שמואל ב פרק ב׳

לקח את איש בושת — מקרא היה דורש שעתידין שני מלכים לעמוד מבנימן, שאמר לו הקב"ה ליעקב (בראשית לה יב) ומלכים מחלציך יצאו, וכבר נולדו כל בניו חוץ מבנימן:

חלקת הצורים — (תרגום:) אחסנת קטיליא, על שם החרבות, כמה דאת אמר (תהלים פט מד): אף תשיב צור חרבו:

אל החומש — כמו דופן חמישית, מקום שמרה וכבד תלויין שם (סנהדרין מט א) ויונתן תרגם: אל החומש, בסטר ירכיה:

וימת תחתיו — (תרגום:) ומית באתריה:

לולא דברת — אם דברת כן, 'לולא' כמו 'לו' ועוד יש לפותרו כמשמעו, לולא דברת מה שאמרת (לעיל פסוק יד): יקומו נא הנערים וישחקו:

הבתרון — שם מחוז:

תשעה עשר איש ועשהאל — והלא עשהאל בכלל עבדי דוד, ולמה יצא, שהיה שקול כנגד כולם, וכן (יהושע ב א): לכו ראו את הארץ ואת יריחו ; וכן (מלכים-א יא א): והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה:

וישאל דוד אחר שספר עד הנה כי דוד לא החזיק מלכות בחזקה כעבד מורד באדוניו לא בתחלתו כי נמשח על פי נביא, ולא בחיי שאול שהיה נכנע לפניו כעבד נאמן, ולא ברדפו אותו כי נפל אויבו שני פעמים בידו ולא שלח ידו במשיח ה', ולא גם אחרי מותו כי הרג את המבשר מיתתו וספד גם קונן עליו, יספר כי גם עתה לא היה בדעתו לשוב ולבקש עטרה, וחשב אולי יגיע המלכות לבן שאול, ואולי לא הגיע עדיין הזמן שימלוך, ואז הלא יהיה בסכנה בשובו לארץ, ולא עשה דבר עד נמלך באלהים, ושאל אם ישוב ולאיזה מקום ישוב, ולא סמך על עצתו ושכלו, כי זה היה מעלת דוד נגד שאול, שהשליך על ה' יהבו:

(ב-ג) השאלות — מה החדוש שלקח נשיו, ולמה לא התישבו אנשיו בחברון עצמה?:

ויעל סיפר כי אחר שהגיעהו דבר ה' לא פחד מאומה ולקח עמו תיכף את נשיו, מה שלא היה עושה זה אם היה עוד איזה ספק ופחד בלבו:

וכן את אנשיו שהיו עמו לא העלה עמו בדרך גדוד שיעטרוהו סביב כאילו דעתו להיות מוקף מאנשי חיל לעת הצורך, רק הושיבם בערי חברון רצה לומר בערים הסמוכים לחברון הושיבם מפוזרים, באופן שהוא נשאר בחברון לבדו כי בטח באלהי מעוזו:

(ד-ז) השאלות — למה מספר מה ששלח לאנשי יביש גלעד ואין בזה דבר רשום, ולשון גם אני אעשה אתכם הטובה הזאת מה ירמוז במלת זאת, ולמה אמר שיתחזקו ושבני יהודה משחוהו?:

ויבואו והנה נתקיים דבר ה', כי אנשי יהודה משחו אותו למלך, כי מלכות הכללי לא היה עדיין זמנו כי היה ראוי לצאת שני מלכים מבנימין כמ"ש ומלכים מחלציך יצאו כדברי חכמינו זכרונם לברכה ויספר עוד, כי בצדקו לא נהג כיתר שרים המולכים תחת אדוניהם שדרכם להרוג כל אוהבי מלכם ולמחות כל זכר למו למען תתקיים מלכותם (בשגם שהרגיש שלא נמשח רק מיהודה לא מישראל: נהפוך הוא כי אז הגידו לו שאנשי יביש גלעד הם קברו את שאול ומסרו נפשם לקחת גוייתו מחומת בית שן (בזכרם החסד שעשה להם בתחלת מלכותו נגד נחש העמוני) וזה סימן שהם אוהבי שאול וביתו גם אחר מותו, בכ"ז לא קצף עליהם כי שלח לברכם:

עם אדוניכם שזה היה מחויב, א — מצד היותו אדוניכם, ב. מצד היותו שאול בחיר ה':

ועתה יעש ה' אחר שבמדה שאדם מודד מודדים לו, בודאי יעש ה' עמכם חסד נגד החסד שעשיתם, ואחר שה' משלם שכר הטוב יעשה עמכם אמת וגם אנכי וכו' הודיעם בל יפחדו על הסכנה שיגיעם על זה בקל מן הפלשתים, כי גם אנכי מוכן לעשות אתכם הטובה הזאת אשר בעבורו עשיתם את הדבר הזה, רצה לומר אחר שהדבר שעשו למסור נפשם על קבורת שאול נמשך על ידי הטובה שעשה שאול עמהם להצילם מנחש העמוני, כן גם הוא יעשה עמהם הטובה להצילם מאויביהם אם יהיו בסכנה עבור דבר זה:

ועתה רצה לומר עתה כי מת אדוניכם שאול ואין מי שילחם בעדכם צריכים אתם להתחזק בעצמכם, ובכ"ז בל תתיאשו לחשוב שאין מגן בעדכם, כי גם אותי משחו בית יהודה ואהיה לכם למשגב בצר:

(ח-ט) ואבנר וכו' וימליכהו תחלה על הגלעד שבאמת אנשי יביש גלעד היו אוהבי שאול ואחר כך המליכו על האשורי וכו', עד שהמליכו על ישראל כולו:

השאלות — מ"ש שאיש בושת מלך שתים שנה, פליאה מאד, הלא תיכף אחרי מות שאול מלך איש בושת ואחרי מותו משחו כל ישראל את דוד ודוד מלך על בית יהודה שבע שנים ואם כן מלך איש בושת שבע שנים לא שתים:

ושתים שנה מלך, אך בית יהודה פי' הכתוב לדעתי, שתים שנה מלך מלכות כזה שאך בית יהודה היו אחרי דוד, ויתר העם היו תחת מלכותו, מלכות כזה לא מלך רק שתי שנים, כי באמת מלך שבע שנים (אחרי שתיכף במותו המליכו את דוד על כלל ישראל, ודוד מלך על יהודה שבע שנים, שאז מלך איש בושת על ישראל) רק בשתים שנים הראשונים היה מלך על כל ישראל ולא היה לדוד רק שבט יהודה לבדו ובחמש שנים האחרונים מעת שהתחילה המלחמה בין בית שאול ודוד שמאז היו בית שאול הולכים ודלים בכל עת (שמדי יום יום נפלו מישראל אל דוד אחד אחד כמבואר (בדברי הימים א י״ב:כ״ג-כ״ד) כי לעת יום ביום יבואו אל דוד לעזרו וכו' ואלה מספרי ראשי החלוץ וכו' רצה לומר שאלה באו כסדרן בחמש שנים האחרונים זה אחר זה עד שבאו כל ישראל הנשארים במות איש בושת, שעל זה אמר שם וגם כל שארית ישראל לב אחד להמליך את דוד ) מעת ההיא שהתחילה המלחמה ביניהם הגם שלדוד לא נחשב לו עדיין שהוא מלך ישראל רק שהוא מלך יהודה כי לא המליכוהו עדיין רוב ישראל (ולכן חשב שמלך שבע שנים על יהודה) בכל זאת מאז לא מלך איש בושת על כל ישראל, ולא נחשב לו גם כן רק שתי שנים:

ויצא עתה יספר הסבה שהתעוררו מלחמות ביניהם אחרי שתי שנים למלכות איש בושת שאז יצא אבנר לגבעון שהיה מבנימין:

ויואב וכו' ויפגשום במקרה, וישבו שבת אחים גם יחד:

(יד-יז) השאלות — איך אמר יקומו הנערים וישחקו, וכי זה שחוק לשפוך דם ולגרות מדון ומלחמה ללא צורך, ולמה לא אמר ויעברו במספר שנים עשר מעבדי שאול כמ"ש ושנים עשר מעבדי דוד:

ויאמר אבנר היה המתחיל והגורם לזה, ותחלה היה דעתו רק לשחוק בלבד להראות כחם בהאבקם יחד:

ויקומו ויעברו שבני בנימין עברו אל בני יהודה באופן שהם התחילו בריב, והנה עברו שנים עשר נגד שנים עשר שבטים שהיו תחת פקודת מלכות איש בושת איש לשבט, וזה שכתוב במספר שנים עשר לבנימין ולאיש בושת שאיש בושת כולל תחתיו יתר השבטים שבנימין ראש לכולם, ולעומת זה הוכרח שיהיו גם כן י"ב מעבדי דוד:

ויחזיקו תחלה לא היה דעתם ללחום בחרבות רק החזיקו איש בראש רעהו כדרך הנאבקים יחד, ומזה נצמח שתקעו כל אחד חרבו בצד רעהו עד שנפלו יחדיו, כפוטר מים ראשית מדון, ועל ידי כן,

ותהי המלחמה קשה שאחר שבאו לידי שפיכת דמים, ומן הנאבקים שנפלו כולם לא נתברר מי הנוצח, לכן נמשכה המלחמה עד שהיתה מלחמה קשה, וינגף אבנר שהיה המתחיל בקטטה:

וירדוף יקדים כי אבנר הרג לעשהאל בדין רודף, א — כי רדף אחריו, ב. שלא תאמר שלא כיון דוקא על אבנר רק כרודף במלחמה על כל מי שיפגוש, כי לא נטה וכו' אחרי אבנר:

נטה, ג — אבנר הזהיר אותו, ויען שהוא לכלימה להגבור שישוב ריקם במלחמה, אמר לו נטה לך אל הצד ואחז לך אחד מן הנערים, עד שידומה כי אחריו רדפת לקחת חליצתו:

וימאן תחלה אמר לא אבה, כי הבלתי אובה הוא בלב, והממאן הוא בפה, ותחלה לא אבה בלבו, ועתה שא"ל למה אככה ארצה ירא בלבו ואבה בלבו לסור רק בפה אמר שממאן כי היה לו עתה לכלימה על שהפחידהו ויכהו וכדין רודף הכהו כנ"ל, ולא היה יכול להצילו באחד מאיבריו כי הכהו באחורי החנית שאין מסוכן כל כך כמו אם היה מכהו עם הלהבת, רק שמצד שהיה מאחרי אבנר ולא ראה, קרה שהכהו אל החומש ושיצא החנית מאחריו כי היה קרוב עד לאבנר, ועל ידי זה ויפל וימת תחתיו ולא פרפר מן המקום ההוא:

וירדפו רצה לומר הגם שרבים עמדו על גווית ההרוג רדפו גואלי הדם אחרי (יואב) [אבנר]:

ויתקבצו אז הכינו בני בנימין את עצמם למלחמה, א — במה שהתקבצו לאגודה לא מפוזרים, ב. מצד שעמדו על הגבעה שמשם קל לנצח:

הלנצח אמר, א — הלא תכלית המלחמה היה לראות מי ינצח, ואחר שהשגת התכלית למה תלחם עוד, וכי זאת היא היה התכלית שתאכל חרב לנצח, ב. הלא במקום שישיגו על ידי המלחמה והשפיכות דמים איזה תכלית אז הגם שמה ששופכים דם הוא דבר מר, בכל זה בסוף ישיגו דבר מתוק שהוא התכלית שבעבורם לחמו, אבל להרוג ולאבד נפשות ללא תכלית מועיל, הלא מרה תהיה באחרונה לא תשיג באחרית המלחמה דבש ונופת להמתיק מר המות, ג. שאם יעשו כזאת במלחמת אויבים להשמיד ולהכרית לא כן במלחמת אחים, וזה שכתוב ועד מתי לא תאמר לעם לשוב מאחרי אחיהם:

השאלות — לפירוש המפרשים מלת לולא בלתי נכון פה:

ויאמר, השיב לו, הלא לא אני התחלתי בריב רק אתה ולולא דברת (יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו) הלא עוד מהבקר נעלה איש מעל אחיו שהיה כל איש הולך לדרכו ולא התחיל הריב כלל:

ולא ירדפו אחרי הבורחים המפוזרים ולא לחמו עם האגודה שעמדה נכונה למלחמה:

ואבנר בכ"ז נשמרו שתי הכתות בל ילינו בלילה כי אבנר הלך בערבה כל הלילה:

(ל-לא) ויואב וכו' ועבדי דוד (כשתוציא שנים עשר איש שהוכו בעת שהאבקו ואת עשהאל) הוכו מיהודה שבעה, ומבנימין שלש מאות וששים מתו חוץ מאשר נפצעו, והיה לפי זה אחד נגד חמשים, והוא נצחון מופלג לא נשמע כמוהו:

וישאו גם הם לא לנו בלילה כנ"ל: