מסכת ברכות דף ו׳ עמוד ב׳

וכולהו כתיבי באדרעיה כל הכתובים הללו כתובים בזרוע בבית אחד שאותן של יד אינן אלא בית אחד כדאמרינן במנחות (דף לד:) וכל הפרשיות כתובות בו:

משאיל בו מה טיבו של פלוני למה לא בא:

ירא את ה' שהיה רגיל לבא אליו:

אשר הלך חשכים ואין נוגה לו אשר עתה הלך למקום חשך אשר ימנע עצמו מלהשכים לפתחי:

ואין עונה שיעור שיוכלו לענות דבר קדושה:

אלהי אברהם שקבע מקום לתפלתו:

בעזרו כדרך שהיה עוזר לאברהם:

אל יפסיע פסיעה גסה לפי שמראה בעצמו שעכוב בית הכנסת דומה עליו כמשוי:

אחורי בית הכנסת פי' רש"י כל פתחי בתי כנסיות היו למזרח ואחוריהם למערב וזה המתפלל אחורי בית הכנסת ואינו מחזיר פניו לבהכ"נ נראה ככופר במי שהצבור מתפללין לפניו. ולא נהירא דאדרבה במהדר אפיה לבית הכנסת מיחזי כשתי רשויות שהקהל מתפללין למערב והוא מתפלל כנגדם למזרח. ע"כ נראה אחורי בהכ"נ מי שהוא אחורי העם במזרח והעם משתחוים למערב ולהכי קאמר ולא מהדר אפיה כו'. ודוקא הם שהיה מנהגם להתפלל למערב. אבל אנו מתפללים למזרח שאנו במערבו של א"י וכתיב והתפללו אליך דרך ארצם (מ"א ח) ונראה כמו שפי' להם לצד מערב יתפרש לנו לצד מזרח:

תורה ניתנה בה' קולות דכתיב ויהי קולות ואין קולות פחותין משנים וגו' הפסוקים. ואותן קולות דוכל העם רואים קודם מתן תורה ולא חשיב להו:

סוף דבר וכו' הכי משמע לסוף דבריו הכל נשמע למי שאת האלהים ירא ואת מצותיו שמור:

מאי כי זה כל האדם כל העולם לא נברא אלא בשביל זה. כלומר כי העולם נברא לצורך בני אדם ובני אדם נבראו לשבח ולהודות להקב"ה ולעבדו וליראה אותו ואלו שעושין כן מקיימין העולם והשאר הרי הן כבהמה שאין עושין הדברים שנבראו בשבילן:

אלא לצוות לזה כלומר לזמן לו כל מאכלו ומשתיו. והוא נברא לעשות רצון בוראו יתברך ויתעלה:

גזלת העני בבתיכם יש מפרש מלשון ענייה שאין עונה לו:

ולעולם יהא אדם נוח לבריות ומקדים בשלומם ומשתדל בכבודם ובתועלתם כפי כחו ובזו מתאהב לבריות וגורם להם לצאת ידי חובת כבוד תורה ומצות:

תורה ניתנה בחמשה קולות דכתיב ויהי קולות ואין קולות פחותין משנים וגו' הפסוקים. ואותן קולות דוכל העם רואים קודם מתן תורה ולא חשיב להו:

סוף דבר וכו' הכי משמע לסוף דבריו הכל נשמע למי שאת האלהים ירא ואת מצותיו שמור:

מאי כי זה כל האדם כל העולם לא נברא אלא בשביל זה -כלומר כי העולם נברא לצורך בני אדם ובני אדם נבראו לשבח ולהודות להקדוש ברוך הוא ולעבדו וליראה אותו ואלו שעושין כן מקיימין העולם והשאר הרי הן כבהמה שאין עושין הדברים שנבראו בשבילן:

לצוות לזה כלומר לזמן לו כל מאכלו ומשתיו. והוא נברא לעשות רצון בוראו יתברך ויתעלה:

גזלת העני בבתיכם יש מפרש מלשון ענייה שאין עונה לו:

בגמרא אמר ר' חלבו אמר רב הונא היוצא מבה"כ כו' אמר אביי לא אמרן אלא למיפק כו'. ולכאורה יש לתמוה דמלתא דפשיטא היא כיון שהוא דבר והפוכו ועיין במהרש"א בח"א ותירץ בדוחק. ולפענ"ד נראה ליישב כיון כשנדקדק עוד במה דקאמר רב הונא היוצא מבה"כ אל יפסיע פסיעה גסה דמאי איריא בית הכנסת הא בלא"ה אסור לפסוע פסיעה גסה כדאית' בשבת דף קי"ג ע"ב דבעי מיניה רבי מר' ישמעאל בר' יוסי מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת אמר ליה וכי בחול מי הותרה שנוטלת א' מת"ק ממאור עיניו כו' ע"ש וע"כ צ"ל דרב הונא מילתא דפטיקא קאמר דהיוצא מבה"כ אסור לפסוע אפי' כשהולך לדבר מצוה כגון ביוצא מבה"כ לבה"מ כדרשינן ילכו מחיל אל חיל דבכה"ג לא שייך הך איסורא דנוטלת א' מת"ק ממאור עיניו אפ"ה ביוצא מבה"כ אסור לפסוע פסיעה גסה והיינו כפרש"י לפי שמראה בעצמו שדומה עליו כמשא דמה"ט אסור אפילו בהולך מבה"כ לבה"מ דלאו כ"ע ידעי בהא וע"ז מסיק שפיר לא אמרן אלא למיפק אבל למיעל מצוה הוא למירהט פי' דבכה"ג לית ביה נמי איסורא דנוטל א' מת"ק ממאור עיניו כנ"ל וק"ל:

שם אמר ר' זירא אגרא דפירקא רהטא ופרש"י שהרי רובם אינם מבינים. ולפ"ז צ"ל נמי בכה"ג באגרא דכלה ואגרא דשמעתא ולכאורה נראה דוחק וכ"ש באגר' דתענית ואגרא דצדקת' דלא שייך לפרש כה"ג ולולי פרש"י היה נראה לי לפרש בענין אחר משום דכל הני דקחשיב בשמעתין רובן ככולן הן מהנך דקחשיב בברייתא בפרק מפנין שהן דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא השכמת בה"מ והכנסת כלה והלויית המת כו' והטעם מבואר סוף פ' קמא דקידושין דהא דשייך בהנך טפי שכר קרן ופירות היינו משום שמצות עצמן יש להן קרן ופירות ע"ש ומש"ה מפרש בשמעתין שפיר מהו ענין הפירות של המצות עצמן היינו משום דהשכמת בה"מ מלבד עיקר מצות הלימוד שהוא הקרן יש לו ג"כ פירות והיינו אגרא דפרקא רהטא ודכלה דוחק' ודשמעת' סברא ודבי טמי' שתיקות' ודלויי. והא דקחשיב נמי אגרא דתענית' צדקת' ולא קחשיב לה התם באלו דברים שאוכל פירותיהן בעה"ז והקרן קיימת לו לעה"ב היינו משום דאתי' מק"ו מגמילות חסדים כדאמר ר' אלעזר לקמן דף ל"ב גדולה תענית יותר מן הצדקה שזה בגופו וזה בממונו כנ"ל:

שם אמר ר' הונא כל המתפלל אחורי בה"כ כו' ופרש"י כל פתחי בתי כנסיות היו במזרח והכי תניא בתוספתא דמגילה כו' מעין מקדש ומשכן. ולכאורה כל האריכות בדברי רש"י בזה הם למותר שהרי אפי' אם היו פתחי בתי כנסיות במערב כמו שלנו או באיזה צד שיהיה שייך נמי הך מימרא דרב הונא כיון שעיקר האיסור הוא שלא להתפלל אחורי הכותל שהכל משתחוים למולה. ונראה בזה דעיקר כוונת רש"י ליישב קושיית התוספות שהקשו דא"כ במהדר אפיה לבי כנישתא יש לאסור יותר דמחזי כב' רשויות ובלאו הך קושית התוס' נמי מסברא יש לאסור יותר בדמהדר אפי' כו' כיון שהכל משתחוין תמיד לצד א"י ולמקדש ולבית הכפורת א"כ בדמהדר אפיה הוי אחוריו לכל הנך המקומות הקדושים לכך כתב רש"י שלעולם פתח בה"כ במזרח מעין מקדש ומשכן יש לנו לעשות דוגמא וכי היכי דאשכחן במקום המקדש לקמן בסוף פ' תפלת השחר שכל התפלות הם כנגד בית הכפורת והמתפלל אחורי בית הכפורת יראה עצמו כאילו עומד לפני הכפורת ופרש"י שם שמחזיר פניו לצד מזרח. נמצא דאע"ג שכל העומדים בעזרה משתחוים לצד מערב מול כותל המערבי אפ"ה העומד אחורי אותו הכותל מכוין פניו כנגד אותו הכותל עצמו כיון שזה מקום מקודש למקום שכינה וא"כ כה"ג גופא יש לנו לעשות בבה"כ שלנו שהן במקום מקדש וכותל המערבי שבבה"כ הוא מקודש ביותר ויש לכוון תפלתו נגד אותו מקום עצמו כן נ"ל נכון בעה"י בכוונת רש"י ודברי רבינו יונה בזה שכתב להיפך לפ"ד צריכין עיון גדול ודו"ק היטב:

גמ' מיד הוא כועס כו' עי' בזוה"ק פרשת תרומה [ד' קל"א ע"א] ועי' בתשובת רשב"א סי' נ':

שם כל הנהנה מסעודת חתן כו' מג"א סימן קנ"ו:

כָּל הָרָגִיל לָבוֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא בָּא יוֹם אֶחָד נראה לי תיבת 'כל' כי יש רגיל לבא לבית הכנסת, אבל יתאחר ולא יתפלל עם הציבור, דאינו חסר אלא רק תפלה עם הציבור, ויש שאינו רגיל לבא לבית הכנסת דחסר שתים, ביאת בית הכנסת, (ותפילה) עם הציבור.

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁאִיל בּוֹ פירוש מעורר המלאכים והממונים של מעלה לשאל עליו להזכיר עונו ולקטרג עליו, ונראה לי בס"ד לומר כי הוא יתברך מעורר אותם לשאל בו בלילה שתבא אחר היום שביטל בו, והיינו בעת שיעלו הנשמות של בני אדם למעלה בסוד פקדון שאז מעורר אותם לשאל לאותם הנשמות של בני אדם מִי בָכֶם יְרֵא הֳ' וכו'. ואומרם שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ, פירש מהרש"א ז"ל זה שליח ציבור שהוא עובד בתפלתו עיין שם, ואני ההדיוט נראה לי בס"ד שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ זה דוד המלך ע"ה שנקרא עבד ה', והוא כי ידוע שביאה לבית הכנסת לא נכתבה ונתפרשה בתורה אלא על ידי דוד המלך ע"ה בתהלים (כה, טו) בפסוק בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות דף ג' שפסוק זה נאמר על כניסת האדם לבית הכנסת בכל יום, וענין ברגש היינו שיתרגש האדם ויזדעזע בעת כניסתו בבית אלהים שהוא בית הכנסת, ורמז שם כונות ביאת בית הכנסת בפסוק (זה) וגם בפסוק וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ וכו' יעויין שם, נמצא כניסת בית הכנסת וכונות שלה נאמרו על ידי דוד עבד ה', לזה אמר שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ הוא דוד עבד ה' שפירש חיוב ביאת בית הנכסת אֲשֶׁר זה האדם היום הזה הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ.

אִם לִדְבַר מִצְוָה הָלַךְ, נֹגַהּ לוֹ נראה לי בס"ד אותיות 'דין' [64] דשם אדנ"י הם דין קשה כמשמען, אך על ידי הרחמים מתמתקים ונעשים נוגה [64], כי המספר שוה וידוע מה שכתוב בשער הכונות בפסוק וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ, שצריך לכוין בו בכניסתו לבית הכנסת כך, רֹב חַסְדְּךָ הוא החסד העליון אשר אנחנו צריכין תמיד אליו ובפרט כשאנחנו נכנסין להיכל המלך לשאל בקשתינו, כי החסד הזה הוא הנקרא יומא דכלהו וכו' יעויין שם, ולכן הבא לבית הכנסת כל יום ומכוין בפסוק זה הכונה של החסד הנזכר אז נמתקים אותיות 'דין' ויהי 'נוגה' כי החשבון שוה, ולזה אמר נֹגַהּ לוֹ, ואם לאו אֵין נֹגַהּ לוֹ אלא ישארו אותיות 'דין' כמשמען, אִם לִדְבַר מִצְוָה הָלַךְ אפילו שלא בא לבית הכנסת ולא כיון בחסד הנזכר זכות המצוה יועיל למתק אותיות דין שיהיו לו נוגה. ועוד נראה לי בס"ד דידוע שהפרנסה היא מבחינת שם ס"ג, וכמו שכתב עטרת ראשי אדוני אבי ז"ל בספרו מדרש אליהו על פסוק (תהלים נה, כג) הַשְׁלֵךְ עַל הֳ' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ, כי מלוי שם ס"ג הוא ל"ז [37] כמנין יְהָבְךָ [37], יעויין שם, ובזה פירשתי בס"ד רמז מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל, הָאֹוֹכֵל [62] עם הכולל עולה ס"ג, והנה תיבת נוגה [64] עולה ס"ג עם הכולל, וזה שאמר אִם לִדְבַר מִצְוָה הָלַךְ, נֹגַהּ לוֹ, ששם ס"ג ישפיע לו פרנסה אף על פי שלא בא לבית הכנסת להתפלל שם, וְאִם לִדְבַר הָרְשׁוּת הָלַךְ שרדף אחר פרנסתו שבטח על חריצות שלו, ולא בטח בשם ס"ג שישפיע לו בלעדי חריצתו, אז אֵין נֹגַהּ לוֹ, שלא ישפיע לו שם ס"ג, ותהיה חריצותו לריק, וקאמר מה שאמר משום דהיה לו לבטוח בשם ה' הוא שם הוי"ה במלוי ס"ג שישפיע לו גם בלתי חריצת וזריזות שלו.

כָּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִהְיֶה בְּעֶזְרוֹ נראה לי בס"ד מקום המיוחד לתפלה הוא הלב, אך יש אדם שהוא פעם מכוין ופעם אינו מכוין, נמצא זה אינו קובע מקום לתפלתו, אבל המכוין תמיד בלבו הרי זה חשוב קובע מקום לתפלתו, וזה אלהי אברהם בעזרו כי אברהם אבינו ע"ה קבע מקום לתפלתו בלבו תמיד, דכתיב (בראשית יט, כז) אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי הֳ', איזהו מקום שהוא גלוי לפני ה' לבדו, זה הלב, מה שאין כן הפה הוא לפני אחרים גם כן. ועוד נראה לי בס"ד מָקוֹם ראשי תיבות מעשה קול ומחשבה, ובאה המחשבה בתוספת וא"ו לכלול עמה הכונה, כי המחשבה במוח והכונה בלב, והם כחדא נפקין וכחדא שריין כנודע, והתפלה היא קול, אך צריכה להיות שלימה במעשה שיחתך האותיות בשפתיו, ואמרינן בגמרא בעדים זוממין עקימת שפתים הויא מעשה, וגם צריכה להיות שלימה בכונה ומחשבה, והאבות זיע"א עבדו את ה' עבודה תמה במעשה וקול וכונה ומחשבה, ולהיות שאברהם אבינו ע"ה היה הוא ראשון בעבודת הקודש השלימה הזאת נתפרשה בו השלימות הזאת בפסוק אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי הֳ', נרמז בתיבת מָּקוֹם שלימות הנזכר שהוא ראשי תיבות מעשה קול ומחשבה כי הוא"ו לרבות כונה כאמור, ואמר אֶת פְּנֵי הֳ' רמז לאותיות שאחרי שם הוי"ה שהם כוז"ו מספרם ט"ל [39] כמנין ג' פעמים אהבה [13], שהיה להם אהבה במעשה אהבה 'בקול אהבה בכונה ומחשבה'. או נראה לי בס"ד אומרו קובע מקום לתפלתו כלומר מכוין תמיד כנגד ירושלים ובית המקדש ובית קודש הקדשים שנאמר (שיר השירים ד' ד') בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת, תל שכל פיות פונים בו כי שם שער השמים לעליית התפילות. או נראה לי בס"ד מָקוֹם מ"ו ק"ם רמז ליסודות אבא ואמא שהם מ"ו מילוי הוי"ה דיודי"ן, וק"ם מלוי אהי"ה דיודי"ן, כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בביאור המשנה (אבות פרק ג, יח) חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם, יעויין שם, גם כתב עוד בביאור מאמר ר' אליעזר לתלמידיו לפני מי אתם מתפללין, רצונו לומר להמשיך מוחין גם מצד אבא ולא יספיק מצד אימא בלבד, וזהו לפני מי, כי אבא הוא יותר לפנים מן אימא הנקראת מי, עד כאן דבריו ז"ל, גם ידוע בכונת העמידה אלהי אברהם, חכמה, אלהי יצחק, בינה, ואלהי יעקב, דעת, וזה שאמר כָּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ מ"ו ק"ם להמשיך מוחין מן חכמה ובינה ולא יספיק משל בינה בלבד, אז אֱלֹהֵי אַבְרָהָם חכמה שהוא סוד אבא יִהְיֶה בְּעֶזְרוֹ. ונראה לי בס"ד אומרו כל הקובע בא לרבות בתיבת כל אפילו מי שיש לו מקום משובח בבית הכנסת שהוא מקום גדולים, ואם כן בלאו הכי יש לו השתוקקות ורצון למקום זה בשביל מעלה וחשיבות, עם כל זה הרי זה משובח, ויש לו שכר טוב שאלהי אברהם בעזרו, אי נמי בא לרבות אפילו שהוא שליח ציבור שמושכר לעמוד לפני התיבה במקום המיוחד לשליח ציבור, אפילו הכי יש לו שכר על הקביעות דאלהי אברהם בעזרו.

אֵי חָסִיד, אֵי עָנָו מקשים ענוה מאן דכר שמיה הכא? ונראה לי בס"ד כי בבית הכנסת אין כל המקומות שוים, יש מקום גדולים ויש מקום קטנים, ויש מקום פחותים ועניים ויש מקום בינונים, ויש מקום ילדים ובחורים, והא ודאי הילדים אחר שיגדלו יחליפו מקומם, וכן דלים ועניים אחר שיתעשרו יחליפו מקומם, וזה הקובע מקום רבותא דידיה כי במקום שישב בילדותו או בהיותו רש שם הוא יושב כל ימיו אפילו אחר שנתגדל ונתעשר, ונמצא כי בדבר זה יש בו מדת ענוה גם כן שאינו חש על כבודו.

חָלַף אֵלִיָּהוּ, אִידְמִי לֵיהּ כְּטַיְעָא הנה בתלמוד כתב יד אשר העתיק בספר תיקון סופרים לא גריס 'אליהו' אלא גרס 'חלף ההוא טייעא', וכן הגרסא בהרי"ף ז"ל וכתב מהרש"א ז"ל גרסה זו של הרי"ף נכונה טפי כי משום שעשה כך אינו דומה שחייב מיתה שיהרגהו אליהו, וכתב שיש ליישב גרסתינו דאדמי ליה קאי על אותו שנדמה לאליהו כטייעא שאינו ישראל לכך הרגו עד כאן דבריו. ודבריו אלו קשים מאד חדא וכי זה הערבי הוא ישראל שצריך לכוין הרוחות כמנהג ישראל, כדי שיהיה נחשב עמידתו אחרי בית הכנסת שכופר במי שהציבור מתפללין אליו, והלא נכרי הוא ואינו מכלל הציבור ואין זה מקום תפלה שלו? ועוד והלא בזמן ההוא לא נעשית עוד אמונה חדשה של הישמעאלים והיו הערביים עובדי עבודה זרה ואיך יאמר לו קמי מרך? ועוד זו קשא מכולם, איך יתכן שאליהו זכור לטוב שהוא מלאך שלוח מן השמים לא יבחין ולא ידע בזה האיש שטעה בו וחשבו ערבי ויהרגהו ובאמת הוא ישראל ושפך דם ישראל ובודאי דבר זה לא ניתן להאמר? ועל הקושיא שיש בגרסתינו לומר איך הרגו, יש לומר דאף על גב דאינו חייב מיתה בידי אדם חייב מיתה בידי שמים שעבר על דברי חכמים שאמרו אסור להתפלל אחרי בית הכנסת, והעובר על דברי חכמים חייב מיתה בידי שמים, ולכך אליהו זכור לטוב שהוא מלאך מן השמים הרגו בדיני שמים, ברם מה שיש להקשות בגרסתינו הוא למה אדמי ליה כערבי? ונראה לי בס"ד דעשה כן מפני הרואין, דודאי היו עומדין שם בני אדם וראו שהרגו ושמעו מפיו הטעם על מה הרגו, ורצה בזה שהרואה יתפעל מן הדיבור הזה להזהר בו ביושר בראותם שאפילו בעיני נכרים רע ומר דבר זה, שלפי ראות עיניהם חשבו שההורג והמוכיח על זאת הוא ערבי. ורק חכמי הדור ידעו אחר כך האמת שהיה אליהו זכור לטוב, כי הוא שכיח במתיבתא דרבנן וספר להם כך וכך עשיתי. ודע כי מה שאמר המתפלל אחרי בית הכנסת נקרא רשע, כבר פירשה הרמב"ם ז"ל והביאו בב"י א"ח סי' צ' דזה אינו אלא בבית הכנסת העומד ברחבה ופנוי מכל סביביו, אבל אם יש בית אחרי בית הכנסת וזה עומד בבית ומתפלל כראוי כנגד ארץ ישראל אין בזה זלזול עיין שם.

כְּדוּ בַּר קַיְמַת קָמֵי מָרָךְ? הא דנקיט לשון זה ולא אמר בפירוש שתי רשויות או בלשון אחר, נראה לי בס"ד כי אותיות דבור הם דו בר, וכך אמר לו זה הדבור של התפלה שאתה מתפלל אתה עושה בו ד"ו ב"ר מחמת עמידתך שאתה עומד אחרי בית הכנסת:

אֵלּוּ דְּבָרִים הָעוֹמְדִים בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם נראה לי בס"ד למעלה מאותיות עולם יש אותיות ס"ה כ"ל, וידוע שהתפלות באים תחלה במלכות, כמו שנאמר (תהלים נא, יז) אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח, שהוא סוד השער, ומשם יוצאין ועולין ונקבצים ביסוד הנקרא כל, ולזה אמר על התפילות עומדין ברומו של עולם רומו דייקא, כלומר גבוהים מן אותיות עולים, לפי ששם נרמזין המלכות והיסוד כי אותיות ס"ה הוא מספר שם אדני [65] שהוא במלכות, ואותיות כל הוא כינוי היסוד.