בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת ברכות דף מ״ז עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת ברכות דף מ״ז עמוד ב׳

    מסכת ברכות דף מ״ז עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 21 קטעים ממוספרים, כ־664 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    מכל מעשרותיכם בפרשת לוים כתיב ואל הלוים תדבר וכתיב בהאי קרא את כל תרומת ה' כל צד תרומה שבו חייבים להפריש ממנו:

    האי אידגן משעה שנתמרח בכרי נעשה דגן וכיון דאיקרי דגן חלה עליו רשות כהן תחלה דכתיב ראשית דגנך תתן לו אבל בשבלים לא אידגן ולא חלה עליו רשות כהן:

    מעשר שני והקדש אם הבעלים פודין אותו מוסיפין חומש:

    לא קבע אין לו קביעות לפי שהולך ובא:

    והכא בע"ה דרבנן ברייתא דקתני אין מזמנין על ע"ה בע"ה דרבנן:

    דפליגי עליה דר"מ וקאמרי כשאינו מעשר פירותיו הלכך כותי מזמנין עליו דעשורי מעשר:

    איזהו ע"ה שדברו חכמים בכל מקום:

    שלא שמש ת"ח הוא הגמרא התלויה בסברא שהיו נותנים לדברי משנה טעם והיו מתאספים יחד ועוסקים בכך והיא דוגמת הגמרא שסדרו האמוראים:

    ועוד 16 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Berakhot 47b · Sefaria · CC0

    תוספות

    אמר רב הונא הלכה כאחרים והאידנא אין אנו מדקדקים ורגילים אנו לזמן בע"ה כדאמרינן בחגיגה (פ"ג דף כב.) כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מע"ה כמאן כרבי יוסי כדי שלא יהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו:

    מצוה דרבים שאני מכאן קשה לה"ג דפירש דמי שמת לו מת בי"ט האחרון דאבילות נוהג ולא אתי י"ט האחרון דרבנן ודחי אבילות דאורייתא דכתיב (עמוס ח׳:י׳) ואחריתה כיום מר דהכא חזינן דאתיא תפלה דרבנן ודחיא קרא דלעולם בהם תעבודו וכן משמע נמי בריש כתובות (דף ד.) גבי חתן נוהג ז' ימי המשתה ואח"כ נוהג ז' ימי אבילות ומדשבעת ימי המשתה מבטלין אבלות דאורייתא כל שכן יום טוב שני:

    קטן פורח מזמנין עליו פרש"י שהביא שתי שערות ועדיין לא הגיע לי"ג שנה ויום אחד ולא נהירא דא"כ אמאי אמר בסמוך לאתויי קטן פורח היינו שהביא שתי שערות דקתני בברייתא בהדיא ע"כ פר"ח קטן פורח בתוך י"ג שנה ועדיין לא הביא שתי שערות ידועות שאינן גדולות כדי לכוף ראשן לעיקרן שכן הוא שיעורם ולהכי קרי ליה פורח שפרחו וצמחו בו שערות אבל אינן גדולות כל השיעור והשתא ה"פ אמרת הביא דמשמע הביא דוקא והדר קתני אין מדקדקין בקטן דמשמע אפילו לא הביא אלא ש"מ לאתויי קטן פורח ואתי סיפא לגלויי רישא דמה שהוא אומר ברישא הביא שתי שערות היינו פורחות שאינן שערות ממש וכדפירש שנכנס בתוך י"ג שנה וא"ת והא אמרינן לעיל קטן המוטל בעריסה עושין אותו סניף וי"ל דהתם איירי בעשרה והכא מיירי בשלשה או שמא פליגי אהדדי:

    Tosafot on Berakhot 47b · Sefaria

    רשב"א

    קמ"ל דאין חומש מעכב ואע"ג דבעי לה במציעא (בפרק הזהב נד, א) חומש מעכב או לא מעכב ולא פשטוה מיהא מתני', משום דאיכא לדחויה דבכדי נקטה ואגב שארה נקטה.

    וכותי עשורי מעשר פירוש: לאו בסתם כותי קאמר דהא קיימא לן סתם כותיים אינן מעשרין, וכדתנן (דמאי פ"ז, מ"ד. גיטין כה, א): הלוקח יין מבין הכותיים מערב שבת אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני, אלמא אפילו תרומה נמי לא מפרשי כעם הארץ. אלא הכא ודאי בכותיים המעשרין קאמר דכיון דהחזיקו בה לא חיישינן לה, דכל מצוה שהחזיקו בה הרבה מדקדקין בה. ומיהו עכשיו עשאום כנכרים גמורין כדאמרינן בחולין (ו, א).

    הא ד תנו רבנן איזהו עם הארץ וכו' הלכה כאחרים שאפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים אין מזמנין עליו, דהא רמי בר חמא עבד עובדא הכי. ומיהו אי אמר שמעתא מפומיהו דרבנן הרי זה כשמש תלמידי חכמים כדאמרינן ברב מנשיא בר תחליפא. וכתב הגאון רב האי ז"ל והשתא רבנן לא זהירי בה בהא מילתא וקא מקילי בה.

    מעשר שני שפדאו על ידי אסימון פירש רש"י ז"ל: אסימון פלאטון שאין עליו צורה, והוא הנכון. ובפרק הזהב (בבא מציעא מד, א) הארכתי בה.

    Rashba on Berakhot 47b · Sefaria

    ריטב"א

    קמשמע לן דאין חומש מעכב פירוש לאו דמיתוכחא ממתניתין האי דינא דאיכא לדחויי ולמימר דאיידי דתנא סיפא ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו תנא רישא שנפדו אלא משום דס"ל תלמודא דהכי דינא אמר הכי והיינו דלא פשטוה בפ' הזהב מהכא דהתם איבעיא לן אי חומש מעכב או לא:

    מהו דתימא שמש לא קבע קמ"ל דקבע כלומר דהשמש עומד הוא ומשמש להן ומעומד הוא אוכל וכהאי גונא לא הוי קביעותא קמ"ל דקבע אגב קביעותייהו דכיון דאינהו קבעי משמש שלהן נמי חשבינן קביעותא:

    והכותי מזמנין עליו פירוש ומשמע השתא ממתניתין דאפילו תלמידי חכמים קאמר דמזמנין עליו דסתמא קתני ומש"ה אקשינן מהא דתניא עם הארץ אין מזמנין עליו, כלומר תלמידי חכמים, אבל ודאי לא בעי למימר דאין זימון ביניהם, אבל למאן דמפרש דעם הארץ הוא כל שאין מעשר פירותיו ודאי אפי' ביניהם ליכא זימון כלל דאין להם לברך עליו כלל:

    וכותי עשורי מעשר יש אומרים דהכא מיירי בכותי שהוחזק ביה דמעשר פירותיו וכיון דהוחזק לא חיישינן ליה דכל מצוה שהחזיקו בה הרבה מדקדקין בה אבל בסתם כותי לא דהא קיי"ל דסתם כותים אינן מעשרין כדתנן הלוקח יין מבין הכותיים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה וכו', ויש אומרים דבמאי דבעו לזבוני לא זהירי לעשרו אבל ודאי במאי דאכלו גופייהו מזהר זהירי ביה:

    אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים זהו עם הארץ פירוש ואין להם לתלמידי חכמים לזמן עליו. וכתב רבינו האי גאון ז"ל והשתא לא זהירי רבנן בהאי מילתא ומקילין בה:

    קטן פורח פירוש שהתחיל להביא סימנים אלא שלא גמרו שלא גדלו כדי לכוף ראשן לצד עקרן:

    Ritva on Berakhot 47b · Sefaria

    מאירי

    כסף שאין בו צורה שהזכרנו הוא הקרוי בלשון הסוגיא אסימון וכבר אמרו מאי אסימון פולתא ואע"פ שאמרו במסכת שבת בפרק במה אשה [ס"ה ע"א] בענין סלע שעל גבי הצנית אי משום צורתא לעביד ליה פולתא דאלמא פולתא יש לה צורה, פי' בתוספות שיש בה צורה אלא שנפחתה, ולי נראה שהזכירה אחר שאינה בצורת מטבע ונקראת פולתא הן שיהא בה צורה הן שלא יהא בה צורה אלא שסתמא אין בה צורה, יש מי שאומר שאם אכל עם המודר הנאה ממנו אע"פ שהוא אינו יכול לאכול ממה שאוכל חברו הואיל וחברו יכול לאכול ממה שהוא אוכל מצטרף עמו לזמון הואיל ויש כאן צירוף הראוי מצד אחד, וכיוצא בזה התבאר בראשון של ערכין שאם אכלו ב' חולים וכהן עמהם שאוכל תרומה מצטרף עמהן הואיל וכהן יכול לאכול עמהם במה שהם אוכלים, אבל אם היו שלשתן מודרים הנאה זה מזה אין מצטרפין ואע"פ שהיה לנו להתיר מיגו דאי בעי מפקר נכסיה, התם משום דסמכינן נמי על טעם רוב עמי הארץ מעשרים הם, אבל אסור תורה במה שאסרו עליו בעשת הקבע לא, והוא הדין אם אכל דבר שאסורו עליו בנדר, ומ"מ כתבו בתוספות שאם אחד מהם נזהר מפת של עכו"ם ואחרים אינן נזהרין מזמנין הואיל ואין כאן אסור ברור אע"ם שהוא מחמיר על עצמו וכן בכל מה שאין איסורו ברור:

    ויראה לי בביאור משנתנו בכל מה שאמרו בה שאין מזמנין עליו דוקא בשהאיסור הוא בעיקר הדבר שעליו הוא קובע סעודתו ושברכת המזון באה עליו כגון פת, אבל אם אכל פת של היתר ואכל לפתן של אסור עמו בשוגג או שאכל במקרה ובשוגג איזה דבר של אסור בתוך סעודתו נראה לי שמזמנין עליו שאין הכונה אלא במה שברכת המזון באה עליו והוא הענין שכל הפרטים הוזכרו במיני הפת. זהו ביאור המשנה, ובגמ' באו עליה קצת דינים אלא שרובם פרשנו במשנה ומה שנשתייר מהם לפרש כך הוא, אע"פ שהדמאי אסור מדרבנן הקלו בו על נותני צדקה להאכילו לעניים, ועל מכניסי אורחים להאכילו לאורחים הנכנסים בבתיהם אפילו הם ישראלים וכן היא בתלמוד המערב, והטעם שכל שהוא חוץ מביתו כעני הוא, הכותיים כבר עשאום כעכו"ם גמורים ואפילו כותי ת"ח אין מזמנין עליו:

    עציץ זה שחלקנו בו בין נקוב לשאינו נקוב יש מפרשים בשל עץ שאם בשל חרס אף שאינו נקוב כנקוב וראייתם ממה שאמרו במנחות פרק כל קרבנות הצבור, תני חדא שבעציץ ושבספינה מביא וקורא ותניא אידך מביא ואינו קורא ותירץ עציץ אעציץ לא קשיא כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס אלמא בספינה שאינה נקובה בשום פנים אחר שהיא של חרס חייב במעשר ואם כן מה שלא תירץ כן בעציץ מפני שסתם עציץ של עץ הוא, ומ"מ בתוספתא שביעית אמרו טומנו בעציץ שלא יצמח אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים, וכן אמרו במסכת גיטין [כ"א ע"ב] כתבו על חרס של עציץ נקוב אלמא סתם עציץ של חרס הוא, ושאף בשל חרס יש לחלק בין נקוב לשאינו נקוב, ויראה שאין חילוק בין של עץ לשל חרס, ומ"מ לענין בכורים הלכה שמעציץ נקוב ומספינה אינו מביא כלל, וכבר כתבנו עיקר הדברים בענין זה בראשון של גיטין:

    עם הארץ גמור מדין הלכה אין מזמנין עליו אלא שהדברים נאמרו באותם הימים שהיו נזהרים מלישב במעמד עמי הארץ אבל מימות התלמוד ואילך לא ראינו מי שהקפיד על כך ואפילו עם הארץ שאינו יודע לענות מזמנים עליו שאין לנו ולענייתו דין ודברים אנו מזמנים עליו ואם יענה יענה, ואפילו מי שרוצה לנהוג כדין האמור בהם נראה שעמי הארץ מזמנין לעצמן אם היו שלשה כדין נשים ועבדים, יש מי שאומר שאף בימיהם לא היו נמנעין מזמון על עם הארץ אלא בעם הארץ שאינו מעשר פירותיו ועכשיו שאין מעשר מזמנין עליהם מן הדין, כל מקום שנא' בו עם הארץ לא מפני שאינו בן תורה לבד אלא מפני שאינו מתנהג כראוי ולא בדרך שיהא ראוי לת"ח להתחבר עמו ולישב בקבע בסעודה שלו שהרי נכרי שמל ולא טבל ונשים ועבדים לא נתמעטו מצד שאינן בני תורה אלא מצדדים אחרים כמו שיתבאר:

