דף ביאור
מסכת ברכות דף ט׳ עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת ברכות דף ט׳ עמוד ב׳
מסכת ברכות דף ט׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 31 קטעים ממוספרים, כ־663 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
אותו צדיק אברהם:
כמצודה שאין בה דגן דרך ציידי עופות לזרוק דגן תחת מצודות כדי שיבאו עופות ונלכדין וכשאין בה דגן אין עוף פונה אליה כך ריקנו המצרים מכל ממונם. וינצלו כתרגומו ורוקינו:
כמצולה שאין בה דגים כמו מצולות ים כלומר בתוך התהום אין מצויין דגים אלא על שפת הים היכא דאיכא מזון:
דיה לצרה בשעתה דיה לצרה שיתאוננו בה בשעה שתבא עליהם למה תדאיבם עכשיו בבשורה קשה:
שתסיח דעתם מלבא בלבם מזמה של רשע להכחישני ולומר על ידי כשפים הבאתי האש הזאת:
מתני' תכלת ירוק הוא וקרוב לצבע כרתי שקורין פור"ייש:
הקורא מכאן ואילך לא הפסיד שהרי הוא כאדם שקורא אחת מכל הפרשיות שבתורה ואע"פ שלא יצא ידי ק"ש יש לו קבול שכר כעוסק בתורה:
גמ' בין תכלת שבה ללבן שבה גיזת צמר שצבעה תכלת ויש בה מקומות שלא עלה שם הצבע יפה:
ועוד 12 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Berakhot 9b · Sefaria
תוספות
אלא בין תכלת שבה ללבן שבה פי' רש"י צמר הצבוע תכלת ויש מקומות שלא עלה שם הצבע שפיר. וקשה דאמרינן במנחות (מג ב ושם) ראה מצוה זו שבה תלוי מצוה אחרת ואיזו זו ק"ש כדתנן עד שיכיר בין תכלת ללבן. ואי קאי אגיזת צמר אינה תלויה בציצית. ועוד בלילה נמי פעמים יכולין לראות צמר שאינו צבוע כדרכו. ע"כ יש לפרש בין תכלת שבה בציצית שהיה קבוע בו תכלת וגם שני חוטין לבן ועושין בו חוליא של תכלת וחוליא של לבן:
אחרים אומרים עד שיראה חברו וכו' -בירושלמי במה אנן קיימין אי ברגיל אפי' ברחוק טפי חכים ביה ואי בשאינו רגיל אפילו בקרוב לגביה לא חכים ביה תפתר ברגיל ואינו רגיל כהדין אכסניא דאתי לקיצין. וצריך לומר דהאי אחרים לאו ר' מאיר נינהו דהא ר' מאיר איירי לעיל מינייהו:
לק"ש כותיקין תימא דלעיל פסקינן כמאן דמתיר לאחר עמוד השחר מיד ולקמן פסקי' הלכה כר' יהושע דאמר עד ג' שעות והכא פסק אביי שהוא בתרא ואמר כותיקין ומשמע דהכי הלכתא. וי"ל דודאי זמן ק"ש מתחיל לאחר עמוד השחר וזמנו עד ג' שעות ומיהו מצוה מן המובחר כותיקין סמוך להנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפלה ואפי' ותיקין נמי מודו לרבי יהושע שאם לא קרא קודם הנץ החמה דיכול לקרות עד שלש שעות ועל זה אנו סומכין וכן בפ' מי שמתו (ברכות דף כ"ב ב) דקאמר בעל קרי שירד לטבול אם יכול לעלות ולקרות קודם הנץ וכו' ומסיק בגמרא (ד' כ"ה ב) דילמא כר' יהושע וכותיקין כלומר מתני' דקתני קודם הנץ החמה כותיקין אלמא ותיקין נמי מודו לר' יהושע שאין שעה עוברת עד שלש שעות. ומיהו קשה דאמרינן ביומא (ד' לז ושם) אף היא עשתה נברשת של זהב כיון שהחמה זורחת היו ניצוצות יוצאות הימנה והיו יודעין שהגיע הנץ החמה ובא זמן ק"ש של שחרית ומוקי לה התם בשאר עמא דירושלים אלמא משמע דעיקר זמן ק"ש לאחר הנץ החמה והא לא הוי כותיקין שהיו קורין קודם להנץ סמוך להנץ. וי"ל דאותו זמן הוקבע לצבור לפי שלא היו יכולין להקדים ולמהר כותיקין כי רוב בני אדם אינם יכולין לכוין אותה שעה:
כל הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק וא"ת והלא כל העולם סומכין גאולה לתפלה ומאי רבותיה דרב ברונא דלא פסיק חוכא מפומיה. ויש לומר דהכי קאמר כל הסומך גאולה לתפלה כותיקין שקורין ק"ש קודם הנץ ותפלה לאחר הנץ:
Tosafot on Berakhot 9b · Sefaria
רב נסים גאון
אחרים אומרים כדי שיראה את חברו ברחוק ד' אמות ויכירנו הא מילתא איתמר עלה בגמ' דבני מערבא מה אנן קיימין אם ברגיל אפי' ברחוק כמה חכים ליה ואי בשאינו רגיל אפי' קאים גביה לא חכים ליה אלא כאן אנו קיימין ברגיל ואינו רגיל כההוא דאזיל לאכסניא ואתי לקיצין:
העיד (ר' שמעון) [ר"י] בן אליקים משום קהלה קדושה בגמ' דבני מערבא במס' דמעשר שני (ספ"ב הלכה ד') פרשו עדה קדושה ר' יוסי בן (משולם) [המשולם] ור' שמעון בן מנסיא ובמס' דיום טוב בפרק אין צדין (ביצה דף כז) גרסי' אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי אמר ר' יוסי בן שאול אמר ר' משום קהלה קדושה שבירושלים ר' שמעון בן מנסיא וחבריו ובאגדתא דקהלת (פסוק ראה חיים) למה קורין אותן עדה קדושה שהיו משלשין את היום שליש לתפלה שליש לתורה שליש למלאכה ויש אומרים על שהיו יגעים בתורה בימות החורף ובמלאכה בימות הקיץ ר' יצחק בן אלעזר קרי לר' שמלאי ולר' ברקי עדה קדושה שהיו משלשין את היום ויש אומרים על שהיו יגיעין בתורה וכו':
Rav Nissim Gaon on Berakhot 9b · Sefaria
רשב"א
מתני' רבי אליעזר אומר בין תכלת לכרתי עד הנץ החמה. קשה לי וכי בני מלכים אינן קורין לרבי אליעזר. וי"ל דעד הנה"ח נותנין לו שכר קריאה בזמנה, מכאן ואילך עד חצות שכר קריאה יהבינן ליה שכר קריאה בזמנה לא יהבינן ליה, וכענין שאמרו לגבי תפלה לקמן (ברכות כו, א).
[גמרא] בין תכלת שבה ללבן שבה. פירש רש"י ז"ל: בין תכלת שבגבבא דעמרא ללבן שבגבבא. ואינו מחוור, דהא במתניתין ובמתניתא לא קתני בגבבא כלל. אלא בין תכלת שבציצית ללבן שבה קאמר, שאינו ניכר אלא באור גדול מפני שהחוליות מעורבות זו בזו. וכן משמע במנחות (מג, ב), וכן מצאתיה בירושלמי מפורש, דגרסינן התם (ה"ב) כיני מתניתא בין תכלת שבה ללבן שבה, מאי טעמא דרבנן, וראיתם אותו, מן הסמוך לו, ומה טעם דרבי אליעזר וראיתם אותו, כדי שיהא ניכר בין הצבועין.
אחרים אומרים כדי שיהא רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו גרסינן בירושלמי (ה"ב): רב חסדא אמר כהדא דאחרים, מה אנן קיימין, אי ברגיל אפילו רחוק כמה חכים הוא ליה, אי בשאינו רגיל אפילו קרוב גביה לא חכים ליה, אלא כן אנו קיימין ברגיל ובשאינו רגיל כההוא דאזיל ליה לאכסניא ואתי לקייצין.
אמר אביי לתפילין כאחרים הקשו בתוס' אמאי שבקיה לציצית ונקט תפילין דאיכא למאן דאמר בעירובין (צו, א) וכן במנחות (לו, ב) דמצותן בלילה והלכה ואין מורין כן. ותירצו דאפשר דזמן ציצית אינו משיראה את חבירו אלא משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה, וכדאמרינן במנחות (מג, ב) וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת, ואי זו, זו ק"ש. והראב"ד ז"ל כתב דאפשר דלא אמרו בתפילין הלכה ואין מורין כן, אלא במי שהיה מניח מבעו"י שאי"צ לחולצן בלילה, אבל להניחן לכתחילה לכו"ע ביום ולא בלילה.
זימנא חדא סמך גאולה לתפלה כלומר: כותיקין, והיינו רבותיה והיינו דלא פסק חוכא מפומיה. וכן כתב רבנו האי גאון ז"ל בפירושיו.
מכדי יהיו לרצון אמרי פי משמע מעיקרא ומשמע לבסוף נימריא מעיקרא וא"ת ומאי קושיא אדרבא שפיר דמי למימר ה' שפתי תפתח בראש התפלה, ויהיו לרצון לבסוף, לפי שהוא סוף מזמור. וי"ל משום דעיקר סמיכת גאולה לתפלה מיניה ילפינן ליה, כדדרשינן בירושלמי (ה"א) תיכף לגאולה לתפלה דכתי' ה' צורי וגואלי, וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה.
Rashba on Berakhot 9b · Sefaria
ריטב"א
אמר אביי לתפלין כאחרים משום דבעינן שעה שיהיו לאות. ויש גורסין לתפלה ואפי' לאלו הספרים פירושו תפלין. לק"ש כותיקין למצוה מן המובחר ולאו משום ק"ש אלא משום תפלה דותיקין היו קורין אותה קודם הנץ החמה מעט כדי שיגמרו עם הנץ ויתפללו מיד ויסמכו גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום דמצות תפלה עם הנץ דא"ר יוחנן מצוה להתפלל עם דמדומי חמה כלומר כשהשמש זורחת על הארץ א"ר זירא מאי קרא ייראוך עם שמש פירוש בשחרית עם שמש בשעת זריחתו בערבית לפני ירח קודם צאתו ותפלה היא היראה. והאי דקאמר לתפלין כאחרים ושבקי' לציצית משום דאלו ציצית יכול ללבוש הטלית בלילה אלא שאינו מברך עליו אלא ביום למ"ד טלית חובת גברא הוא ותפלין אינו מניחן לכתחלה בלילה ומאי דקיי"ל התם כעוקצין דתפלין מצותן בלילה והלכה ואין מורין כן מיירי במי שהניחן מבעוד יום שאינו צריך לחולצן בלילה אבל להניחן לכתחלה בלילה לכ"ע ביום ולא בלילה:
מכדי האי יהיו לרצון אמרי פי משמע מעיקרא ומשמע לבסוף נימריה מעיקרא ואם תשאל ומאי קושיא דאדרבא כך הוא ראוי לומר יהיו לרצון בסוף תפלה לפי שהוא סוף מזמור והוא דבור על אופניו, ויש להשיב משום דסמיכת גאולה לתפלה מיניה ילפינן כדדרשי' בירוש' [מסמיך] גאולה לתפלה דכתי' ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה, ואפשר לומר דרך שאלה הוא כדי שישמע טעם הדבר הואיל ולא אמרה דוד אלא לאחר שמנה עשרה פרשיות וכו' וה"ה דהוה יכול למימר ליה משום דאמרה לסוף מזמור קבעוה רבנן לבסוף אלא דרויח ליה האי טעמא:
Ritva on Berakhot 9b · Sefaria
מאירי
המשנה השניה והיא מענין החלק הראשון והוא שאמר מאימתי קורין את שמע בשחרית וכו' מאחר שביאר במשנה הקודמת זמן ק"ש של ערבית באה משנה זו אחריה לבאר זמן ק"ש של שחרית מהיכן הוא מתחיל ועד היכן הוא מגיע, ויעדו זמנה משתהא אורה של יום שולטת עד שיכיר בין תכלת ללבן, ופירשו בגמ' שלא בין גבבא דעמרא לגבבא דתכלא שהצבוע עם הלבן אף בלילה הוא ניכר אלא משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה, ר"ל משיכיר אדם להדיא כשילבש טליתו בין תכלת שבציצית ללבן שבו שמתוך שהוא מעורב ביניהם אין אורם של כוכבים מספקת להכירו להדיא אע"פ שהוא צבוע והשאר לבן, ר' אליעזר אומר בין תכלת לכרתי ר"ל בין תכלת לירוק והוא שיעור מאוחר מעט מן הראשון אחר ששניהם צבועים:
עד הנץ החמה זהו סוף זמן, ר' יהושע אומר עד ג' שעות פי' עד שיעברו ג' שעות ר"ל רביע היום באי זה יום שיהיה הן טבת הן תמוז, משם ואילך אין בה מצוה בעונתה, ומכל מקום בגמ' פירשו שהקורא מכאן ואילך לא הפסיד ומקבל שכר כקורא בתורה, ופי' בגמ' שקוראה בברכות כמו שיתבאר:
זהו מה שנזכר במשנה זו בדין זה, ובגמ' חדשו בק"ש של שחרית זמנים אחרים והם שבוסגיא הנזכרת למעלה בסמוך ייעדו משיעלה עמוד השחר ובסוגיא הבאה על משנה זו ייעדו בה תכף להנץ החמה, ופסק הדברים שהמשכים לצאת לדרך למקום שלא יוכל לכוין דעתו כשילך בדרך כגון דרך של סכנה התירו לו לקרות לכתחלה משיעלה עמוד השחר, הואיל וזמן קימה הוא לקצת בני אדם וזהו זמן ראשון, אבל עיקר הזמן הוא משתהא אורת היום שולטת עד שיכיר בין תכלת ללבן וזהו זמן שני, וכן המשכים בדרך שאינו של סכנה אחר שיכול לכוון דעתו אינו קורא עד זמן זה והוא שבתלמוד המערב שבמס' סוכה אמרו השכים לצאת לדרך מביאים לו לולב ומנענע שופר ותוקע וכו', ומתפלל וכשיגיע זמן ק"ש קורא. ומה שאמרו כאן ומתפלל הואיל ואתא לידן יש לומר (אולי צ"ל לפרשו), [יש] מפרשים בו שלא אחר ק"ש אמרה אלא שקודם ק"ש מתפלל ר"ל בתוך הבית קודם ק"ש משום שתפלה בעיא כונה יתירתא ורשאי להתפלל משעלה עמוד השחר, וגדולי המפרשים כתבוה כאן אף קודם שעלה וכו' דלתפלה לא בעינן עמוד השחר, ואין הדברים נראים שהרי וותיקין היו מאחרים ק"ש משום תפלה כדי להיותה ביום גמור, ואחר שכן היאך נאמר להתפלל תפלת היום קודם עמוד השחר, אלא ודאי אחר עמוד השחר, וכפשטה של שמועה שהרי לולב ושופר ביום הן ואעפ"כ אמרו ולכשיגיע זמן ק"ש קורא אלמא שאינו קורא לכתחלה עד שיגיע זמנה והוא משיכיר וכו' הואיל ואינו בדרך של סכנה, ואף בדיעבד יש אומר שלא יצא אע"פ שהיה משכים הואיל ולא לדרך סכנה השכים, והוא שאמרו הקורא עם אנשי משמר לא יצא וודאי אחר עמוד השחר היו קורין כמו שידוע מסדר התמיד. ומכל מקום זו יש מפרשים אותה כקורא כן בהתמדה בביתו ושלא בשום צד אונס ולא בהשכמה לצאת לדרך, הא במשכים יצא בדיעבד אע"פ שאינו בדרך של סכנה, אלא שלכתחלה הואיל ואין שם סכנה דוקא משיכיר ודינו כדין מי שאינו משכים, ומכל מקום ותיקין שסומכים גאולה לתפלה ואין רוצים להתפלל עד שתזרח החמה שהוא יום גמור, קורין אותה קודם הנץ החמה בכדי שיגמרוה עם הנץ החמה ויעמדו להתפלל והוא זמן שלישי, והוא שאמרו במסכת יומא [לז.] על הילנאי מלכתא שעשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל, ואמרו שם בשעה שחמה זורחת ניצוצות יוצאות הימנה ויודעים שהגיע זמן ק"ש, ואע"פ שזה לא היה סימן אלא להנץ ואנו מצריכין קודם הנץ החמה עד שיהו גומרים אותה עם הנץ החמה, שמא זהרורי חמה היו מגיעים שם קודם הנצתה מכח זהרורי האדמימות שהיו נכרין בה. ומכל מקום יש מפרשים שזמנה עם הנץ החמה, וגומרים פירושו קורין וכל שאדם קורא את כולה אדם אומר עליה לשון גומר, כדרך שאמרו גומר את ההלל, ואף הם מביאים ראיה ממה שאמר בתלמוד המערב אמר ר' יודה מהלך הייתי אחר ר' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא והיו עסוקים במצות והגיע זמן ק"ש סבור הייתי נתיאשו מלקרות קריתי ושניתי ואחר כך קראו הם וכבר נראית חמה בראשי ההרים, ובברייתא נאמר עליה והיו עסוקים בצרכי צבור, אלמא מכל מקום זמנה עם הנץ החמה, ומכל מקום יש גורסים בה ואחר כך נראתה חמה בראשי ההרים, ומכל מקום ראייתי ממה שנאמר בברייתא זה בהדיא מצותה עם הנך החמה כדי שיהא סומך לה תפלה ונמצא מתפלל ביום, ומה שהיו מכונים להיות תפלתם בשעת הנץ החמה הוא מפני שבאותו זמן היו רוב האומות נכשלות אחר עבודת השמש, והיו קובעים תפלתם באותו זמן מפני שיש בה (פרכנה) שבהם אדם מכיר [ ] לבא מאתו ית' על הדרך שכתבו גדולי חכמינו בענין תמיד של שחר שהיה נשחט בקרן צפונית מזרחית ושל בין הערבים בקרן צפונית מערבית כמו שדרשו שנים ליום שיהיו שניהם נשחטים כנגד היום, ומכל מקום הן שנפרש קריאתה בהנץ החמה הכל בכלל זמן שלישי הוא:
לא קראה עד הנץ החמה, קוראה בדיעבד על שיעברו ג' שעות והוא זמן רביעי הקורא מכאן ואילך לא קיים מצוה בעונתה ומכל מקום לא הפסיד אלא שמקבל שכר כאדם שקורא בתורה, וקוראה בברכות, ומקצת גאונים פרשו שלא נאמר כן אלא כל שעת תפלה אבל מסוף שעה רביעית ולמעלה הואיל ועבר זמן תפלה אינו קוראה בברכות וכן הדברים נראים, וי"מ שכל היום כלו בדין זה אחר שלא הגיע זמן שכיבה כמו שהתבאר, זהו ביאור המשנה ודינין שבאו עליה בגמ' תפילין אין הנחתם אלא ביום וזמן הנחתם הוא משיראה את חברו ברחוק ד' אמות ויכירהו, ושאלו בתלמוד המערב מה אנן קיימין אי ברגיל אפילו ברחוק כמה חכים ליה, אי בשאינו רגיל אף קרוב לגביה לא חכים ליה, אלא כי אנן קיימין ברגיל ואינו רגיל, כהדין דאזיל לאכסניא ואתי לקיצין, ושמא תאמר והרי אמרו תפילין בלילה הלכה ואין מורין כן, ואם כן אף קודם זמן זה מאי איסורא איכא שמא זו גם כן לענין הוראה נאמרה, או שמא לא אמרו הלכה אלא לענין שאינו צריך לחלצם אבל להניחם לכתחלה בלילה אסור, ושיעור ציצית נראה תלוי בציצית עצמו והוא משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה:
Meiri on Berakhot 9b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
פירש"י בד"ה לתפילין כו' בפ' שני הס"ד ואח"כ מ"ה ותיקין כו' מצוה הס"ד ואח"כ מ"ה מאי קראה כו' החמה הס"ד ואח"כ מ"ה דכתיב ייראוך עם כו' בק"ש הס"ד ואח"כ מ"ה עם שמש כו' החמה הס"ד ואח"כ מ"ה ולפני ירח כו' דמדומי חמה הס"ד ואח"כ מ"ה שאם יזכה כו' כצ"ל:
גמרא כיון דקבעוה רבנן בתפלה כתפלה אריכתא דמיא דאלת"ה ערבית היכי מצי סמיך והא בעי למימר השכיבנו כו' יש ליישב דהכא מייתי מהשכיבנו אי"י שפתי תפתח וגו' דלא הוי הפסק ולעיל מייתי בהיפוך מי"י שפתי תפתח אהשכיבנו וק"ל:
Chidushei Halachot on Berakhot 9b · Sefaria
שיטה מקובצת
אמר אביי לתפלין כאחרים משום דבעינן שעה שיהיו לאות. ויש גורסין לתפלה ואפילו לאלו הספרים פירושו תפלין. לקריאת שמע כותיקין. למצוה מן המובחר ולא משום קריאת שמע אלא משום תפלה דותיקין היו קורין אותה קודם הנץ החמה מעט כדי שיגמרו עם הנץ ויתפללו מיד ויסמכו גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום. דמצות תפלה עם הנץ דאמר ר' יוחנן מצוה להתפלל עם דמדומי חמה כלומר כשהשמש זורחת על הארץ. אמר ר' זירא מאי קרא ייראוך עם שמש. פירוש בשחרית עם שמש בשעת זריחתו. בערבית לפני ירח קודם צאתו. ותפלה היא היראה. והאי דקאמר לתפלין כאחרים ושבקיה לציצית. משום דאילו ציצית יכול ללבוש הטלית בלילה אלא שאינו מברך עליו אלא ביום למאן דאמר טלית חובת גברא הוא. ותפלין אינו מניחן לכתחלה בלילה. ומאי דקיימא לן התם בעוקצין דתפלין מצותן בלילה והלכה ואין מורין כן מיירי במי שהניחן מבעוד יום שאינו צריך לחולצן בלילה. אבל להניחן לכתחלה בלילה לכולי עלמא ביום ולא בלילה:
מכדי האי יהיו לרצון אמרי פי משמע מעיקרא ומשמע לבסוף נימריה מעיקרא ואם תשאל ומאי קושיא דאדרבא כך הוא ראוי לומר יהיו לרצון בסוף תפלה לפי שהוא סוף מזמור והוא דבור על אופניו. ויש להשיב משום דסמיכת גאולה לתפלה מיניה ילפינן כדדרשינן בירושלמי [מסמיך] גאולה לתפלה דכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה. ואפשר לומר דרך שאלה הוא כדי שישמע טעם הדבר הואיל ולא אמרה דוד אלא לאחר שמנה עשרה פרשיות וכו'. והוא הדין דהוה יכול למימר ליה דמשום דאמרה לסוף מזמור קבעוה רבנן לבסוף אלא דרויח ליה האי טעמא:
Shita Mekubetzet on Berakhot 9b · Sefaria
פני יהושע
בגמרא שלא יאמר אותו צדיק כו' ויש לדעת מ"ש שתלה הדבר באמירת אותו צדיק ולא תלה הדבר בישראל עצמן. ועוד י"ל מאי שייך הך דרשא בשמעתין ונ"ל ע"פ מה שפי' רש"י בחומש בפ' ליל שמורים שהוא אותו לילה שנדבר הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים ומשהגיע אותו הזמן אפילו כהרף עין לא עיכב עכ"ל רש"י וא"כ משמע להדיא שדיבר הקב"ה עם אברהם בחצי הלילה ממש וא"כ א"ש ששום אדם אחר לא היה יכול לומר ועבדום וענו אותם קיים כו' דמאן יימר שנתקיים החשבון במכוון ומצומצם ודבר זה לא היה ידוע אלא לא"א לבד ולפ"ז שייך נמי הך דרשא אהא דקאמר לעיל הכל מודים כשנגאלו לא נגאלו אלא בלילה היינו בחצי הלילה כדפי' רש"י שבאותו שעה נתן להם פרעה רשות הרי נשלם החשבון במכוון ומצומצם שיטלו רכוש ולא מקודם לכן כנ"ל נכון:
שם מ"ד בע"כ דמצריים דכתיב ונות בית תחלק שלל פ' מדקרי ליה שלל משמע שהיו לוקחין שלא בטובתן של מצרים שאם היו לוקחין דרך שאלה גמורה לא שייך לקרותה לשון שלל ועוד אי ס"ד שהיה דרך שאלה ממש לא היה שייך בדין חלוקה אלא כל א' וא' מישראל היה מחזיק בשלו מה ששאל כדין הפקעת הלואתן של מצרים דמותר כדאית' בפ' הגוזל בתרא אלא ע"כ שלא לקחו בתורת שאלה ממש אלא בע"כ דמצריים וע"כ נמי שלא היו לוקחין בתורת גזל אלא בתורת שכר שיעבוד ומש"ה היו צריכין לחלוק שוה בשוה כמו שהי' שיעבודן שוה כנ"ל נכון. והא דמשמע ליה למידרש האי קרא ונות בית כו' בביזת מצרים ולא בביזת הים היינו משום דכתיב בהאי עניינא מוציא אסירים בכושרות ועוד דבהאי קרא כתיב לעיל מיני' מלכי צבאות ידודון ידודון דשייך נמי ביצ"מ כמו שדרשו חז"ל על פסוק הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים וק"ל:
במשנה מאימתי קורין שמע שחרית כו' ובברייתא תניא רמ"א משיכיר בין זאב לכלב כו'. ונ"ל לתת טעם לכל הנך זמנים הללו ובמאי קמפלגי הני תנאי דטעמייהו דתנאי דמתני' מבואר בברייתא פ' התכלת דמדכתיב גבי ציצית וראיתם אותו וזכרתם דדרשינן ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת ואיזה זו ק"ש הרי להדיא שהתחלת זמן ק"ש תלויה בהכרת תכלת ועליה קאי וראיתם אותו בל' יחיד אלא דמר סבר משיכיר בין תכלת ללבן ומ"ס בין תכלת לכרתי. ובטעמייהו דהנך תנאי דברייתא נ"ל דאסמכוה רבנן אקרא ובלכתך בדרך. דממילא שמעי' דבלכתו בדרך הוא זמן ק"ש וכיון דקיי"ל כי הא דאמר ר"י אמר רב דלעולם יצא אדם בכי טוב והטעם מבואר כדי שינצל מן החיות ומן הלסטים ומש"ה קאמר ר"מ משיכיר בין זאב לכלב דקודם לכן אדם נמנע מלצאת לדרך כיון שאין יכול להזהר מדריסת הזאבים הבאים לנגדו והיינו טעמא דר"ע לפי שערוד מין חי' המזיק את הבריות כדכתיב פרא למוד מדבר וכמו שדרשו בפ"ק דר"ה ערוד שדומה לערוד במדבר וטעמא דאחרים דאמרי משיכיר את חבירו ברחוק ד' אמות כדי שידע להזהר מן הליסטים כן נ"ל:
שם בפרש"י בד"ה מתפלל ביום דהנץ החמה לד"ה יום הוא עכ"ל ואע"ג דבסמוך משמע מפרש"י דקרא דיראוך עם שמש אק"ש גופא קאי שעיקר מצותו עם שמש אפ"ה מדקתני להדיא בברייתא ונמצא מתפלל ביום משמע להדיא דעיקר זמן ק"ש לא הוי אלא משום זמן תפלה הסמוכה לה שיהיה בשעה שהוא ודאי יום והיינו משעת הנ"ה והטעם מבואר דזמן תפ"ה הוא מהדברים שמצותן ביום דוקא אי משום שאברהם תיקנה כדכתיב וישכם אברהם בבוקר או משום שהיא נגד תמיד של שחר דכתיב בי' ביום צוותו ובמשנה רפ"ב דמגילה תנינא להדיא דכל דבר שמצותו ביום תחילת מצותו משעת הנ"ה והיינו נמי מהאי טעמא גופא שהוא ודאי יום דלא ליתי למיטעי ודוקא בדיעבד קתני התם בסיפא וכולן שנעשו משעלה ע"ה יצא ואע"ג דזמן שחיטת התמיד משמע דאפשר שהיה הרבה קודם הנ"ה היינו משום דכהנים זריזין הן והא דזמן ק"ש ותפילין הוא קודם הנ"ה היינו משום דהנך מדברים שאינן מצותן ביום דבק"ש לא כתיב בבוקר ובערב אלא בשכבך ובקומך ותליא רחמנא בזמן שכיבה וקימה והנך זמנים ידועים וליכא למטעי בהו ותפילין נמי הא קיי"ל לילה זמן תפילין הוא אלא דהלכה ואין מורין כן כדמסקינן במנחות דגזרינן שמא יפיח בהן או שמא ישן והיינו נמי זמן קימה דתו לא שייך הני חששי וכמו שכתבו התוס' להדי' ביומא דף ל"ז ע"ש וציצית נמי לא כתיב ביה ביום אלא וראיתם אותו והיינו נמי בהכרת תכלת ועוד דציצית ותפילין אפילו למ"ד דלילה לאו זמן תפילין וכ"ש זמן ציצית אפ"ה לא שייך בהו הך חששא דלא אתי למטעי שהרי אפילו אם מניחם בתחילה קודם זמן מצותן אפ"ה מסתמא עודן עליו גם כן בשעת תפלה שהוא ודאי יום דהא מצות תפילין מצותן שיהיו עליו כל היום וכ"ש בזמן תפלה משא"כ בתפלה שהזמן עובר וא"כ אם יטעה להתפלל בלילה הרי אינו מקיים כלל מצות תפלת השחר ומש"ה בעינן דוקא בשעה שהוא יום והיינו לאחר הנץ החמה כן נ"ל נכון בכוונת רש"י:
שם בתוס' ד"ה לק"ש כוותיקין כו' עיין בכ"ז בתוס' דיומא באריכות ושם פירשו בשם ר"ת בע"א:
שם מכדי האי יהיו לרצון כו' משמע לכתחילה כו' לימרו מעיקרא עכ"ל ויל"ד דאכתי מאי קושיא כיון דמשמע הכי ומשמע הכי שפיר תקנוהו לאומרו בסוף דבתחילה הא תיקנו כבר לומר ה' שפתי תפתח דלא משמע אלא מעיקרא. ונ"ל דקושיית הגמרא בזה קאי אסוגיא דשמעתין דכיון דבעי למסמך גאולה לתפלה א"כ טפי הוה להו לתקן שלאחר שאמר ה' שפתי תפתח יאמר ג"כ יהיו לרצון דבזה הוי סמיך שפיר גאולה לתפלה דהא בהאי קרא מסיים ביה ה' צורי וגואלי וכ"ש דאתי שפיר טפי לפי מה שכ' רש"י לעיל דף ד' ע"ב דעיקר סמיכת גאולה לתפלה ילפי' מהאי קרא גופא שרמזה דוד בס' תהלים דכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה ע"ש כנ"ל ומתוך כך נ"ל ליתן טעם על מה שתקנו חכמים ענינו בין גואל לרופא כדכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה והיינו ענינו וק"ל:
בגמ' כתיב רני עקרה לא ילדה משום דלא ילדה רני הא דלא מקשה אטו משום דעקרה היא רני משום דהוה מצי למימר דמעיקרא הות עקרה והשתא נפקדה כדמצינן כמה עקרות שנפקדו אבל בסיפא דקרא דכתיב לא ילדה והוא כפל לשון אלא ע"כ לאורויי דהשתא נמי לא ילדה מקשה שפיר:
שם שאם יאמר לך אדם כלום יש עבד ואע"ג דמצינו כמה ב"א שהמרו בהקב"ה כנמרוד ופרעה וסיסרא וחבריהם שמרדו באדוניהם ממש אלא דעיקר התמהון על גוג ומגוג היינו דמאחר שכבר התנבא עליו הנביא משנים קדמונים בשמו ושם עירו ושם מעשיו והתנבאו ג"כ על מפלתו בסוף א"כ מה ראה לשטות זה כיון שכל הדברים יוצאין מפי הקב"ה הרי שמכיר באדוניו ומורד בו וא"כ האי גברא בישותא בעלמא הוא דאחוי ועוד שכופר בעיקר דמסיים הכתוב נוסדו יחד על ה' ועל משיחו ובהא מסיים שפיר כלום יש בן שמורד באביו שהיא תשובה ניצחת ממש באותו ענין שהרי אבשלום בודאי ידע מה שאמר נתן הנביא לדוד אביו מפי הקב"ה הנני מקים עליך רעה מתוך ביתך ושכב את פלגשיך לעיניך ואמר לו כן דרך עונש על מעשה דבת שבע שעי"כ נפרע הקב"ה ממנו ואמר לו גם ה' העביר חטאתך לא תמות א"כ אבשלום גופא מה ראה לשטות זה שניסת לעצת אחיתופל שאמר לו בא על פלגשי אביך ורצה להתגדל ע"י כך שאחר שראה שקראו רע וא"כ האי גברא נמי בישותא בעלמא הוא דאחוי שיתקיים הרעה על ידו ולא ע"י עבד או ממזר כמו שחשב דוד אע"כ שמאת ה' היתה זאת לחזק לב אבשלום בכך ומעתה כ"ש שאין כאן מקום תימא על ענין גוג ומגוג שהקב"ה יקשה את לבבו כמו שאמר הכתוב משגיא לגוים ויאבדם כנ"ל נכון:
Penei Yehoshua on Berakhot 9b · Sefaria
חידושי רבי עקיבא איגר
בתר"י ד"ה וכתב הרי"ף וע"כ צריך שלא ישערו בצמצום:
לא זכיתי להבין הא אדרבה אם מתירא מלצמצם שיגיע עד גאל ישראל בתחילת הנץ דמתחיל הרבה קודם הנץ. ואפ"ה חושש שמא יעבור זמן ק"ש מלקרו' עד אחר הנץ, מכ"ש אם אינו רוצה לצמצם ורצונו לקרות רק פרשה א' קודם נץ דהיינו שמאחר הזמן ומתחיל מעט קודם הנץ משך זמן קריאת פרשה א' דיש לחוש יותר דאולי יעבור זמן המעט ותנץ החמה קודם ק"ש, ודברי הרי"ף נראה פשוטים דהחשש משום תפלה דזמנו דווקא אחר הנץ, מש"ה אם יצמצם לקרות עד גאל ישראל קודם הנץ חיישינן אולי יגיע עד גאל ישראל קודם הנץ ויתפלל שלא בכוונה, לזה מאחרים קצת להתחיל מעט קודם הנץ בענין שיקרא עכ"פ פרשה א' קודם הנץ, דאף אם לפעמים יטעה ויתחיל קצת קודם לזה מ"מ כשיגיע לתפלה כבר תנץ החמה, והכי דייק לישנא דהרי"ף, ולדברי רבינו יונה צ"ע:
שם מלשון מפרק הרים דמתרגמינן מותק טוריא (מלכים א' י"ט א'), ובתרגום שלנו איתא מפרקין טוריא, ובערוך כתב ותיק, בלשון יוני איש בעל מדות ומעלות טובות:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Berakhot 9b · Sefaria
בן יהוידע
בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם הוֹצִאוּנִי מִיָּד וְאֵינִי מְבַקֵּשׁ מקשים העולם בנמשל ליתיה להא? ונראה לי בס"ד כי במאמר שלא יאמר אותו צדיק, יש קושיא ידועה ואני תרצתי בפשיטות כי אתמר (בראשית טו, יד) וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל, והיינו אחרי שאנכי דן את הגוי אשר יעבודו, וזה הדבור נשלם ביום ז' של פסח שלקו על הים מכות גדולות, דשל ים היו של חמש מכות וגם היה מפלה לשר גם כן, אך כדי שלא יאמר אותו צדיק תאמר להם שישאלו עתה קודם היציאה. ובזה יובן לתרץ דקדוק אחר שקראו אותו 'צדיק' ולא קראו בשמו 'אברהם אברהם', והוא דאיתא בגמרא רבב"ח שברו לו הכתפים את חביות היין ולקח גלמייהו, וקבלו אצל רב ואמר לו שיחזירם, ואמר לו דינא הכי, ואמר לו (משלי ב' כ') לְמַעַן תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבִים, אחר כך תבעו שכרם וגזר רב שיתן להם, ואמר לו דינא הכי והשיב לו וארחות צדיקים תשמור, נמצא הצדיק דרכו ליתן לפנים משורת הדין, וז"ש שלא יאמרו אותו צדיק שדרכו לעשות לפנים משורת הדין, ובזה נתרצה קושית העולם דכיון דאמר לו שלא יאמר אותו צדיק משמע שלא נגמר ענין דָּן אָנֹכִי במכות מצרים, ואם כן דבר זה מוכרח שפרעה חוזר ויהפך לבבו וירדוף אחריהם, ולכן א"ל הלואי שנצא עתה קודם ז' של פסח ולא נרצה רכוש כלל, כי טוב לנו גאולה שלימה שלא ירדוף פרעה אחרינו עוד מכל ממון שבעולם. ובזה יתורץ קושיא אחרת דקאמר בעל כרחן של ישראל משום משוי, וקשא מי זה יתנו לו ממון וימאס בו משום משוי, ועוד הלא צווי זה חשיב מצות עשה? ובזה ניחא שהבינו שעיקר הרכוש שמור להם אחר ז' של פסח שנעשית יציאה העיקרית, ואם כן למה נטפל בו מעתה לשאת אותו מאחר כי מצרים מוכרחים להביא לנו. ודבר זה יובן היטב על פי משל שכתב אהל יעקב בפרשת בא בענין, ואני אשנה בו קצת כדי שיהא דומה לנמשל. והוא שני מלכים נלחמו זה עם זה על ידי שני גבורים שעשו תנאי בניהם כמו שהתנה גלית, וירדו למקום רחב מהלך אלפים אמה להלחם, והתנאי היה מי שיתגבר על חבירו להשליך אותו לבור אשר בסוף הרחבה ההיא אז מלכו יגבר וישבה מלך אשר כנגדו, והנה אחר שהתחילו להלחם כל העומדים ראו שגבור אחד משני גבורים הנזכרים נשא לאותו הלוחם עמו על כתיפיו והוליכו לבור, ורק כאשר הגיע לתוך ד' אמות של בור חזר זה הנתפש ונתגבר על הנושא אותו והשליכו הבור, ואז נצח מלכו ואת הכל לקח, וכאשר בא הגבור הנוצח לפני מלכו אמר לו המלך עתה ידעתי שאיש חיל אתה להכות צרים אחור, אך עונך גדול שנתת יד לאויב להחזיק בך ולשאת אותך עד הבור, כי בראותי כך רעדה אחזתני ונתייאשתי מן הניצוח ומדוע ככה עשית, אמר לו אדוני המלך אתה רואה כי האויב הוא עב וגס הרבה יש בו כובד עלי עשרת מונים, וממקום המלחמה עד שפת הבור יש יותר מאלף אמה, ואם הייתי מחזיק בו בגבורת ידי ואשאהו על כתפי היה תש כוחי, לכך אמרתי טוב שהוא ישאני וכאשר אגיע לבור אז אעשה את שלי להפיל את אויבי בבור, ויטב הדבר בעיני המלך עד כאן המשל בשינוי קצת כדי שיהיה דומה לנמשל בדברינו אלה.
עֳשָׂאם כִּמְצוּדָה שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָן יש להקשות במאי פליגי רב אמי וריש לקיש? ונראה לי בס"ד דידוע שיש פלוגתא בישיבת ארץ מצרים בזמן הזה, דיש אומרים בזמן הזה מותר לדור בה כי מה שאסרה תורה מקודם מפני שנבררו ממנה כל נצוצי הקדושה, אך כיון שחזרו בה שלא כדין וחטאו נעשה בה תערובות נצוצי קדושה ואז מותר לדור בה כדי לברר כשאר ארצות, ויש אומרים דגם בזמן הזה אסור לדור בה, ולכן רב אמי עשה המשל כמצודה שאין בה דגן, שדבר זה אינו חלוט לעולם בכך, אלא אפשר אחר זה יניחו במצודה דגן, כי סבירא ליה אף על פי שאסרה תורה מתחלה מכל מקום יש לזה היתר בזמן הזה, וריש לקיש סבירא ליה כמאן דאמר דגם בזמן הזה אסור והרי איסורה לעולם, לכך עשה הדמיון למצולה שאין בה דגים, לא היום ולא אחר זמן, שאין דרכם לירד למצולה. ובאופן אחר נראה לי דר' אמי איירי ברכוש הגשמי ולכך המשילו למצודה שהוא מאכל גשמי, וידוע כי במצודה הגם שאין בה דגן בגלוי עם כל זה בחורין וסדקין שלה אי אפשר שלא ימצא, וכן ברכוש הגשמי אמרו רבותינו ז"ל מה שהיה בבתים נטלו במצרים ומה שהיה בבתי תשוראות נטלו על הים, נמצא כשיצאו נשאר ממון גנוז, אבל ריש לקיש מדבר ברכוש הרוחני של נשמות קדושות שביררו הכל, ולכך נקיט המשל לדגים שנמשלו לנשמות כנודע בזוהר הקדוש, ובמצולה אין דגים כלל וכן הם ביררו הכל.
אֶהְיֶה עִמָהֵם בַּשִּׁעְבּוּד מַלְכִיוֹת צריך להבין למה הודיעו גלות שעבוד מלכיות בשם 'אהיה'? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב טוב עין ז"ל כי 'אהיה' הוא מדת ענוים, שהעניו תמיד רואה עצמו שלא הגיע לחצי השלימות ולכך הוא אומר 'אהיה' לשון עתיד, כי עדיין לא הייתי ולא הגעתי לשלימות, אבל הגאה חושב עצמו שהגיע לשלימות, לכך רואה עצמו 'היה' ואינו אומר 'אהיה' עד כאן דבריו, נמצא בין 'אהיה' מדת העניו, ובין 'היה' מדת הגאה, הוא אות א' בלבד שמספרו אחד, ובזה פרשתי אחד המרבה ואחד הממעיט דאמרו רבותינו ז"ל, מאן דאיהו זעיר איהו רב, ומאן דאיהו רב איהו זעיר, ולכן בעל מדת אהיה שיש לו מספר א' שהוא אחד הוא רב וזהו אחד המרבה, דמאן דאיהו זעיר איהו רב, ולהיפך אחד הממעיט חסרון אחד שהוא א' ממעיט את האדם דמאן דאיהו רב איהו זעיר, ובלבד שיכוין בענוה זו את לבו לשמים ולא כמו אותו הכומר. ובזה פרשתי בס"ד (קהלת ט, יח) וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה כי הגאוה שמחסרת ממנו מספר אחד לא תניח לאדם שכר טוב, ומאחר שמדת הענוה היא אהיה לכך רמז להם גלות האחרון בשם אהיה, לומר בזכות הענוה לא ישתקעו בגלות זה אלא יהיו נגאלין, כמו שנאמר (תהלים יח, כח) כִּי אַתָּה עַם עָנִי תוֹשִׁיעַ וְעֵינַיִם רָמוֹת תַּשְׁפִּיל, וכן אמרו רבותינו ז"ל אין בן דוד בא אלא עד שיכלו גסי הרוח. והנה הקושיא במאמר הזה היא ידועה כיון שאח"כ הסכים הקב"ה לדבריו של משה רבינו ע"ה שאמר דיה לצרה בשעתה, אם כן למה מעיקרא אמר לו שיגלה להם השעבוד, וברש"י בביאור החומש הוסיף שאמר לו יפה דברת, בזה תגדל הקושיא יותר וכאשר נתעורר שם בגליון ובתירוץ שלו לא תתיישב דברי הגמרא כאן, וגם רבינו ז"ל בשער הפסוקים תירץ כן וגמרא דידן לא תתיישב בזה, ונראה לי בס"ד כי אופן שאמר הקב"ה ואופן שאמר משה רבינו ע"ה, בכל אחד יש בו קושי מצד אחד ונייחא מצד אחד, דיש בזה מה שאין בזה, שאם יגלה להם השעבוד מעתה יש בזה טוב לישראל כי צער הידיעה שקדם להם קודם כמה שנים מכפר, ובזה ינכה להם ממספר שנות הגזירה, ויש בו קושי כי עתה שמחתם בגאולה שהם נגאלים לא תהיה שלימה מאחר שיודעים שסופם לגלות, ודבריו של משה רבינו ע"ה שרצה לבלתי יודיעם קודם השעבוד יש בה טוב, כי שמחתם עתה שלימה כי חושבים שנגאלו גאולה שלימה, ויש בה קושי שלא ינוכה להם כלום מן מספר שנות הגלות כי לא היה להם צער ידיעה מקודם, והקב"ה בחר בדרך הראשון דאף על גב דאית ביה צד קושי מ"מ לישראל עדיף טפי מדרך השני, מאחר כי בו ינוכה מן מספר הגלות אך דרך הב' לגבי משה רבינו ע"ה עדיף טפי כי עתה הוא הגואל ובודאי ירצה שישמחו שמחה שלימה על ידו, והקב"ה הסכים אחר כך לדרך הב' מפני לעשות רצון משה רבינו ע"ה ומה שאמר לו יפה דברת כלומר לעצמך יפה דברת.
שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מַעֲשֶׂה כְּשָׁפִים הֵם הקשה הגאון חיד"א ז"ל לפי מה שפרשו טעם יציקת המים שלא יאמרו מעשה כשפים, מפני שהכשפים לא יצליחו במים כמו שאמרו בסנהדרין בעובדא דזעירי, אם כן למה הוצרך להתפלל על כך, ותירץ כשפים דשדים ארציים אין מצליחים במים, אבל של שדים אויריים נעשים גם במים, ולכך הוצרך לתפלה שלא יאמרו שהם כשפים דשדים אויריים עד כאן דבריו. ולפי דבריו מובן היטב מה שנאמר (מ"א יח, לז) וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית, כי שדים ארציים הם אחור דקליפה, אבל אויריים הם פנים דקליפה, ובקש שלא יעלו על לבם אותם האויריים אלא יביטו באותם הארציים שהם אחור דקליפה, ואז יהיה יציקת המים לעיניהם הוכחה גדולה לומר שאין אלו מעשה כשפים.
מַאי טַעֲמָא תִּקְנוּהוּ רַבָּנָן לְאַחַר י"ח בְּרָכוֹת לֵימְרוּ מֵעִיקָרָא מאי טעמא תקנוהו רבנן לאחר י"ח ברכות לימרו מעיקרא, קשא כיון דמשמע הכי והכי אם יתקנו מעיקרא גם כן תקשי מאי טעמא, ונראה לי בס"ד דודאי הסברא מחייבת טפי שיתפלל על מה שעתיד לומר שיהיה לרצון ולא הסברא מחייבת טפי שיתפלל על מה שעתיד לומר שיהיה לרצון ולא על אשר אמר כבר, ומה שאמר ק"ג מזמורים ולא אמר הללויה כנגד ק"ג עולמות שהם גבורות בסוד מנחה ודוק.
Ben Yehoyada on Berakhot 9b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת ברכות, דף ט׳, עמוד ב׳, בהיקף של כ־663 מילים ב־31 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 31 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 117 מילים
נפתחת ב״אוֹתוֹ צַדִּיק, ״וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם״ — קִייֵּם…״
- קטע 234 מילים
נפתחת ב״אָמְרוּ לוֹ: וּלְוַאי שֶׁנֵּצֵא בְּעַצְמֵנוּ! מָשָׁל: לְאָדָם…״
- קטע 318 מילים
נפתחת ב״״וַיַּשְׁאִלוּם״, אָמַר רַבִּי אַמֵּי: מְלַמֵּד שֶׁהִשְׁאִילוּם בְּעַל…״
- קטע 419 מילים
נפתחת ב״מַאן דְּאָמַר בְּעַל כָּרְחָם דְּמִצְרַיִם — דִּכְתִיב:…״
- קטע 520 מילים
נפתחת ב״״וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם״. אָמַר רַבִּי אַמֵּי מְלַמֵּד…״
- קטע 623 מילים
נפתחת ב״״אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה״, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ…״
- קטע 719 מילים
נפתחת ב״אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, דַּיָּה לַצָּרָה…״
- קטע 849 מילים
נפתחת ב״״עֲנֵנִי ה׳ עֲנֵנִי״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לָמָה…״
- קטע 932 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית? מִשֶּׁיַּכִּיר…״
- קטע 109 מילים
נפתחת ב״הַקּוֹרֵא מִכָּאן וְאֵילָךְ — לֹא הִפְסִיד, כְּאָדָם…״
- קטע 1125 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ מַאי בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן? אִילֵּימָא בֵּין…״
- קטע 1223 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין זְאֵב…״
- קטע 1322 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב הוּנָא: הֲלָכָה כַּאֲחֵרִים. אָמַר אַבָּיֵי:…״
- קטע 1417 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: וָתִיקִין הָיוּ גּוֹמְרִין אוֹתָהּ…״
- קטע 1513 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי זֵירָא: מַאי קְרָאָה — ״יִירָאוּךָ…״
- קטע 1618 מילים
נפתחת ב״הֵעִיד רַבִּי יוֹסֵי בֶּן אֶלְיָקִים מִשּׁוּם קְהָלָא…״
- קטע 1757 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי זֵירָא: אִינִי?! וְהָא אֲנָא סְמַכִי…״
- קטע 1832 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אִלָּעָא לְעוּלָּא: כִּי עָיְילַתְּ…״
- קטע 1921 מילים
נפתחת ב״הֵיכִי מָצֵי סָמֵיךְ? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:…״
- קטע 207 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תְּהֵא בִּתְפִלָּה שֶׁל עַרְבִית.…״
- קטע 2117 מילים
נפתחת ב״וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵיזֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם…״
- קטע 227 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תְּהֵא בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה.…״
- קטע 2314 מילים
נפתחת ב״רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא אַכּוּלְּהוּ, וְכֵיוָן…״
- קטע 2431 מילים
נפתחת ב״דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, עַרְבִית הֵיכִי מָצֵי…״
- קטע 2522 מילים
נפתחת ב״מִכְּדֵי, הַאי ״יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי״ מַשְׁמַע…״
- קטע 2624 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן…״
- קטע 276 מילים
נפתחת ב״הָנֵי שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה?! תְּשַׁע עֶשְׂרֵה הָוְיָן!…״
- קטע 288 מילים
נפתחת ב״״אַשְׁרֵי הָאִישׁ״ וְ״לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם״ חֲדָא פָּרָשָׁה…״
- קטע 2934 מילים
נפתחת ב״דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן…״
- קטע 3017 מילים
נפתחת ב״הָנֵי מֵאָה וְשָׁלֹשׁ? מֵאָה וְאַרְבַּע הָוְיָין! אֶלָּא…״
- קטע 318 מילים
נפתחת ב״דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי עקיבא בן יוסף · תנאים · תנאים — עשרת הרוגי מלכות
ביום הכפורים היה רבי עקיבא מתדיין לפני טורנוסרופוס קיסר שחיק עצמות, והגיע עונת קריאת שמע, והיו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל…
מקור: מסכת ברכות דף ט׳ עמוד ב׳ · קטע 12 — “…בֵּין זְאֵב לְכֶלֶב. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: בֵּין חֲמוֹר לְעָרוֹד.…”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת ברכות דף ט׳ עמוד ב׳ · קטע 31 — “דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת ברכות דף ט׳ עמוד ב׳ · קטע 13 — “…הֲלָכָה כַּאֲחֵרִים. אָמַר אַבָּיֵי: לִתְפִילִּין כַּאֲחֵרִים. לִקְרִיאַת שְׁמַע כְּוָתִיקִין.…”
לשון המקור
אוֹתוֹ צַדִּיק, ״וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם״ — קִייֵּם בָּהֶם, ״וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל״ — לֹא קִייֵּם בָּהֶם.
אָמְרוּ לוֹ: וּלְוַאי שֶׁנֵּצֵא בְּעַצְמֵנוּ! מָשָׁל: לְאָדָם שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ בְּנֵי אָדָם: מוֹצִיאִין אוֹתְךָ לְמָחָר מִבֵּית הָאֲסוּרִין, וְנוֹתְנִין לְךָ מָמוֹן הַרְבֵּה, וְאוֹמֵר לָהֶם: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, הוֹצִיאוּנִי הַיּוֹם, וְאֵינִי מְבַקֵּשׁ כְּלוּם.
״וַיַּשְׁאִלוּם״, אָמַר רַבִּי אַמֵּי: מְלַמֵּד שֶׁהִשְׁאִילוּם בְּעַל כָּרְחָם. אִיכָּא דְאָמְרִי בְּעַל כָּרְחָם דְּמִצְרַיִם, וְאִיכָּא דְאָמְרִי בְּעַל כָּרְחָם דְּיִשְׂרָאֵל.
מַאן דְּאָמַר בְּעַל כָּרְחָם דְּמִצְרַיִם — דִּכְתִיב: ״וּנְוַת בַּיִת תְּחַלֵּק שָׁלָל״. מַאן דְּאָמַר בְּעַל כָּרְחָם דְּיִשְׂרָאֵל — מִשּׁוּם מַשּׂוֹי.
״וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם״. אָמַר רַבִּי אַמֵּי מְלַמֵּד שֶׁעֲשָׂאוּהָ כִּמְצוּדָה שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָן, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר, עֲשָׂאוּהָ כִּמְצוּלָה שֶׁאֵין בָּהּ דָּגִים.
״אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה״, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: אֲנִי הָיִיתִי עִמָּכֶם בְּשִׁעְבּוּד זֶה, וַאֲנִי אֶהְיֶה עִמָּכֶם בְּשִׁעְבּוּד מַלְכֻיוֹת.
אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, דַּיָּה לַצָּרָה בִּשְׁעָתָהּ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם ״אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם״.
״עֲנֵנִי ה׳ עֲנֵנִי״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לָמָה אָמַר אֵלִיָּהוּ עֲנֵנִי שְׁתֵּי פְּעָמִים? מְלַמֵּד שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, ״עֲנֵנִי״ — שֶׁתֵּרֵד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל כָּל אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ, וַ״עֲנֵנִי״ — שֶׁתַּסִּיחַ דַּעְתָּם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מַעֲשֵׂה כְשָׁפִים הֵם. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחוֹרַנִּית״:
מַתְנִי׳ מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית? מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בֵּין תְּכֵלֶת לְכָרָתֵי. וְגוֹמְרָהּ, עַד הָנֵץ הַחַמָּה, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ מְלָכִים לַעֲמוֹד בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת.
הַקּוֹרֵא מִכָּאן וְאֵילָךְ — לֹא הִפְסִיד, כְּאָדָם הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה.
גְּמָ׳ מַאי בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן? אִילֵּימָא בֵּין גְּבָבָא דְעַמְרָא חִיוָּרָא לִגְבָבָא דְעַמְרָא דִתְכֵלְתָּא — הָא בְּלֵילְיָא נָמֵי מִידָּע יָדְעִי. אֶלָּא, בֵּין תְּכֵלֶת שֶׁבָּהּ לְלָבָן שֶׁבָּהּ.
תַּנְיָא: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין זְאֵב לְכֶלֶב. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: בֵּין חֲמוֹר לְעָרוֹד. וַאֲחֵרִים אוֹמְרִים: מִשֶּׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ רָחוֹק אַרְבַּע אַמּוֹת, וְיַכִּירֶנּוּ.
אָמַר רַב הוּנָא: הֲלָכָה כַּאֲחֵרִים. אָמַר אַבָּיֵי: לִתְפִילִּין כַּאֲחֵרִים. לִקְרִיאַת שְׁמַע כְּוָתִיקִין. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וָתִיקִין הָיוּ גּוֹמְרִין אוֹתָהּ עִם הָנֵץ הַחַמָּה.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: וָתִיקִין הָיוּ גּוֹמְרִין אוֹתָהּ עִם הָנֵץ הַחַמָּה, כְּדֵי שֶׁיִּסְמוֹךְ גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה, וְנִמְצָא מִתְפַּלֵּל בַּיּוֹם.
אָמַר רַבִּי זֵירָא: מַאי קְרָאָה — ״יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים״.
הֵעִיד רַבִּי יוֹסֵי בֶּן אֶלְיָקִים מִשּׁוּם קְהָלָא קַדִּישָׁא דְבִירוּשָׁלַיִם: כָּל הַסּוֹמֵךְ גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה אֵינוֹ נִזּוֹק כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ.
אָמַר רַבִּי זֵירָא: אִינִי?! וְהָא אֲנָא סְמַכִי וְאִיתְּזַקִי! אֲמַר לֵיהּ: בְּמַאי אִיתְּזַקְתְּ — דְּאַמְטֵיִית אָסָא לְבֵי מַלְכָּא. הָתָם נָמֵי מִבְּעֵי לָךְ לְמֵיהַב אַגְרָא לְמִחְזֵי אַפֵּי מַלְכָּא, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְעוֹלָם יִשְׁתַּדֵּל אָדָם לָרוּץ לִקְרַאת מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. וְלֹא לִקְרַאת מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד, אֶלָּא אֲפִילּוּ לִקְרַאת מַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁאִם יִזְכֶּה — יַבְחִין בֵּין מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לְמַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם!
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אִלָּעָא לְעוּלָּא: כִּי עָיְילַתְּ לְהָתָם שְׁאֵיל בִּשְׁלָמָא דְּרַב בְּרוֹנָא אֲחִי בְּמַעֲמַד כָּל הַחֲבוּרָה, דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא וְשָׂמֵחַ בְּמִצְוֹת. זִימְנָא חֲדָא סְמַךְ גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה וְלָא פְּסֵיק חוּכָא מִפּוּמֵּיהּ כּוּלֵּיהּ יוֹמָא.
הֵיכִי מָצֵי סָמֵיךְ? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּתְּחִלָּה הוּא אוֹמֵר: ״ה׳ שְׂפָתַי תִּפְתָּח״, וּלְבַסּוֹף הוּא אוֹמֵר: ״יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְגוֹ׳״!
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תְּהֵא בִּתְפִלָּה שֶׁל עַרְבִית.
וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵיזֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא — זֶהוּ הַסּוֹמֵךְ גְּאוּלָּה שֶׁל עַרְבִית לִתְפִלָּה שֶׁל עַרְבִית!
אֶלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תְּהֵא בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה.
רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא אַכּוּלְּהוּ, וְכֵיוָן דְּקַבְעוּהָ רַבָּנַן בִּתְפִלָּה — כִּתְפִלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא.
דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, עַרְבִית הֵיכִי מָצֵי סָמֵיךְ, וְהָא בָּעֵי לְמֵימַר ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״! אֶלָּא כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן הַשְׁכִּיבֵנוּ — כִּגְאוּלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא. הָכִי נָמֵי כֵּיוָן דְּקַבְעוּהָ רַבָּנַן בִּתְפִלָּה — כִּתְפִלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא.
מִכְּדֵי, הַאי ״יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי״ מַשְׁמַע לִבְסוֹף, וּמַשְׁמַע מֵעִיקָּרָא דְּבָעֵינָא לְמֵימַר. מַאי טַעְמָא תַּקְּנוּהוּ רַבָּנַן לְאַחַר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת? לֵימְרוּ מֵעִיקָּרָא!
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: הוֹאִיל וְלֹא אֲמָרוֹ דָּוִד אֶלָּא לְאַחַר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה פָּרָשִׁיּוֹת, לְפִיכָךְ תַּקִּינוּ רַבָּנַן לְאַחַר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת.
הָנֵי שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה?! תְּשַׁע עֶשְׂרֵה הָוְיָן!
״אַשְׁרֵי הָאִישׁ״ וְ״לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם״ חֲדָא פָּרָשָׁה הִיא.
דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: מֵאָה וְשָׁלֹשׁ פָּרָשִׁיּוֹת אָמַר דָּוִד, וְלֹא אָמַר ״הַלְלוּיָהּ״ עַד שֶׁרָאָה בְּמַפַּלְתָּן שֶׁל רְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם, בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה׳ הַלְלוּיָהּ״.
הָנֵי מֵאָה וְשָׁלֹשׁ? מֵאָה וְאַרְבַּע הָוְיָין! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ ״אַשְׁרֵי הָאִישׁ״ וְ״לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם״ חֲדָא פָּרָשָׁה הִיא.
דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: