ירמיה פרק ט״ו

משה ושמואל — שניהם נזקקו לבקש רחמים על ישראל ומתחלה החזירום למוטב ואח"כ התפללו עליהם ולא עלה בלבם להשיב אפי עד שהחזירום למוטב, משה שימו איש חרבו וגו' (שמות ל״ב:ל׳) ויזר על פני המים וגו' (שם) ואח"כ אעלה אל ה' אולי אכפרה, שמואל במצפה ויסירו בני ישראל את הבעלים (שמואל א ז׳:ה׳) ואח"כ קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל עליכם (שם) אתה אינך יכול להשיבם אלי לכך אל תתפלל עליהם:

נפשי — רצוני:

אשר למות וגו' — כל המאוחר בפ' קשה מחבירו חרב קשה ממות מיתת חרב מנוולת ומיתה על מטתו אינה מנוולת וכן הוא אומר (תהילים קט״ז:ט״ו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו רעב קשה מחרב שזה מצטער וזה אינו מצטער וכן הוא אומר טובים היו חללי חרב מחללי רעב שבי כולהו איתנהו בגוה:

ופקדתי — לשון מינוי ופקידות:

לסחוב — לגרר וכן אם לא יסחבום (לקמן מט):

לזעוה — מגזרת לא קם ולא זע (אסתר ה׳:ט׳) וכמוהו גאוה מגזרת גא מאד (ישעיה טו):

לכל ממלכות הארץ — כל השומע רעה שבאה עליהם יזוע:

ינוד — יקונן:

ומי יסור — אליך לנטות מדרכו אליך לשאול לך לשלום:

נלאתי הנחם — כמה פעמים חשבתי להשחית ונחמתי על הרעה עתה נלאיתי הנחם, הנחם דפורפנשי"ר בלעז:

במזרה — נפה שקורין וו"ן בלעז כזה שהוא זורה שעורין שלא יהו כולן גולין למקום אחד:

עצמו לי — רבו לפני אלמנותיו:

על אם — על ירושלים שהיתה עיר ואם בישראל:

ובצהרים — הכל יהא גלוי לפניו כל גנזי מטמונם:

הפלתי עליה פתאום עיר — השכנתי עליהם פתאום גייסות של עיר ובהלות רבות, ויש פותרים עיר ל' שונא כמו ויהי עריך (שמואל א כ״ח:ט״ז) ופשרי' לערך (דניאל ג):

אמללה יולדת השבעה — שומרון וכנסייה של עשרת שבטים שעמדו מהם ז' משפחות כבר אומללה וגלתה:

ושאריתם — אלו יהודה וקצת בנימן שנשתיירו בישראל לחרב אתן אלו הן שבע משפחות ירבעם בן נבט וביתו בעשא וביתו עמרי וביתו יהוא וביתו מנחם וביתו פקח וביתו הושע וביתו:

נפחה נפשה — ל' דאבה נפשה מתרגמינן ודאבון נפש (דברים כ״ח:ס״ה) ומפחן נפש:

בעוד יומם — בלא זמנם מהרו ליפול כך נדרש במס' גיטין, ובמדרש רבי תנחומא דרשו כלפי ירושלים ומונה שבעה רשעים יהורם יהואש אחז מנשה אמון יהויקים צדקיהו אך יש למנות עוד רחבעם אביה אמציה אחזיה:

וחפרה — ל' בושת:

אוי לי אמי — ירמיה היה מתאונן על עצמו שהיו שונאין אותו בני עירו על דברי תוכחותיו:

ואיש מדון — איש מריבה כמו לא ידון רוחי (בראשית ו׳:ג׳):

לא נשיתי — כמו לא תהיה לו כנושה (שמות כ״ב:כ״ד):

כלה מקללוני — איני רב עמהם על עסקי ממון שיש לי עליהם ולא להם עלי והרי כל העם מקללני:

שריתיך — השארתיך ל' שארית וכן פתרו מנחם אבל דונש פתר אותו ל' התרה ושריתיך כמו (דניאל ה׳:י״ב) משרי קטרין ופתרון שריתיך כן הוא שנאמר הנה פתחתיך היום מן האזיקים (לקמן מ) כלומר ביום אשר הקים ה' את דברו נאמר לו ועתה הנה פתחתיך היום מן האזיקים אשר על ידיך אם טוב בעיניך לבוא אתי בבלה, וגם ישראל בקשו ממנו שיתפלל בשבילם כאשר נאמר לו התפלל בעדינו אל ה' אלהינו כי נשארנו מעט מהרבה (לקמן מב):

אם לא — ל' שבוע':

הפגעתי בך בעת רעה — את האויב כשתבא עליהם הרעה יפגעו בך שתבקש רחמים עליהם כגון צדקיה אמר לו דרש נא בעדנו את ה' וגו' ד"א נבוזראדן יבקש מאתך אם טוב בעיניך לבא אתי בבלה (לקמן מ):

הירוע ברזל ברזל מצפון — אומר אני ברזל הבא מצפון קשה משאר ברזל וכן פתרונו הם נמשלו לברזל הולכי רכיל נחשת וברזל (לעיל ו) ובירמיה נאמר נתתיך לעמוד ברזל ולחומת נחשת (לעיל א) ושלו חזק משלהם כי נבוכדנצר מצפון יבא כדבריו עליהם:

הירוע — הירוצץ ברזל שלהם את שלך, ד"א הירוצץ פרעה הבא בעזרתכם שהוא קשה כברזל את נבוכדנצר שהוא ברזל הבא מצפון ונחשת ותרגום יונתן נוטה לצד זה:

חילך — ל' ממון:

ואוצרותיך לישראל הוא אומר:

ובכל חטאתיך — ולמען כל חטאתיך תהי זאת לך:

ובכל גבוליך — אשר העמדת אלילים בכולן:

אל לארך אפך תקחני — תרגום יונתן לא תתן ארכא לעולבני אל תקח את ריבי להניחו לארך אפך אלא מהר והנקם לי:

שאתי — כמו סבלתי:

עליך — בשבילך:

נמצאו דבריך ואוכלם — לתאוה מתחלה והיו לששון כי דמיתי שישמעו אלי עתה:

מפני ידך — מפני נבואה הבאה לי מאתך:

ישבתי — יחידי ומשתומם באבילות כי נבואת זעם מלאתני בחורבן ביתך:

אנושה — חולה כמו ויאנש ויחלה בבנה של בת שבע:

היו תהיה לי — אתה הווה לי כמו אכזב. כאדם שמבטחו נפסק ממנו שאתה מניחני להצטער בידם, אכזב מקור פוסק פייליינ"ץ בלעז:

מים לא נאמנו — לסמוך עליהם:

לכן — בעבור שאני סובל הצרות האלה:

כה אמר ה' — לי:

אם תשוב — אתה ישראל ע"י ואשיבך אני אליו אמר לי לפני תעמוד:

ואם תוציא יקר מזולל — אם תוציא אדם הגון מאדם רשע שתחזירנו למוטב:

כפי תהיה — שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה:

ישובו המה אליך ואתה לא תשוב אליהם — יתובון אינון לפתגמך ואת לא תתוב למטעי בתריהון:

ויאמר ה', ה' השיב לו, שכבר נתחתם גזר דינם ולא יועיל עוד שום תפלה, אף שיעמד משה ושמואל לפני, שהם היו קוראים תמיד בעד ישראל והשיבו את הגזרה, זה היה בעוד שהיה נפשי ורצוני אליהם, שהגם שפני היו פנים של זעם נפשי היה לרצון, אבל עתה נקעה נפשי מהם, לכן שלח מעל פני ויצאו לגולה, כבן סורר שאביו דחפו מביתו:

והיה וכו' אנה נצא, תשיב להם שיצאו אל המון העונשים המעותדים עליהם, וחושב רעות טבעיות מות ורעב, רעות בחירייות הבאים ע"י בעלי בחירה חרב ושבי, רעות רצוניות הבאים ע"י בעלי רצון כלבים וחיות, כמ"ש חצי אכלה בם, מזי רעב, רשף, זוחלי עפר ובהמות, חרב, כמש"ש ומצייר כאילו בצאתם מאת פני ה' נכונו ללצים שפטים ארבעה, והיותר אחרון גרוע מן הראשון, כמ"ש והיה הנס מקול הפחד וכו' כאשר ינוס איש מפני הארי וכו':

ופקדתי וכו' הכלבים גוררים הנבלה לחוץ, ועוף השמים אוכלים בשר הנבלה, ובהמה הבייתית לא תאכל בשר רק רומסת ומשחתת, וכאמרו עוף לאכול, ובהמה להשחית :

ונתתים לזעוה בגלל מנשה, מאז התחילה הגזירה, ועמ"ש במלכים בזה:

כי מי יחמול שלא יניח להשחית אותך, ומי ינוד לך לנחמך קרובים הבאים לנחם האבל, וגם אח"כ מי יסור עכ"פ לשאול לשלום לך, שזה יעשו גם הרחוקים וגם אחרי עבור ימי האבל:

את, באשר אתה בעצמך הסבות עליך את הרעה במה שנטשת אותי, ואחר כך הוספת תמיד להתרחק ממני כי אחור תלכי תמיד, ולכן ואט ידי ואשחיתך פעם אחר פעם והגם שנחמתי תמיד על הרעה לבסוף נלאיתי הנחם, עד כי ואזרם במזרה שיצאו לגולה, וגם שכלתי את בניהם הקטנים, ואח"כ אבדתי גם את הגדולים, ובכ"ז מדרכיהם לא שבו :

עצמו לי, מצייר במליצתו שהאלמנות שנשארו היו עצומים ורבים מחול ימים, לכן הביא להם על כל אם האלמנה הביא בחור שישכב עמה, והבחור הזה היה ג"כ שודד, שזנה עמה ושדד אותה, וזה היה בצהרים לעיני כל, הפלתי עליה על האלמנה, הפלתי פתאום עיר מענין גילוי ערוה, ובהלות, שבא עליה בהלות השודד וגלה גם ערותה, וע"י הבחור השודד הזה אומללה ילדת השבעה האלמנה שילדה שבעה בנים, נפחה נפשה הפיחה את נפשה ומתה, עד שבאה שמשה בעוד יומם, ר"ל ביום ההוא קודם הערב, כי הבחור בא עליה בצהרים ובאותו היום מתה, וגם בושה וחרפה על ידי שגלה ערותה, ושאריתם שהם היתומים בני האלמנה ימית האויב בחרב, והנמשל שירושלים היתה כאלמנה, אחרי שרוב בני יהודה נהרגו בחרב אויב, ובא עליה בחור שודד שהוא נבוכדנצר וחילותיו, וגלה ערותה ושדד אותה, שהחריב בהמ"ק ויגל את מסך יהודה והחריב העיר, ועי"ז אומללה יולדת השבעה שהיא ירושלים שהעמידה ז' מלכים מן גלות מלך אשור עד גלות נ"נ, והנשארים נתנו לחרב בארצות שוביהם:

אוי לי אמי לפי המליצה שאמר הבאתי על אם בחור שודד, שכולל לפי המשל כל אם ואם, ולפי הנמשל עיר ואם בישראל, נזכר כי מנבא זאת על אמו היולדת אותו, ועל העיר שהיא אמו המליצית ומקונן על שילדה אותו להיות המנבא ע"ז, וכן אמר במדרש משל לכהן שהשקה את האשה מים המאררים והביט בה וראה שהיא אמו, ובאשר א"ל ה' ששאריתם לחרב יתן והוא בכללם עם אמו, יקונן על שנולד לראות עמל ויגון, איש ריב וכו', כי עד עתה היה לו תקוה שישיבם בתשובה ושישיב חמה, אבל עתה שלא קבל תפלתו, ושנחתם גזר דין ענינו עם העם רק לריב עמהם ולא להועיל להם, איש ריב ואיש מדון הריב הוא בלא ענין, והמדון הוא כשיש לו דין ודברים וטענות, ונגד איש ריב אמר לא נשיתי מעות לאחרים שאז הלוה יש לו ריב עם המלוה על שתובע אותו את ממונו, ונגד איש מדון אמר ולא נשו בי שאז היה להם מדון עמי ר"ל דין ודברים שאשלם להם את מעותם וזה מדון ודין ומשפט, ובכ"ז כלה מקללוני :