    המשנה השלישית נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם וכו', בא לבאר מי הם אותם שאין ראוי לזמן עליהם ובאיזו אכילה מזמנין, ואמר שהנשים והעבדים והקטנים אין מזמנין עליהם והטעם בנשים ועבדים מפני שאינן בברית ותורה ואין להם חלק בארץ וכן הקטנים מפני שאינן בני דעה ואפילו למי שאומר שהנשים חייבות בברכת המזון אין מזמנין עליהם שאין ישיבתם חשובה קבע אצל זכרים וכן שמא יבא הדבר לידי פריצות אבל הם מזמנים לעצמם, אלא שהנשים אין מזמנות אף עם העבדים משום פריצות, ויש מפרשים שנשים עם בני חורין לא משום פריצות הוא אלא שאין להם קבע מהם, ויש שמוסיף בה שכל שיש ג' בזולתן אף הם מצטרפות ומזמנות ואם אין שם ג' יוצאה בברכת בעלה או בנה או בברכת איזה שיברך שהרי במקום הדחק אשה מברכת לבעלה, ומה שביארנו שהן מזמנות לעצמן יש אומר דוקא בזמון ג' שאין בו הזכרת השם אבל אם היו עשר אע"פ מכל מקום אין מזמנות בשם שהזכרת השם דבר שבקדושה הוא ואין דבר שבקדושה מסור לנשים, ויש שחולקים בכך ויראה כדעת ראשון ממה ששאלנו הזכרת השם בברכה בעשרה מדכתיב במקהלות ברכו אלקים, ונשים ועבדים לא איקרו קהל, ומ"מ לענין צירוף אין מצטרפות אפילו סניפים לעשרה ואע"פ שקטנים מצטרפים לפעמים שאני התם דאתו לכלל חיוב, ואע"פ שבמקרא מגילה מצטרפות לעשרה ומוציאות את הרבים בזה חיובם שוה, אע"ג דבקריאת התורה לא אמעוט אלא מפני כבוד צבור מ"מ אינה עולה למנין של מעמד ותפלה, יש אומר שאף אין עולה למנין הז' או שמא לא נתמעטו אלא מזימון ומשום דשכיח פריצותא במזון, וכן יש מי שאומר שאף זימון ג' אינו חובה להם אלא אם רצו מזמנות אם לאו לאו, וגדולי המחברים כתבו שחייבות לזמן לעצמם, וכן נראה מסוגיא ראשונה של ערכין שאמרו שם הכל חייבין בזמון לאתויי נשים ועבדים וקטנים, וכן יש מי שאומר שהקטנים שהגיעו לחנוך מזמנים לעצמם, ואע"פ שאמרו נשים ועבדים מזמנים לעצמן ולא הוזכר בזה קטנים מפני שבנשים ועבדים הוצרכה ללמדה. ועד כמה מזמנים לעצמם כלומר עד כמה יאכל זה המצטרף עמהם עד שיהו רשאים לזמן עליו עד כזית ופרשוה בגמ' מדכתיב ואכלת ושבעת ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזית, ור' יהודה אומר עד כביצה שהוא סובר ואכלת ושבעת כלומר אכילה כדי שביעה והוא כביצה ואף לדעת ת"ק לאו דוקא שאם לא שתה לא יהא טעון ברכה צן התורה אלא שאף בשתיה טעון ברכה לאחריו ויש מי שכתב כן ואין דבריו נראין, ולעיקר המחלוקת הלכה בכזית, ויש מפרשים עד כמה מזמנין כלומר עד כמה מברכים אלא אורחא במלתא נקט שמן הסתם מחזירים הן אחר הזמון, זה פי' המשנה ודינים הבאים עליה בגמ' כך הם, מה שהתבאר במשנה שהקטנים אין מזמנים עליהם דרכים חלוקים יש בו ואף לגדולי הראשונים מחלוקת ישנה בענין זה והשטה הנכונה בזה הוא שהקטן היודע מבינתו למי מברכים הגון, סתם קטנים כבן ט' ובן י' אע"פ שלא הביא שתי שערות מזמנין עליו לזמון ג' ובנודעים בחריפות ופקחות אף בפחות מכן, וראיה לדבר מעשה של אביי ורבא דהוו יתבי קמיה דרבה בסעודתא ואמר להו למי מברכים אמרו ליה לרחמנא ורחמנא היכא יתיב אביי אחוי כלפי טללא ורבא נפיק לברא אחוי כלפי שמיא, וודאי קטנים היו שאלו היו גדולים לא היו שואלים, וכן יראה לענין זמון ג' היה שהוצרך לאחד מהם וכדקאמר בסעודתא, וסתם סעודה אינה בעשרה ומעתה כ"ש לזמון עשרה, פחות מכן אין מזמנין עליו לא לג' ולא לי', וכן בתפלה נעשה סניף לי' אם יודע למי מתפללים פחות מכן אין נעשה סניף ונמצא לשטה זו שזמון ג' וזמון י' ותפלה שוים בדין זה, ומ"מ לא הקלו אלא בקטן אחד אבל בב' וג' לא הקלו לא לזמון ולא לתפלה וכן לא הקלו בהן בעבד וכ"ש שלא הקלו בשנים לזמון ג', וכן הדברים נראין:

    זהו כלל הנראה לי בדין זה לפי שטת שמועה זו ואנו מפרשים בה לית הלכתא ככל הני שמעתתא לא כראשונה שאמרה בה בקטן המוטל בעריסה מזמנים עליו, ולא כשניה שאמרה שעושים אותו סניף לי' ולא כשלישית שאמרה ט' ועבד מצטרפים, ולא כרביעית שאמרה ט' ונראין כי' מצטרפין ר"ל שהיו מתכנסים כאחד או מפוזרים ביותר, ולא כחמישית שאמרה ט' וארון מצטרפים, ולא כששית שאמרה שנים ושבת מצטרפים, ולא כשביעית שאמרה שני תלמידי חכמים המחדדים זה את זה בהלכה מצטרפין כלומר אע"פ שאין קובעין כאחת שהלכה מנענעתן ומצרפתן כל שיש שלישי ביניהם, ולא כשמינית שמצרכת להבאת שערות אע"פ שאינה מצרכת לכל שני גדלות והוא ענין קטן פורח, אלא כי הא דקטן היודע למי מברכין וכו' מזמנין עליו לג' וכ"ש שמצטרף לי' לזמון בשם ולתפלה, ויש מקילים בתפלה אף במוטל בעריסה וכן מקילים בב' וג' לזמון י' ולתפלה הואיל ורוב הניכר בגדולים, ממה שאמרו ט' ועבד ולא אמרו ט' וקטן אלמא בקטן אפילו ביתר מאחד, ויש מכריעים בזו דוקא בפורח ויש מקילים אף בברכה בד' הואיל ורובן גדולים ולא החמירו להצריך רוב הניכר, והם מפרשים לית הלכתא ככל הני שמעתתא על כל אותם שנאמרו בזמון ג' אבל כל שנא' בהם לי' לא נאמר בהם כלום אלא יש מהן שאינן הלכה כגון ט' ונראין כי' וט' וארון ויש מהן הלכה כגון קטן המוטל בעריסה וט' ועבד, ויש אומר דהא דקטן פורח הלכתא היא אלא דבעינן נמי בה יודע למי מברכים, ואין נראה לי דפורח ודאי יודע למי מברכים הוא, וגדולי המפרשים חולקים לומר שזמון ג' אין שום קטן מצטרף לו ואפילו קטן פורח ר"ל שהביא שתי שערות קודם זמנו, ויש מפרשים כי אף בהגיע לכלל י"ג אלא שסימניו פורחים עדיין ולא הגיעו לשיעור שיכוף ראשן לעקרן אבל היה קטן היודע למי מברכים מצטרף וזו של אביי ורבא בזמון י' היה, פירשו לית הלכתא ככל הני שמעתתא על כל מה שנא' בי' אבל לג' גדול ממש בעינן והביאוה מתלמוד המערב שאמרו שם אמר ר' יוסה כמה זמנין אכלית עם ר' תחליפא אבא ועם ר' עניני בר סיסאי חביבי ולא זמנון עלוי עד שהבאתי שערות ר"ל שנעשיתי גדול מכל וכל, וזהו לזמון ג' ולזמון י' אמרו קטן עושים אותו סניף לי', ושאלו אם תמן שמזכיר את השם עושהו סניף תמן שאינו מזכיר את השם ר"ל בג' אינו דין שנעשה סניף והשיבו והיינו לא כל שכן תמן על ידי שמזכיר את השם עושהו סניף כלומר דוחקיו את עצמן כדי להזכיר את השם ולשבחו, וכן הדין בתפלה, ויש חולקים לומר שאין שום קטן נעשה סניף לתפלה ואע"פ שתפלה דרבנן וברכת המזון דאורייתא מ"מ תפלה צריכים לכונה אבל בברכת המזון נעשה סניף, וכן היא שנויה בב"ר בפר' וירא יעקב כי יש שבר:

    Meiri on Berakhot 47b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה מצוה דרבים שאני מכאן קשה לה"ג דפי' דמי שמת לו מת ביו"ט האחרון כו' עכ"ל דשמחת הרגל הוה נמי מצוה דרבים כמ"ש הרא"ש מיהו מה שכתבו מההיא דכתובות ומדז' ימי המשתה מבטלין אבלות דאורייתא כ"ש יו"ט שני עכ"ל קשה קצת דמאי עשה ומצוה דרבים איכא בז' ימי המשתה של חתן טפי מבאבילות (דחתן) ויש ליישב ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Berakhot 47b · Sefaria

    שיטה מקובצת

    קמשמע לן דאין חומש מעכב פירוש לאו דמיתוכחא ממתניתין האי דינא דאיכא לדחויי ולמימר דאיידי דתנא סיפא ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו תנא רישא שנפדו. אלא משום דסבירא ליה לתלמודא דהכי דינא אמר הכי. והיינו דלא פשטוה בפרק הזהב מהכא דהתם איבעיא לן אי חומש מעכב או לא:

    מהו דתימא שמש לא קבע קא משמע לן דקבע כלומר דהשמש עומד הוא ומשמש להן ומעומד הוא אוכל וכהאי גונא לא הוי קביעותא. קא משמע לן דקבע אגב קביעותייהו דכיון דאינהו קבעי משמש שלהן נמי חשבינן קביעותא:

    והכותי מזמנין עליו פירוש ומשמע השתא ממתניתין דאפילו תלמידי חכמים קאמר דמזמנין עליו דסתמא קתני ומשום הכי אקשינן מהא דתניא עם הארץ אין מזמנין עליו כלומר תלמידי חכמים. אבל ודאי לא בעי למימר דאין זימון ביניהם [לבין עצמם]. אבל למאן דמפרש דעם הארץ הוא כל שאין מעשר פירותיו ודאי אפילו ביניהם [לבין עצמם] ליכא זימון כלל דאין להם לברך עליו כלל:

    וכותי עשורי מעשר יש אומרים דהכא מיירי בכותי שהוחזק ביה דמעשר פירותיו וכיון דהוחזק לא חיישינן ליה דכל מצוה שהחזיקו בה הרבה מדקדקין בה. אבל בסתם כותי לא דהא קיימא לן דסתם כותים אינן מעשרין כדתנן הלוקח יין מבין הכותיים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה וכו'. ויש אומרים דבמאי דבעו לזבוני לא זהירי לעשרו אבל ודאי במאי דאכלו גופייהו מזהר זהירי ביה:

    אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים זהו עם הארץ פירוש ואין להם לתלמידי חכמים לזמן עליו. וכתב רבינו האי גאון ז"ל והשתא לא זהירי רבנן בהאי מילתא ומקילין בה:

    קטן פורח פירוש שהתחיל להביא סימנים אלא שלא גמרו שלא גדלו כדי לכוף ראשן לצד עקרן:

    Shita Mekubetzet on Berakhot 47b · Sefaria

    פני יהושע

    בתוספות בד"ה אמר ר"ה הלכה כאחרים והאידנא אין אנו מדקדקין וכו' שלא יהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו עכ"ל. ועיין מ"ש הרשב"א והרא"ש ז"ל בזה בשם רבינו האי גאון ז"ל. ולכאורה לא ידענא למה הוצרכו הקדמונים לאהדורי אטעמא דהך מילתא כולי האי דהא בלא"ה ודאי משמע דהא דאמר ר"ה הלכה כאחרים דאין מזמנין אלא על מי שקרא ושנה ושימש היינו לענין חיובא דאין חייבין לזמן אלא בכה"ג אבל אם רצו לזמן ודאי מזמנין רשות כדמסקינן לעיל לענין נשים דאפילו למאי דקי"ל כרבי יוחנן דשנים אם רצו לזמן אין מזמנין אפ"ה מודה דהיכא דאיכא דיעות כגון בג' נשים וכיוצא בה דמזמנין רשות אם כן ודאי לא גרע זה שלא שנה ושימש מנשים ומקטן היודע למי מברך דלקמן דהא ודאי איכא דיעות והיינו כדפרישית לעיל דמהאי שינויא דאיכא דיעות ממילא שמעינן דלר' יוחנן נמי אפי' היכא דליכא זימון דאורייתא אפ"ה אחד יוצא בברכת חבירו היכא דמזמנין רשות. ואפשר דכיון דאשכחן בשמעתין דרמי ב"ח לא אזמין עליה דרבי מנשיא א"כ משמע דבכה"ג יש שום טעם לומר דאפילו דרך רשות אין מזמנין שאין חברותן נאה ולא קרינן בה גדלו לה' אתי וכדאשכחן נמי בעלמא דנקיי הדעת בירושלים לא היו יושבין בסעודה אלא אם כן יודעין מי מיסב עמהן מש"ה הוצרכו הקדמונים לאהדורי אהנך טעמי כן נראה לי ועמ"ש הרא"ש ז"ל בזה:

    בגמרא פיסקא אכל טבל וכו' פשיטא ויש לדקדק מאי פשיטא דקאמר אי משום דהו"ל כמברך על דבר עבירה וקרינן ביה בוצע בירך כמו בחלה דאכתי אטו לא איצטריך לתנא דמתניתין למיתני הך מילתא גופא דהא הך דחלה ברייתא דר"א ב"י היא בריש פ' הגוזל וליכא למימר דהא דפריך פשיטא היינו דלבתר דקתני ברישא אכל דמאי שהוא ספק טבל מזמנין ממילא שמעינן דבודאי טבל אין מזמנין שנראה דוחק גדול לפרש כן דהא כה"ג אשכחן במשניות טובא שדרך התנא לשנות דבר והפוכו. ולכאורה היה נראה לי לפרש דבאמת משמע לתלמודא דמילתא דפשיטא היא מסברא שאין לברך ולזמן ליתן שבח והודיה למקום על אכילת איסור (דהא ודאי מתניתין כשאוכל במזיד איירי) והא דאיצטריך ליה למיתני בברייתא דראב"י לענין חלה היינו לאשמעינן דאף על גב שטחנה ואפאה וסד"א דקונה בשינוי וקמ"ל אפ"ה אסור משום מצוה הבאה בעבירה וכמו שנראה מל' רש"י והתוס' בר"פ הגוזל קמא ע"ש כך היה נראה לי לכאורה. אלא דאכתי לא נתיישב בזה סוגיא דפסחים דף ל"ה דאהא דקתני התם דאין יוצאין במצה של טבל מקשה הש"ס נמי פשיטא והדרא קושיא לדוכתא מאי פשיטותיה הא איצטריך לאשמעינן הך מילתא גופא דאפילו בדיעבד אינו יוצא י"ח מצה בטבל משום מצוה הבאה בעבירה דהא ודאי לאו מילתא דפשיטא היא כ"כ כדמוכח מסוגיא דר"פ לולב הגזול:

    והנלע"ד בזה דלעולם הא דמקשה פשיטא היינו משום דכיון דקתני רישא דאכל דמאי מזמנין וכבר כתבתי בסמוך דדמאי אפילו ספק דדבריהם לא הוי דרוב ע"ה מעשרין הם ולפ"ז אינו אלא לחומרא דרבנן בעלמא כמ"ש רש"י להדיא לעיל בשמעתין וא"כ ממילא שמעינן דדוקא בדמאי דאיכא רוב מעשרין ועוד אי בעי מפקיר נכסי מש"ה מזמנין אבל בספק טבל גמור אין מזמנין וא"כ מקשה שפיר פשיטא מאי איריא ודאי טבל אפילו ספק טבל נמי וע"ז משני שפיר דאיירי בטבל מדרבנן ובודאי הוא דאין מזמנין אבל בספק מזמנין ובכה"ג יש לפרש סוגיא זו בפ' מפנין ובפ' בכל מערבין ובפ' כל שעה. וכמ"ש כן נ"ל מל' הירושלמי דשמעתין ע"ש ודו"ק:

    בתוס' בד"ה קטן פורח מזמנין עליו פירש"י היינו שהביא שתי שערות וכו' ולא נהירא דא"כ אמאי אמר בסמוך עס"ה. ולע"ד דברי התוספות תמוהים בזה דאין כאן מקום קושיא על רש"י דודאי לישנא דפורח משמע ליה לרש"י דהיינו שהביא שתי שערות קודם זמנן דהיינו תוך הפרק כדאשכחן האי לישנא בס"פ יוצא דופן ובכמה דוכתי והיינו נמי הא דאמרינן בסמוך דלישנא יתירא דברייתא דקתני אין מדקדקין בקטן לגלויי עליה דרישא דהביא שתי שערות היינו בכה"ג דאל"כ היה באפשר לפרש הברייתא כפשטה דאפילו קטן גמור בן ט' ויו"ד נמי מזמנין והיה באפשר ג"כ לומר דהאי שתי שערות היינו לאשמעינן בשערות כל דהו כפי' התוס' אלא מדנקיט לישנא דאין מדקדקין בקטן משמע ליה לתלמודא האי לישנא דאין מדקדקין שאין צריך לידע מספר שנותיו ובזה מיושב ג"כ היטב לשון הא גופא קשיא דכיון דתנא להדיא דבשתי שערות תליא מילתא אם כן מאי דקדוק שייך יותר אי לאו לענין מספר שנותיו כן נראה לי בשיטת רש"י ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Berakhot 47b · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' תשעה וארון עי' שבת לב ע"א תוס' ד"ה על שקורין ובמהרש"א שם:

    Gilyon HaShas on Berakhot 47b · Sefaria

    בן יהוידע

    אֵיזֶהוּ עַם הָאָרֶץ? כָּל שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל חֻלָּיו בְּטָהֳרָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל שֶׁאֵינוֹ מְעַשֵּׂר פֵּרוֹתָיו כָּרָאוּי. נראה לי בס"ד טעם לשני דברים אלה שנקרא בהם עַם הָאָרֶץ, כי האדם מורכב גוף ונפש שהם אֶרֶץ וְשָׁמַיִם, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (תהלים ג' ד') יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל, זו הנשמה, וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ, זה הגוף, והדגן הוא מזון הגוף, שהוא חלק הארץ, אך אם האדם יתנהג בדגן על פי מצותו יתברך, דהיינו יעשר דגנו והנשאר שהוא חולין אוכל אותם בטהרה, אז הדגן הזה יתייחס לנפש כמו שנאמר (משלי יג, כה) צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ, וכי הנפש אוכלת והלא הגוף אוכל, אלא הצדיק ששמר מצוה באכילה נעשית אכילתו שובע הנפש ותתייחס אליה, על כן המעשר ואוכל חוליו בטהרה הרי זה מגביר חלק השמים שהוא הנפש ועושה זה עיקר, אבל אם אינו מעשר ואינו אוכל בטהרה, הרי זה נמשך אחר חלק הארץ, שמגביר חלק הגוף המכונה בשם ארץ לכך נקרא עַם הָאָרֶץ.

    אֵיזֶהוּ עַם הָאָרֶץ? כָּל שֶׁאֵינוּ קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית שמעתי בשם הגאון רא"ם ז"ל שאמר כאן מנו חכמינו ז"ל לעם הארץ ששה דברים, שלשה שייכים לתורה, ושלשה במצות עד כאן שמעתי. וצריך להבין למה מנו לו ג' חסרונות בזה ושלשה בזה, ועוד למה דקדקו להביא שלש ושלש אלה ולא זולתם? ונראה לי בס"ד כי שלשה השייכים לתורה הם שייכי להדדי והם תלוים זה בזה, שקריאת שמע היא תורה שבכתב, ושימוש תלמידי חכמים זו תורה שבעל פה, ולא סגי הא בלא הא, ומגדל בניו לתלמוד תורה היא שייכה גם כן ללמוד תורה שלו, כי כשם שחייב אדם ללמוד תורה כן חייב בלימוד בניו, והכתוב כללם יחד וקשר אותם יחד דכתיב (דברים יא, יט) וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם, קרי ביה אתם, כלל חיוב עצמו וחיוב בניו ולא סגי הא בלא הא, הרי בתורה יש ג' חיובים שהם תלוים זה בזה ולא סגי הא בלא הא, וכן במצות מצינו שלשה שהם שייכים להדדי על פי סודן של דברים, ולכן חייב כל אדם ללבוש כל יום ציצית ותפילין, וגם בעודו מלובש בהם יניח ידו על המזוזה ויקרא פרשה ראשונה של שמע, הרי שילוש במצות דשייכי אהדדי. וכנגד זה נקראו ישראל בשם אדם שהוא כינוי לזכר ולנקבה ביחד דכתיב (בראשית א, כז) זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם, וזה השם [45] הוא משולש, כל שליש הוא ט"ו [15] כמנין י"ה, וגם כל שליש ושליש הוא משולש, וגם כן ניתן לזכר ונקבה ביחד, כמו שאמרו איש ואשה זכו שם י"ה ביניהם, והוא משולש כל שליש הוא חמשה [5], נמצא תואר אדם יש בו שני ענייני שילוש, שהוא שלשה פעמים י"ה [45], וגם שם י"ה הוא ג' פעמים חמשה, וזה ניתן לישראל כנגד שני מיני שילוש שיש להם, האחד הוא בענין התורה כאמור, והאחד הוא בענין המצות הנזכרות שהם עדות לישראל. והנה תואר אדם יש בו מעלה מצד החשבון והמספר שלו, שהוא במספר שם הוי"ה במילוי אלפין [יו"ד ה"א וא"ו ה"א 45], ויש בו גרעון מצד המשמעות שלו שהוא לשון אֲדָמָה, שהאדם נברא עָפָר מִן הָאֲדָמָה, ואמרו רבותינו ז"ל 'אתם קרויים אדם ואין העכו"ם קרויים אדם', אך כתבו התוספות שנקראים 'האדם' בה"א, והיינו שישראל נקראו אדם כפי המספר שלו דוקא, אבל העכו"ם אם נקראים אדם גם הם יאמרו כפי המספר שלו הם נקראים, מה שאין כן עתה שקראם 'האדם' בטל מזה רמז המספר של שם הוי"ה, ונקראו האדם על שם המשמעות שלו, שהוא לשון אדמה. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (במדבר כא, כז) עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן, פירוש י ֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים 'ביצרם', אלו ישראל שהם דבקים בה', בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן, רצונו לומר תביטו בחשבון של תואר שלנו ולא במשמעות שלו. ובזה יובן (שיר השירים ז, ה) עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן ולא במשמעות, נמצא שלש ושלש דברים הנזכרים להם ירמוז תואר 'אדם' שהוא מספר משולש, וכל שליש גם כן משולש, ולכך הנזהר בהם אינו מתייחס לאדמה שהיא הארץ, כי ישראל נקראו בשם אדם הוא בשביל המספר של אדם ולא בשביל המשמעות, אך אם אינו נזהר בשלש ושלש הנזכרים, אין לו תואר אדם מצד המספר אלא מצד המשמעות שהוא ארץ ואדמה, לכך נקרא עַם הָאָרֶץ, רצונו לומר הוא מן המתייחסים לארץ שהיא האדמה.

    מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁנִּכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְלֹא מָצָא עֲשָׂרָה, וְשִׁחְרֵר עַבְדּוֹ וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה. שִׁחְרֵר אִין, לָא שִׁחְרֵר לָא? תְּרֵי אִיצְטְרִיכוּ, שִׁחְרֵר חַד, וְנָפִיק בְּחַד. וְהֵיכִי עָבִיד הָכִי? קשא למה לא הקשה כן מעיקרא קודם ששמע דברי התרצן כיון דהמקשן ידע לההוא עובדא? ונראה לי בס"ד כי מעיקרא חשב דיש להקשות אותו עבד לא היה כולו של ר' אליעזר חציו, ואותו בעל החצי עבד שחררו, והשתא מותר לר' אליעזר לשחרר החצי שהוא שלו מפני תיקון העולם, כי חציו עבד וחציו בן חורין אינו יכול לישא לא בת חורין ולא שפחה, ואחר ששמע דברי התרצן שאמר תרי הוו ושחרר חד ונפק בחד, מוכח דהתרצן יש לו קבלה בידו בהאי עובדא היכי הוה, ואם היה חצי עבד וחצי בן חורין היה מפרש לה לכך הקשה, ושוב ראיתי בצל"ח קרוב לזה.

    לְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם לְבֵית הַכְּנֶסֶת נראה לי בס"ד תיבת לְעוֹלָם בא לרבות אפילו בשבת דאין דרך להשכים מפני כבוד השבת. אי נמי נראה לי אפילו אם על ידי כן בטל ממצוה אחרת, שהיא לבישת ציצית ותפילין בבית כדי שיכנס לבית הכנסת בציצית ותפילין, ויאמר פסוק (תהלים ה, ח) וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ כנזכר בזוהר הקדוש, ואם ישכים לא יוכל לקיימה, כי הצבור באים לבית הכנסת קודם עלות השחר, ומה שהיה רבינו האר"י ז"ל מבטל זה מפני זה, שאני רבינו ז"ל שהיה לו כונות גדולות בלבישת ציצית ותפילין בכניסתו לבית הכנסת. אי נמי בבית הכנסת שלו באים כמה וכמה מחצות לילה ונשארים שם.

    כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה וְיִמָּנֶה עִם עֲשָׂרָה הָרִאשׁוֹנִים צריך להבין מי מונה אותם והיכן נמנין? ונראה לי בס"ד על פי הידוע שכל מצוה שיעשה האדם למטה המלאך מכריז למעלה, הבו יקר לפלוני דעביד עובדא דא כדי שהצדיקים ישמעו ויברכו אותו, ולהיפך בעבירות מכריזין על רשעים כדי שישמעו ויקללו אותם, ולכן במצוה רבה כזאת ודאי עושין הכרזה, כי אלו העשרה ראשונים על ידם תשרה שכינה, ואם כן בראשון יכריזו הבו יקר לפלוני שהיה ראשון מעשרה ראשונים, ועל השני יכריזו שהיה שני, וכן על השלישי עד סוף העשרה כולם, וכיון שמכריזין על השני שהיה שני גם הראשון מתברך עמו, יען שאם לא הקדים זה להיות ראשון איך היה זה נעשה שני, וכן על זה הדרך, נמצא הוא נמנה עם כולם, דהוי כאלו מזכירים אותו ומונים אותו עמהם. ומה שאמר שֶׁיִּזְכֶּה וְיִמָּנֶה לכאורה נראה אומרו יזכה לשון יתר, ונראה לי בס"ד הכונה לומר אף על פי שלפעמים מזדמן שבאו חברת אנשים בבית הכנסת בלילה מן הערב ועשו שם משמרה לתיקון כרת, שאז זה שדרכו להשכים לא היה יכול אותו היום להיות מעשרה ראשונים, שכבר קדמוהו אנשי המשמרה מן הערב, עם כל זה זוכה חוץ משורת הדין ונמנה עמהם, יען כי מאחר שהוא טורח כל יום להשכים מעשרה ראשונים, ואותו היום נזדמן סיבה אחרת שקדמו לו, לכך יחשוב לו הקב"ה כאלו גם אותו היום היה מן יו"ד ראשונים:

    לְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם לְבֵית הַכְּנֶסֶת, כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה וְיִמָּנֶה עִם עֲשָׂרָה הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁאֲפִלּוּ מֵאָה בָּאִים אַחֲרָיו, קִבֵּל שְׂכַר כֻּלָּם. נראה לי בס"ד טעם להא דנקיט מֵאָה, כי אפשר אלה שכרם נחשב כפי ערך האבנים טובות, שהדרך הוא אבן משקלה קירא"ט שוה מאה דנרים, ואם תהיה משקלה עשרה קירא"ט אין אומדים ערכה אלף דנרים, אלא ערכה יהיה עשרה אלפים דנרים, שכל קירא"ט שוה אלף, וכן כאן העשרה ראשונים כל אחד מהם נחשב כעשרה, אם כן הם נחשבים כמאה, כי עשר פעמים עשר הוא מאה, וזה הראשון שקול כנגד כל העשרה שהם מאה. או יובן כתוב בברכתן של ישראל (ויקרא כ"ו ח') וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ, נמצא הקטנים הם כל אחד שקול כעשרים בערך חמשה למאה, אך הגדולים שקול כמאה, דכתיב וּמֵאָה רְבָבָה יִרְדֹּפוּ, לכן זה המשכים הוא חביב לפני הקב"ה שישקול אותו כנגד מאה בני אדם.

    Ben Yehoyada on Berakhot 47b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת ברכות, דף מ״ז, עמוד ב׳, בהיקף של כ־664 מילים ב־21 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 21 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 110 מילים

      נפתחת ב״״מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם תָּרִימוּ״. וּמָה רָאִיתָ? הַאי אִידְּגַן…״

    2. קטע 224 מילים

      נפתחת ב״מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ: פְּשִׁיטָא! הָכָא בְּמַאי…״

    3. קטע 313 מילים

      נפתחת ב״הַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל כְּזַיִת: פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְתֵימָא: שַׁמָּשׁ…״

    4. קטע 415 מילים

      נפתחת ב״וְהַכּוּתִי מְזַמְּנִין עָלָיו: אַמַּאי? לֹא יְהֵא אֶלָּא…״

    5. קטע 563 מילים

      נפתחת ב״אַבָּיֵי אָמַר בְּכוּתִי חָבֵר. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ…״

    6. קטע 670 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ עַם הָאָרֶץ? — כֹּל…״

    7. קטע 777 מילים

      נפתחת ב״רָמֵי בַּר חָמָא לָא אַזְמֵין עֲלֵיהּ דְּרַב…״

    8. קטע 817 מילים

      נפתחת ב״אָכַל טֶבֶל וּמַעֲשֵׂר וְכוּ׳: טֶבֶל פְּשִׁיטָא! לָא…״

    9. קטע 922 מילים

      נפתחת ב״מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן כּוּ׳: פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא כְּגוֹן…״

    10. קטע 1044 מילים

      נפתחת ב״מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְכוּ׳: פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, שֶׁנִּפְדּוּ…״

    11. קטע 1113 מילים

      נפתחת ב״וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכְּזַיִת: פְּשִׁיטָא! אַיְּידִי דִּתְנָא…״

    12. קטע 1229 מילים

      נפתחת ב״וְהַנׇּכְרִי אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו: פְּשִׁיטָא! הָכָא בְּמַאי…״

    13. קטע 1314 מילים

      נפתחת ב״נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶן. אָמַר…״

    14. קטע 148 מילים

      נפתחת ב״וְהָא תְּנַן: נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים אֵין מְזַמְּנִין…״

    15. קטע 1526 מילים

      נפתחת ב״הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. דְּאָמַר…״

    16. קטע 1636 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: תִּשְׁעָה וְעֶבֶד…״

    17. קטע 1726 מילים

      נפתחת ב״וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה כׇּל…״

    18. קטע 1836 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְעוֹלָם יַשְׁכִּים…״

    19. קטע 1931 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב הוּנָא: תִּשְׁעָה וְאָרוֹן — מִצְטָרְפִין.…״

    20. קטע 2040 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב אַמֵּי: שְׁנַיִם וְשַׁבָּת מִצְטָרְפִין. אֲמַר…״

    21. קטע 2150 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קָטָן פּוֹרֵחַ — מְזַמְּנִין…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    ״מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם תָּרִימוּ״. וּמָה רָאִיתָ? הַאי אִידְּגַן וְהַאי לָא אִידְּגַן.

    מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ: פְּשִׁיטָא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁנָּתַן אֶת הַקֶּרֶן, וְלֹא נָתַן אֶת הַחוֹמֶשׁ. וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּאֵין חוֹמֶשׁ מְעַכֵּב.

    הַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל כְּזַיִת: פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְתֵימָא: שַׁמָּשׁ לָא קָבַע — קָא מַשְׁמַע לַן.

    וְהַכּוּתִי מְזַמְּנִין עָלָיו: אַמַּאי? לֹא יְהֵא אֶלָּא עַם הָאָרֶץ! וְתַנְיָא אֵין מְזַמְּנִין עַל עַם הָאָרֶץ!

    אַבָּיֵי אָמַר בְּכוּתִי חָבֵר. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בְּכוּתִי עַם הָאָרֶץ, וְהָכָא בְּעַם הָאָרֶץ דְּרַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר עָסְקִינַן, דְּתַנְיָא: אֵיזֶהוּ עַם הָאָרֶץ? — כֹּל שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל חוּלָּיו בְּטָהֳרָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁאֵינוֹ מְעַשֵּׂר פֵּירוֹתָיו כָּרָאוּי. וְהָנֵי כּוּתָאֵי עַשּׂוֹרֵי מְעַשְּׂרִי כְּדַחֲזֵי, דִּבְמַאי דִּכְתִיב בְּאוֹרָיְיתָא מִזְהָר זְהִירִי. דְּאָמַר מָר כׇּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ כּוּתִים — הַרְבֵּה מְדַקְדְּקִין בָּהּ, יוֹתֵר מִיִּשְׂרָאֵל.

    תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ עַם הָאָרֶץ? — כֹּל שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַרְבִית וְשַׁחֲרִית, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ תְּפִילִּין. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵין לוֹ צִיצִית בְּבִגְדוֹ. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵין מְזוּזָה עַל פִּתְחוֹ. רַבִּי נָתָן בַּר יוֹסֵף אוֹמֵר: כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּנִים וְאֵינוֹ מְגַדְּלָם לְתַלְמוּד תּוֹרָה. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אֲפִילּוּ קָרָא וְשָׁנָה וְלֹא שִׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הֲרֵי זֶה עַם הָאָרֶץ. אָמַר רַב הוּנָא: הֲלָכָה כַּאֲחֵרִים.

    רָמֵי בַּר חָמָא לָא אַזְמֵין עֲלֵיהּ דְּרַב מְנַשְּׁיָא בַּר תַּחְלִיפָא דְּתָנֵי סִיפְרָא וְסִפְרֵי וְהִלְכְתָא. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרָמֵי בַּר חָמָא, אָמַר רָבָא: לָא נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרָמֵי בַּר חָמָא אֶלָּא דְּלָא אַזְמֵין אַרַב מְנַשְּׁיָא בַּר תַּחְלִיפָא. וְהָתַנְיָא — אֲחֵרִים אוֹמְרִים אֲפִילּוּ קָרָא וְשָׁנָה וְלֹא שִׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הֲרֵי זֶה עַם הָאָרֶץ? שָׁאנֵי רַב מְנַשְּׁיָא בַּר תַּחְלִיפָא דִּמְשַׁמַּע לְהוּ לְרַבָּנַן, וְרָמֵי בַּר חָמָא הוּא דְּלָא דָּק אַבָּתְרֵיהּ. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: דְּשָׁמַע שְׁמַעְתָּתָא מִפּוּמַּיְיהוּ דְרַבָּנַן וְגָרֵיס לְהוּ — כְּצוֹרְבָא מֵרַבָּנָן דָּמֵי.

    אָכַל טֶבֶל וּמַעֲשֵׂר וְכוּ׳: טֶבֶל פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא בְּטֶבֶל טָבוּל מִדְּרַבָּנַן. הֵיכִי דָּמֵי — בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב.

    מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן כּוּ׳: פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא כְּגוֹן שֶׁהִקְדִּימוֹ בִּכְרִי. מַהוּ דְתֵימָא כְּדַאֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי — קָא מַשְׁמַע לַן כִּדְשַׁנִּי לֵיהּ.

    מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְכוּ׳: פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, שֶׁנִּפְדּוּ וְלֹא נִפְדּוּ כְּהִלְכָתָן. מַעֲשֵׂר שֵׁנִי — כְּגוֹן שֶׁפְּדָאוֹ עַל גַּבֵּי אֲסִימוֹן, וְרַחֲמָנָא אָמַר: ״וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ״ — כֶּסֶף שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו צוּרָה. הֶקְדֵּשׁ — שֶׁחִלְּלוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע, וְלֹא פְּדָאוֹ בְּכֶסֶף, וְרַחֲמָנָא אָמַר: ״וְנָתַן הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ״.

    וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכְּזַיִת: פְּשִׁיטָא! אַיְּידִי דִּתְנָא רֵישָׁא ״כְּזַיִת״, תְּנָא סֵיפָא ״פָּחוֹת מִכְּזַיִת״.

    וְהַנׇּכְרִי אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו: פְּשִׁיטָא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, בְּגֵר שֶׁמָּל וְלֹא טָבַל. דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְעוֹלָם אֵינוֹ גֵּר עַד שֶׁיִּמּוֹל וְיִטְבּוֹל, וְכַמָּה דְּלָא טְבַל גּוֹי הוּא.

    נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶן. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: קָטָן הַמּוּטָּל בַּעֲרִיסָה מְזַמְּנִין עָלָיו.

    וְהָא תְּנַן: נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם!

    הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ קָטָן הַמּוּטָּל בַּעֲרִיסָה אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו, אֲבָל עוֹשִׂין אוֹתוֹ סְנִיף לַעֲשָׂרָה.

    וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: תִּשְׁעָה וְעֶבֶד — מִצְטָרְפִין. מֵיתִיבִי: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁנִּכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא מָצָא עֲשָׂרָה, וְשִׁחְרֵר עַבְדּוֹ וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה. שִׁחְרֵר — אִין, לֹא שִׁחְרֵר — לָא. תְּרֵי אִיצְטְרִיכוּ, שַׁחְרֵר חַד וְנָפֵיק בְּחַד.

    וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה כׇּל הַמְשַׁחְרֵר עַבְדּוֹ עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ״? לִדְבַר מִצְוָה שָׁאנֵי: מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵרָה הִיא! — מִצְוָה דְרַבִּים שָׁאנֵי.

    וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם לְבֵית הַכְּנֶסֶת כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה וְיִמָּנֶה עִם עֲשָׂרָה הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁאֲפִילּוּ מֵאָה בָּאִים אַחֲרָיו — קִבֵּל עָלָיו שְׂכַר כּוּלָּם. ״שְׂכַר כּוּלָּם״ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: נוֹתְנִין לוֹ שָׂכָר כְּנֶגֶד כּוּלָּם.

    אָמַר רַב הוּנָא: תִּשְׁעָה וְאָרוֹן — מִצְטָרְפִין. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: וְאָרוֹן גַּבְרָא הוּא? אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא: תִּשְׁעָה נִרְאִין כַּעֲשָׂרָה — מִצְטָרְפִין. אָמְרִי לַהּ: כִּי מְכַנְּפִי. וְאָמְרִי לַהּ: כִּי מְבַדְּרִי.

    אָמַר רַב אַמֵּי: שְׁנַיִם וְשַׁבָּת מִצְטָרְפִין. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: וְשַׁבָּת גַּבְרָא הוּא?! אֶלָּא אָמַר רַבִּי אַמֵּי: שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַמְחַדְּדִין זֶה אֶת זֶה בַּהֲלָכָה מִצְטָרְפִין. מַחְוֵי רַב חִסְדָּא: כְּגוֹן אֲנָא וְרַב שֵׁשֶׁת. מַחְוֵי רַב שֵׁשֶׁת: כְּגוֹן אֲנָא וְרַב חִסְדָּא.

    אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קָטָן פּוֹרֵחַ — מְזַמְּנִין עָלָיו. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: קָטָן שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת — מְזַמְּנִין עָלָיו, וְשֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת — אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו, וְאֵין מְדַקְדְּקִין בְּקָטָן. הָא גוּפָא קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ: הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת — אִין, לָא הֵבִיא — לָא. וַהֲדַר תָּנֵי אֵין מְדַקְדְּקִין בְּקָטָן. לְאֵתוּיֵי מַאי? לָאו