בראשית פרק מ״ח

ויאמר ליוסף — אחד מן המגידים, והרי זה מקרא קצר ויש אומרים אפרים היה רגיל לפני יעקב בתלמוד, וכשחלה יעקב בארץ גושן, הלך אפרים אצל אביו למצרים והגיד לו:

ויקח את שני בניו עמו — כדי שיברכם יעקב לפני מותו:

ויגד — המגיד ליעקב, ולא פרש מי, והרבה מקראות קצרי לשון:

ויתחזק ישראל — אמר אף על פי שהוא בני, מלך הוא ואחלוק לו כבוד מכאן שחולקין כבוד למלכות, וכן משה חלק כבוד למלכות (שמות יא ח) וירדו כל עבדיך אלה אלי, וכן אליהו (מ"א יח מו) וישנס מתניו וגו':

ונתתיך לקהל עמים — בשרני שעתידים לצאת ממני עוד קהל ועמים ואף על פי שאמר לי (לעיל לה יא) גוי וקהל גוים, גוי אמר לי על בנימין, קהל גוים הרי שנים לבד מבנימין, ושוב לא נלד לי בן, למדני שעתיד אחד משבטי לחלק, ועתה אותה מתנה אני נותן לך:

הנולדים לך' עד באי אליך — לפני בואי אליך, כלומר שנלדו משפרשת ממני עד שבאתי אצלך:

לי הם — בחשבון שאר בני הם לטול חלק בארץ איש כנגדו:

ומולדתך וגו' — אם תוליד עוד לא יהיו במנין בני אלא בתוך שבטי אפרים ומנשה יהיו נכללים, ולא יהא להם שם בשבטים לענין הנחלה, ואף על פי שנתחלקה הארץ למנין גלגלתם כדכתיב (במדבר כו נד) לרב תרבו נחלתו, וכל איש ואיש נטל בשוה חוץ מן הבכורות, מכל מקום לא נקראו שבטים אלא אלו [להטיל גורל הארץ למנין שמות השבטים, ונשיא לכל שבט ושבט ודגלים לזה ולזה]:

ואני בבאי מפדן וגו' — ואף על פי שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך, שהרי סמוך לבית לחם מתה:

כברת ארץ — מדת ארץ, והם אלפים אמה כמדת תחום שבת, כדברי רבי משה הדרשן ולא תאמר שעכבו עלי גשמים מלהוליכה ולקברה בחברון, עת הגריד היה, שהארץ חלולה ומנקבת ככברה:

ואקברה שם — ולא הולכתיה אפלו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי [תרעומת], אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר (ירמיה לא יד) קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה וגו', והקדוש ברוך הוא משיבה (ירמיה לא טו) יש שכר לפעלתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם ואונקלוס תרגם כרוב ארעא, כדי שעור חרישת יום [הארץ]. ואומר אני שהיה להם קצב שהיו קורין אותו כדי מחרשה אחת, קרואיד"א בלע"ז [מלוא מחרשה], כדאמרנן (בבא מציעא קז א) כרוב ותני, (יומא מג ב) כמה דמסיק תעלא מבי כרבא:

וירא ישראל את בני יוסף — בקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו, לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, ויהוא ובניו ממנשה:

ויאמר מי אלה — מהיכן יצאו אלו שאינן ראויין לברכה:

בזה — [הראה לו] שטר ארוסין ושטר כתבה, ובקש יוסף רחמים על הדבר ונחה עליו רוח הקדש:

ויאמר קחם נא אלי ואברכם — זהו שאמר הכתוב (הושע יא ג) ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועתיו, תרגלתי רוחי ביעקב בשביל אפרים, עד שלקחן על זרועותיו:

לא פללתי — לא מלאני לבי לחשב מחשבה שאראה פניך עוד פללתי לשון מחשבה, כמו (ישעיה טז ג) הביאי עצה עשו פלילה:

ויוצא יוסף אתם — לאחר שנשקם הוציאם יוסף מעם ברכיו כדי לישבם, זה לימין וזה לשמאל לסמוך ידיו עליהם ולברכם:

וישתחו לאפיו — כשחזר לאחוריו מלפני אביו:

את אפרים בימינו משמאל ישראל — הבא לקראת חברו ימינו כנגד שמאל חברו, וכיון שהוא הבכור מימן לברכה:

שכל את ידיו — כתרגומו אחכמנון, בהשכל וחכמה השכיל את ידיו (לכך, ומדעת), כי יודע היה כי מנשה הבכור, ואף על פי כן לא שת ימינו עליו:

המלאך הגאל אתי — מלאך הרגיל להשתלח אלי בצרתי, כענין שנאמר (בראשית לא יא יג) ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב וגו' אנכי האל בית אל:

יברך את הנערים — מנשה ואפרים:

וידגו — כדגים הללו שפרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהם:

ויתמך יד אביו — הרימה מעל ראש בנו ותמכה בידו:

ידעתי בני ידעתי — שהוא הבכור:

גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל — שעתיד גדעון לצאת ממנו שהקדוש ברוך הוא עושה נס על ידו:

ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו — שעתיד יהושע לצאת ממנו שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל:

וזרעו יהיה מלא הגוים — כל העולם יתמלא בצאת שמעו כשיעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון:

בך יברך ישראל — הבא לברך את בניו, יברכם בברכתם ויאמר איש לבנו ישימך אלהים כאפרים וכמנשה:

וישם את אפרים — בברכתו לפני מנשה, להקדימו בדגלים ובחנכת הנשיאים:

ואני נתתי לך — לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי, וגם אני נתתי לך נחלה שתקבר בה, ואי זו, זו שכם, שנאמר (יהושע כד לב) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם:

שכם אחד על אחיך — שכם ממש, היא תהיה לך חלק אחד יתרה על אחיך:

בחרבי ובקשתי — כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם נתכנסו כל סביבותיהם להזדוג להם וחגר יעקב כלי מלחמה כנגדן דבר אחר שכם אחד היא הבכורה שיטלו בניו שני חלקים, ושכם לשון חלק הוא, והרבה יש לו דומים במקרא (תהלים כא יג) כי תשיתמו שכם, תשית שונאי לפני לחלקים, (שם ס ח) אחלקה שכם, (הושע ו ט) דרך ירצחו שכמה, איש חלקו, (צפניה ג ט) לעבדו שכם אחד:

אשר לקחתי מיד האמרי — מיד עשו שעשה מעשה אמורי דבר אחר שהיה צד אביו באמרי פיו:

בחרבי ובקשתי — היא חכמתו ותפלתו: