מסכת ברכות דף מ״ה עמוד ב׳

דניחא להו דמקבע להו בחובה דגדול המצווה ועושה:

אם רצו אין מזמנים כדמפרש טעמא לקמן שאין קביעותן נאה משום פריצותא בין דנשים בין דמשכב זכור דעבדים בקטנים:

דאפילו מאה כתרי דמיין לענין חובה דאין חייבות לזמן ואם רצו מזמנין והוא הדין לשנים:

דאיכא דעות דאע"ג דלענין חובה אינן חייבות לענין רשות דעות שלשה חשיבי להודות טפי משני אנשים דאיכא משום גדלו לה' אתי:

קוראין לו להודיעו שהם רוצים לזמן ויפנה אליהם במקום מעמדו ודי להם בכך:

ומזמנין עליו ואע"פ שאינו בא אצלם:

ואמר רבי זירא לומר שאין ברכת הזימון ביניהן לא בא ללמדנו אלא שאין צריכין זימון דכיון דאחד יוצא בברכת חברו אשמעינן דאין זימון דאי יש זימון ברכת שניהם היא שהרי אומר נברך והוא עונה ברוך הוא:

לאו דשמיע להו מרבי יוחנן דבר מערבא הוא דאילו רב בבבל הוה ובני מערבא היכא שמיע להו:

והא מאה נשי כתרי גברי דמיין לענין קבוץ תפלה ולענין כל דבר שבעשרה ואפילו הכי חשבינן להו כשלשה וה"ה לשנים אבל לא מצי למימר כחד דמיין דאינן יכולות לזמן דהא קתני נשים מזמנות לעצמן ורש"י פירש כתרי לענין חובה דאין חייבות לזמן ואם רצו מזמנות והוא הדין לשנים:

שאני התם דאיכא דעות מכאן משמע דנשים יכולות לזמן לעצמן וכן עשו בנות רבינו אברהם חמיו של רבינו יהודה ע"פ אביהן ומיהו לא נהגו העולם כן וקשה אמאי לא נהגו מדקתני מזמנות משמע דקאמר חייבות לזמן וי"ל דנשים מזמנות לעצמן היינו אם רצו לזמן מזמנות וכן משמע קצת הלשון מדקתני בסמוך נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין ועוד דמדמה ליה הגמרא לשנים משמע דחובה ליכא והא דקאמר בריש ערכין (דף ג. ושם) הכל מחוייבין בזימון לאתויי נשים לענין רשות קאמר ולא לענין חובה ונשים צריך עיון אם יוצאות בברכת הזימון של אנשים מאחר שאין מבינות ויש מביאין ראיה שיוצאות מדאמר לקמן סופר מברך ובור יוצא מכאן משמע שאף הנשים יוצאות בבהמ"ז שלנו מיהו יש לדחות אותה ראיה דשאני בור שמבין בלשון הקדש ויודע קצת מאי קאמר אבל אינו יודע לברך אבל נשים שאינן מבינות כלל מצי למימר דלא נפקי והא דאמרי' במגילה (פ"ב ד' יז.) לועז ששמע אשורית יצא פרסומי ניסא בעלמא שאני כדאמרינן התם (דף יח.) האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן מאי ניהו:

אי הכי אימא סיפא לא גרס אי הכי דהא אפי' מעיקר' נמי הוה מצי למפרך מסיפא דאין מזמנין:

רב זביד אמר ברוך הוא ומבורך ובה"ג פסק ברוך הוא ומבורך שמו תמיד לעולם ועד ואי הוה עשרה עני בתרייהו ברוך הוא אלהינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד:

הא בבונה ירושלים הא בשאר ברכות פר"ח וה"ג די"מ בכל ברכה וברכה כגון אחר ישתבח וכיוצא בו ומיהו פוק חזי מאי עמא דבר שלא נהגו לענות אמן אלא אחר בונה ירושלים דבהמ"ז:

רב אשי עני ליה בלחישה וכן פסק בה"ג ועוד לדידן דליכא פועלים אפילו אביי מודה:

הא ד אמר רבה בר בר חנה משמיה דרבי יוחנן שנים שאכלו אחד מהן יוצא בברכת חבירו. מסתברא בששניהן סופרין קאמר, דאלו אחד סופר ואחד בור היכי קא מקשינן מאי קא משמע לן, דטובא קא משמע לן דאשמעינן מאי דאשמעינן בברייתא (בסמוך), דאף על גב דשנים שאכלו מצוה ליחלק, בזמן שאחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא, ועוד דאי איתא דבסופר ובור קאמר הוי ליה למימר בהדיא שנים שאכלו כאחד אחד סופר ואחד בור כלישנא דברייתא, אלא ודאי בששניהן סופרים קאמר, ומאי יוצא דקאמר בדיעבד הא לכתחלה אינן רשאין, והיינו דאקשינן מאי קא משמע לן שמע ולא ענה יצא תנינא. אלא דאכתי קשיא לי מדקאמר רבי זירא לומר דאין ברכת זימון ביניהן, משמע דהכי קאמר ובלבד שלא יאמרו נברך, וההיא ודאי לכתחלה היא הא בדיעבד אף על פי שאמרו נברך ידי ברכת המזון יצאו, ומינה דהא דרבי יוחנן דאמר אחד יוצא בברכת חבירו אפילו לכתחלה קאמר ואי שניהם סופרים לכתחלה היכי נפיק בברכת חבירו והא קתני שנים שאכלו מצוה ליחלק כדאיתא בברייתא דבסמוך. ויש לי לומר דרבי יוחנן לא שמיע ליה ההיא ברייתא, ודרבי יוחנן ליתא בהא, דקיימא לן כברייתא דקתני מצוה ליחלק, ולא מצוה ליחלק שלא יזמנו קאמר, אלא שלא יצא חד בברכת חבירו קאמר. וזהו שלא כתבה הרב אלפסי ז"ל להא דרבי יוחנן בהלכות. ואי נמי יש לומר דמצוה מן המובחר הוא ליחלק הא חובה ליכא ואילו רצה לצאת לכתחלה בברכת חבירו יצא.

אמר רבי דימי בר יוסף אמר רב שלשה שאכלו ויצא אחד מהן לשוק קוראין לו ומברכין עליו. ואוקימנא כגון דקרו ליה ועני. וכתב רב האי גאון ז"ל בשם רבוותא דהני מילי כגון שפתחו של בית לשוק והוא יושב כנגדו, קוראין לו ושומע קולן ומזמנין.

אחד מפסיק לשנים, שנים אין מפסיקין לאחד נראה דהכי פירושו: אחד מפסיק על כרחו לשנים ועונה עמהם ואפילו לא רצה להפסיק הן מזמנין עליו בין עונה בין אין עונה כל שהוא עומד שם, אבל שנים אין מפסיקין לאחד אין חייבין להפסיק, והלכך אין חיוב זמון חל עד שיתרצו להפסיק ולברך, ואם לא רצו להפסיק וזימן הוא עליהם לא עשה ולא כלום, והלכך אם לא רצו להפסיק אף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק עד שעה שיגמרו השנים ויזמן עמהם שהרי כבר נתחייב הוא בזימון והיאך יברך בלא זימון. אבל ראיתי לרב האי גאון ז"ל שכתב אם בקש אחד מהן לצאת, אין השנים מפסיקין סעודתן ומזמנין עמו אלא הוא מברך לעצמו בלא זימון ויוצא והם גומרין סעודתן, וצריכא עיונא. ולענין אחד שמפסיק לשנים, פירש רש"י ז"ל שמפסיק עד נברך או עד הזן, וכדאמרינן בסמוך (מו, א) עד היכן ברכת הזימון רב נחמן אמר עד נברך ורב ששת אמר עד הזן, ואחר כך אם רצה היחיד לחזור ולגמור סעודתו חוזר וגומר ואחר כך מברך לעצמו. וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל. ואף בהלכות גדולות כתוב: והיכא דקא בעי למיפק חד מינייהו ובעו חבריה למעבד ליה לפנים משורת הדין, פסקין סעודתייהו ומזמנין עליו עד הזן, וגמר איהו ברכה כולה (ונפקין) [ונפיק], וחוזרין ואוכלין וגומרין סעודתן ומברכין. אבל רב האי גאון ז"ל כתב: כשהשנים גומרין אם רצה האחד לחזור ולגמור סעודתו מתחיל ומברך המוציא. ונראה מדבריו דכיון שהפסיק כבר חל עליו חיוב ברכה דלבסוף והלכך חייב לברך לשעבר, ואם רצה עוד לחזור ולאכול צריך לברך המוציא להבא. ואף הראב"ד ז"ל כן כתב דכיון שהפסיק יצא ידי ברכה למפרע וצריך ליטול ידיו ולבצוע אם ירצה לאכול עוד, דהוי ליה כבני חבורה שעקרו רגליהם לצאת לקראת חתן שצריכין ברכה למפרע וכשחוזרין צריכין ברכה לכתחילה (פסחים קא, ב). ועוד נותן טעם לדבר דכיון שהפסיק אכילתו בברכת המזון, מיכל וברוכי בהדי הדדי אי אפשר, דאיך יתכן שיאכל באמצע הברכה, כי הזימון אחת מהברכות של מזון ואיך יברך ברכה אחת ויאכל ואחר כך ישלים כל ברכותיו. ונראין הדברים.

וכי תימרו להדור וליזמון אין זמון למפרע ומיהו אי אשתלי חד מינייהו ובריך לנפשיה אכתי לא פרחה תורת זימון מן השנים ומזמנין על השלישי, אלא שהשלישי שכבר בירך הפסיד תורת זימון לפי שאין זמון למפרע כדאיתא לקמן בפרקין (ברכות נ, א).

לא קשיא הא בשאר ברכות הא בבונה ירושלים ובונה ירושלים לאו דוקא אלא הוא הדין לסוף כל ברכותיו כגון אחר ברכות של קריאת שמע ובסוף ברכת יהללוך, וכן כתבו רש"י ז"ל ור"ח ז"ל. ולפי דבריהם הא דנקט בונה ירושלים לרבותא נקטיה, לומר דאפילו אחר בונה ירושלים שהיא סוף ברכות דאורייתא עונין, ואף על פי שיש לאחריה ברכת הטוב והמטיב ואינה סוף ברכותיו ממש וכל שכן לסוף שאר ברכותיו. וכן כתבו בתוספות. ועוד אמרו ז"ל דאי אפשר לומר דדוקא בבונה ירושלים ומשום דלידעו פועלים דהטוב והמטיב לאו דאורייתא, דתינח לאביי דעני ליה בקלא אלא לרב אשי דעני ליה בלחישא כי היכי דלא ליזלזלו בה מאי איכא למימר. והכי נמי משמע בגמרא דבני מערבא דגרסינן התם בפרק אין עומדין (פ"ה, ה"ד): תני הפורס את שמע והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו והקורא בתורה והמפטיר בנביא והמברך על אחת מכל מצות האמורות בתורה לא יענה אחרי עצמו אמן, ואם ענה הרי זה בור, אית תנא תני הרי זה חכם, אמר רב חסדא מאן דמר הרי זה בור אחר כל ברכה וברכה, ומאן דמר הרי זה חכם בעונה בסוף ברכותיו. ומקצת מרבוותא אמרו דהוא הדין לאחר ברכה אחרונה של פירות אבל לאחר ברכה ראשונה של פירות לא. וכן כתב רב האי גאון ז"ל משמיה דרב יהודאי גאון ז"ל, וקא יהיב רב יהודאי ז"ל טעמא דבתר אכילה כיון דגמרה לה (בתר אכילה) ברכותיו ואמר אמן מקבל לה עליה ומהימין בה. וקרא נמי קא מסייע ברוך ה' לעולם אמן ואמן (תהלים פט, א). (וכדתני) [והדתני] בגמרא מגונה, ותני בברייתא נמי (תוספתא מגילה פ"ג, הט"ז) המברך על הפירות ועל המצות ועונה אמן אחר עצמו הרי זה דרך בורות, בדקמי אכילה הוא, כיון דבריך ליה לא מבעי ליה לאשתעויי עד דטעים, וכדעני אמן דמי כמאן דמשתעי, והיינו דקתני דרך בורות, ואמרין נמי דאשכחו לבני ארץ ישראל, כאן בתחלה כאן בסוף.

והא נשים דאפי' מאה לענין חשיבותא כבי תרי דמיין וקתני דמזמנות ש"מ דאפי' שנים רשאים לזמן. שאני התם דאיכא דעות. פירוש דטעמא לאו משום חשיבותא הוא אלא משום דבעינן ג' דעות והכא אעפ"י שהן נשים הא איכא ג' דעות מה שאין כן בשני בני אדם דריבוי דעות חשיבי לן לענין זימון:

אי הכי נשים ועבדים אמאי לא פי' דהא איכא ריבוי דעות דכיון דאמרת דטעמא משום הכי: שאני התם משום פריצותא. דעבדים שטופין בזמה הן ולא הוי צירופן נאה, ומהאי טעמא נמי הוא דנשים לא מצטרפי בהדי אנשים לזימון כי ליכא זימון לבר מדידהו אבל ודאי כי איכא זימון לבר מדידהו נראה ודאי דנפקי בברכת האנשים:

מאי קמ"ל תנינא שמע ולא ענה יצא פירוש דליכא למימר דברכת זימון קאמר דההוא לאו ברכת חברו הוא דכשהן מזמנין יחדיו קרינן להו. לומר שאין ברכת זימון ביניהם. כלומר דדוקא בברכת חברו הוא יוצא אבל זימון אינן רשאין שהזימון כעין דבר שבקדושה הוא ואינו נוהג בפחות מג':

סופר מברך ובור יוצא פירוש דעדיפא ליה לצאת בברכת סופר בעונה אחריו אמן או בשומע דקיי"ל דשומע כעונה יותר משיצא בברכת עצמו ויכול הוא לצאת בברכת חברו אע"ג דלאו בזימון דמן הדין ברכת המזון הרי הוא כשאר כל הברכות וכל אחד מוציא לחברו אלא דרבנן אסמכוה לזימון ובתלתא משום ברוב עם הדרת מלך ואצרוכינהו לאיצטרופי ולברוכי והיכא דאיכא סופר ובור אוקמוה רבנן אדינא ואפילו בלא זימון סופר מברך ובור יוצא דברכת סופר עדיפי. והאי בור לאו דלא ידע ברכת המזון דאי הכי פשיטא ומאי קמ"ל אלא אף בידע כיון דאיכא סופר עדיף. ומיהו דוקא כשהסופר אכל אבל אי לא אכל לא דלא וותרו רבנן במילתא כולי האי ואע"ג דמדינא ודאי אע"ג דלא אכל מפיק משום דמדינא ברכת המזון לאו ברכת הנהנין דאם יצא אינו מוציא אלא אעפ"י שיצא או שלא אכל בדין הוא שיוציא אלא דרבנן הוא שעשאוה כעין ברכת הנהנין שאינו מוציא אלא כשאכל לפי שהיא באה על הנאה:

שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים שנים אין מפסיקין לאחד פירוש אם רצו שנים מהם לצאת ורוצים לברך ולצאת שכבר גמרו אכילתן והאחד לא גמר עדיין האחד מפסיק אכילתו על כרחו ומזמנין עליו ועונה עמהם ואפי' לא רצה להפסיק הן מזמנין עליו ויוצאין ידי זימון בין עונה בין אינו עונה כל זמן שהוא עומד לשם. שנים אין מפסיקין לאחד, אם רצה אחד מהם לצאת אין חייבין השנים להפסיק אכילתן בשביל האחד והילכך אין חיוב זימון חל עד שיתרצו להפסיק ולברך ואם לא רצו להפסיק וזימן הוא עליהם לא עשה ולא כלום ואם לא הספיק לצאת אחר שבירך עד שגמרו אלו לאכול בודאי מזמנין עליו דלא פקע זימון מהני כל זמן שלא יצא אעפ"י שבירך. ומיהו האי חד לא נפיק ידי זימון דאין זימון למפרע כלומר אחר שבירך ברכת המזון והכי איתא לקמן בהדיא:

שאני רב פפא דלפנים משורת הדין עבד פירוש דאנן לא אמרינן אלא דאין שנים חייבין להפסיק לאחד אבל אי בעו מצו עבדי ויצאו כולן ידי זימון ואחר ברכת זימון חוזרין לאכול אלו שלא גמרו לאכול. ונראה שאין צריכין לברך המוציא שהרי אלו לא פסקו לדעת גמר סעודה ודעתן לגמור סעודתן וכן דעת רבותינו הצרפתים וכן דעת בעל הלכות גדולות ז"ל. ושנים שרצו להפסיק לאחד עונין עמו ברכת זימון והוא מברך ד' ברכות כולן ואחר שענו עמו ברכת זימון בלבד חוזרין ואוכלין לאלתר. ואפי' למ"ד לקמן דברכת זימון עד הזן והזן בכלל היינו לענין שצריכין לעמוד בקביעותן עד הזן שלא יפרוש אחד מהם ואפי' אחד מהם שקדם ובירך ובאו שנים אלו לזמן עליו צריך היחיד לעמוד עמהם עד הזן דאי לא בטיל קביעותייהו דבעינן מקצת ברכה בצירוף ושוב יכול לילך לו דהא כבר עבר ברכת זימון ולא בעינן תו צירוף אבל לענין אכילה מכיון שאלו בדעתם לאכול ולא נתחייבו לענות אלא ברוך שאכלנו משלו למה יעמדו מלאכול שהרי ברכת הזן הם יחזרו ויברכו אותה כל אחד ואחד שהרי היחיד אומרה ולא אמרו שברכת הזן מברכת זימון אלא לענין צירוף דבעינן מקצת ברכת המזון עצמה בצירוף שלשה שאם היה אחד מהם הולך קודם ברכת הזן נראה כאלו לא היה כאן קביעות. והא דאמרן ביחיד שקדם ובירך דמזמנין שנים האחרים עליו בעודו כאן ולא פקע זימון מינייהו היינו ביחיד שקדם ובירך ונשאר הקביעות בשנים שהם עיקר לגבי יחיד אבל קדמו השנים וברכו בלא זימון פקע זימון מינייהו דהא בטיל קביעותייהו ואין היחיד מזמן עליהם. והא דאמרינן לעיל ביצא אחד מהן לשוק דקוראין לו ומזמנין עליו בדקרו ליה ועני ההיא נמי מיירי כשבירך דאי לא אינו רשאי לצאת בלא ברכה אי נמי כשעבר ויצא שלא כדין:

בריכו כל חד לנפשיה פירוש דסבירא להו דחילוק ברכות עדיף היכא דליכא חד מופלג וחיוב זימון הוא בדאיכא חד מופלג דהוא מברך דומיא דמשה דהא מכי שם ה' אקרא נפקא לן או כדוד מדכתיב גדלו לה' אתי:

בא ומצאן כשהן מברכין מהו אומר וכו' דאעפ"י שלא אכל צריך לענות עמהם כדתנן עונין אמן אחר ישראל המברך ומהו עונה על המזמנין:

שלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק קודם שיברך קורין לו ומזמנים עליו ובלבד שיענה לזמון ממקומו ויאמר ברוך הוא שאכלנו וכו', והוא שאמרו דקרו ליה ועני ופי' בו גדולי הרבנים שיענה להם ברוך שאכלנו וכו' ויוצא אף הוא עמהם ידי זימון וברכה אע"פ שצריך לברך במקום שאכל חובת הזמון מביאה כחו לכאן הואיל ושומע קול המברך וכלם נמשכים ממקומם אחר המברך, ויש אומר שאינו יוצא אלא מן הזימון אבל צריך הוא לחזור ולברך במקום שאכל וכן כל כיוצא בברכת חברו צריך לישב בשלחן במקום שאכל, ואין נראה לי כן אלא שהזמון מצרף כח כלם אצל המברך, ויש אומר שאף לזימון צריך לחזור למקומו ולא הקלו בכך אלא לומר שאע"פ שיצא לשוק והסיח דעתו הואיל ולא נתרחק אלא מעט עד שאם יקראוהו הוא שומע ויכול לענות מזמנים עליו אבל אם נתרחק ביתר מזה אין מצטרף עוד עמהם אפילו חזר עמהם, ואין שיטת הסוגיא מוכחת כן, וכן יש מי שמפרש שאין צריך לחזור למקומו ולא לענות ממקום שהוא ברוך הוא שאכלנו וכו' שכל שמזמנים עליו אם יענה יענה ואם לא יענה אנו אין לנו אלא שקורין לו ומזמנין עליו, ומה שאמרו דקרו ליה ועני פירושו שיודיעוהו ויקראוהו ליתן לב לזמון ויענה לנו שכבר הוא נותן לב על כך, וכן כתבוה גדולי המפרשים שהרי הגע עצמך שהוא עם הארץ ואינו יודע לענות ודאי מזמנין עליו הכא נמי לא שנא, ומ"מ לכל הפירושים אין מקילין אלא בג' שאין בזימון שלהם הזכרת השם, אבל בעשרה אין מקילין בכך הואיל ויש שם הזכרת השם אלא יחזור למקומו, ואע"פ שלענין סניפין של קטן ועבד ומי שלא אכל דגן מקילין בי' יותר מבג' בזו מ"מ צריך שיהיו כלם לשם מדכתיב במקהלות ברכו אלהים, ויש מי שאומר שאף בג' דוקא בשרואין זה את זה אבל אם אין רואין זה את זה אין מצטרפין, ויש מי שאומר הואיל ומחבורתם היה האין צריכין להיות רואין זה את זה ואין הדבר דומה לשתי חבורות שאין מצטרפות אלא אם כן רואין זה את זה ששתי חבורות מעולם לא נתחברו בסעודה זו:

כבר ביארנו באחד סופר ואחד בור שסופר מברך ובור יוצא מכאן למדו בתוספות שהנשים יוצאות בברכה שלנו ומ"מ אין כאן ראיה שהבור מבין קצת אלא שאינו בקי בנסח ומ"מ ראיה ברורה לזה מה שאמרו במגילה [י"ז ע"א] הלועז ששמע אשורית יצא:

שלשה שהסבו כאחד וגמרו השנים אכילתם ורוצים לצאת והשלישי לא גמר אכילתו מפסיק האחד לשנים ומזמנים עליו ועונה עמהם אם ירצה ומברך אחד על עצמו ועל חבירו שגמר סעודתו וזה השלישי שהפסיק להם לזימון חוזר ואוכל אחר שהשלימו הזימון על הדרך שיתבאר למטה אע"פ שלא השלימו ברכת המזון, וכשהוא חוזר לאכול אינו צריך לא ליטול ידיו ולא לברך המוציא ויש אומר שאם ענה עמהם צריך לחזור ולברך המוציא על מה שרוצה לאכול שהזימון הפסק שהרי מיכל וברוכי בהדי הדיי לא אפשר ויש מצריכין זה אף בלא ענה ומ"מ אין צריך להפסיק להם לברכת המזון שאינו צריך לשמוע ברכת המזון על מה שאכל, וגדולי המפרשים אמרו שצריך להפסיק עד שתגמר כל הברכה, ואין נראה לי כן וכן אין נראה שיהא הפסק אחר שדעתו לאכול ושעל כרחו הוא מפסיק ואינו דומה לחבירו שיצאו לקראת חתן שבזו כבר הפסיקו לגמרי, וכן לא להבו נבריך שבזו כבר הסיחו דעתם לגמרי אלא שהעיקר להפסיק עד כדי ברכת זמון אם עד סוף נברך אם עד סוף ברכת הזן על הדרך שיתבאר למטה, ואם גמר האחד סעודתו והשנים לא גמרו סעודתן אין השנים צריכים להפסיק לאחד אלא עומד השלישי עמהם עד שיאכלו ואם עבר וברך לעצמו פקעה תורת זימון משם ואם רצו למחול על כבודם ולהפסיק לו רשאין:

זה שביארנו בשלישי זה שמפסיק לשנים אם לא רצה להפסיק להם פירשו גדולי הרבנים שאין מזמנין עליו, ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שאפילו לא היה לשלישי מפסיק מזמנים עליו על כרחו יפסיק או לא יפסיק יענה או לא יענה, זה שאמרו [לקמן נ'] בהני תלתא כרוך ריפתא ואשתלי חד מניהו ובריך לנפשיה אינהו נפקי בזמון דידיה כלומר שחוזרים ומזמנים עליו אע"פ שברך ואיהו לא נפיק בזימון דידהו שכבר בירך ואין זמון למפרע ואפילו זמן הוא עליהם בשעה שברך לא עשה ולא כלום אחר שלא הפסיק לו ולא יצא ידי זמון, ולשטה זו לא אמרו כאן להפסיק אלא לצאת הוא עמהם ידי זמון, לא סוף דבר בשלשה שאכלו שחייבים לזמן בשיש שם אחד שגדול מחבירו שהתראת הזימון מוטלת עליו אלא אף אם היו שלשתם שוים אחד מברך ומזמן עליהם ואם ברכו כל אחד לעצמו ידי ברכה יצאו ידי זמון לא יצאו ואם רצו לחזור ולזמן אחר הברכה אינו כלום שהזמון התראה לברכה הוא ואין התראה למפרע:

מי שבא אל השלחן ומצא אחד מבני השלחן שמברך, אם מצאם בעת שהמברך מתרה ואומר נברך שאכלנו וכו' אף הוא כולל עצמו בכלל המותרים ואומר ברוך הוא ומבורך ומ"מ אינו אומר ברוך הוא שאכלנו אחר שלא אכל ואם בא בעת שהעונים אומרים ברוך הוא שאכלנו וכו', עונה אמן ודיו, ואם היו עשרה שמזכירים את השן ואומרים נברך אלקינו כמו שיתבאר, כתבו בהלכות גדולות שאף זה עונה ברוך הוא אלקינו ומבורך לעולם ולעולמי עולמים, וגדולי המפרשים נראה מדבריהם שאם באלו בעת שהמברך אומר נברך וכו' אינו כולל עצמו בכלל המותרים ואינו אומר כלום אבל כשישמע האחרים עונין ברוך הוא וכו' הוא אומר ברוך ומבורך ואם בסוף הברכות עונה אמן עמהם, והן גורסיןם בכאן אשכחינהו דקאמרי ברוך אומר ברוף ומבורך אשכחינהו דענו אמן עונה אמן עמהם, ועיקר הדברים כדעת ראשון:

כשאדם מברך ברכות הרבה ראוי לו לענות אמן אחר ברכת עצמו בסוף ברכה אחרונה כגון בסוף בונה ירושלים של ברכת המזון שהיא סוף ברכה של תורה שברכת הטוב והמטיב אינה מעיקר הברכה, וכן בסוף ברכת שלום רב בשמנה עשרה, וכן בסוף ישתבח של פסוקי דזמרה ובסוף יהללוך של הלל אבל אחרי כל ברכה וברכה הרי זה מגונה, ומגדולי המחברים כתבוה כן אחר ברכות אחרונות של ק"ש ערבית אבל בשל שחרית מתוך שסומכים גאולה לתפלה אינו עונה אמן, וגדולי הצרפתים מזקיקים לאמרו אף לאחר ברכות אחרונות של שחרית שאין אמן הפסק בין גאולה לתפלה אבל אחר ברכות ראשונות יש בדבר מחלוקת, שלדעת קצת רבנים אומרו ולדעת גדולי המחברים אינו אומר מפני שהוא לדעתם הפסק בין הברכה והמצוה, וכן אחר ברכות של חנוכה וברכות ראשונות של מגילה, ויש מכריעים לאמרו כשיהא משנה את המטבע אלא אל מלך נאמן שהוא נוטריקון של אמן, וכן אנו נוהגים ונסעדים בה ממה שאמרו במדרש שמור רמ"ח שלי ואני אשמור רמ"ל שלך ואין רמ"ח תיבות בק"ש אלא בתוספת זה, ואף בזו ערערו עלינו הרבה קצת רבנים, וכבר השבנו עליהם בארוכה בקונטרס מיוחד בפני עצמו, הא מכל מקום ברכה אחת אין עונה אחריה הוא עצמו אמן, כגון ברכת הפירות אפילו האחרונה וכגון ברכה אחרונה של מגילה והדומים לאלו, ויש חולקים שאף בברכה אחרונה עונה אמן אחר עצמו הא בראשונה לא, לא במצוה ולא באכילה מפני שהוא לדעתם הפסק בין הברכה והדבר שמברך עליו, ויש אומר כן אף בראשונה שלא נאמר שלא לענות אמן אחר כל ברכה אלא במקום שיש שם הרבה ברכות ואם משום הפסק בין הברכה והדבר שברך עליו אין זה הפסק, ויש מכריעים לומר שבמצוה הוי הפסק אבל בברכת הפירות לא הואיל ובהמוציא אשתרי למימר טוב ברוך וכו', ומ"מ בברייתא אמרו על המברך על הפירות ועל המצות ועונה אחר עצמו אמן הרי זה דרך בורות, ומ"מ לא אמרו שהוא הפסק אלא שהוא בורות לענות אמן אחר ברכה אחת, אבל אחר ברכות ארוכות אין כאן לא הפסק ולא בורות וכבר הארכנו בענין זה בקונטרס מיוחד על עניין אל מלך נאמן:

בד"ה והא ק' נשי כתרי כו' אבל לא המ"ל כחד דמיין דאינן כו' עכ"ל ר"ל לענין קבוץ תפלה ה"ל למנקט כחד דמיין אלא דלא ה"מ למנקט הכי דא"כ גם אינן יכולין לזמן והא קתני כו' וק"ל:

בד"ה שאני התם דאיכא דעות כו' מדקתני מזמנות משמע דקאמר חייבות כו' עכ"ל יש לדקדק הא כבר פירשו לעיל בשם רש"י הא דקאמר כתרי דמיין היינו דפסיקא ליה דאין חייבין לזמן וע"כ מזמנות רצו משמע ויש ליישב דודאי לדברי המקשה דמדמה להו כתרי ולא אסיק אדעתיה הא דאיכא דעות לית לן לפרושי מזמנות אלא רשות אבל השתא דמסיק דאיכא דעות משמע להו שפיר לפרושי מזמנות דחייבות לזמן וכמ"ש הרא"ש והרר"י ובהכי יתיישבו תחלת דבריהם שסמכו אותן כאן אשינויא דאיכא דיעות דמכאן משמע דנשים יכולות לזמן כו' דהא מברייתא גופה איכא למשמע הכי דקתני מזמנות והיינו לכל הפחות יכולות לזמן אלא שסמכו דבריהם כאן משום הך קושיא דמזמנות משמע חייבות להאי שינויא דאיכא דיעות ודו"ק:

והא נשים דאפילו מאה לענין חשיבותא כבי תרי דמיין וקתני דמזמנות שמע מינה דאפילו שנים רשאים לזמן:

שאני התם דאיכא דעות פירוש דטעמא לאו משום חשיבותא הוא אלא משום דבעינן שלוש דעות והכא אף על פי שהן נשים הא איכא שלוש דעות. מה שאין כן בשני בני אדם דריבוי דעות חשיבי לן לענין זימון:

אי הכי נשים ועבדים אמאי לא פירוש דהא איכא ריבוי דעות דכיון דאמרת דטעמא משום הכי [וכו']:

שאני התם משום פריצותא דעבדים שטופין בזמה הן ולא הוי צירופן נאה ומהאי טעמא נמי הוא דנשים לא מצטרפי בהדי אנשים לזימון כי ליכא זימון לבר מדידהו. אבל ודאי כי איכא זימון לבר מדידהו נראה ודאי דנפקי בברכת האנשים:

מאי קא משמע לן תנינא שמע ולא ענה יצא פירוש דליכא למימר דברכת זימון קאמר דההוא לאו ברכת חברו הוא דכשהן מזמנין יחדיו קרינן להו:

לומר שאין ברכת זימון ביניהם כלומר דדוקא בברכת חברו הוא יוצא אבל זימון אינן רשאין שהזימון כעין דבר שבקדושה הוא ואינו נוהג בפחות משלושה:

סופר מברך ובור יוצא פירוש דעדיפא ליה לצאת בברכת סופר בעונה אחריו אמן או בשומע דקיימא לן דשומע כעונה יותר משיצא בברכת עצמו. ויכול הוא לצאת בברכת חברו אף על גב דלאו בזימון דמן הדין ברכת המזון הרי הוא כשאר כל הברכות וכל אחד מוציא לחברו. אלא דרבנן אסמכוה לזימון ובתלתא משום ברוב עם הדרת מלך ואצרוכינהו לאיצטרופי ולברוכי. והיכא דאיכא סופר ובור אוקמוה רבנן אדינא ואפילו בלא זימון סופר מברך ובור יוצא דברכת סופר עדיפי. והאי בור לאו דלא ידע ברכת המזון דאי הכי פשיטא ומאי קא משמע לן אלא אף בידע כיון דאיכא סופר עדיף. ומיהו דוקא כשהסופר אכל אבל אי לא אכל לא דלא וותרו רבנן במילתא כולי האי ואף על גב דמדינא ודאי אף על גב דלא אכל מפיק. משום דמדינא ברכת המזון לאו ברכת הנהנין דאם יצא אינו מוציא אלא אף על פי שיצא או שלא אכל בדין הוא שיוציא. אלא דרבנן הוא שעשאוה כעין ברכת הנהנין שאינו מוציא אלא כשאכל לפי שהיא באה על הנאה:

שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים שנים אין מפסיקין לאחד פירוש אם רצו שנים מהם לצאת ורוצים לברך ולצאת שכבר גמרו אכילתן והאחד לא גמר עדיין האחד מפסיק אכילתו על כרחו ומזמנין עליו ועונה עמהם. ואפילו לא רצה להפסיק הן מזמנין עליו ויוצאין ידי זימון בין עונה בין אינו עונה כל זמן שהוא עומד לשם. שנים אין מפסיקין לאחד. אם רצה אחד מהם לצאת אין חייבין השנים להפסיק אכילתן בשביל האחד והילכך אין חיוב זימון חל עד שיתרצו להפסיק ולברך. ואם לא רצו להפסיק וזימן הוא עליהם לא עשה ולא כלום ואם לא הספיק לצאת אחר שבירך עד שגמרו אלו לאכול בודאי מזמנין עליו דלא פקע זימון מהני כל זמן שלא יצא אף על פי שבירך. ומיהו האי חד לא נפיק ידי זימון דאין זימון למפרע כלומר אחר שבירך ברכת המזון והכי איתא לקמן בהדיא:

בגמרא ת"ש נשים וכו' והא מאה נשים וכו' וקתני מזמנות לעצמן ויש לדקדק בזה לסברת דיש מתרצים שהביאו התוספות לעיל דברכת המזון שהיא דאורייתא דוקא אמרינן שאין א' מוציא את חבירו מש"ה אם רצו לזמן אין מזמנין אבל בברכות דרבנן א' מוציא את חבירו טפי עדיף א"כ מאי מקשה הכא בפשיטות אמ"ד אין מזמנין דילמא ס"ל דנשים בבה"מ לאו דאורייתא ומש"ה אם רצו לזמן מזמנות משא"כ בבה"מ דאורייתא אין מזמנין ונראה דכי היכא דלא ניפשוט האיבעיא דלעיל אי נשים בבה"מ דאורייתא או דרבנן מש"ה ניחא ליה לשנויי שאני הכא דאיכא דיעות ומכ"ש דא"ש לפי שיטת הרשב"א ז"ל בחידושיו בפרק מי שמתו שכתב בשם הראב"ד דהלכה כרבא דנשים בבה"מ דאורייתא ע"ש וק"ל:

בתוס' בד"ה שאני התם דאיכא דיעות וכו' וקשה אמאי לא נהגו וכו' והא דקאמר בריש עירובין הכל חייבין בזימון לענין רשות קאמר ולא לענין חובה עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דנראה מכל האריכות של התוס' דרפיא בידייהו הך מילתא דזימון של נשים בפני עצמן אי הוי מדאורייתא או מדרבנן בכל דקדוקי מסוגיא דשמעתין ולא כתבו שום טעם בדבר זה דאמאי הוי רשות ולא חובה דהא אפילו בעיקר דינא דמתניתין דאין מזמנין על נשים לא נמצא שום טעם בדבר אלא שרבינו יונה כתב בשם רש"י לפי שאין חבורתן נאה א"כ משמע להדיא דהיינו דוקא בהדי אנשים אבל בפני עצמן למה יגרעו לא מיבעיא למ"ד נשים בבה"מ דאורייתא וברכת הזימון נמי דאורייתא וא"כ פשיטא דעיקר מצות זימון עלייהו דידהו נמי רמיא אלא אפילו למ"ד דנשים בבה"מ דרבנן או דעיקר ברכת זימון מדרבנן אפ"ה הא אשכחן טובא דנשים חייבות אפילו במצות דרבנן שאין הזמן גרמא. ועוד דכיון שלא נמצא טעם מבואר בדבר א"כ למה נוציא לשון הברייתא דערכין מפשטה ולומר דהכל חייבין לאתויי נשים היינו רשות. והנראה בזה דכיון דאמרינן הכא בשמעתין והא מאה נשים כתרי גברי דמי אלמא דפשיטא ליה לסתמא דתלמודא דלישנא דברייתא דקתני נשים מזמנות לעצמן ולא קתני חייבות לזמן אלמא דאין מזמנות חובה אלא רשות. אלא דלפ"ז יש לנו לומר דהא דפשיטא ליה לסתמא דתלמודא הכי היינו משום דסבר דנשים בבה"מ דרבנן מש"ה לא תיקנו בהו זימון כלל שלא יוציאו אנשים י"ח דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא. מיהו לאידך גיסא ליכא למימר דלעולם נשים בבה"מ דאורייתא אלא דעיקר ברכת זימון אינה אלא מדרבנן דהאי דרשא את ה' אלקיך אסמכתא בעלמא היא דלפי פרש"י בד"ה מנא ה"מ משמע להדיא דהוי מדאורייתא וכדפרישית וצ"ע ודו"ק:

בד"ה אי הכי אימא סיפא לא גרסינן א"ה דהא אפילו מעיקרא וכו' עס"ה. ולענ"ד יש ליישב גירסת הספרים והיינו למאי דפרישית לעיל דודאי לקושטא דמילתא עיקר פלוגתא דרב ור"י בזימון דשנים היינו אם יש צד איסור לומר נברך בשנים או לא באחד משני הטעמים שכתבתי וא"כ לפ"ז שייך שפיר לחלק בין היכא דאיכא דיעות דודאי שפיר שייך לשון נברך כיון שהם שלשה דשייך בהו האי לישנא דגדלו לה' אתי אבל למאי דס"ד דהמקשה מעיקרא מהך ברייתא דנשים הוי סבר דעיקר פלוגתא דרב ור"י בשנים היינו אם אחד יוצא י"ח בברכת חבירו כמ"ש התוס' וא"כ לפ"ז שפיר מקשה מהך ברייתא אמ"ד דאין מזמנין אבל למ"ד מזמנין הוי אתי ליה שפיר כולה ברייתא דנשים ודאי מזמנות לעצמן בשלשה חובה ובשנים רשות כמו באנשים ואפשר דס"ל דנשים בברכת הזימון דאורייתא ומה"ט גופא אתי ליה שפיר נמי סיפא דברייתא דקתני נשים ועבדים אין מצטרפין דלא מיבעיא אם נאמר דנשים חייבות בבה"מ מדאורייתא דבני נחלה נינהו כמ"ש התוס' לעיל בפרק מי שמתו א"כ בעבדים ודאי הוי מדרבנן מש"ה אין מצטרפין לפי שאין הנשים יוצאות בברכת עבדים אלא אפילו אם נאמר דנשים נמי מדרבנן אפ"ה ודאי דעבדים גריעי מינייהו טובא כיון דלאו בני נחלה נינהו כלל. משא"כ למאי דמהדר הש"ס לאוקמי הך ברייתא כמ"ד דאין מזמנין רשות ושאני הכא דאיכא דיעות א"כ ע"כ דטעמא דמ"ד אין מזמנין לאו משום דאין יוצא בברכת חבירו היכא דליכא חובת זימון דא"כ היכא דאיכא דיעות נמי אמאי מזמנות ויוצאות בברכת חבירתה אע"כ דליתא להך סברא דאי הוי רשאי לזמן רשות ממילא דהוי יוצא כיון דלאו ברכת חבירו מיקרי מהטעם שכתב רש"י דכיון שאומר נברך ברכת שניהם היא א"כ לפום הך סברא נראה דהיכא שאומר נברך מכ"ש בזימון גמור אתי דרבנן ומפיק דאורייתא מה"ט גופא דברכת שניהם מיקרי והוי כאילו היה מברך האי בר חיובא דאורייתא בפני עצמו א"כ מקשה שפיר א"ה אימא סיפא נשים ועבדים אמאי אין מזמנין כן נראה לי נכון ועיין מה שאכתוב בזה לקמן בעובדא דשמעון בן שטח בלשון התוס'. אלא דהתוספות לשיטתייהו דלא נחתו להנך סברות שכתבתי כדמוכח ממ"ש לעיל בד"ה אם רצו לזמן וכמו שהארכתי שם ולפי שיטתם לפי המסקנא נמי למ"ד אין מזמנין אין אחד יוצא בברכת חבירו אפילו בדיעבד מש"ה כתבו שפיר דלא גרסינן א"ה אימא סיפא מיהו יש ליישב גירסת א"ה בע"א לפי' דיש מתרצים דלעיל ובכה"ג גופא דמעיקרא הוי סבר דנשים ועבדים אין מצטרפות היינו משום דנשים בבה"מ דאורייתא ועבדים דרבנן משא"כ השתא דמשני דאיכא דיעות ואכתי קשה היאך אחת מהן יוצאה בברכת חבירתה דהא בברכה דאורייתא לפי' דיש מתרצים אין א' מהם יוצא בברכת חבירו אלא ע"י זימון גמור דאורייתא אע"כ דנשים בבה"מ דרבנן ובדרבנן א' יוצא בברכת חבירו א"כ מקשה שפיר נשים ועבדים אמאי אין מצטרפין ודוק היטב:

שם אלא תסתיים דר"י וכו' דאמר רבה בב"ח אמר ר"י שנים שאכלו כאחד א' מהם יוצא בברכת חבירו. לפמ"ש לעיל בשמעתין בשיטת התוס' דבבה"מ אפילו בדיעבד אין אחד מהם יוצא בברכת חבירו לפי שני החילוקים שכתבו התוס' וכתבתי ג"כ בס"פ כיצד מברכין גבי הסבו שכן היא שיטת הרא"ש והטור והש"ע ורוב הפוסקים דכל היכא דאמרינן כל א' מברך לעצמו אפילו בדיעבד אין אחד מהם יוצא בברכת חבירו וכדמשמע לכאורה מלישנא דברייתא בסמוך דדוקא באחד סופר ואחד בור קתני דסופר מברך ובור יוצא ויוצא בדיעבד משמע וממילא משמע דבשניהם סופרים אפילו בדיעבד אינו יוצא וא"כ לפ"ז צריך לומר דהא דקאמר ר' יוחנן הכא אחד יוצא בברכת חבירו היינו נמי באחד סופר ואחד בור והיינו דקאמר יוצא דמשמע אפי' דיעבד כיון דלא סגי בלא"ה. והא דנקיט סתמא היינו משום דאורחא דמילתא הכי הוא דמי שיודע לברך מברך בעצמו דהא קי"ל דמברך עדיף כן נראה לי לפי שיטת התוס':

אלא שראיתי שהרשב"א ז"ל בחידושיו לא ניחא ליה לאוקמי מילתא דר' יוחנן באח' סופר ואח' בור אלא אפי' בשניהם סופרים יצא לכתחילה מדנקיט סתמא ומש"ה כתב דר"י לא שמיע ליה הך ברייתא דבסמוך דקתני בשניהם סופרים מצוה ליחלק ומה שהוכרח לפרש כן היינו משום דקשיא ליה הא דמסקינן במילתא דר' יוחנן שבא לומר דאין ברכת זימון ביניהם א"כ ע"כ היינו לכתחילה דבדיעבד פשיטא דיצא דלמה יחזור ויברך בשביל שהוסיף לומר נברך וכיון שכן ממילא דבעיקר מימרא דר"י דיוצא בברכת חבירו נמי היינו לכתחילה דלא כברייתא אלו תמצית דברי הרשב"א ז"ל ע"ש:

אמנם כבר כתבתי לעיל בסמוך בלשון התוספות דנראה שרש"י ז"ל נזהר מזה במה שהאריך בד"ה ואמר ר' זירא לומר שאין ברכת זימון ביניהן וכו' דאי יש זימון ברכת שניהן הוא עכ"ל. ונראה דכוונתו בזה לפי שסובר ג"כ דהא דאמרינן בסמוך במימרא דאביי ובברייתא דמצוה ליחלק בין בה"מ ובין ברכת המוציא היינו למצוה מן המובחר בעלמא כדפרישית משום דחילוק ברכות עדיף וקי"ל נמי דמברך עדיף כדמשמע מסוגיא דפ' כל הבשר א"כ לפ"ז שפיר קאמר ר' יוחנן דבדיעבד מיהא אחד יוצא בברכת חבירו אפי' בשניהם סופרים ואפ"ה א"ש הא דמסיק ר' זירא לומר דעיקר מימרא דר"י היינו שאין ברכת זימון ביניהן וע"כ היינו לענין לכתחילה משום דעיקר מימרא דר"י כפשטי' דאח' יוצא בברכת חבירו אלא דמקשינן עליה מאי קמ"ל תנינא שמע ולא ענה יצא והיינו ממאי דתנינן בכמה משניות בשופר ומגילה דשומע כעונה ואע"ג דהתם בברכת המצות איירי מטעמא דכל ישראל ערבין אפ"ה משמע להו לתלמודא בפשיטות דבה"מ נמי ברכת המצות היא כיון שכבר אכל ונתחייב בה ולא דמי לשאר ברכות הנהנין וע"ז משני ר' זירא שפיר לומר שאין ברכת זימון ביניהן והכי קאמר ר"י דודאי אי הוי שייך ברכת זימון ביניהן לא היה אחד מהם יוצא בברכת חבירו והיינו שלא ע"י זימון אלא היו צריכין לזמן ולומר נברך כדי שיהא כל בה"מ ע"י שניהם כמו שפרש"י וכיון שלא זימן לומר נברך מסתמא אין דעתו להוציא חבירו כדפרישית לעיל בסוגיא דהסבו אלא כיון דבאמת שנים אינן רשאין לזמן ולומר נברך כמ"ש התוספות בפ' כל הבשר שיש צד איסור והטעם מבואר דכיון דלא דמי לגדלו לה' אתי ולהבו גודל דאיירי בשלשה מיחזי כחוכא דכל המוסיף גורע כדפרישית לעיל וכיון דאי אפשר שיברך אחד מהם ויהא ברכת שניהם מש"ה יצא בברכת חבירו בדיעבד דלכתחילה ודאי חילוק ברכות עדיף דכיון שאכלו כאחד הוי להו כאילו נתכוונו שניהם לצאת י"ח כן נראה לי ברור בל' רש"י וכמ"ש באריכות בס"פ ראוהו ב"ד בפירש"י ע"ש ודוק היטב:

שם לא דשמיע להו מרב מקמי דנחית לבבל ואין להקשות אהא דמסקינן הכא דרב סובר אם רצו לזמן מזמנין ולית ליה האי דחילוק ברכות עדיף ומצוה ליחלק והא רב גופא לקמן בפירקין ובשילהי נזיר אמר לבריה חטוף ובריך ומסקינן משום דס"ל כהאי תנא דמברך עדיף וא"כ פשיטא דמצוה ליחלק ולברך כל אחד בפני עצמו אלא דמשום הא לא איריא דאפשר דשאני הכא כיון שע"י הזימון יש ריבוי שבח וגודל למקום מש"ה סבר רב דאם רצו רשאין לזמן ואפי' שכרו לא הפסיד כיון דלדידיה אין צד איסור בשנים לומר נברך כן נראה לי:

שם תניא נמי הכי שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק כבר כתבתי באריכות לעיל ובס"פ ראוהו ב"ד דהאי מצוה ליחלק פשטא דלישנא משמע דהיינו דוקא למצוה מן המובחר אבל בדיעבד יוצא אפי' בשניהם סופרים לפי שיטת רש"י והרשב"א בתשובה שהביא הב"י בסי' רי"ג ושכן משמע מל' הסוגיא דפ' כל הבשר ולפ"ז צריך לומר דהא דנקיט בסיפא אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא האי יוצא לאו דיעבד הוא אלא אפילו לכתחילה ומכ"ש בבור גמור דלא סגי בלא"ה אלא הא גופא אתי לאשמעינן דאע"ג שאינו מבין על בוריו אפ"ה כיון שיוצא מש"ה יש לו לעשות כן לכתחלה לשמוע הברכות מפי הסופר שיודע לכוין כן נראה לי: