יהושע פרק ה׳

אשר בעבר הירדן ימה — לצד שעברו בני ישראל הוא צד של מערבי, ועד עכשיו היו בעבר מזרחי:

חרבות צורים — כתרגומו: אזמלון חריפין, וכן (תהלים פט מד): אף תשיב צור חרבו, כשהחריפות נהפך לצדדין ואינו חותך יפה, וכן (ישעיהו נד יז): כל כלי יוצר עליך:

שנית — שמלו כבר בליל יציאתם ממצרים קהל גדול יחד, וזו פעם שנית, שכל הארבעים שנה שהיו במדבר לא נשבה להם רוח צפונית, ולא היה להם יום נוח למול, כמו ששנינו ביבמות (עא ב) ורבותינו אמרו (שם): שנית, זו פריעת מילה, שלא נתנה לאברהם אבינו:

גבעת הערלות — על שם המאורע נקרא, שנעשה כמין גבעה:

וזה הדבר — על ידי דבור מל אותם, אמר להם סבורים אתם לירש את הארץ ערלים, לא כך נאמר לאברהם (בראשית יז ט): ואתה את בריתי תשמור וגו', (שם שם ח): ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך:

כל העם היוצא — לא היה אחד מהם כאן, שכלם מתו והם היו מולים, שנאמר: כי מולים היו:

לא מלו — כמו שפירשתי שלא נשבה רוח צפונית, והם שמלו עכשיו:

ואת בניהם הקים תחתם — ואת בניהם שהקים תחתיהם הם הילודים במדבר, אותם מל יהושע:

וישבו תחתם — באתרהון, ולא צרו על העיר:

עד חיותם — מן המכה:

גלותי — הסירותי את חרפת מצרים, שהיו אומרים: ראו כי רעה נגד פניכם, כוכב אחד יש ששמו 'רעה' והוא סימן של דם, רואין אנו אותו עליכם במדבר, והוא שאמר משה במדבר (שמות לב יב): למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם, והם אינם יודעים שהוא דם מילה, וכשמלו בימי יהושע ובא אותו הדם, הוסרה אותה החרפה שעדיין ערב רב שעלו עמהם היו מונים להם, כך דרש ר' משה הדרשן:

גלותי — הסירותי, כמו (תהלים קיט כב): גל מעלי חרפה, (בראשית כט י): ויגל את האבן:

ממחרת הפסח — יום הנפת העומר שהקריבו עומר תחלה, ומז' באדר שמת משה שפסק המן, היו מסתפקין עד עכשיו ממן שבכליהם שלקטו בשבעה באדר, שנאמר (שמות טז לה): את המן אכלו ארבעים שנה, והלא מ' שנה חסר שלשים יום, שהרי תחלת ירידת המן בט"ו באייר, אמור מעתה בחררה שהוציאו ישראל ממצרים, טעמו טעם מן:

ולא היה עוד לבני ישראל מן — לפיכך, ויאכלו מעבור הארץ, אם היה להם מן לא היו אוכלים מן התבואה, שהמן היה נוח להם, משל אומר לתינוק מפני מה אתה אוכל פת שעורין, לפי שאין לי פת חטין, לכך נאמר: ולא היה עוד וגו':

בהיות יהושע ביריחו — מכאן לעיבורה של עיר שהיא מן העיר, שאי אפשר לומר בתוך יריחו:

הלנו אתה — הלמסעדנא אתיתא:

עתה באתי — לעזרתך, שאין אדם יכול להלחם עליה ולתופשה להפיל החומה, אבל בימי משה רבך באתי ולא חפץ בי, שנאמר (שמות לג טו): אם אין פניך הולכים וגו':

שר צבא ה' — ישראל שהוא צבא לה', ומיכאל היה, שנאמר (דניאל י כא): מיכאל שרכם:

עשה לך חרבות צורים — תרגם יהונתן אזמלין חריפין, ונסמך התואר על המתואר כמו מי המרים (במדבר ה, יח), בני שלשים (בראשית נ, כג). ובב"ר (לא, ח) פי' גלבין דטינרא, ופי' צורים כמו ותקח צפורה צור (שמות ד, כה), ור"ל דאחר שאז הזה עליהם ג"כ לטהרם מטומאת מת כמ"ש חז"ל (יבמות עא ב), לכן לא יכול למולם בחרב ברזל שהוא כלי וחרב הרי הוא כחלל ויחזור ויטמא, כמבואר ברמב"ם (פ"ה מה' ט"מ), לכן מלם בצור שאינו כלי:

ושוב מול כו' שנית — שכבר מלו אותם ביציאת מצרים קהל גדול יחד, ועתה שנית. ולמה שנבאר ששבט לוי לא בטלו את המילה לא במצרים ולא במדבר, אמר שנית כי רק אלה שמלת בראשונה תמול שנית, לא לשבט לוי:

השאלות (ד — ז) איך יצויר שהיו כל ישראל ערלים כמשמעות הכתובים פה, והלא שבט לוי וכן אותם שהיו פחות מבן עשרים בעת חטאו המרגלים, הם נכנסו לארץ והם היו מולים? והלא במדרש אמר ששבט לוי שמרו ברית מילה גם במדבר? - מדוע לא כפו אותם ב"ד של משה להמול, ואם מפני שלא נשבה להם רוח צפונית, הלא אמרו דהאידנא דדשו בה רבים שומר פתאים ה'. ואם מפני שלא ידעו מתי יסעו, מדוע לא הודיע להם משה בזמן שישבו ימים רבים במקום אחד, כי עתה עת להמול? ועוד דא"כ איך מלו שבט לוי כל אותם הימים? וכן הכתובים בעצמם מכופלים ומיותרים ולא יתפרשו בלא כובד ודוחק?:

וזה הדבר — ר"ל זה היה הסבה שמל יהושע, ורק לאלה שנולדה בם סבה זאת מל, ר"ל כי א"א לומר שהיו כולם ערלים, דהא אותם שהיו פחותים מבן כ' בעת שלוח המרגלים שהיו מולים נכנסו לארץ, וכן על שבט לוי לא נגזרה הגזרה, וגם מבואר במדרש (במ"ר ג, ו) ששבט לוי לא בטל את המילה במדבר, כמ"ש (דברים לג, ט) ובריתך ינצורו, וא"כ לא הוצרך למול רק הבנים שהוקמו תחת אבותם, ר"ל שאבותם מתו במדבר בחטא המרגלים. והטעם, כי האמתלא שהיה לדור הזה לבטל את המילה כתבו המפ' מפני שהיה נעים ונדים בדרך ולא ידעו יום נסיעתם התיראו מלמול מפני סכנת הולד, כמ"ש (נדרים לא ב) אמול ואצא סכנה היא לולד, וחז"ל (יבמות עב א) אמרו מפני שלא נשבה להם רוח צפונית, ושבט לוי וכן הצדיקים שביניהם לא שמו לב על חששות אלה ומלו את בניהם, דאי משום רוח צפונית אמרו בגמ' (שם) דהאידנא דרשו ביה רבים שומר פתאים ה', ואי משום חולשא דאורחא היו נשארים חוץ לענן עד חיותם, וסמכו על השגחת ה'. ומשה ע"ה נענש על שלא מל בנו כמ"ש (שמות ד, כד) ויהי בדרך במלון, וצפורה מלה אותו בדרך, רק אלה שלבם לא היה שלם עם ה' חפשו עלילות ולא מלו בניהם, וב"ד של משה לא יכלו לכוף אותם ע"ז באשר היה להם אמתלא. וזה שבאר פה את מי מל ולמה מל, כי כל העם היוצא ממצרים כל אנשי המלחמה (ר"ל אלה שהיו יותר מבן עשרים) מתו בדרך, וסבת מיתתם היתה בצאתם ממצרים, כי עוד לא הטהרו מטומאת מצרים ודעותם הנפסדות:

כי מלים — כל היוצאים היו מולים (ומהם לא מל מי שנכנס מהם לארץ שהם שבט לוי ופחות מבן עשרים):

וכל העם הילודים כו' לא מלו — ר"ל אבותם לא מלו אותם (כי פעל מל בקל הוא תמיד פעל יוצא):

כי — למה לא מלו את בניהם ולמה לא כפו בית דינו של משה אותם על המילה, אומר הב"ד לא יכלו לכופם, כי ארבעים שנה הלכו וכו', והיו נעים ונדים תמיד במדבר והיה להם אמתלא לבטל המילה משום חולשא דאורחא. והגם שאם היו ישרים בלבותם לא היו שמים לב לזאת כמו ששבט לוי מלו, הלא סבת הנעתם במדבר היה עד תום כל הגוי וכו' אשר לא שמעו בקול ה', ולא היו צדיקים. והראיה, אשר נשבע ה' להם לבלתי הראותם את הארץ, כי ידע שאין זכאים לכך:

ואת בניהם — שנולדו להם במדבר, אשר אותם הקים תחתם, כמ"ש (במדבר יד, לא) וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וכו', אתם מל יהושע כי ערלים היו, כי אבותם לא מלו אותם בדרך, ר"ל כי היה להם אמתלא בסבת הדרך שנעים ונדים בו. אבל את שבט לוי ובנים אשר נולדו לאלה שהיו בזמן הגזרה פחותים מבן עשרים שהיו צדיקים לא הוצרך יהושע למול:

וישבו תחתם — באשר הם חשו עד עתה לסכנת הדרך לא זזו עד שנתרפאו:

היום גלותי — כי מה שנתרשלו במצות מילה היה מצד כי עוד לא הטהרו מגלולי מצרים, ששם היו ערלים, כמ"ש (לעיל ה) בדרך בצאתם ממצרים, ו היום גלותי חרפה זו מעליכם, והערלה היתה חרפה כמ"ש (בראשית לד, יד) לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו, ור"ל שנחלתם חרפה זו ממצרים:

ויעשו את הפסח — כי בעוד היו ערלים לא יכלו לעשותו:

השאלות (יא — יב) מה שפירש"י ע"פ דברי חז"ל (קידושין לח א) שאכלו מעבור הארץ היינו מן החדש, ממחרת הפסח שהוא ששה עשר בניסן אחר הקרבת העומר, לא יסכים עם הפשט, שמחרת הפסח בכ"מ בתורה הוא ממחרת שחיטת הפסח שהוא יום ט"ו? ועוד מדוע אמר תחלה מעבור הארץ ואח"כ אמר מתבואת ארץ? ועוד דא"כ הול"ל וישבות המן באכלם מעבור הארץ ומלת ממחרת מיותר? וגם יהיה אריכת הלשון, כי לפ"ז הול"ל וישבת המן ממחרת הפסח ויאכלו מצות וקלוי מתבואת ארץ כנען? וגם מ"ש בשנה ההיא אינו מדויק כי הלא כן אכלו מעתה ועד עולם?

ויאכלו מ"עבור" הארץ — לפי הפשט יש הבדל בין עבור ובין תבואה, עבור הוא יבול הארץ משנה העברה (ונקרא עבור על שעברה הארץ עליה פריה עוד הפעם), ו תבואה היא תבואת השנה ההיא שהביאה הארץ בשנה הזאת. ומחרת הפסח בכל התורה הוא יום ט"ו בניסן שהוא מחרת שחיטת הפסח, כמו (במדבר לג, ג) ממחרת הפסח יצאו ב"י, ופי' שביום ט"ו בניסן אכלו מצות לצאת ידי מצות היום, וקלוי לפרפראות, מעבור הארץ, שהוא מתבואה הישנה, כי לא יכלו לאכול מתבואה החדשה מפני שלא נקרב העומר (ואגב יודיע שכ"ז שהיה בידם מן לא אכלו תבואה, רק באותו יום לצורך מצות מצוה ומעט קלוי לפרפרת, וז"ש בעצם היום הזה :

וישבת המן ממחרת — וע"י שהתחילו לאכל מעבור הארץ נשבת המן ממחרת אותו היום, ר"ל ביום ששה עשר בניסן, ואחר שלא היה להם מן וגם שנקרב העומר ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא (מלת בשנה ההיא תואר אל התבואה), ר"ל שאכלו מן התבואה שגדלה בשנה ההיא ר"ל תבואה החדשה (וזה כפיר"ת שהביאו התוס' קדושין (לז ע"ב) ר"ה (יג ע"א), וכן פי' הגמ' שם בשלמא למ"ד מושב כ"מ שאתם יושבים משמע היינו דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח, ממחרת הפסח אכיל מעיקרא לא אכיל, אלמא אקריב עומר והדר אכיל, אלא למ"ד מושב לאחר ירושה וישיבה, ניכול לאלתר, לא הוי צריכי דהוי מסתפקי ממן שבכליהם. וקושית הגמ' אינו ממ"ש ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח, רק ממ"ש וישבות המן ממחרת (שהוא בט"ז ניסן) ויאכלו מתבואת ארץ כנען, וז"ש ממחרת הפסח אכיל מעיקרא לא אכיל, כי מחרת הפסח שבלשון הגמ' הוא ששה עשר, ור"ל בששה עשר אכלו לא מעיקרא, דהא בקרא כתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח שביום מחרת הפסח (שבלשון תורה הוא יום ט"ו) אכלו מעבור מן הישן, רק למחרתו, בששה עשר שהוא מחרת הפסח בלשון הגמ' אכלו מתבואת ארץ כנען (ומפרשי הש"ס הבינו שמ"ש ממחרת הפסח אכיל מוסב על מחרת הפסח דכתיב בכתוב, ובאמת הוא לשון חכמים דקרי לששה עשר בשם מחרת הפסח. ומיושב ק' התוס' שם על פי' ר"ת). וכן יתפרש מ"ש בירושלמי (חלה פ"ב ה"א) עמ"ש ר"י דחדש אינו נוהג רק לאחר ירושה וישיבה התיב ר' בון בר כהנא ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח לא בששה עשר, התיב ראב"י והכתיב ממחרת הפסח יצאו ב"י מארץ מצרים לא בט"ו יצאו, עכ"ל. ור"ל שניהם מקשין על דברי ר' ישמעאל, ר' בון מקשה הכתיב ויאכלו מעבור הארץ (מהישינה) ממחרת הפסח (בט"ו) ולא בששה עשר (שאז אכלו מהחדש, כמ"ש וישבת המן ממחרת (בט"ז) ויאכלו מתבואת ארץ כנען). וראב"י מותיב לחזק קושיית ר' בון בל תאמר דמחרת הפסח דקרא הוא ט"ז ניסן כמו שהוא בלשון חכמים, וא"כ לא משתמע מידי מכתוב זה, לכן מביא ראיה דמחרת הפסח שבלשון הכתוב הוא הוא יום ט"ו:

השאלות (יג — טו) יפלא מאד אם נתגלה האיש אליו בדרך הנבואיי עד שידע שזה התגלות מלאך ה', איך הסתפק שיהיה עוזר לצרי ישראל והלא ה' הבטיח לו שיהיה עמו ולא ירפהו ולא יעזבהו? ואם נתגלה אליו שלא בדרך הנבואיי ולא הכיר בו שהוא מלאך ה', א"כ איך הלך אליו יהושע לבדו ולא שלח אחד מאנשיו לשאול אותו על צורך ביאתו? ואיך יאמר לאיש יחידי הלנו אתה וכו' מה יושיעהו זה? ואיך השתחוה לו תיכף שאמר אליו כי מלאך הוא אולי מרמה ומצחק בו? גם מה היה תכלית המראה הזאת בכללה?:

ויהי בהיות יהושע ביריחו — כשהלך לכבוש את יריחו והיה סביב ליריחו (וחז"ל אמרו (נדרים נו ב) מכאן לעבורה של עיר שהיא כעיר, טרם התגלה אליו דבר ה' (כמ"ש ו, ב) ויאמר ה' אל יהושע) ראה את המלאך שהוא אמצעי תמיד בהגעת הנבואה אל הנביא, א] בדמות איש, ב] שראה שאוחז חרב שלופה בידו, ג] ראה שעומד לנגדו. והנה יהושע הכיר שהוא מלאך, שכן היו מכירים המלאך הנראה אליהם בחזון, וגם ידע מדוע התגלה בחרב שלופה, שזה מורה שהנבואה הבאה תהיה מעניני מלחמת יריחו שיכבשוה בחרב, אולם לא ידע מדוע עמד לנגדו, כי אם בא ללכת בראשם להלחם עם האויב צריך להיות פניו נגד האויב לא נגד ישראל. והנה העזר האלהי שיגיע אל ישראל במלחמתם יהיה בשני פנים, א] עזר מעט, בענין שהם יצטרכו להלחם בחרבם ובקשתם והשם יחזקם ויאמצם בל ירך לבבם ויתן להם כח לעשות חיל. ב] עזר גדול, בענין שהם לא יצטרכו להלחם כלל רק ה' ילחם להם והם ירדפו לפשט את החללים. ואם היה יהושע רואה פני המלאך נגד האויב היה יודע כי יעשה להם תשועה רבה שהוא בעצמו ילחם בעבורם נגד האויב, אבל ע"י שראה פניו נגד יהושע חשב כי לא בא להלחם עם האויב רק לחזק ידי ישראל הלוחמים, וזה משענה קטנה, וזה ששאל לו הלנו אתה, ר"ל אם באת רק לנו בעבורנו לחזקנו שנלחם אנחנו, אם לצרינו, או אם באת להלחם עם צרינו:

ויאמר לא — השיב אל תסתפק בזה, כי באמת אני שר צבא ה', ר"ל לא באתי יחידי רק יש ויש אתי רבבות מחנות צבא עליונים היוצאים להלחם עם האויב ואני שר הצבא ההולך בראשם, ומה שראיתני עומד ופני נגדך הוא מצד כי עתה באתי בפעם הראשון, כי עוד לא נשקה המלחמה רק באתי להודיעך איזה ענין נבואיי, ולכן נפל על פניו בשראה כי דבר לו אליו ושאל מה אדוני מדבר אל עבדו:

ויאמר וגו' של נעלך — ר"ל מהר יגלה דבר ה' אליך, וצריך שתפשוט בגדי החומר מעליך, להיות מוכן אל הנבואה אשר באתי להגיעה אליך ולהכינך אל קבלת השפע הנבואיית. וחז"ל אמרו (ב"ר צז, ג) עתה באתי אבל בימי משה רבך באתי ולא חפץ בי, כי בין נבואת משה ובין נפלאותיו היו שלא ע"י אמצעי מלאך או שליח כנודע: