שמואל ב פרק כ׳

ושם נקרא — נזדמן, לשון (צפניה א ז): הקדיש קרואיו ; (לעיל יג כג): ויקרא אבשלום לכל בני המלך, לשון זימון:

הזעק לי את איש יהודה — שיהו כאן עד שלשה ימים:

ואתה פה עמוד — לסוף שלשת ימים הוי זהיר להיות עומד כאן לפני, כי חפץ היה לרדוף אחרי שבע בן בכרי:

ויוחר מן המועד — אשכחינהו לרבנן דפתחו במסכתא, כדאיתא בסנהדרין (מט א):

אתה קח את עבדי אדוניך — אחרי אשר איחר עמשא שר הצבא, ולא הביא את צבא יהודה, קח אתה מן הנמצאים סביבי, ורדוף אחריו:

והציל עינינו — והציל עצמו מעינינו, והרי זה מקרא קצר:

מצומדת על מתניו — סמוכה מאוד לגופו לרוחב מתניו, שלא כדרך חוגרי חרב, כדי שתהא נוחה ליפול, ולא יצטרך להוציאה מתערה:

והוא יצא — כנגד עמשא:

ותפול — החרב מתערה, לפי שהיתה חלקה ולטושה, ואינה תלויה לצד ירכו אלא לרוחב מתניו, וכמעט ששח עצמו לצד הארץ, נפלה מתערה ואחזה בימינו, ולא הכיר עמשא בדבר:

כאשר ראה כל הבא עליו ועמד — כאשר ראה האיש, שכל הבא עליו היה עומד:

כאשר הוגה — כאשר הומשך, כמו (משלי כה ד): הגו סיגים מכסף ; וכמו (שם פסוק ה): הגו רשע לפני מלך:

ויעבר בכל שבטי ישראל — שבע בן בכרי, לפתותם שימליכוהו עליהם:

וכל הברים — לא ידעתי מהו:

ותעמוד בחל — (תרגום:) ואקיפו משריין. ויש פותרים, ותעמוד בחל, לשון (איכה ב ח): חיל וחומה, הפילו החומה החיצונה, ונתחזקה לעמוד על ידי הפנימית:

האתה יואב — שנאמר בך (לקמן כג ח): יושב בשבת תחכמוני:

דבר ידברו בראשונה לאמר — היה לך לדבר לשלום בראשונה, אם שלום יענוך ויפתחו לך, לא היה לך להלחם עליהם:

שאול ישאלו באבל — אם שאלו בני חילך בשלום העיר הזאת, ששמה אבל:

וכן התמו — מיד היו בני העיר משלימים עמכם:

אנכי שלומי אמוני ישראל — אני מבני העיר, ששלמים ונאמנים לישראל ולמלך ומדרש אגדה (בראשית רבה צד ט, ובילקוט שמעוני כא): סרח בת אשר היתה, אני השלמתי נאמן לנאמן, על ידי נגלה ארונו של יוסף למשה, אני הגדתי ליעקב כי יוסף חי:

חלילה חלילה לי — חלילה לי, חלילה למלך:

נשא ידו במלך בדוד — במלך אפילו אינו דוד, חייב מיתה, ובדוד אפילו אינו מלך, חייב מיתה, וכל שכן במלך בדוד, כך נדרש במדרש קהלת (ט יח):

ותבא האשה אל כל העם בחכמתה — שנינו בתוספתא (תרומות סוף פרק ז): אמרה להם: הואיל והוא נהרג והם נהרגין, תנוהו להם, אם היה יכול להנצל, כגון שהוא מבפנים ואתם מבחוץ, ואתם בסכנה והוא יכול להמלט, אין דוחין נפש מפני נפש להורגו בשביל הצלתכם, אבל עכשיו שגם הוא יהרג עמכם, הואיל ונהרסו החומות ואין כח להמלט, מוטב ימות לבדו ואל תמותו עמו רבי שמעון אומר, כך אמרה להם: המורד במלכות בית דוד חייב מיתה:

ויואב אל כל הצבא — אף על פי שאמר דוד על עמשא (לעיל יט יד): כי שר צבא אשימך תחת יואב, עכשיו שמת עמשא, לא זז יואב ממקומו, ועל ידי יואב הוזקק למנות את חביריו:

עירא היארי — תרגם יונתן: עירא יאיראה דמן תקוע. וכן הוא קרוי בספר הזה (לקמן כג כו): עירא בן עיקש התקועי. ו'יאירי' נקרא, על שם ששנינו במנחות (פה ב): תקוע אלפא לשמן, ששמן זית מצוי לשם, שממנו מדליקין הנרות:

היה כהן לדוד — לו היה נותן כל מתנות כהונה שלו, כך אמרו רבותינו (עירובין סג א) ופשוטו של מקרא, שעשאו שר ושופט:

ושם נקרא במעמד הויכוח הנ"ל שהתוכחו יהודה עם ישראל, ולאמר כי הם העקר במלכות מצד שהם שבט המלך, נמצא במקרה איש בליעל, שעורר מדנים וחרחר ריב, ויאמר אין לנו חלק בדוד, רצה לומר מה לכם במלכות בית דוד, אם מצד דוד הלא הוא שייך למשפחתו לשבט יהודה ואין ליתר השבטים חלק בו, כי על מ"ש ישראל עשר ידות לי במלך, נצחו יהודה שאין מגיע להם חלק כחלק, ולא נחלה בבן ישי, רצה לומר כי יחזיקו במלכות, או מצד שכולם רוצים ויש להם חלק בו או מצד שהוא מלך בן מלך שהמלכות נחלה מדור דור, וזה לא נמצא בו גם כן, כי מצד שהוא בן ישי שהיה הדיוט אין המלכות נחלה גם כן, ואם כן איש לאהליו ישראל:

ויקח המלך את עשר נשים, בארו חכמינו ז"ל מפני שהשתמש בהם הדיוט ואסורים למלך, ולכן הקדים לעשות דבר זה תיכף בבואו, להראות שאבשלום (הגם שבחרוהו ומשחוהו כל ישראל) היה לו דין הדיוט, כי אין להם כח למרוד במלכותו, ולהמליך איש אחר, וזה יהיה האות כי כן ינהג עם שבע בן בכרי ועם המורדים בו עתה, להענישם כמורדים והעם ישמעו וייראו:

ויצאו כו' מירושלים לרדוף, רצה לומר לא יצאו לפגוע בעמשא וחילו וללכת עמו רק לרדוף תיכף בהחיל אשר עמהם, באופן שפגעו את עמשא במקרה:

חגור מדו לבושו, היה לשר צבא לבוש מיוסד, שבו הכירו כולם כי הוא בראש ובו היה יואב לבוש כי עדן לא הסירו דוד משררתו (וכבר בארנו ששם לבוש בא על לבוש המיוחד לאיזה דבר כמו לבוש מלכות, הוציא לבוש לכל עובדי הבעל) ועליו חגור חרב מצמדת על מתניו בתערה, רצה לומר שיש תער שהוא מצומצם כמדת החרב ודבוק לה, ואז תולים החרב על מתניו, והתער לא יפול מעצמו, ויש תער שרחב מן המדה, ויפול מעצמו, ואז תולים התער על מתניו, וכן היה פה שהתער היתה מצומדת אל מתניו, לא החרב, ובזה כשנפל התער יצא החרב מעצמו, ועמשא לא הרגיש בזה:

וירא האיש כי עמד כל העם, רצה לומר שתחלה עמדו כל העם שהיו במעמד ולא רצו לעבור על פגר עמשא שהיה מוטל בדרך והסב אותו אל השדה ואחר כך ראה שעדיין עמד כל הבא עליו, רצה לומר אלה שבאו מחדש ולא היו במעמד עמדו לשאול ולדרוש, ואז וישלך עליו בגד לכסות אותו:

כאשר, ומפרש שאלה שהיו במעמד עברו תיכף כאשר הוגה מן המסלה:

ויעבר פי' מהרי"א שמוסב על שבע בן בכרי שהוא כבר עבר בכל שבטי ישראל עד אבלה ובית מעכה והם נקהלו אף אחריו כמו שנקהלו אחר אבשלום:

ויבואו אנשי יואב ויצורו עליו באבלה וכו' וישפכו סוללה אבל העיר עמדה על ידי החל שלפני החומה ולא הועילו בסוללה ששפכו ולכן רצו להפיל החומה:

דבר ידברו בראשונה המפרשים נדחקו מאד ויש בזה פירושים שונים — והקרוב אלי, שהיא בחכמתה אמרה, כי בעיר אבל שם שואלים ומתפלאים מדוע בא אליהם, וכולם שואלים הלא ראוי שידבר אליהם ויודיעם מה חטאו ומה רוצה מהם, ושעורו שאול ישאלו באבל (שם שואלים לאמר) הלא דבר ידברו בראשונה לאמר, ראוי שידבר תחלה מה שמבקש מהם וכן התמו רצה לומר כן ישאלו באבל וכן התמו לשאול, כי אין משיב על שאלתם ופליאתם והם אין יודעים מאומה, מדוע שופך עליהם כאש חמתו:

אנכי שלמי אמוני ישראל, רצה לומר כי ילכו להשחית עיר, אם מפני שמרדו במלכם, או מפני שפרצו באמונתם לאלהים כעיר הנדחת, ואנכי (כן דברה בשם עיר אבל) שלומי ישראל שלמים למלכם ואמוני ישראל, מאמינים באלהיהם, ואתה מבקש להמית עיר ואם בישראל, שלא חטאו למלכם, ולמה תבלע נחלת ה' המאמינים באלהיהם:

ויען יואב ויאמר חלילה אם אבלע ואף אם אשחית השחתה קלה להשחית חומותיה ובניניה:

לא כן הדבר אין האמת כן שאתם שלומי אמוני ישראל, כי בכם נמצא ראש המורדים, אשר נשא ידו במלך ואינם שלמים למלכם, ונשא ידו בדוד שהוא צדיק מושל ביראת אלהים, ואם כן אינם שלמים באמונתם תנו אותו לבדו ואדע כי כנים דבריך שאתם שלומי אמוני ישראל ואלכה מעל העיר:

(כג-כה) השאלות — למה חשב השרים אלה פה שנית וכבר נזכר למעלה סוף סי' ח'? למה חשב שם בניהו בן יהוידע לבסוף ופה הזכירו אחר יואב, ולמה הוסיף פה אדורם ועירא היאירי, ולמה לא הזכיר בני דוד שהיו כהנים כמש"ש:

ויואב, כבר חשבם למעלה סוף סימן ח', רק שפה חשבם בשינוי סדר, למען נבין את המבוקש, כי דוד הסכים להעביר את יואב ולשום את עמשא במקומו על הצבא, מפני שהרג את אבשלום כנ"ל, ולכן הרג יואב את עמשא, וכאשר נודע זה לדוד, היה במחשבתו לשים את בניהו בן יהוידע במקומו, כמו שנעשה אחר כך בימי שלמה, רק כאשר שב יואב והצליח להרוג את שבע בן בכרי, ראה דוד כי לא יוכל לו, כי ישראל נוטים אחריו כמ"ש (למעלה ג' ל"ט) והאנשים בני צרויה קשים ממני, נשאר הדבר כמקדם ויואב נשאר אל כל הצבא ישראל, רצה לומר מפני שישראל נמשכו אחריו, וכן בניהו נשאר כמקדם על הכרתי:

השאלות — למה הודיע שלא עשה רגליו וכו', ומה שאמר כי בא ירושלים לא יצדק כי בירושלים ישב עד עתה, ועתה יצא מירושלים לקראת המלך, ומז"ש ועשה הטוב בעניך וכו', שסוף דבריו כולם דברי מותר: כ (א) למה התעורר שבע בן בכרי, והוא ראה שכל ישראל נהו אחרי מלכם, ואיך אחרי שהיה העם נדון בכל שבטי ישראל להשיב את המלך, הפך לבם פתאום אל קול איש בליעל, ומהו הכפל אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, ולמה הקדים המלך לכלוא פלגשיו בית משמרת טרם צוה לרדוף אחרי שבע בן בכרי: והנה בסי' ח' חשב צדוק בן אחיטוב ואחימלך בן אביתר כהנים ולא חשב אביתר שהיה כהן הגדול, אולם אחרי מעשה אבשלום שלא נענה אביתר באורים ותומים (כנ"ל ט"ו כ"ד), נסתלק אביתר והיה במדרגה שוה עם צדוק, לכן אמר פה שצדוק ואביתר כהנים, ולמעלה אמר שבני דוד כהנים היו, ומפ' בד"ה שהיו הראשונים ליד המלך, ואחר מעשה אבשלום נסתלקו משררותם, כי היה בדעתו אז להמליך את שלמה וירא פן יצמח מבניו ראש ולענה שנית, אם יהיו יושבים ראשונה במלכות וכל אחד יתנשא לאמר אני אמלוך, ומינה במקומם את עירא היאירי רבו, להיות שורר בביתו ובעל עצתו: