שמואל ב פרק ט״ז

ומאה קיץ — (תרגום:) ומאה מנן דבילתא:

כה יקלל — כן יקלל:

ה' אמר לו — אפשר אדם כמותו שהוא ראש לסנהדרין, יקלל את המלך אם לא שנאמר לו מאת הקב"ה:

יראה ה' בעיני — דמעת עיני:

וינפש שם — בבחורים:

וחזקו ידי כל אשר אתך — כי עתה ידם רפה לעזור לך, שאומרים בלבם הבן יתחרט אצל אביו, ואנו נהיה שנואים למלך:

השאלות — איך האמין דוד לדברי ציבא ולא עלה על לבו כי לשונו כתער מלוטש עושה רמיה:

ואיה בן אדוניך, מבואר כי מה שלא נמצא איש מכל עשירי ירושלים יוביל למלך שי סוס לרכוב עליו וצידה לדרך, רק ציבא העבד, הוא כי הבורחים מהרו לברוח, והנשארים בעיר היו מתיראים להראות שהם אוהבי דוד והתומכים בידו, רק העבד הזה המלשין על אדוניו, חשב להפיל את אדונו ממ"נ, לפני דוד הגיד כי הוא הנותן כל זאת, ולפני אבשלום היה יכול לאמר שאדוניו שלח אותו וצוה לו להוביל החמורים והלחם, ודוד שחשב תחלה שציבא הביא זאת על פי פקודת אדוניו, התפלא איך לא התירא להשאר בירושלים, אחר ששלח כזאת, שכשיודע זאת לאבשלום יהרגנו, והשיב ציבא שהוא הביא זאת מעצמו, ומפיבושת יושב בירושלם, רצה לומר לא הלך לא להקביל פני אבשלום, ולא לברוח עם דוד, כי חושב שאחר שיהרוג אבשלום את אביו ידינוהו ישראל כבן סורר ומורה, ותשוב המלכות לבית שאול, והנה לא היה לו לדוד לקבל דברי העבד, ונענש תיכף שיצא שמעי לקללו:

ובא וכו' והנה משם איש יוצא, הנה ראה כי ערבה שמש הצלחתו, שעד בחורים לא יצא איש לקבל פניו, או לנחמו, עד שבא לבחורים, משם יצא איש, זה הפעם הראשון, אבל לא לנחמו רק לקללו, והנה עדיין לא הגיע לבחורים (שלכן אמר ובא ולא ויבא, שכבר בארתי בכללי הלשון שיש הבדל בין העתיד המהופך לעבר על ידי הוי"ו שהוא עבר הנשלם, ובין אם בא עם הוי"ו עבר ממש, שהוא עבר הבלתי נשלם, ופירושו שהיה מוכן לבא הולך ובא לשם) והאיש יצא לנגדו, ותכף בצאתו מן העיר התחיל לקלל:

ואחר שהתקרב אליהם התחיל לסקל באבנים:

איש הדמים רמז להריגת אבנר ואיש בושת ואוריה, ובמ"ש איש בליעל רמז למעשה של בת שבע:

השיב, רצה לומר כמו שהיה בית שאול בית הדמים שנהרג הוא וזרעו, כן השיב ה' זאת עליך לבד שאתה גרוע ממנו בג' ענינים, א. ויתן ה' את המלוכה, שזה על ידי ה', לא כן מלכות שאול שלקחת בזרוע, ב. שהוא ביד אבשלום בנך לכליון עינים ודאבון נפש שהקים עליך רעה מביתך, ג. והנך ברעתך כי שאול לא ראה רעתו בחייו, ואתה רואה הרעה הבאה עליך בחייך וזה מצד שאיש דמים אתה, כן פי' מהרי"א:

(י-יא) השאלות — למה כפל דבריו שה' אמר לו שיקלל, ומ"ש הנה בני וכו' אף כי בן הימיני, שזה מוכיח שמקלל מעצמו ואיך הוציא סוף דבריו הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה', ומ"ש אולי יראה ה' וכו' והלא כבר שבעה ברעות נפשו די והותר שהקים עליו רעה מביתו, ואיך בעבור קללה זו יראה ה' בעניניו:

מה לי ולכם א"ל ממ"נ אם מקלל מעצמו מה יזיק לי ולכם והקרי כה יקלל רצה לומר יקלל עוד כאשר חפץ. כי המבזה בקלון שהוא שקר מבואר, לא תחשב זאת לכלימה, כי מי לא ידע שדוד לא הרג לאבנר ולאיש בושת, ולא לקח מלכות שאול בחזקה, ואם ה' א"ל קלל מי יאמר מדוע עשית כן:

ויאמר דוד הוסיף לחזק סברתו שה' א"ל קלל, פי' שה' נתן כזאת בלבו, ולבל ישאלו ע"ז הלא לא יבטל ה' את הבחירה ואיך השיא את שמעי אל הנבלה הזאת, השיב הלא תראו כי בני אשר יצא ממעי מבקש את נפשי שבזה שינה ה' את הטבע, הטבע הבן לאהוב את אביו לא לבקש להרגו. הנה ראיתם כי הפליא ה' בענשי, עד שלא לבד שביטל הבחירה, עשה בזה דבר נגד הטבע, ואף כי נקל היה לו להטות לב שמעי אל הקללה, שהוא קרוב אל טבעו. א. מצד הזמן שעל זה אמר ועתה אחר שאני בל"ז נרדף ונשטם, ב. מצדו שהוא בן הימיני שהם שונאי, ג. שאינו בא על עסקי נפשות רק הניחו לו ויקלל ואם כן לא הפליא ה' בזה דבר נגד טבעו ובחירתו. והוא נתן כזאת בלבו שהיה נוטה לשנאה בל"ז ואם כן הניחו לו ויקלל כי א"ל ה':

אולי יראה ה' בעיני הוסיף עוד, כי העונש הנחרץ מאת ה' בתוכחות על עון קדום, אין לו לצפות שישיג ממנו טוב וחסד, כי די לו במה שיכלא פשע ויתם חטאת, אבל אם יגיע לו עם הרע הנחרץ עוד רעה אחרת יותר מן הראוי, זה יוכל להיות בכלל יסורים של אהבה אשר יקוה עבורם טוב וצדקה ואם כן במה שרדף אבשלום אותו, שזה יעד לו הנביא בעד עונו כמ"ש הנני מקים עליך רעה מביתך, לא היה מקוה עבורו טוב עתידי, אבל בעד העלבון שעשה לו שמעי, שהגיע לו נוסף על יעוד הנביא, יוכל ליחל אל ה' שהוא לטוב לו בעתיד, וזה שכתוב אולי הוא לטובתי, ובא ע"י שה' יראה בעיני וסבב לי הקלון הזה למען ישיב לי טובה תחת קללתו היום הזה, רצה לומר ביום הזה שכבר נרצה עוני על ידי העונש שקם עלי רעה מביתי, וקללת שמעי הם יסורים נוספים על יעוד הנביא, אולי יחשבו ליסורים של אהבה, כמ"ש הנעלבים ואינם עולבים וכו' עושים מאהבה וכו' עליהם נאמר ואהביו כצאת השמש בגבורתו:

לכן וילך דוד בדרך לא מש מן הדרך הגם ששמעי סקל באבנים לעומתו, פניו לא הסתיר מכלימותו ורוק כי קבל זאת באהבה:

(יח-יט) השאלות — מ"ש למי אני אעבוד הלא לפני בנו, מתראה כמהתל בו, כי הזה חסדו את ריעו שיעבוד את בנו הרודף את אביו ריעו להרגו בלי חמלה, ולמה כפל כאשר עבדתי וכו':

ויאמר חושי כמו ששם דוד בפיו כן דבר אל אבשלום, אמר, א — גם אם לא יאבה דוד בשום אופן להמליכו, ויצטרך להפר בריתו את דוד, הוא בוחר באבשלום מצד ג' דברים, א. שבו בחר ה', ב. וכל העם הזה היינו הסנהדרין ג. וכל איש ישראל:

ב. כי הוא מקוה שגם דוד יתרצה בזה לבסוף, אחרי ינוצח ואחרי שישכיל אחרית דבר, ואז ישמח גם הוא בעבודתי שאיני עובד לאיש נכרי רק לבנו, וגם אתה תאהבני אהבה עזה מצד שהייתי עבד וריע אביך, וזה שכתוב כאשר עבדתי לפני אביך וכו':

הבו לכם עצה, הנה אחרי שגלה חושי את מחשבותיו, כי לא יפיר האחוה עם דוד, רק אם לא יתרצה אל מלכות אבשלום אחרי ינוצח, ושיתאמץ כי יהיה שלום בין דוד ובין אבשלום כנ"ל, עמדו במלכות שני מיני יועצים מתפרדים איש מעל אחיו, עצת אחיתופל היה לאבד את דוד ולהחרימו, ועצת חושי תלך לאט עמו עד יסכים על מלכות אבשלום בטוב לבבו, ואבשלום הגם שהיה רוצה בלבבו שכן יקום כאשר אמר חושי כנ"ל, בכ"ז שאל בראשונה עצת אחיתופל, מטעם שיבואר בפסוק כ"ג אבל התנה עמו שימשיך גם את חושי ויתיעץ עמו, ועל זה אמר הבו לכם עצה, באופן שתהיה עצה מוסכמת משני יועצי המלך:

השאלות — למה בחר אחיתופל שיעשה הפעל המגונה הזה, ואם כדי שידעו כי נבאש עם אביו, הלא כבר מרד ופרסם כי תופש מלכות, וידעו כולם שלא יחזור בו, ולמה לא שאל עתה גם לחושי אם יסכים בעצה זו, ואם מפני שעצת אחיתופל בימים ההם כאשר ישאל איש באלהים כמ"ש הכתוב אם כן למה עזב עצתו אחר כך:

ויאמר אחיתופל, ואז התירא אחיתופל מלהגיד עצתו שהיה תכליתה להרוג את דוד, כי ירא פן ישלים את אביו, ואז יתנקם דוד ממנו על עצתו הרעה, כי היה רחוק בעיניו שיאבה אבשלום בעצה זו להרוג את אביו, ולכן הקדים שטרם יגיד את עצתו, מוכרח שיבא אבשלום אל פלגשי אביו, שבזה יבטח לבו ולב ישראל שלא יתרצה דוד אליו, כי הוא מעוות לא יוכל לתקון ויטרוף לעד אפו על שחלל יצועי אביו, ואמר הטעם לדבריו, אשר הניח לשמור הבית שמזה בעצמו שהניח מפלגשיו לשמור הבית, נראה כי עוד לב אב על בנו ולב בן על אביו, כי אם היה דוד מחשיבו כאויב ומתנקם לא היה מניח פילגשיו שם פן יהרגם או יפקירם לנאץ את אביו, וכן למה לו לשמור ביתו, הלא ידע שאבשלום יקח ביתו וקניניו, וטוב יקחם אחר משיפלו ביד אויביו, וע"כ כי רוצה בזה שבנו ינחל את אשר לו, וישמרהו עד יבא ויקחהו, ולכן צריך שתתראה אתה כאויב, ובזה ישמעו כי נבאשת את אביך וכו':

ועצת מבאר שאבשלום היה מוכרח לעשות כדבריו, ולא חכה עתה לשמוע מה יאמר חושי כמו בעצה השנית, אחר שאחיתופל סגר הדלת לפניו, ולא רצה לדבר את עצתו עד יבא אל פילגשי אביו, והיה נשאר בלי עצה, כי עצת אחיתופל היתה גדולה בימים ההם כהחלטת האורים ותומים: