מקרא

במדבר פרק ל״ה

במדבר פרק ל״הפסוק א׳ / ל״ד0%

השוואת נוסחים — מילה מול מילה

גודל האות

100%

גודל מקורי

א׳וַיְדַבֵּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֖ה בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר׃
ב׳צַו֮ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְנָתְנ֣וּ לַלְוִיִּ֗ם מִֽנַּחֲלַ֛ת אֲחֻזָּתָ֖ם עָרִ֣ים לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרָ֗שׁ לֶֽעָרִים֙ סְבִיבֹ֣תֵיהֶ֔ם תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּֽם׃
ג׳וְהָי֧וּ הֶֽעָרִ֛ים לָהֶ֖ם לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶ֗ם יִהְי֤וּ לִבְהֶמְתָּם֙ וְלִרְכֻשָׁ֔ם וּלְכֹ֖ל חַיָּתָֽם׃
ד׳וּמִגְרְשֵׁי֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּ֑ם מִקִּ֤יר הָעִיר֙ וָח֔וּצָה אֶ֥לֶף אַמָּ֖ה סָבִֽיב׃
ה׳וּמַדֹּתֶ֞ם מִח֣וּץ לָעִ֗יר אֶת־פְּאַת־קֵ֣דְמָה אַלְפַּ֪יִם בָּֽאַמָּ֟ה וְאֶת־פְּאַת־נֶ֩גֶב֩ אַלְפַּ֨יִם בָּאַמָּ֜ה וְאֶת־פְּאַת־יָ֣ם׀ אַלְפַּ֣יִם בָּֽאַמָּ֗ה וְאֵ֨ת פְּאַ֥ת צָפ֛וֹן אַלְפַּ֥יִם בָּאַמָּ֖ה וְהָעִ֣יר בַּתָּ֑וֶךְ זֶ֚ה יִהְיֶ֣ה לָהֶ֔ם מִגְרְשֵׁ֖י הֶעָרִֽים׃
ו׳וְאֵ֣ת הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ לַלְוִיִּ֔ם אֵ֚ת שֵׁשׁ־עָרֵ֣י הַמִּקְלָ֔ט אֲשֶׁ֣ר תִּתְּנ֔וּ לָנֻ֥ס שָׁ֖מָּה הָרֹצֵ֑חַ וַעֲלֵיהֶ֣ם תִּתְּנ֔וּ אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁתַּ֖יִם עִֽיר׃
ז׳כׇּל־הֶעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ לַלְוִיִּ֔ם אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה עִ֑יר אֶתְהֶ֖ן וְאֶת־מִגְרְשֵׁיהֶֽן׃
ח׳וְהֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ מֵאֲחֻזַּ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֤ת הָרַב֙ תַּרְבּ֔וּ וּמֵאֵ֥ת הַמְעַ֖ט תַּמְעִ֑יטוּ אִ֗ישׁ כְּפִ֤י נַחֲלָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר יִנְחָ֔לוּ יִתֵּ֥ן מֵעָרָ֖יו לַלְוִיִּֽם׃ {פ}
ט׳וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
י׳דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֥י אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃
י״אוְהִקְרִיתֶ֤ם לָכֶם֙ עָרִ֔ים עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶ֣ינָה לָכֶ֑ם וְנָ֥ס שָׁ֙מָּה֙ רֹצֵ֔חַ מַכֵּה־נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה׃
י״בוְהָי֨וּ לָכֶ֧ם הֶעָרִ֛ים לְמִקְלָ֖ט מִגֹּאֵ֑ל וְלֹ֤א יָמוּת֙ הָרֹצֵ֔חַ עַד־עׇמְד֛וֹ לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לַמִּשְׁפָּֽט׃
י״גוְהֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑נוּ שֵׁשׁ־עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶ֥ינָה לָכֶֽם׃
י״דאֵ֣ת׀ שְׁלֹ֣שׁ הֶעָרִ֗ים תִּתְּנוּ֙ מֵעֵ֣בֶר לַיַּרְדֵּ֔ן וְאֵת֙ שְׁלֹ֣שׁ הֶֽעָרִ֔ים תִּתְּנ֖וּ בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶֽינָה׃
ט״ולִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּ֤ר וְלַתּוֹשָׁב֙ בְּתוֹכָ֔ם תִּהְיֶ֛ינָה שֵׁשׁ־הֶעָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לְמִקְלָ֑ט לָנ֣וּס שָׁ֔מָּה כׇּל־מַכֵּה־נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה׃
ט״זוְאִם־בִּכְלִ֨י בַרְזֶ֧ל׀הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃
י״זוְאִ֡ם בְּאֶ֣בֶן יָד֩ אֲשֶׁר־יָמ֨וּת בָּ֥הּ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃
י״חא֡וֹ בִּכְלִ֣י עֵֽץ־יָד֩ אֲשֶׁר־יָמ֨וּת בּ֥וֹ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃
י״טגֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם ה֥וּא יָמִ֖ית אֶת־הָרֹצֵ֑חַ בְּפִגְעוֹ־ב֖וֹ ה֥וּא יְמִתֶֽנּוּ׃
כ׳וְאִם־בְּשִׂנְאָ֖ה יֶהְדֳּפֶ֑נּוּ אֽוֹ־הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו בִּצְדִיָּ֖ה וַיָּמֹֽת׃
כ״אא֣וֹ בְאֵיבָ֞ה הִכָּ֤הוּ בְיָדוֹ֙ וַיָּמֹ֔ת מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַמַּכֶּ֖ה רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא גֹּאֵ֣ל הַדָּ֗ם יָמִ֛ית אֶת־הָרֹצֵ֖חַ בְּפִגְעוֹ־בֽוֹ׃
כ״בוְאִם־בְּפֶ֥תַע בְּלֹא־אֵיבָ֖ה הֲדָפ֑וֹ אוֹ־הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו כׇּל־כְּלִ֖י בְּלֹ֥א צְדִיָּֽה׃
כ״גא֣וֹ בְכׇל־אֶ֜בֶן אֲשֶׁר־יָמ֥וּת בָּהּ֙ בְּלֹ֣א רְא֔וֹת וַיַּפֵּ֥ל עָלָ֖יו וַיָּמֹ֑ת וְהוּא֙ לֹא־אוֹיֵ֣ב ל֔וֹ וְלֹ֥א מְבַקֵּ֖שׁ רָעָתֽוֹ׃
כ״דוְשָֽׁפְטוּ֙ הָֽעֵדָ֔ה בֵּ֚ין הַמַּכֶּ֔ה וּבֵ֖ין גֹּאֵ֣ל הַדָּ֑ם עַ֥ל הַמִּשְׁפָּטִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃
כ״הוְהִצִּ֨ילוּ הָעֵדָ֜ה אֶת־הָרֹצֵ֗חַ מִיַּד֮ גֹּאֵ֣ל הַדָּם֒ וְהֵשִׁ֤יבוּ אֹתוֹ֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל־עִ֥יר מִקְלָט֖וֹ אֲשֶׁר־נָ֣ס שָׁ֑מָּה וְיָ֣שַׁב בָּ֗הּ עַד־מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל אֲשֶׁר־מָשַׁ֥ח אֹת֖וֹ בְּשֶׁ֥מֶן הַקֹּֽדֶשׁ׃
כ״ווְאִם־יָצֹ֥א יֵצֵ֖א הָרֹצֵ֑חַ אֶת־גְּבוּל֙ עִ֣יר מִקְלָט֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה׃
כ״זוּמָצָ֤א אֹתוֹ֙ גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם מִח֕וּץ לִגְב֖וּל עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ וְרָצַ֞ח גֹּאֵ֤ל הַדָּם֙ אֶת־הָ֣רֹצֵ֔חַ אֵ֥ין ל֖וֹ דָּֽם׃
כ״חכִּ֣י בְעִ֤יר מִקְלָטוֹ֙ יֵשֵׁ֔ב עַד־מ֖וֹת הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֑ל וְאַחֲרֵ֥י מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל יָשׁוּב֙ הָרֹצֵ֔חַ אֶל־אֶ֖רֶץ אֲחֻזָּתֽוֹ׃
כ״טוְהָי֨וּ אֵ֧לֶּה לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת מִשְׁפָּ֖ט לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם׃
ל׳כׇּ֨ל־מַכֵּה־נֶ֔פֶשׁ לְפִ֣י עֵדִ֔ים יִרְצַ֖ח אֶת־הָרֹצֵ֑חַ וְעֵ֣ד אֶחָ֔ד לֹא־יַעֲנֶ֥ה בְנֶ֖פֶשׁ לָמֽוּת׃
ל״אוְלֹֽא־תִקְח֥וּ כֹ֙פֶר֙ לְנֶ֣פֶשׁ רֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר־ה֥וּא רָשָׁ֖ע לָמ֑וּת כִּי־מ֖וֹת יוּמָֽת׃
ל״בוְלֹא־תִקְח֣וּ כֹ֔פֶר לָנ֖וּס אֶל־עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ לָשׁוּב֙ לָשֶׁ֣בֶת בָּאָ֔רֶץ עַד־מ֖וֹת הַכֹּהֵֽן׃
ל״גוְלֹֽא־תַחֲנִ֣יפוּ אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ בָּ֔הּ כִּ֣י הַדָּ֔ם ה֥וּא יַחֲנִ֖יף אֶת־הָאָ֑רֶץ וְלָאָ֣רֶץ לֹֽא־יְכֻפַּ֗ר לַדָּם֙ אֲשֶׁ֣ר שֻׁפַּךְ־בָּ֔הּ כִּי־אִ֖ם בְּדַ֥ם שֹׁפְכֽוֹ׃
ל״דוְלֹ֧א תְטַמֵּ֣א אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ יֹשְׁבִ֣ים בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֣ן בְּתוֹכָ֑הּ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה שֹׁכֵ֕ן בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ {פ}

שיתוף הפרק כולו

שתפו את הפרק במלואו, או העתיקו את כל המלל עם מספרי הפסוקים.

השיתוף כפוף לתנאי השימוש ולמדיניות הפרטיות של האתר.

פירוש רש״י

פסוק ב׳׳
צַו֮ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְנָתְנ֣וּ לַלְוִיִּ֗ם מִֽנַּחֲלַ֛ת אֲחֻזָּתָ֖ם עָרִ֣ים לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרָ֗שׁ לֶֽעָרִים֙ סְבִיבֹ֣תֵיהֶ֔ם תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּֽם׃
ומגרש — רוח מקום חלק חוץ לעיר סביב להיות לנוי לעיר, ואין רשאין לבנות שם בית ולא לנטוע כרם ולא לזרוע זריעה:
פסוק ג׳׳
וְהָי֧וּ הֶֽעָרִ֛ים לָהֶ֖ם לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶ֗ם יִהְי֤וּ לִבְהֶמְתָּם֙ וְלִרְכֻשָׁ֔ם וּלְכֹ֖ל חַיָּתָֽם׃
ולכל חיתם — ולכל צרכיהם:
פסוק ד׳׳
וּמִגְרְשֵׁי֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּ֑ם מִקִּ֤יר הָעִיר֙ וָח֔וּצָה אֶ֥לֶף אַמָּ֖ה סָבִֽיב׃
אלף אמה סביב — ואחריו הוא אומר אלפים באמה, הא כיצד אלפים, הוא נותן להם סביב, ומהם אלף הפנימיים למגרש והחיצונים לשדות וכרמים:
פסוק י״א׳
וְהִקְרִיתֶ֤ם לָכֶם֙ עָרִ֔ים עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶ֣ינָה לָכֶ֑ם וְנָ֥ס שָׁ֙מָּה֙ רֹצֵ֔חַ מַכֵּה־נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה׃
והקריתם — אין הקריה אלא לשון הזמנה וכן הוא אומר (בראשית כז, כ) כי הקרה ה' אלהיך לפני:
פסוק י״ב׳
וְהָי֨וּ לָכֶ֧ם הֶעָרִ֛ים לְמִקְלָ֖ט מִגֹּאֵ֑ל וְלֹ֤א יָמוּת֙ הָרֹצֵ֔חַ עַד־עׇמְד֛וֹ לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לַמִּשְׁפָּֽט׃
מגאל — מפני גואל הדם שהוא קרוב לנרצח:
פסוק י״ג׳
וְהֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑נוּ שֵׁשׁ־עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶ֥ינָה לָכֶֽם׃
שש ערי מקלט — מגיד שאף על פי שהבדיל משה בחייו שלש ערים בעבר הירדן, לא היו קולטות עד שנבחרו שלש שנתן יהושע בארץ כנען:
פסוק י״ד׳
אֵ֣ת׀ שְׁלֹ֣שׁ הֶעָרִ֗ים תִּתְּנוּ֙ מֵעֵ֣בֶר לַיַּרְדֵּ֔ן וְאֵת֙ שְׁלֹ֣שׁ הֶֽעָרִ֔ים תִּתְּנ֖וּ בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט…
את שלש הערים וגו' — אף על פי שבארץ כנען תשעה שבטים וכאן אינן אלא שנים וחצי, השוה מנין ערי מקלט שלהם משום דבגלעד נפישי רוצחים, דכתיב (הושע ו, ח) גלעד קרית פועלי און עקבה מדם:
פסוק ט״ז׳
וְאִם־בִּכְלִ֨י בַרְזֶ֧ל׀הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃
ואם בכלי ברזל הכהו — אין זה מדבר בהורג בשוגג הסמוך לו, אלא בהורג במזיד ובא ללמד, שההורג בכל דבר צריך שיהא בו שעור כדי להמית, שנאמר בכלם אשר ימות בו, דמתרגמינן דהיא כמסת דימות ביה, חוץ מן הברזל, שגלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שהברזל ממית בכל שהוא אפלו מחט, לפיכך לא נתנה בו תורה שעור לכתוב בו אשר ימות בו. ואם תאמר בהורג בשוגג הכתוב מדבר, הרי הוא אומר למטה או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות וגו', למד על האמורים למעלה שבהורג במזיד הכתוב מדבר:
פסוק י״ז׳
וְאִ֡ם בְּאֶ֣בֶן יָד֩ אֲשֶׁר־יָמ֨וּת בָּ֥הּ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃
באבן יד — שיש בה מלא יד:
אשר ימות בה — שיש בה שעור להמית, כתרגומו לפי שנאמר (שמות כא, יח) והכה איש את רעהו באבן, ולא נתן בה שעור, יכול כל שהוא, לכך נאמר אשר ימות בה:
פסוק י״ח׳
א֡וֹ בִּכְלִ֣י עֵֽץ־יָד֩ אֲשֶׁר־יָמ֨וּת בּ֥וֹ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃
או בכלי עץ יד — לפי שנאמר וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט (שמות כא), יכול כל שהוא, לכך נאמר בעץ אשר ימות בו, שיהא בו כדי להמית:
פסוק י״ט׳
גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם ה֥וּא יָמִ֖ית אֶת־הָרֹצֵ֑חַ בְּפִגְעוֹ־ב֖וֹ ה֥וּא יְמִתֶֽנּוּ׃
בפגעו בו — אפלו בתוך ערי מקלט:
פסוק כ׳׳
וְאִם־בְּשִׂנְאָ֖ה יֶהְדֳּפֶ֑נּוּ אֽוֹ־הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו בִּצְדִיָּ֖ה וַיָּמֹֽת׃
בצדיה — כתרגומו, בכמנא במארב:
פסוק כ״ב׳
וְאִם־בְּפֶ֥תַע בְּלֹא־אֵיבָ֖ה הֲדָפ֑וֹ אוֹ־הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו כׇּל־כְּלִ֖י בְּלֹ֥א צְדִיָּֽה׃
בפתע — באונס ותרגומו בתכיף, שהיה סמוך לו, ולא היה לו שהות להזהר עליו:
פסוק כ״ג׳
א֣וֹ בְכׇל־אֶ֜בֶן אֲשֶׁר־יָמ֥וּת בָּהּ֙ בְּלֹ֣א רְא֔וֹת וַיַּפֵּ֥ל עָלָ֖יו וַיָּמֹ֑ת וְהוּא֙ לֹא־אוֹיֵ֣ב ל֔וֹ וְלֹ֥א מְבַקֵּ֖שׁ…
או בכל אבן אשר ימות בה — הכהו:
בלא ראות — שלא ראהו:
ויפל עליו — מכאן אמרו ההורג דרך ירידה גולה, דרך עליה אינו גולה:
פסוק כ״ה׳
וְהִצִּ֨ילוּ הָעֵדָ֜ה אֶת־הָרֹצֵ֗חַ מִיַּד֮ גֹּאֵ֣ל הַדָּם֒ וְהֵשִׁ֤יבוּ אֹתוֹ֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל־עִ֥יר מִקְלָט֖וֹ אֲשֶׁר־נָ֣ס שָׁ֑מָּה וְיָ֣שַׁב…
עד מות הכהן הגדול — שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם, והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול. דבר אחר לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו:
אשר משח אתו בשמן הקדש — לפי פשוטו מן המקראות הקצרים הוא, שלא פרש מי משחו, אלא כמו אשר משחו המושח אותו בשמן הקדש ורבותינו דרשוהו במסכת מכות (יא, ב) לראיית דבר, ללמד שאם עד שלא נגמר דינו מת כהן גדול ומנו אחר תחתיו ולאחר מכאן נגמר דינו, חוזר במיתתו של שני, שנאמר אשר משח אתו, וכי הוא משחו לכהן או הכהן משח אותו, אלא להביא את הנמשח בימיו שמחזירו במיתתו:
פסוק כ״ז׳
וּמָצָ֤א אֹתוֹ֙ גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם מִח֕וּץ לִגְב֖וּל עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ וְרָצַ֞ח גֹּאֵ֤ל הַדָּם֙ אֶת־הָ֣רֹצֵ֔חַ אֵ֥ין ל֖וֹ…
אין לו דם — הרי הוא כהורג את המת שאין לו דם:
פסוק כ״ט׳
וְהָי֨וּ אֵ֧לֶּה לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת מִשְׁפָּ֖ט לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם׃
בכל מושבתיכם — למד שתהא סנהדרין קטנה נוהגת בחוצה לארץ כל זמן שנוהגת בארץ ישראל:
פסוק ל׳׳
כׇּ֨ל־מַכֵּה־נֶ֔פֶשׁ לְפִ֣י עֵדִ֔ים יִרְצַ֖ח אֶת־הָרֹצֵ֑חַ וְעֵ֣ד אֶחָ֔ד לֹא־יַעֲנֶ֥ה בְנֶ֖פֶשׁ לָמֽוּת׃
כל מכה נפש וגו' — הבא להרגו על שהכה את הנפש:
לפי עדים ירצח — שיעידו שבמזיד ובהתראה הרגו:
פסוק ל״א׳
וְלֹֽא־תִקְח֥וּ כֹ֙פֶר֙ לְנֶ֣פֶשׁ רֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר־ה֥וּא רָשָׁ֖ע לָמ֑וּת כִּי־מ֖וֹת יוּמָֽת׃
ולא תקחו כפר — לא יפטר בממון:
פסוק ל״ב׳
וְלֹא־תִקְח֣וּ כֹ֔פֶר לָנ֖וּס אֶל־עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ לָשׁוּב֙ לָשֶׁ֣בֶת בָּאָ֔רֶץ עַד־מ֖וֹת הַכֹּהֵֽן׃
ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו — למי שנס אל עיר מקלטו שהרג בשוגג אינו נפטר מגלות בממון לתן כפר לשוב לשבת בארץ בטרם ימות הכהן:
לנוס — כמו לנס, כמו (מיכה ב, ח) שובי מלחמה, ששבו מן המלחמה, וכן (צפניה ג, יח) נוגי ממועד, וכן (יהושע ה, ה) כי מלים היו, כאשר תאמר שוב על מי ששב כבר, ומול על מי שמל כבר, כן תאמר לנוס על מי שנס כבר, וקורהו נוס כלומר מברח ואם תאמר לנוס לברוח, ותפרשהו לא תקחו כפר למי שיש לו לברוח לפטרו מן הגלות, לא ידעתי היאך יאמר לשוב לשבת בארץ, הרי עדין לא נס ומהיכן ישוב:
פסוק ל״ג׳
וְלֹֽא־תַחֲנִ֣יפוּ אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ בָּ֔הּ כִּ֣י הַדָּ֔ם ה֥וּא יַחֲנִ֖יף אֶת־הָאָ֑רֶץ וְלָאָ֣רֶץ לֹֽא־יְכֻפַּ֗ר לַדָּם֙ אֲשֶׁ֣ר…
ולא תחניפו — ולא תרשיעו, כתרגומו ולא תחיבון:
פסוק ל״ד׳
וְלֹ֧א תְטַמֵּ֣א אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ יֹשְׁבִ֣ים בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֣ן בְּתוֹכָ֑הּ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה…
אשר אני שכן בתוכה — שלא תשכינו אותי בטמאתה:
כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל — אף בזמן שהם טמאים שכינה ביניהם:

מהדורה: On Your Way. רישוי: Public Domain. Sefaria.

פירוש מלבי״ם

פסוק ה׳׳
וּמַדֹּתֶ֞ם מִח֣וּץ לָעִ֗יר אֶת־פְּאַת־קֵ֣דְמָה אַלְפַּ֪יִם בָּֽאַמָּ֟ה וְאֶת־פְּאַת־נֶ֩גֶב֩ אַלְפַּ֨יִם בָּאַמָּ֜ה וְאֶת־פְּאַת־יָ֣ם׀ אַלְפַּ֣יִם בָּֽאַמָּ֗ה וְאֵ֨ת פְּאַ֥ת…
ומדותם כבר פי' חז"ל שהיו שני מגרשים, שמגרש בכלל נקרא מקום הפנוי סביב העיר, והיה מגרש של אלף אמה סביב העיר לבהמתם ולרכושם ולכל חיתם היינו כל צרכיהם לצורך חיותם כמו לכביסה וכדומה כמ"ש בנדרים (דף פא) ולא לבית הקברות כמ"ש במכות (דף יב), ומגרש השני היה סביב המגרש הראשון, שעז"א ומדותם וגו' אלפים באמה ולפרש"י סך הכל אלפים, ולפי' הרמב"ם (פי"ג מה' שמטה ויובל) המגרש השני היה אלפים חוץ ממגרש הראשון, וממ"ש בפ' בהר ושדה מגרש עריהם לא ימכר מבואר שהמגרש הראשון נקרא ביחוד בשם שדה שהיה מיוחד לשדות וכרמים כמ"ש בסוטה (דף כח), וממ"ש שלא ימכר היינו שלא ישונה כמ"ש בפ' בהר (סי' פט) מבואר שבין השדה בין המגרש בין העיר לא ישונה כמ"ש בערכין (דף לג ע"ב) אין עושין שדה מגרש מגרש שדה עיר מגרש וכו', ואמרו שם בב"ב (דף כד ע"ב) דהנ"מ בזרעים אבל באילנות עבדינן מגרש שדה. והוא עפמ"ש בהתו"ה קדושים (הי' י"ג) ששם שדה בדיוק בא רק על שדה זרע רק בצד ההרחבה יכלול לפעמים גם מקום אילנות, וע"כ במ"ש ושדה מגרש לא ימכר אמרינן שבא בדיוק ואינו כולל אילנות:
פסוק ו׳׳
וְאֵ֣ת הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ לַלְוִיִּ֔ם אֵ֚ת שֵׁשׁ־עָרֵ֣י הַמִּקְלָ֔ט אֲשֶׁ֣ר תִּתְּנ֔וּ לָנֻ֥ס שָׁ֖מָּה הָרֹצֵ֑חַ וַעֲלֵיהֶ֣ם…
ואת הערים אשר תחנו באר עוד שגם שש ערי מקלט היו ערי הלוים והם היו עיקר ועליהם הוסיפו ארבעים ושתים עיר שהיו קולטות ג"כ כמו ערי המקלט:
פסוק ח׳׳
וְהֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ מֵאֲחֻזַּ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֤ת הָרַב֙ תַּרְבּ֔וּ וּמֵאֵ֥ת הַמְעַ֖ט תַּמְעִ֑יטוּ אִ֗ישׁ כְּפִ֤י נַחֲלָתוֹ֙…
מאת הרב תרבו זה התבאר בפרטות בפי' יהושע (סי' כ"א):
פסוק י׳׳
דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֥י אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃
דבר אל בני ישראל וגו' והלא ציה על זה בפ' שופטים, ולמה צוהו ביחוד פה, וא"ל שצוהו פה מפני שחלה עליהם המצוה תכף כשעברו את הירדן שהלא שם ממאר כי יכרית ה' את הגוים וירשתם וישבת בעריהם, הרי שלא נתחייבו עד אחר ירושה וישיבה, רק הטעם הוא כמו שכתבנו למעלה בשם הרי"א שמשה היה חפץ מאד לקיים מצוה זו וכמו שהקדים א"ע להפריש שלש ערים בעבר הירדן הגם שלא קלטו עד שהופרשו השלשה השנ ים שבא"י ומלא הקב"ה רצונו במה שהוא צוה זאת ביחוד ליהושע והיה כאלו הפרישן בעצמו, וז"ש אין לי אלא שהפריש בעבר הירדן מנין שצוה וכו' ר"ל והיה זה ג"כ כאלו הפריש בעצמו:
כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען משמע שהירדן בעצמו שייך לגבול המזרחי, ורשב"י דייק ממ"ש ירדן ירחו משמע שהירדן שייך לירחו ועי' בגיטין (דף ח') אמר רנב"י בנהרות דא"י כ"ע לא פליגי דכא"י דמי, וצ"ע:
פסוק י״א׳
וְהִקְרִיתֶ֤ם לָכֶם֙ עָרִ֔ים עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶ֣ינָה לָכֶ֑ם וְנָ֥ס שָׁ֙מָּה֙ רֹצֵ֔חַ מַכֵּה־נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה׃
והקריתם לכם ערים הראב"ע מפרש שהוא פעל משם קריה ומשמע שצריך שיהיו ערים בצורות שזה המבדיל בין עיר ובין קריה אך לפ"ז לא יצדק הלשון מ"ש ערי מקלט, שכלל הוא ששם הנאמר בסמיכות לציין מהות השם יציינהו במה שהוא עיקר ענינו, וערים שי"ל חומה יכונו תמיד בשם ערי מבצר ערים בצורות, כי זה עיקר תוכן בנינם שנעשו להשגב בו מפני אויב, והגם שהם קולטות ג"כ לא יקראו בשם ערי מקלט רק בשם ערי מבצר, ומזה מבואר שמ"ש והקריתם לכם ערים אין הפי' שימצא שם קירוי וחומה בפועל, רק שיהיו מזומנים לכך דהיינו שלא יהיו ערים קטנות וכפרים שאין ראוים לקירוי וחומה, רק והקריתם לכם ערים שיהיו ערים המזומנים לקירוי וחומה, ועז"א אין הקריה אלא הזמנה, ר"ל שיהיו מזומנים להיות קריה בצורה אם ירצו, ובכ"ז צריך שלא יבט חומותיהם רק יהיו מזומנים לבנין חומה, וכמ"ש במכות (דף יו"ד):
ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה הנה מ"ש מכה נפש בשגגה מוציא המזיד, אף במקום שאין ב"ד ממיתין אותו כגון שלא היו שם עדים והתראה אינו גולה, אמנם מ"ש רוצח הוא מיותר, ופי' שממעט מכה אביו ואמו, ומפרש במכות (דף ח' ע"ב) שלר"ש דס"ל חנק חמור מסייף ממעט הורג אביו ואמו, ר"ל רק רוצח מכה נפש היינו מי שדינו כרוצח בסייף לא מי שדינו בחנק, ולרבנן דסייף חמור והורג אביו ואמו דינו בסייף וגולה, ממעט בעשה חבורה באביו ואמו ר"ל רק מכה נפש שהוא רוצח, לא מכה שאינו רוצח:
פסוק י״ב׳
וְהָי֨וּ לָכֶ֧ם הֶעָרִ֛ים לְמִקְלָ֖ט מִגֹּאֵ֑ל וְלֹ֤א יָמוּת֙ הָרֹצֵ֔חַ עַד־עׇמְד֛וֹ לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לַמִּשְׁפָּֽט׃
ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט ר"ל אף ביד גואל הדם שיכול להרגו גם בשוגג כשמצאו חוץ לעיר מקלטו וכן בשוגג קרוב לזדון (כמ"ש הרמב"ם פ"ו מה' רוצח ה"ד), אינו יכול להרגו קודם שעמד לפני הב"ד:
פסוק י״ג׳
וְהֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑נוּ שֵׁשׁ־עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶ֥ינָה לָכֶֽם׃
והערים אשר תתנו שש ערי מקלט ולבל נטעה שיפרישו בעבר הירדן שש ערים, מפרש ששלשה יהיו בעבר הירדן ושלש בארץ כנען, והטעם שלקחו משני שבטים ומחצה שבעבר הירדן בשוה עם ט' שבטים משום שרוב שופכי דמים בארץ גלעד, והרבה שופכי דמים בלא עדים והתראה שנתחייבו מיתה וה' מזמין שם שיהרגו בשוגג ע"י איש שנתחייב גלות כמ"ש על והאלהים אנה לידו, כי יש שנתתייבו גלות מחמת עבירות אחרות שמ"ש על והאלהים אנה לידו שאחד הרג שוגג ואחד מזיד זה לדוגמא כי יש מחויבי גלות לשמים על כמה אופנים, וכ"ז מובא במכות (דף ט' יו"ד):
ערי מקלט תהיינה לכם וכו' ערי מקלט תהיינה מפני שממ"ש תהיינה לכם י"ל רק לאלה שבא"י שמהם מדבר כמ"ש כי אתם עוברים את הירדן, לכן אמר שנית תהיינה בסתם אף לישראל שבח"ל:
פסוק ט״ו׳
לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּ֤ר וְלַתּוֹשָׁב֙ בְּתוֹכָ֔ם תִּהְיֶ֛ינָה שֵׁשׁ־הֶעָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לְמִקְלָ֑ט לָנ֣וּס שָׁ֔מָּה כׇּל־מַכֵּה־נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה׃
לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם ר"ל לישראל שהרג ישראל ולגר תושב שהרג גר תושב, ועי' במכות (דף ח' ע"ב) וברמב"ם (פ"ה מה' רוצח הלכה ג' ד'):
תהיינה שש הערים האלה למקלט כבר אמר ערי מקלט תהיינה, רק שמלמד שאין אחת מהם קולטת עד שהופרשו כולן וכמ"ש במשנה דמכות (דף ע"ב):
פסוק ט״ז׳
וְאִם־בִּכְלִ֨י בַרְזֶ֧ל׀הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃
ואם בכלי ברזל הכהו זה לא קשה שא"צ לכתוב כלי ברזל שהוא כ"ש מאבן ועץ דאין עונשין מן הדין, אבל מדוע בכלי אבן ובכלי עץ אמר באבן יד אשר ימות בה, ולא הזכיר כן גבי ברזל, אמרו חז"ל (מובא בסנהדרין דף עו) מפני שהברזל ממית בכ"ש כגון מחט הנוקב, ומ"ש רוצח הוא מות יומת הרוצח מרבה אם השליך עליו גולמים וחתיכות של ברזל, בל תדייק דוקא כלי ברזל לא גולמים, ודוקא הכהו לא השליך, דהא גם באופן זה הלא רוצח הוא ויומת:
פסוק י״ז׳
וְאִ֡ם בְּאֶ֣בֶן יָד֩ אֲשֶׁר־יָמ֨וּת בָּ֥הּ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃
ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו כבר אמר בפ' משפטים וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרף, ולמד פה שמ"ש באבן הוא דוקא אם יש בו כדי להמית, וכן התבאר ממ"ש (דברים י״ט:י״א) וקם עליו והכהו נפש היינו שהכהו במקום שיש בו כדי להמית ועז"א שם או באגרוף כמ"ש במכלתא משפטים (סי' ע"א), וכבר באר הרמב"ם (פ"ג מה' רוצח), שאומדין דבר שהכהו בו ומקום ההכאה וכח ההכאה ומשערין המכה עצמה וכח ההורג וכח הנהרג, ועז"א ואם באבן יד שמשערין כח היד, ולמען נדע שגם אם גלגל עליו אבנים חייב אמר רוצח הוא וכו' כנ"ל בסי' הקודם:
פסוק י״ח׳
א֡וֹ בִּכְלִ֣י עֵֽץ־יָד֩ אֲשֶׁר־יָמ֨וּת בּ֥וֹ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃
או בכלי עץ כבר באר במכלתא משפטים (סי' פ') שאמר זה לבל נטעה ממש"ש וכי יכה איש את עבדו בשבט שבעץ חייב אף בשבט שאין בו כדי להמית לכן אמר שגם בכלי עץ צריך דוקא אשר ימות בה, וכן צריך במקום שיש בו כדי להמית, ולבל נאמר דוקא כלי עץ לא קורות שאינם כלים, ודוקא הכהו לא אם השליך עליו, לכן אמר רוצח הוא שבכל אופן שהוא רוצח מות יומת:
פסוק י״ט׳
גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם ה֥וּא יָמִ֖ית אֶת־הָרֹצֵ֑חַ בְּפִגְעוֹ־ב֖וֹ ה֥וּא יְמִתֶֽנּוּ׃
גואל הדם הוא ימית את הרוצח למה חזר עוד הפעם שם הרוצח שכבר אמר כ"פ, הי"ל גואל הדם הוא ימיתנו ופי' חז"ל שבא לומר שבכל אופן שרצח אותו ויש בו כדי להמיתו, כי העץ והאבן והברזל כל אחד י"ל ענין מיוחד הברזל בחדודו והאבן בכבדו והעץ בגודל כמותו, ויצויר שהכהו בגוש של מלח או בפלח של דבלה או הפיל עליו סל מלא עפר או צרורות כמ"ש בספרי זוטא:
פסוק כ׳׳
וְאִם־בְּשִׂנְאָ֖ה יֶהְדֳּפֶ֑נּוּ אֽוֹ־הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו בִּצְדִיָּ֖ה וַיָּמֹֽת׃
ואם בשנאה יהדפנו מוסיף שגם אם מת ע"י שדחפו ממקומו, ויש הבדל בין הדף ובין דחה שהדוחה יהיה לפעמים ע"י דבורו כמו בחלק שפתיה תדיחנו (משלי ז׳:כ״א), ופה חלק יעשה מדחה (שם כו), אבל הדף הוא בגופו, ומציין שדחפו ממקומו שלא ישוב עוד אל מקום זה, ר"ל שדחפו מן הגג או דחפו לתוך האש או המים עד שלא יוכל לצאת משם, אבל אם יוכל לצאת משם זה נקרא דוחה לא הודף כמו דחה דחיתני לנפול וה' עזרני, ובזה האופן מדבר בספרי וכן פי' בסנהדרין (דף עז) וברמב"ם (פ"ג מה' רוצח הל' ט' י' י"א):
או השליך עליו בצדיה מענין מארב כתרגומו, ומ"ש או באיבה הכהו בידו לראות בכל אופן שיכהו בידו, כגון אם חנקו או בעטו, וזה גלוי יותר מן הדוחפו מן הגג ששם אמר בשנאה ופה אמר באיבה, שהאיבה גלויה יותר מן השנאה:
פסוק כ״א׳
א֣וֹ בְאֵיבָ֞ה הִכָּ֤הוּ בְיָדוֹ֙ וַיָּמֹ֔ת מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַמַּכֶּ֖ה רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא גֹּאֵ֣ל הַדָּ֗ם יָמִ֛ית אֶת־הָרֹצֵ֖חַ בְּפִגְעוֹ־בֽוֹ׃
גואל הדם ימית את הרוצח בפגעו בו כבר אמר זה בפסוק י"ט, ומבואר אצלי באילת השחר (פרק טו) שדבר הבא כפול בא להוסיף על הראשון שתחלה כוון בשם גואל הדם על הקרוב שהוא הגואל בעצם ועז"א אמר שם הוא ימיתנו, הוא ולא זולתו, כי בו עיקר המצוה, ושם גואל הדם דפה בא בהרחבה שכל מי שנוקם בו הוא גואל הדם, שכל מי שב"ד ממנים אותו לפגוע בו הוא גואל הדם וכמ"ש בסנהדרין (דף נה ע"ב):
פסוק כ״ב׳
וְאִם־בְּפֶ֥תַע בְּלֹא־אֵיבָ֖ה הֲדָפ֑וֹ אוֹ־הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו כׇּל־כְּלִ֖י בְּלֹ֥א צְדִיָּֽה׃
ואם בפתע בלא איבה הדפו לאפוקי אם יש לו איבה עליו, וכמ"ש במכות (דף ט' ע"ב), (כן גריס בכת"י מובא בז"א להוציא את השונא), ובלא צדיה פי' בלא מארב וכונה, ובמ"ש בלא ראות ס"ל לת"ק שהוא ר' מאיר שכבר נכלל במ"ש בבלי דעת, וע"כ שמלמד אף שאינו יכול לראות ולדעת כלל כגון סומא או בלילה, ור"י ס"ל שהם ענינים מפורדים בלי דעת הוא שלילת הכוונה, ובלי ראות הוא שלילת הראיה, וא"כ מדבר במי שיכול לראות ולא ראה, לא בסומא שא"י לראות, ועז"א איסי שחומרו קולו וקולו חומרו, ובמ"ש תבין דברי הגמ' במכות (שם):
פסוק כ״ג׳
א֣וֹ בְכׇל־אֶ֜בֶן אֲשֶׁר־יָמ֥וּת בָּהּ֙ בְּלֹ֣א רְא֔וֹת וַיַּפֵּ֥ל עָלָ֖יו וַיָּמֹ֑ת וְהוּא֙ לֹא־אוֹיֵ֣ב ל֔וֹ וְלֹ֥א מְבַקֵּ֖שׁ…
והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו חזר זאת שנית [שכבר אמר ואם בפתע בלא איבה דהיינו לא אויב לו, ואמר בלא צדיה דהיינו לא מבקש רעתו] לדייק היטב שכל שהוא אויב לו הוא חשוד שהיה מזיד, וללמד שהאויב חשוד להרע לאויבו עד נפש, ומזה נלמד שהאויב פסול לדון אחר שלמדה תורה כי לבבו יחרוש און להפילו בפח יקוש, וזכר לדבר שסמך זה אל ושפטו העדה, שכן גם השופטים לא יהיו אויבים להנדון ולא זל"ז שאל"כ אין דעתם נכונה וכ"ש שהעדים לא יהיו אויבים, וממ"ש שישפטו בין המכה ובין גואל הדם מבואר שהגואל הדם הוא בעל דינו של המכה ומוכן לעשות נגדו שלא כמשפט וצריך שהסנהדרין יעשו משפטם, מזה מבואר שהקרוב הוא נוגע וחשוד ג"כ לעשות עול וצריכים השופטים להשגיח ע"ז, ומזה ידעינן שה"ה שהשופטים לא יהיו קרובים וכ"ש העדים, כי הקרובים הם כהבעל דבר עצמו, ובפרט שאמר ושפטו והצילו והקרובים אינם שופטים לחייב והשונאים אינם מצילים. וזה שסמך מ"ש והוא לא אויב לו אל מ"ש ושפטו העדה ועי' בסנהדרין (דף כ"ט), וממ"ש בסוף פ' אמור משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה. למד שם שמשפט אחד לדיני ממונות ודיני נפשות, ושהגר שוה במשפטיו לאזרח (וכמש"ש סימן רנ"א):
פסוק כ״ד׳
וְשָֽׁפְטוּ֙ הָֽעֵדָ֔ה בֵּ֚ין הַמַּכֶּ֔ה וּבֵ֖ין גֹּאֵ֣ל הַדָּ֑ם עַ֥ל הַמִּשְׁפָּטִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃
ושפטו העדה בין המכה וגו' והצילו העדה כבר בארתי באילת השחר (כלל קל"ח) שאין דרך הלשון לכפול שם הנושא, וא' מדרכי דרושיהם הוא שבמקום שהזכיר את השם שנית מורה שהוא אם אחר זולת השם הראשון, וע"כ למדו שצריך שימצא בסנהדרין עדה שופטת (ר"ל מחייבת) ועדה אחרת מצלת, ומזה למדו שסנהדרי קטנה כ"ג, כי ממ"ש לא תהיה אחרי רבים לרעות למדו (במכלתא משפטים סי' קצ"ח ובריש סנהדרין) שההטיה לרעה צריך שיהיו שנים יותר על המזכים בענין שיצא החיוב על ידי שניה כמו שבעדים יוצא החיוב על ידי שנים, ולכן צריך עשרים ושלש כי אין ב"ד שקול וכמ"ש בסנהדרין (דף ב') ופרטי הלמוד הזה בארתי בפי' המכלתא שם עיי"ש, ודורשי רשומות חושבים גם מ"ש והשיבו אותו העדה:
פסוק כ״ה׳
וְהִצִּ֨ילוּ הָעֵדָ֜ה אֶת־הָרֹצֵ֗חַ מִיַּד֮ גֹּאֵ֣ל הַדָּם֒ וְהֵשִׁ֤יבוּ אֹתוֹ֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל־עִ֥יר מִקְלָט֖וֹ אֲשֶׁר־נָ֣ס שָׁ֑מָּה וְיָ֣שַׁב…
והשיבו אותו העדה מבואר שכבר היה בעיר מקלט ומשם לקחוהו לשפטו, כי כל רוצח צריך לברוח לערי המקלט ואח"כ נידון בב"ד, ויש לפרש שרמז ג' חלוקות הנז' בספרי במ"ש ושפטו העדה למי שנתחייב מיתה, והצילו העדה למי שלא נתחייב, והשיבו אותו העדה למי שנתחייב גלות, וברייתא זו מובא במכות (דף יו"ד ע"ב):
עד מות הכהן הגדול שהוא בא להשרות שמנה בישראל ולהאריך ימיהם והרוצח בא לסלק את השכינה ולקצר ימי החיים אינו כדאי שיהא לפני כ"ג, רש"י בפירושו:
פסוק כ״ו׳
וְאִם־יָצֹ֥א יֵצֵ֖א הָרֹצֵ֑חַ אֶת־גְּבוּל֙ עִ֣יר מִקְלָט֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה׃
ואם יצא יצא הרוצח את גבול יש הבדל בין יצא מן ובין יצא את כשאומר יצא את העיר היינו קרוב לעיר, כמו הם יצאו את העיר לא הרחיקו (בראשית מ״ד:ד׳) כצאתי את העיר אפרוש את כפי (שמות ט׳:כ״ט) וכן יצא את גבול, הוא אפי' פסיעה אחת וכ"ש במדת הטובה שמרובה:
פסוק כ״ז׳
וּמָצָ֤א אֹתוֹ֙ גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם מִח֕וּץ לִגְב֖וּל עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ וְרָצַ֞ח גֹּאֵ֤ל הַדָּם֙ אֶת־הָ֣רֹצֵ֔חַ אֵ֥ין ל֖וֹ…
ורצח גואל הדם למה חזר שנית שם גואל הדם וכבר בארנו (סי' י"ח) שכ"מ שכפל השם שנית מורה שהוא שם אחר זולת השם הראשון, כי שם גואל הדם בדיוק בא על הקרוב והוא עושה מצוה ולא שייך בו לשון רציחה, ושם גואל הדם הנשנה בא בהרחבה שמי שהורג אותו הוא רוצה לגאול דמו של הנרצח, ונקרא מצד זה בשם גואל הדם (כנ"ל סי' ט"ו) רק הוא אינו עושה מצוה והוא רשות [ואתיא כריה"ג מכות דף י"א ע"ב] לכן אמר ורצח:
פסוק כ״ח׳
כִּ֣י בְעִ֤יר מִקְלָטוֹ֙ יֵשֵׁ֔ב עַד־מ֖וֹת הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֑ל וְאַחֲרֵ֥י מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל יָשׁוּב֙ הָרֹצֵ֔חַ אֶל־אֶ֖רֶץ…
כי בעיר מקלטו ישב — כבר אמר זה רק שמלמד שבכל אופן ישב שם אף שהרג נפש בשגגה גם שם אינו יוצא רק גולה לשכונה אחרת, ותחלה אמר והשיבו אותו אל עיר מקלטו בא הכנוי מקלטו על שכבר נס לשם וקלטתו עד שעמד בב"ד, ופה אמר מקלטו עיר שקלטתו כבר כמ"ש במכות (דף י"ב) שקלטתו להיות שם תמיד עד מות הכ"ג, ובן לוי גולה לעיר אחרת כי עיר שיושב בה לא נקראת עיר מקלטו רק עירו, או עיר מגורו, עיר מושבו:
ישוב אל ארץ אחוזתו פלוגתא זו הוא גם בספרא בהר על ושבתם איש אל אחוזתו ועל ושב אל משפחתו ומובא במכות (דף י"ג) ובפי' התו"ה בהר (סי' כ"ב) בארתי טעם פלוגתתן עיי"ש:
פסוק כ״ט׳
וְהָי֨וּ אֵ֧לֶּה לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת מִשְׁפָּ֖ט לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם׃
לדורותיכם שינהג לדורות ובארתי זה בפ' אמור (סי' ס"ו), ובכל מושבותיכם היינו גם בח"ל, ורש"י פי' שהוא רק בזמן שהיו סמוכים בא"י, ועי' רמב"ן מ"ש ע"ז:
פסוק ל׳׳
כׇּ֨ל־מַכֵּה־נֶ֔פֶשׁ לְפִ֣י עֵדִ֔ים יִרְצַ֖ח אֶת־הָרֹצֵ֑חַ וְעֵ֣ד אֶחָ֔ד לֹא־יַעֲנֶ֥ה בְנֶ֖פֶשׁ לָמֽוּת׃
כל מכה נפש לפי עדים — זה א"צ להשמיענו שצריך עדים שכבר אמר זה בכ"מ, ופי' שבא ללמד עוד דבר, כי ביתר מיתות ב"ד צריך שיהרג ע"י העדים ונקטעה יד העדים פטור כמ"ש בסנהדרין (דף מ"ד), אולם ברוצח גלתה תורה מות יומת שיומת ע"י כל אדם כמ"ש הרמב"ם (פי"ג מה' סנהדרין) ובכ"ז זה דוקא בדיעבד אם אי אפשר להמיתו עפ"י עדים אבל לכתחלה לפי עדים ירצח את הרוצח ישתתפו העדים במיתתו, ובזה השוו ר' יאשיה ור' יונתן, רק שר' יאשיה ס"ל שבא נגד גואל הדם שהגם שכתוב גואל הדם הוא ימיתנו לא יהרגנו בינו לבין עצמו רק במעמד העדים, ור' יונתן ס"ל שבא נגד הב"ד, נגד מ"ש ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט צריך שהעדים ישתתפו שם במיתתו ועז"א מגיד שאין הורגו אלא בב"ד ובעדים:
ועד אחד לא יענה בנפש למות — שהעד לא ילמד חובה אבל מלמד זכות כר' יוסי בר' יהודה בסנהדרין (דף ל"ד), וממ"ש לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת למדו שקם הוא לשבועה, וממ"ש מספר אחד למדו (בסוטה דף ב', ודף ל"א וסנהדרין ל') דסתם עד הוא שנים, ר"ל עדות, עד שיפרוט הכתוב אחד:
פסוק ל״א׳
וְלֹֽא־תִקְח֥וּ כֹ֙פֶר֙ לְנֶ֣פֶשׁ רֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר־ה֥וּא רָשָׁ֖ע לָמ֑וּת כִּי־מ֖וֹת יוּמָֽת׃
ולא תקחו כפר לנפש רוצח — ר"ל שלא נלמד ממ"ש אם כפר יושת עליו כמו שנותנים כפר למומתין בידי שמים כן למומתים בידי אדם, ועפ"ז משנגמר דינו דינו כמת, ופי' ר' יאשיה שפטורים על חבלתו, ור' יונתן פי' שפטורים על הריגתו, רק באר שזה רק אם הוא רשע למות שהוא משנגמר דינו לא קודם לכן, ואם חבלו בו או הרגוהו קודם לכן אף שאח"כ נגמר דינו חייבים, ועמ"ש בפ' משפטים (סי' ק"ט):
פסוק ל״ב׳
וְלֹא־תִקְח֣וּ כֹ֔פֶר לָנ֖וּס אֶל־עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ לָשׁוּב֙ לָשֶׁ֣בֶת בָּאָ֔רֶץ עַד־מ֖וֹת הַכֹּהֵֽן׃
ולא תקחו כפר לנוס פרש"י למי שנס אל עיר מקלט שהרג בשוגג אינו נפטר מגלות בממון, לפי זה היה גרסתו כפי שהגיה הגר"א, ומה שנתקשה רש"י במ"ש לשוב לשבת תקן הרמב"ן שלא היה מן הצורך לאמר שלא יקחו ממנו שוחד שלא ינוס שם כלל, כי כל הורג נפש יפחד מן גואל הדם ובודאי ינוס לעיר מקלט, אך יתן כפר שינוס אל עיר מקלט לפי שעה עד תשוב חמת גואל הדם ואח"כ ישוב לשבת בארץ, וכן מבואר בכתובות (דף ל"ז ע"ב):
פסוק ל״ג׳
וְלֹֽא־תַחֲנִ֣יפוּ אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ בָּ֔הּ כִּ֣י הַדָּ֔ם ה֥וּא יַחֲנִ֖יף אֶת־הָאָ֑רֶץ וְלָאָ֣רֶץ לֹֽא־יְכֻפַּ֗ר לַדָּם֙ אֲשֶׁ֣ר…
ולא חחניפו את הארץ החנף הוא מי שאין תוכו כברו, נגלהו כצדיק והוא רשע באמת והונח על הארץ, כשאין תוכה כברה. נראית ארץ טובה ופירותיה זרים ורעים, וזה בא ע"י חנופה מדה כנגד מדה, ועז"א והארץ חנפה תחת יושביה (ישעיהו כ״ד:ד׳-ה׳), וגם בא לעונש על ש"ד כמ"ש ותחנף הארץ בדמים, וז"ש אל תגרמו אל הארץ שתהיה מחנפת לכם, ולפ"ז הוא שלילה וגם ר"ל שע"י שתהיו חנפים תחניפו את הארץ, וא"כ הוא אזהרה על החנופה, ור' יאשיה דריש ששרש חנף חן אף חנה אף ובארתי דבר זה בארך בפי' התו"ה ויקרא (סי' קנ"ב) עיי"ש:
ולארץ לא יכופר ר"ל הגם שיש כפרה ע"י עגלה ערופה, זה מכפר על העם כ"ז שלא נמצא ההורג אבל אינו מכפר על הארץ רק בדם שופכו, כן פי' חז"ל (כתובות דף ל"ז סוטה דף מ"ב):
פסוק ל״ד׳
וְלֹ֧א תְטַמֵּ֣א אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ יֹשְׁבִ֣ים בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֣ן בְּתוֹכָ֑הּ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה…
ולא תטמא את הארץ הם ג' טעמים — [א] שתטמא את הארץ, [ב] מצד שאתם יושבים בה וע"י ש"ד תגלו ממנה ויחרב המקדש, [ג] מצד שאני שוכן בתוכה וע"י ש"ד שכינה מסתלקת מן הארץ, וע"ז מביא המעשה של שני כהנים איך היה ש"ד דבר קל בעיניהם שטומאת הסכין היה קשה בעיניהם יותר מש"ד, ועי"כ חרב מקדש ראשון ע"י חטא מנשה, ומקדש שני ג"כ, ובכ"ז אומר כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל שאף שתסתלק שכינה מן הארץ לא תסתלק מן בני ישראל, שה' ישכון ביניהם תמיד, וע"ז מביא מ"ש השוכן אתם בתוך טומאותם, וע"ז אמר ר' נתן שחביבים. ישראל יותר מן הארץ כי מן הארץ תסתלק השכינה לפעמים לא כן מב"י, ומוסיף עוד שלא לבד שלא תסתלק השכינה מישראל בעודם בארץ שאף כשגלו אעפ"י שהיו בארץ העמים שבלתי ראויה להשראת השכינה בכ"ז היתה שכינה עמהם ועתיד לחזור עמהם מן הגליות, עד שיאמר לעבדיו משרתיו עושי רצונו שאם יבקשוהו ידעו שהוא אצל בניו להשגיח עליהם בהשגחתו המיוחדת ועז"א כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל:

מהדורה: Mikraei Kodesh, Vilna, 1891. רישוי: Public Domain. Sefaria.

תנ״ך · מדריך קריאת פרק

במדבר פרק 35

במדבר פרק 35 מציג 34 פסוקים ביחידת טקסט עברית הניתנת לחיפוש. מדריך הקריאה מזהה נושאים הניכרים במילים עצמן ומציע דרך מעשית לעבור בפרק, בלי להוסיף פרשנות שאינה מבוססת.

לדף הביאור המלא

חיפוש מקורות חכם

אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

הפניה חופשית

ספרפרק (1–36)פסוק

היעד שנמצא: במדבר פרק ל״ה

פתיחה בקורא

שיתוף הפרק כולו

פירוש רש״י

פירוש מלבי״ם

במדבר פרק 35

מפת הטקסט

מפתח לקריאה

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חיפוש מקורות חכם