אמר ה', השיב לו ה', אם לא שריתך לטוב, הגם שאמרתי ושאריתם לחרב אתן, אינו כולל אותך בגזרה זו, כי שאריתך יהיה לטוב, שאתה תנצל, והגם שעתה מקללים אותך בעת רעה ובעת צרה אפגיע בך את האויב שכולל מה שבעת החורבן הפגיע בו נבוזראדן שילך לשלום, שהוא האויב הכללי, ואחר כך אחרי הריגת גדליהו הפגיעו בו אויביו מישראל שיתפלל בעדם ושייעצם מה יעשו, וע"ז כפל בעת רעה שהוא עת החורבן ובעת צרה שהוא עת היה צר להם כשנהרג גדליה:

הירוע ברזל, שני פסוקים הקודמים הם כמאמר מוסגר, לספר מה שאמר ירמיה באמצע נבואה זאת ומה שהשיב לו ה', ועתה שב אל הענין, מ"ש ושאריתם לחרב אתן, כי הם היו בוטחים על מצרים, בין קודם החורבן שחשבו שפרעה יעזור אותם ולא עזרם, ובין אחר החורבן שהלכו למצרים ושם השיגם חרב נ"נ, עז"א וכי ברזל פשוט שהוא פרעה ירוצץ את נ"נ שהוא ברזל הבא מצפון (הוא המאגנעט שהוא נקרא ברזל מצפון, כי נוטה תמיד נגד ציר הצפוני והוא יש לו כח וממשלה על הברזל ומושך אותו בכחו), ועם הברזל הזה יש נחשת, שהוא העזר מהעמים העצומים ממשלת ידו שהיו תקיפים כנחשת:

חילך, ונבוכדנצר יגרר עליך ויבוז חילך ואוצרותיך, לא במחיר לא לקחת מחיר בעבור שמסרתי בידו חילך, רק עשיתי זה בעבור כל חטאתך שהם בכל גבולי ארצך :

והעברתי, וגם אח"כ שתלכו למצרים גם שם לא תנצלו, כי העברתי את אויביך שהם הכשדים הם יעברו למצרים ושם תשיגכם חרב נ"נ שנית, כי אש האף והחמה לעולם תוקד גם אחר החורבן:

אתה ידעת ה', אחר ששמע מאת ה' ששאריתו יהיה לטוב בעת החורבן, בקש שיקדים ה' להעניש את הקמים עליו להרגו קודם זמן החורבן, כמו שכן התפלל (למעלה סי' י"ב) מטעם שבארתי שם, ובקש זכרני והנקם לי תיכף ואל תקחני לארך אפך הגם שאתה מאריך אף על מה שחטאו נגדך, לא תאריך אף על מה שעושים נגדי (וגם ר"ל שלא תקח היסורים שאני סובל שיהיה לכפר על עון הדור שעי"כ תאריך אפך), כי דע שאתי עליך חרפה, באופן שבזה הם מחרפים אותך במה שמכחישים נבואתך, ועי"כ חטאם מתרבה בכל עת, וגם שעי"כ אתה צריך להראות להם את ידך בל יחולל שמך:

נמצאו דבריך, הנבואה היתה שורה על הנביא ע"י הכנתו, ובעת רצה להכין א"ע אל הנבואה היה לוקח לו מנגן לשמוח בשמחה ועי"כ נחה עליו הרוח, כמ"ש ולפניהם תוף וחליל, ועתה קחו לי מנגן, אבל ירמיה שהתנבא פורענות היה תמיד מלא עוצב ויגון, ולא היה יכול להכין א"ע אל הנבואה מעצמו, ולא באה אליו הנבואה רק בעת שהוצרך ה' לשלחו אז בא אליו דבר ה' אשר עז וחדוה במקומו ועל ידי הדבור חל עליו ששון ושמחה כשותה יין ישן המשמח, והוכן לקבל דבר ה', אבל אחר הדבור חזר להיות משתומם ונעצב על הדבור בעצמו שהיה מלא מחזות של חורבן ופורעניות, וז"ש נמצאו דבריך הדבור בא אלי כמוצא מציאה בהסח הדעת לא ע"י הכנתי ואוכלם, שאז הייתי דומה כרעב ללחם המוצא לחם ואוכלו באות נפשו, ויהי דברך לי לששון ולשמחת לבבי הדבור העיר אצלי שמחה וששון שהוא תנאי אל הנבואה, כי נקרא שמך עלי ע"י אתערותא דלעילא, ולא קדם לי הששון קודם הנבואה, כי בהפך לא ישבתי בסוד וחברת משחקים שאעלז ואשמח למען תחול עלי הנבואה על ידי השמחה, כי מפני ידך ונבואתך בדד ישבתי תמיד, כי מלאת אותי בנבואה של זעם ופורעניות, וע"ז מבקש למה היה כאבי נצח, מצייר את הזעם שמלא את נפשו כמכה וכאב פנימי בנפשו, כי מרגיש ומתחלחל תמיד בצרת עמו, וכבר באר הרי"א שהחלאים יש מהם חולאים נושנים כקדחת הרביעית ואלה אין בם כאבים ולא סכנה, ויש חולאים בעלי כאבים בלא סכנה ואינם נושנים ולא מתמידים כחולי השנים והאזנים, ויש חולאים שהם חדשים לא נושנים ואין בם כאבים אבל סכנתם רבה כמו הקדחת התמידית, ואומר שהחולי שהוא סובל יש בו כל הרעות, א. שהוא מכאיב, עז"א כאבי, ב. שהוא מתמיד, עז"א נצח, ג. שהוא מסוכן עז"א מכתי אנושה, ד. שאין לה רפואה עז"א מאנה הרפא, וחוץ מזה איני כשאר נביאים שנבואתם מתמדת בכל עת שמכינים א"ע, שאני איני מתנבא רק לפרקים, ואחר החורבן נפסקה נבואתו לגמרי, וז"ש שתדמה לפעמים כמו אכזב, כמעין הנפסק לגמרי, ולפעמים תדמה כמים לא נאמנו שאינם נמצאים בכל עת:

לכן, השיב לו ה' אם תשוב את העם בתשובה ואשיבך אל הנבואה המתמדת ותעמוד לפני תמיד, ואם עכ"פ תוציא יקר מזולל, שישובו עכ"פ הנפשות היקרות ויבדלו מן הרשעים תהיה כפי, שכל מה שתגזר אומר יקם לך, וזה תשובה ע"מ שבקש על הנבואה ועל מה שאין תפלתו נשמעת על עצירת גשמים ונגד מה שהתרעם על הרשעים הרודפים אותו, אמר שאין לך להתירא מהם, לא שתדאג פן יכריחו אותך להסכים על מעשיהם ושלא תנבא להם, כי הם ישובו אליך ואתה לא תשוב אליהם, ולא שתירא פן יהרגוך, כי ונתתיך וכו' ולא יוכלו לך, כי אתך אני להושיעך ע"י השגחתי, וגם כשיתאספו עליך לעשות לך רעה, אז והצלתיך מידם, וגם אם כבר תהיה בידם ויתנוך לבית המהפכת להרגך, ופדיתיך, כמו שניצול ע"י עבד מלך הכושי: