו אהל שילה ובית עולמים בישובן שמקריבין בהן קרבנות לכפר עליהם:

משכנתיך — אף כשהן חרבין, לפי שהן משכון עליכם, וחרבנן כפרה על הנפשות, שנאמר כלה ה' את חמתו (איכה ד), ובמה כלה, ויצת אש בציון:

כנחלים נטיו — שנארכו ונמשכו לנטות למרחוק, אמרו רבותינו מברכותיו של אותו רשע אנו למדים מה היה בלבו לקללם כשאמר (פסוק א) וישת אל המדבר פניו, וכשהפך המקום את פיו ברכם מעין אותן קללות שבקש לומר כו', כדאיתא בחלק (סנהדרין קה, א):

כאהלים — כתרגומו, לשון מור ואהלות (תהלים מה, ט):

נטע ה' — בגן עדן לשון אחר כאהלים נטע ה', כשמים המתוחין כאהל:

נטע ה' — לשון נטיעה מצינו באהלים, שנאמר ויטע אהלי אפדנו (דניאל יא, מה):

מדליו — מבארותיו ופירושו כתרגומו:

וזרעו במים רבים — לשון הצלחה הוא זה, כזרע הזרוע על פני המים:

וירם מאגג מלכו — מלך ראשון שלהם יכבוש את אגג מלך עמלק:

ותנשא מלכותו — של יעקב יותר ויותר, שיבא אחריו דוד ושלמה:

אל מוציאו ממצרים — מי גורם להם הגדלה הזאת, אל המוציאם ממצרים, בתוקף ורום שלו יאכל את הגוים שהם צריו:

ועצמותיהם — של צרים:

יגרם — מנחם פתר בו לשון שבירה, וכן (צפניה ג, ג) לא גרמו לבקר, וכן (יחזקאל כג, לד) את חרשיה תגרמי, ואני אומר לשון עצם הוא שמגרר הבשר בשניו מסביב והמוח שבפנים, ומעמיד העצם על ערמימותה:

וחציו ימחץ — אנקלוס תרגם חציו של צרים, חלוקה שלהם כמו (בראשית מט, כג) בעלי חצים, מרי פלוגתא, וכן ימחץ, לשון (שופטים ה, כו) ומחצה וחלפה רקתו, שיחצו את ארצם ויש לפתור לשון חצים ממש, חציו של הקדוש ברוך הוא ימחץ בדמם של צרים, יטבול ויצטבע בדמם, כמו (תהלים סח, כד) למען תמחץ רגלך בדם. ואינו זז מלשון מכה, כמו מחצתי, שהצבוע בדם נראה כאלו מחוץ ונגוע:

כרע שכב כארי — כתרגומו, יתישבו בארצם בכח וגבורה:

ויספק — הכה זו על זו:

לעבר את פי ה' — כאן לא נאמר אלהי, כמו שנאמר בראשונה, לפי שידע שנבאש בהקדוש ברוך הוא ונטרד:

הולך לעמי — מעתה הריני כשאר עמי, שנסתלק הקדוש ברוך הוא מעליו:

לכה איעצך — מה לך לעשות ומה היא העצה, אלהיהם של אלו שונא זמה הוא כו', כדאיתא בחלק (סנהדרין קו.) תדע שבלעם השיא עצה זו להכשילם בזמה, שהרי נאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם (לקמן לא, טז):

אשר יעשה העם הזה לעמך — מקרא קצר הוא זה, איעצך להכשילם, ואומר לך מה שהן עתידין להרע למואב באחרית הימים:

וידע דעת עליון — לכון השעה שכועס בה:

אראנו — רואה אני שבחו של יעקב וגדלתן, אך לא עתה היא, אלא לאחר זמן:

דרך כוכב — כתרגומו, לשון דרך קשתו (איכה ב, ד), שהכוכב עובר כחץ, ובלע"ז דישטנ"ט [מזנק] כלומר יקום מזל:

וקם שבט — מלך רודה ומושל:

ומחץ פאתי מואב — זה דוד, שנאמר בו השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית וגו' (שמואל ב' ח, ב):

וקרקר — לשון קורה כמו אני קרתי (מלכים ב' יט, כד) מקבת בור נקרתם (ישעיה נא, א) יקרוה עורבי נחל (משלי ל, יז) פורי"יר בלע"ז [לנקב]:

כל בני שת — כל האמות, שכלם יצאו מן שת בנו של אדם הראשון:

והיה ירשה שעיר איביו — ישראל:

וירד מיעקב — ועוד יהיה מושל אחר מיעקב:

והאביד שריד מעיר — מעיר החשובה של אדום והיא רומי, ועל מלך המשיח אומר כן, שנאמר בו וירד מים עד ים (תה' עב) ולא יהיה שריד לבית עשו (עוב' א):

וירא את עמלק — נסתכל בפרענותו של עמלק:

ראשית גוים עמלק — הוא קדם את כלם להלחם בישראל, וכך תרגם אנקלוס ואחריתו לאבד בידם, שנאמר תמחה את זכר עמלק (דברים כה, יט):

וירא את הקיני — לפי שהיה קיני תקוע אצל עמלק, כענין שנאמר ויאמר שאול אל הקיני וגו' (שמואל א' טו, ו) הזכירו אחר עמלק, נסתכל בגדלתן של בני יתרו שנאמר בהם תרעתים שמעתים שוכתים (דברי הימים א' ב, נה):

איתן מושבך — תמה אני מהיכן זכית לכך הלא אתה עמי היית בעצת הבה נתחכמה לו (שמות א, י), ועתה נתישבת באיתן ומעוז של ישראל:

כי אם יהיה לבער קין וגו' — אשרך שנתקעת לתוקף זה שאינך נטרד עוד מן העולם, כי אף אם אתה עתיד לגלות עם עשרת השבטים ותהיה לבער ממקום שנתישבת שם, מה בכך:

עד מה אשור תשבך — עד היכן הוא מגלה אותך, שמא ללחלח וחבור, אין זה טרוד מן העולם, אלא טלטול ממקום למקום ותשוב עם שאר הגליות:

וישא משלו וגו' — כיון שהזכיר את שבית אשור אמר אוי מי יחיה משמו אל — מי יכול להחיות את עצמו משמו את אלה שלא ישים עליו הגוזר את אלה, שיעמוד סנחריב ויבלבל את כל האמות, ועוד יבואו:

וצים מיד כתים — ויעברו כתיים שהן רומיים בבירניות גדולות על אשור:

וענו עבר — וענו אותם שבעבר הנהר:

וגם הוא עדי אבד — וכן פרש דניאל עד די קטילת חיותא והובד גשמה (דניאל ז, יא):

וצים — ספינות גדולות, כדכתיב וצי אדיר (ישעיה לג, כא) תרגומו ובורני רבתא:

וירא בלעם יאמר שאחר שראה ע"י שני פעמים הראשונים שטוב בעיני ה' לברך את ישראל, לא רצה לנסות עוד לעשות כמו שהלך כפעם בפעם ר"ל בשני הפעמים, לקראת נחשים, וישת ר"ל שלכן רצה לחפש עליהם איך יוכל להעיר עליהם קטרוג שיקצוף ה' עליהם ויקללם מצד ההשגחה. וישת אל המדבר פניו פנה אל המדבר ששם חונים ב"י אולי ימצא עליהם איזה חטא משם, ובת"א ששם פניו על חטא העגל שעשו במדבר:

וישא בלעם את עיניו ועתה ראה את ישראל שוכן לשבטיו ר"ל שראה את כלם, לא כמו בפעמים הראשונים שראה רק מקצת מהם, אולם כאשר ראה את כלל העם כמו שהם שוכנים ד' דגלים כ"א מג' שבטים שזה דוגמת מחנות המרכבה העליונה ושכינת ה' בתוכם, עי"כ ותהי עליו רוח אלהים כי בפעמים הראשונים הי' רק הערה האלהית שבא אליו מרחוק דרך מקרה כמ"ש ויקר אלהים אל בלעם, אבל עתה נתלבש ברוח אלהים ונבואה גמורה כי נחה עליו הרוח:

וישא משלו ויאמר נאם בלעם ר"ל שהנה נאם נאום ג' פעמים, ובפעם הראשון היה נאם בלעם בנו בעור ר"ל הנאם שנאם לא היה נבואה גמורה כי אז עסק בנחש להמשיך קללה מכחות הסטרא אחרא אשר בעולם התחתון, וחכמה זו קבל מבעור אביו, וממקום זה חל עליו הרוח והנאם פי' מצד שהוא בלעם בנו של בעור בפעם השני היה נאם הגבר שתם העין שאף שנשא עיניו למרום להמשיך עליהם קללה מאת משטרי שמים והמזלות בכ"ז היה עינו סתום שזה הפך מן גלוי עינים, ר"ל שגם בנאם זה עדיין לא חזה מראות אלהים:

נאם אבל הנאם השלישי שינאם עתה הוא מצד הנבואה כי עתה חל עליו רוח אלהים, ועי"ז הוא שומע אמרי אל באזניו הפנימים, ובעין הנבואיי מחזה שדי יחזה והוא נופל בעת החזון כי נתבטלו כל כחות גופו, והוא גלוי עינים לחזות מחזות נבואיות וזה הפך של שתום העין, ור"ל שנאם זה השלישי הוא דבור נבואיי:

מה טבו אהליך יעקב האהל הוא אהל עראי והמשכן הוא הקבוע, ובמדבר שכנו באהלים אבל היו מוכנים אז לכנס אל הארץ ולשכון במשכנות קבועים ובלעם ראה כ"ז, ואמר על האהלים שבמדבר מה טבו אהליך יעקב ועל מה שמוכנים לשכון במשכנות בא"י אמר מה טובו משכנותיך ישראל ושם ישראל גדול משם יעקב, כי כשיכנסו לארץ יהיו במעלה יותר גדולה ויקראו בשם ישראל:

כנחלים נגד אהליך יעקב אמר כנחלים נטיו שהנחלים מימיהם פוסקים כמ"ש אחי בגדו כמו נחל כאפיק נחלים יעברו (איוב ו׳:ט״ו), וכן במדבר היו נדים ממקום למקום, אבל הנהרות הם קבועים ומושכים תמיד, וזה נגד משכנותיך ישראל שהם יהיו קבועים כגנות עלי נהר המושך תמיד, ואמר שנית נגד אהליך יעקב כאהלים נטע ה' הם עשבים מריחים, כי אהלי המדבר היו דומים כצמחי אהלות ועשבי בשמים שהם צצים ונובלים ונוטעים אחרים תחתיהם, כן לא היו נטיעותיהם קבועים ומושרשים, אבל משכנותיך ישראל בא"י דומים כארזים עלי מים שהארזים הם קבועים ועציהם יתקיימו לאלפי שנים, ומשל כנחלים נטיו מציין השפע שמקבלים מאת ה' שנדמה למים, שבא"י לא תפסק בשום עת, ומשל כאהלים וכארזים מציין את העם עצמו וקיומו ועמידתו וגבורתו:

יזל מים מדליו הדולה היא מבארות עמוקים וזה המבדיל מינו ומן שאב ר"ל המים שהם דולים עתה בטורח גדול ממקום עמוק מאד, יזל אח"כ בלא טורח ולא ממקום עמוק רק ממעין המושך כמ"ש ונוזלים מתוך בארך, והמליצה שמי השפע והברכה שהם דולים עתה בטורח גדול ויגיעה רבה יהיה מקור נפתח לבניהם אחריהם לשאב ממנו מים בששון ממעיני הישועה בלא עמל, וזה יהיה ע"י דליו, ע"י שהם פחחו צנור השפע ודלוהו מבארות עמוקים ועי"כ זרעו יהיה במים רבים מי השפע והברכה, וירם עד שיבא עת שימלוך מלך לב"י ותחלה ירום מאגג מלכו הוא מלכות שאול שהי' ענינו להשמיד את עמלק ואח"כ ותנשא מלמתו בימי דוד ושלמה:

אל ואח"כ לא יצטרכו לצאת למלחמה על אויביהם כמו בימי יהושע כי האל שהוציאו ממצרים שהוא לו כתועפת וחזקו של ראם כמ"ש וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח, האל הזה הוא יאכל את גוים שהם צריו של ישראל, ויגרם את עצמותיהם. וחציו ימחץ ר"ל הגוים שהיו חציו של הקב"ה שבהם המית את העמים החוטאים נגדו כענין הוי אשור שבט אפי (ישעיה י) ימחץ ה':

כרע ואז לא ידמה ישראל כארי בעת שיקום לטרף, כמ"ש תחלה כלביא יקום וכארי יתנשא, רק ידמה כארי בעת רבצו במנוחה, כן כרע שכב כארי וכלביא כן יהיה מנוחתו כבוד, ומי יקימנו כי לא יערב שום עם להלחם עמם אחר שה' ישמיד כל אויביו, ואז מברכיך ברוך וגו':

ועתה הנני הולך לעמי ר"ל עד עתה לא יכולתי להועיל לך מאומה כי הוזהרתי ע"ז מאת ה' שלא לעשות טובה או רעה מלבי, רק עתה שאני הולך לעמי נפסק ענין שליחותי שבאתי אליך בצווי ה', ומעתה הנני ברשות עצמי, ועתה לכה איעצך הוא העצה שנתן לו להרע לישראל ע"י בנות מואב, ובאשר עצה זו נתן לו בצנעה אמר לכה איעצך ר"ל לכה אתי אל מקום סתר ושם איעצך, והעצה התגלה אח"כ כמ"ש הן הנה היו בדבר בלעם למסר מעל בה', וגם דע כי אשר יעשה העם הזה לעמך זה לא יהיה עתה רק באחרית הימים ואין לך לדאג על ימים הבאים אם שלום ואמת יהיה בימיך:

וישא משלו עתה בא להודיעהו נבואה עתידה מה יעשה ישראל למואב בעתיד, ויען שגם זה חזה בנבואה גמורה כמו הנאם הקודם, חזר שנית ההקדמה שהקדים בנאם הקודם, והוסיף ויודע דעת עליון שלא אמר בנבואה הקודמת, כי עתה הודיעהו עתידות שיבואו לעתים רחוקות:

אראנו יש הבדל בין אראנו ובין אשורנו שהראיה הוא מקרוב ואשורנו הוא מרחוק, והוא ראה נבואה א' שתהי' בזמן קרוב שהוא בימי דוד, ועז"א אראנו מקרוב, הגם שלא עתה שיהי' אחר ארבע מאות שנה, ועוד חזה נבואה עתידה שתהי' בימי המשיח שהוא באחרית הימים ועז"א אשורנו ששור הוא מרחוק, ומפרש ולא קרוב כי זמן ד' מאות שנה הוא זמן קרוב נגד ריחוק ימות המשיח, ומפרש נגד אראנו ולא עתה דרך כוכב מיעקב הוא המלך דוד שהיה כוכב מאיר ליעקב, ונגד אשורנו ולא קרוב אמר וקם שבט מישראל השבט הוא כוכבא דשביט הנוצץ בכל קצוי ארץ והוא מליצה על מלכות המשיח, וקראו ישראל שהוא שם המעלה והגדולה נגד שמו בימי דוד שקראו בשם יעקב, ומחץ ונגד מ"ש דרך כוכב מיעקב אומר ומחץ פאתי מואב כי דוד המלך מדד את מואב שני חבלים להמית וחבל אחד להחיות, נמצא מחץ שני הפאות והניח החבל האמצעי להחיות, ונגד וקם שבט מישראל אומר וקרקר כל בני שת שמלך המשיח הוא יעקר את מואב לגמרי, וקרקר פי' כמו מקרקר קיר (ישעיהו כ״ב:ה׳), ושת הוא יסוד הבנין כמו כי השתות יהרסון, וגם מלת בני יל"פ משרש בנה כמו ועל בן אמצתה לך, ר"ל שיעקר כל בנינים היסודיים של מואב ולא ישאיר להם שרש וענף:

והיה נגד דרך כוכב מיעקב אמר והיה אדום ירשה כי דוד כבש את אדום והיו לו עבדים, ובכ"ז לא לקח את ארצם שנקרא בשם הר שעיר שארץ קני קנזי וקדמוני לא יקחו ישראל עד ימות המשיח, ונגד וקם שבט מישראל אומר והיה ירשה שעיר אויביו, שבימות המשיח יירשו את הר שעיר ויהיה לישראל ואז ישראל עושה חיל :

וירד מיעקב ובימי דוד שאז קראם בשם יעקב ירדו בבני אדום וימשלו בם ולא יכלו אותם, ובימות המשיח והאביד שריד מעיר לא ישאיר שום שריד ופליט מן אויבי ישראל (ועיר לשון ויהי עריך) ובאשר לא פירש מי הוא העיר והשונא שלא ישאיר לו שריד, שטט החוזה במחשבתו לדעת מי זה הוא ועי"כ:

וירא את עמלק ראה שהעיר והשונא הוא עמלק שהוא מבני עשו שעליו נאמר שימחה זכרו באחרית הימים, וע"כ אמר שיען שעמלק הוא ראשית גוים שבאו להרע לישראל לכן אחריתו עדי אובד:

וירא את הקיני בהיותו משוטט בעניני עמלק ראה שהקיני מבני יתרו התחבר אל עמלק בימי שאול, כמ"ש (ש"א טו) ויאמר שאול אל הקיני לכו סורו רדו מתוך העמלקי, עז"א לו איתן ר"ל [שים] איתן מושבך כי מקומך זה בלתי איתן כי תספה, עם עמלק סור מן עמלק למקום איתן ושים בסלע קנך:

כי אם והגם שלבסוף יהיה קין לבער ע"י גלות אשור זה לא יהיה לעולם כי עד מה אשור תשבך הלא תגאל מידו לא כן אם תתחבר לעמלק. וגם יל"פ כדעת הת"א שתרגם קיני שלמאה וכן על קיני קנזי קדמוני תרגם קיני שלמאה, שאחר שנבא על מואב ואדום שהם קנזי וקדמוני שיהיו לעת"ל ירושה לישראל ראה את הקיני שהוא עמון וא"ל גם איתן מושבך ר"ל עז גבול עמון יהיה ירושה לישראל הגם שתשים בסלע קנך בכ"ז יהיו לבער קין, והגם שתשבך אשור זה לא יארך כמ"ש ואח"כ אשיב שבות בני עמון ואז תהי' ירושה לישראל:

וישא משלו בהיותו משוטט בחזיונו אל מה שיהי' באחרית הימים אחר גלות אשור יעמדו כמה רעות ומלחמות וימותו רבים:

וצים וראה שיצאו אניות מלחמה מיד כתים שהם הרומיים שישלחו לכבוש את הישמעאלים וינצחום בכמה מלחמות עד שיענו את אשור ואת בני עבר הנהר שכולל גם את ישראל שנענה ונלחץ בעת ההיא, וגם הוא כמ"ש (דניאל ז' יא) מן קל מליא רברבתא וגו' קטילת חיותא וגו' ויהיבת ליקדת אשא: