מסכת ברכות דף מ״ג עמוד ב׳

סמלק יסמי"ן קורין לו בלשון ישמעאל והוא מין עשב שיש בו שלש שורות של עלין זו למעלה מזו ושלשה עלין לכל שורה:

חלפי דימא בושם שקורין אשפי"ג והוא שבולת נרד ועשוי כעין גבעולי פשתן דאשכחן גבעולין דאיקרי עץ:

נרקום חבצלת השרון בה"ג:

דגנוניתא הגדל בגינה:

סיגלי ויול"ש בלע"ז:

חבושין קודוניי"ש בלע"ז:

להתנאות ליהנות:

כלבנון שמריחין עליו ופרחיו:

האי מאן דמורח באתרוגא וחבוש' מברך וכו' ודוקא כשמריח בהם אבל אם בא לאכול מהם אין לברך ברכת ריח כי אם ברכת אכילה:

שמן והדס האי שמן להריח הוא דאי להעביר הזוהמא הא אמרינן בפרק אלו דברים (לקמן ברכות נג.) דאין מברכין עליו:

הכי אמר רבא הלכתא כבית הלל ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דקא עביד - כך כתוב בספרים שלנו ובפירוש רש"י אבל רב אלפס פסק כרבא משמע שלא היה גורס בספרו ולא היא וכו':

ששה דברים גנאי לתלמיד חכם אל יצא יחידי בלילה ובמסכת שחיטת חולין בפ' גיד הנשה (חולין דף צא) אמרינן ויאבק איש עמו אמר ר' יצחק מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה. ויש אומרים אף אל יהלך בקומה זקופה ובפרק האשה נקנית (קדושין דף לא) אמרינן אמר ר' יהושע בן לוי אסור לאדם שיהלך ד' אמות בקומה זקופה שנאמר (ישעיהו ו׳:ג׳) מלא כל הארץ כבודו:

אמר מר זוטרא האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא מברך ברוך שנתן ריח טוב בפירות. ואותן ורדים שאנו קורין רושאש כתב הראב"ד ז"ל שמברכין עליהן ריח טוב בפירות. ונראה דהוא הדין למריח במי ורדים שמימיהן כמותן, שהרי אפילו משחא כבישא דהיינו שמן שכובשין בתוכו בשמים וקולט הריח מן הבשמים בלבד מברכין עליו בורא עצי בשמים כל שכן זה שהוא מן הורד בעצמו. ואף על גב דאמרינן לעיל (ברכות לח, א) גבי דובשא דתמרי דלא מברכין עליה אלא שהכל, ולומר דלגבי ברכה אין היוצא מן הפירות כפרי עצמן, ואוקימנא כרבי יהושע דפטר דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות ושאר כל מי פירות של תרומה מחומש. התם הוא לגבי אכילתן, אבל בריחן לא והראיה ממשחא כבישא כדאמרן. ומצאתי לרב האי גאון ז"ל דבר, יראה ממנו כמו שכתבתי, שהוא ז"ל פירש: משחא כבישא כגון שומשמין שכובשין אותן עם ורד ועם בנפסנן ועם זולתן מעצי בשמים עד שמתיישן וקולט את הריח. עד כאן לשון גאון ז"ל. דאלמא אפילו שמן הקולט ריח הורד מברכין עליו בורא עצי בשמים כל שכן מי הורד בעצמן.

וסמלק וחלפי דימא הם עשבים בעלי ריח בגופן ואינם רכים כמו עשבים אלא קשין כמו עץ וגדלין על גבי קרקע, ואי הוו להו פירא בודאי בורא פרי האדמה הוו מברכינן עלייהו ולא בורא פרי העץ משום דעץ הנזכר בבורא פרי העץ רוצה לומר אילן והני לאו אילן נינהו אבל מ"מ כל דבר שהוא קשה נקרא בלשון העולם עץ, וההוא אינו רוצה לומר אילן אלא דבר קשה וכיון דכן הני נמי שהן קשין ואית להו ריח טוב בגופן לענין גופן עץ מקרי ומברכין עלייהו בורא עצי בשמים, ומייתי ראיה דאפילו מידי דלאו אילן משום דקשה מקרי עץ מדכתיב ותטמנם בפשתי העץ ובודאי פשתים אינו אילן וקרי ליה עץ:

הני סיגלי פירוש עשבים רכים בעלי ריח בגופן מברכין עלייהו בורא עשבי בשמים. נרקום דגינוניתא, פירוש עשבים בעלי ריח והם קשים מברכין עלייהו בורא עצי בשמים. דדברא, שהן רכים בורא עשבי בשמים אבל בפרחים בין בשל אילן בין בשל עשבים בכולהו מברכין בריחן ברוך שנתן ריח טוב בפירות כדכתיבנא לעיל:

האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא מברך ברוך שנתן ריח טוב בפירות פירוש ואעפ"י שעקרן לאכילה ולא עביד לריחא כיון שמתכוין להריח מברך, הא בשאינו מתכוין להריח אעפ"י שמריח ונהנה אינו מברך אלא במידי דעביד לריחא כדמוכח לקמן:

האי מאן דנפיק ביומא דניסן וכו' וקבעו ברכה זו לפי שהוא ענין שבא מזמן לזמן והוא ענין מחודש שאדם מברך על עצים יבשים שהפריחן הקב"ה, והיא בשם ומלכות:

בש"א מברך על השמן ופוטר את ההדס כך גרסת הריא"ף ז"ל. פי' כגון שהביא לפניהם שמן ערב והדס, כמו כשרתא וכבישא שברכתו עצי בשמים כמו ההדס ופוטר זה את זה. וטעמא דב"ה מפני שההדס הוא גוף העץ הנקרא בשמים והשמן אין הריח מעצמו אלא שקלטו מאחר:

שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו וכו' ואע"ג שבסיכה ליכא ברכה מ"מ חשיבותא הוא שמשתמשים בו בשני ענינים:

לא סבר לה מר הלכה כדברי המכריע אמר להו הכי אמר רבא הלכה כב"ה. ואיכא נוסחי דגרסי ולא היא לשמוטי נפשיה הוא דעביד. ופירושו ולא היא דאמרה רבא אבל איהו כב"ה ס"ל ומשום דבכה"ג לאו מקרי הכרעה כלומר כשהוא מכריע לצד אחד לגמרי. וה"ה דהוה יכול למימר דהדס הוה חביב ליה אלא דניחא ליה למימר קושטא דמלתא דהלכה כב"ה:

הביאו לפניהם שמן ויין פי' כגון שמן שיש בו בשמים שהוא בא לריח וכיון שאין ברכותיהן שוות והם ענינים חלוקים שזה בא להריח וזה לשתות ואינן פוטרין זה את זה פליגי הי מינייהו חשוב יותר להקדימו אי ריחא דמקרבא אהנייתיה לאלתר או שתיה דהנאתה מרובה. ואיפשר לומר דמיירי בדליכא חד מינייהו דחביב לו טפי מאידך, מיהו אליבא דהלכתא כיון שאין ברכותיהן שוות אפי' איכא חד מינייהו דחביב ליה אזלינן בתר חשוב:

ריח טוב של עשבים מברך בורא עשבי בשמים ריח של פירות עצמן מברך עליו ברוך שנתן ריח טוב בפירות, הוורד יש מי שאומר עליו שהוא פרי ואם אכלו מברך עליו ב"פ האדמה ויש אומר ב"פ העץ שהרי כל שאם תטול הפרי נשאר האילן וחוזר ומוציא פירות אילן הוא:

ולענין ערלה מכל מקום גדולי הדור מסכימים שאין בה משום ערלה מפני שאותן הפרחים אינן פרי והפרי הוא זרע שנעשה כעגול תחת הוורד ואינו נראה אף כשנטלו העלין ונשאר העגול אין הזרע נמנע בכך, ומתוך כל אין בהם משום ערלה וכן הביאוה משמם של גדולי המפרשים והרבה חולקים בה ואף להם ראיתי שלענין אכילה דנין אותם כפרי ואף בעלים, ואף אנו כתבנוה בחיוב ערלה בראשון של נדה:

ולענין ריח שלה אם הריח בו מברך על ריחו שנתן ריח טוב בפרות ויש מי שאומר שמברך עליו בורא עצי בשמים וכן במי הוורדים, וכן במשקה הנעשה מהם, ואע"פ שבדובשא דתמרי פרשנו שברכתו בשהכל שאין המשקה היוצא מן הפרי כפרי דוקא לענין אכילה הא לענין ריח אינו כן כמו שביארנו במשחא כבישא, ובכלן אם ברך מיני בשמים יצא לפיכך מי שנתספק לו באיזה ריח אם הוא של עץ אם של עשב מברך בורא מיני בשמים ודיו, וכן כל ריח שאינו לא של עץ ולא של עשב ולא של פרי, ובתוספתא אמרו לענין זה כל שמוציא עליו מעיקרו עשב הוא וכל שמוציאן מעצי אילן הוא, ומ"מ יש מפרשים שאפילו עשב כל שהוא מתקשה כעץ מברכים עליו עצי בשמים ומייתו לה מפשתי העץ וכדקאמר מאי קראה דכל מידי דעולה בקנה אקרי עץ וכו', ויש מפרשים חלפי דימא שהוא עץ שעליו דומין לגבעולי פשתן והשרש של גלנגאר שפירושו אשפיק, גדולי המחברים כתבו שבכרכום של גנה מברך עצי בשמים ושל מדבר עשבי בשמים ובנסחאות שלנו לא נאמר כן אלא בנרקוס, ויש גורסים נרגים ומפרשים בו לירי ויש מפרשים אלחאויגאף פירשו בתוספת שבשמנים של מרחץ אין מברכים עליהם, ופי' בשמים שהנשים מתקשטות בהם בבית המרחץ והוא שנרמז עליהם בדברי הנביאים ונאפופיה מבין שדיה ובדומה לו רמזו בסוגיא זו בתלמיד חכם שלא יצא מבושם לשוק במקום שחשודים על משכב זכור כלומר שהיה דרך הפריצים לבשם עצמם, והוא שרמזו גדולי המחברים בשמים של ערוה מן העריות ר"ל הן של איש או של אשה כל שכונתם לדבר עבירה, וכן יתבאר במסכתא זו שכל ריח שאינו עשוי להריח כגון של ע"ז אין מברכין עליהם, וכן יתבאר שכל ריח שאינו עשוי להריח בריח עצמו אלא לגמר את הבגדים להקליטם ריח טוב אין מברכין עליו ואין צריך לומר על ריח הבגדים עצמם שאין בריח ממש כמו שביארנו, נמצאו לפי מה שכתבנו ג' מיני ריח שאינן בכלל ברכה והם ריח שאסור להריח בו כגון של ע"ז ושל עריות והדומה לה, וריח העשוי להעביר ריח רע כגון של מתים ושל בית הכסא ובכלל זה העשוי להעביר את הזוהמא, וריח שאינו עשוי להריח עצמו של ריח כגון העשוי לגמר, וריח שאין לו עיקר הרבה שממנו יוצא הריח נעשה לריח כגון תארוג ודומה לו אע"פ שאין מברכים עליו עצי בשמים אינו דומה לאלו שבזו אם הוא פרי מברכים עליו שנתן ריח טוב בפירות ואם אינו פרי מברך מיני בשמים:

ולא שמברכים במוצאי שבת על הלחם בורא עצי בשמים מפני שהחטה נקראת אילן כמו שביארנו, נראה שאינו כלום שהרי לא נאמרה אלא לענין ברכה ולא עוד אלא שבגמ' לא העלוה אלא לדעת האומר אילן שאכל אדם הראשון חטה היתה, ואף כשנאמר כן אינו מעצי בשמים ומ"מ הרבה נהגו לברך בו מיני בשמים מפני שיש בו ריח טוב וערב וכל שכן כשהוא חם וכל שכן לרעבים ומ"מ יש מפקפקים בו:

מי שיצא בימי ניסן וראה אילנות שהוציא פרח אומר ברוך שלא חסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם:

לעולם יזהר אדם שלא ילבין פני חברו ברבים, דרך צחות אמרו נוח לו לאדם שיפול עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים מנלן מתמר:

מי שהיו לפניו שני דברים שהיתה ברכת ריחן שוה והיתה האחרת ראויה לאותה ברכה יותר מן האחרת מברך על אותה שהברכה ראויה לה יותר כגון מי שהיה לפניו הדס או עץ אחר של בשמים ושמן שנתבשלו בו בשמים ששני אלו דינם בברכת בורא עצי בשמים אלא שההדס ראוי להזכיר בו עצי בשמים יותר מן השמן מברך על ההדס ופוטר את השמן, זו היא שטתינו ומפני שהלכה כב"ה וכן ממעשה דרב פפא הנזכר בסוגיא זו, ויש פוסקים כב"ש שמברך על השמן וממה שאמר ר"ג אני אכריע שמן זכינו לריחו ולסיכתו הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו ור"ל אנ אכריע טעמו של ב"ש, ואין זה כלום שאין זו הכרעה לפסוק בהכרעתתם שהרי אין כאן הכרעה, ומה שאמר הלכה כדברי המכריע לא על שזה כלל הרגיל נאמרה אלא כאלו אמר הלכה כר"ג ומ"מ הלכה כב"ה, וכבר למדת ששמועה זו בדברים שברכותיהן שוות אבל דברים שאין ברכת ריחן שוה בשתיהן אין האחת נפטרת בשל חברתה:

מי שהיו לפניו שמן ויין אע"פ שהשמן הנאתו קרובה יותר מן היין שהרי הוא מריח ברחוק מקום אעפ"כ מברך על היין תחלה שהנאתו מרובה ואחר כך מברך על השמן ואם רצה לברך על שניהם כאחד אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו ומברך על היין ואחר כך על השמן ואין צריך להחליף את השמן ביד ימין בשעת ברכת השמן, ומכאן נראה לי בשעת הבדלה שאדם נוטל את היין בימינו כשמברך על הבשמים אין צריך להחליף את הכוס ביד שמאל כדי ליטול ההדס בימין, וכשמברך זה על השמן וטבל בו ידיו ורצה לצאת לחוץ ואין ראוי לו לצאת בידים מבושמות מנגב ידיו בראש השמש ואם היה השמש ת"ח שגנאי לו כשהוא מבושם טחו בכותל:

וסמלק וחלפי דימא הם עשבים בעלי ריח בגופן ואינם רכים כמו עשבים אלא קשין כמו עץ וגדלין על גבי קרקע. ואי הוו להו פירא בודאי בורא פרי האדמה הוו מברכינן עלייהו ולא בורא פרי העץ משום דעץ הנזכר בבורא פרי העץ רוצה לומר אילן והני לאו אילן נינהו. אבל מכל מקום כל דבר שהוא קשה נקרא בלשון העולם עץ. וההוא אינו רוצה לומר אילן אלא דבר קשה. וכיון דכן הני נמי שהן קשין ואית להו ריח טוב בגופן לענין גופן עץ מקרי ומברכין עלייהו בורא עצי בשמים. ומייתי ראיה דאפילו מידי דלאו אילן משום דקשה מקרי עץ מדכתיב ותטמנם בפשתי העץ ובודאי פשתים אינו אילן וקרי ליה עץ:

נרקום דגינוניתא פירוש עשבים בעלי ריח והם קשים מברכין עלייהו בורא עצי בשמים:

דדברא שהן רכים בורא עשבי בשמים. אבל בפרחים בין בשל אילן בין בשל עשבים בכולהו מברכין בריחן ברוך שנתן ריח טוב בפירות כדכתיבנא לעיל:

הני סיגלי פירוש עשבים רכים בעלי ריח בגופן מברכין עלייהו בורא עשבי בשמים:

האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא מברך ברוך שנתן ריח טוב בפירות פירוש ואף על פי שעקרן לאכילה ולא עביד לריחא כיון שמתכוין להריח מברך. הא בשאינו מתכוין להריח אף על פי שמריח ונהנה אינו מברך אלא במידי דעביד לריחא כדמוכח לקמן:

האי מאן דנפיק ביומא דניסן וכו' וקבעו ברכה זו לפי שהוא ענין שבא מזמן לזמן והוא ענין מחודש שאדם מברך על עצים יבשים שהפריחן הקדוש ברוך הוא. והיא בשם ומלכות:

בית שמאי אומרים מברך על השמן ופוטר את ההדס כך גרסת הר"י אלפסי ז"ל. פירוש כגון שהביא לפניהם שמן ערב והדס כמו כשרתא וכבישא שברכתו עצי בשמים כמו ההדס ופוטר זה את זה. וטעמא דבית הלל מפני שההדס הוא גוף העץ הנקרא בשמים והשמן אין הריח מעצמו אלא שקלטו מאחר:

שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו וכו' ואף על גב שבסיכה ליכא ברכה מכל מקום חשיבותא הוא שמשתמשים בו בשני ענינים:

בגמרא רב פפא בריך אהדס ברישא וכו' א"ל ולא סבר ליה מר וכו' א"ל הכי אמר רבא הלכה כב"ה ולא היא. ולכאורה כמו זר נחשב דר"פ הוציא דבר שקר מפיו לתלות בוקי סריקי ברבא במה שלא אמר מעולם ואם נאמר דר"פ לבתר דשמע דהלכה כדברי המכריע הדר ביה ומשום כיסופא אמר משמיה דרבא זה נראה יותר תימא כיון דר"פ בתרא הוי וקי"ל כוותיה אפילו לגבי רבא רביה א"כ הו"ל למיחש שיקבעו התלמידים הלכה לדורות אפילו הוי אמר משמיה דנפשיה כ"ש השתא דאמר משמיה דרבא והנלע"ד בענין זה דר"פ לא הדר ביה דנהי דהלכה פסוקה היא דקי"ל הלכה כדברי המכריע היינו היכא דפליגי תרי תנאי והמכריע אומר קצת כדברי זה וקצת כדברי זה דבכה"ג הוי הלכה כדברי המכריע משא"כ בהאי הכרעה דר"ג דהכא דאמר אני אכריע והיינו לגמרי כב"ש דלגבי ב"ה אינה משנה בלא"ה לא דמי כלל לשאר הכרעות לכל הפירושים שכתבו התוס' בסוף פ"ק דפסחים בד"ה אין דעת שלישית מכרעת ע"ש שכתבו להדיא דמה"ט גופא הוצרך רבי יוחנן לומר בהך מילתא דר"ג דהלכה כר"ג דלאו מטעמא דמכריע ממש אתינן עלה וא"כ לפ"ו שפיר מצינן למימר דר"פ פליג אדרבי יוחנן בהא דכיון דבכה"ג לא קרינן הכרעה א"כ ממילא דהלכה כב"ה אפילו לגבי תנאי בתראי דפליגי עלייהו והיינו דאמר משמיה דרבא דהלכה כב"ה משום דשמעינן ליה בס"פ המפקיד גבי שליחות יד דפליגי ב"ש וב"ה ור"ע ופסק שמואל כר"ע ורבא אמר הלכה כב"ה ועיין מה שכתבתי בזה לעיל דף כ"ב דפליגי נמי ב"ש וב"ה ור"ע וקי"ל דהלכה כב"ה והבאתי שם כמה ראיות מכמה דוכתי שפסק הרמב"ם כב"ה לגבי ר"ע והיינו מהאי ראיה דרבא דס"פ המפקיד וא"כ אפשר דהא דמסיק סתמא דתלמודא ולא היא לזה הענין עצמו נתכוין דבאמת לא אמר רבא דבר זה בהאי מילתא גופא דשמן והדס אלא מכללא מסיק לה ר"פ דהכי אמר רבא בעלמא דהלכה כב"ה אלא דלאשתמוטי נפשיה דאפשר שאם יאמר דמכללא שמיע ליה לא ליקבלו מיניה כיון דרבי יוחנן פסק להדיא בהאי דהלכה כר"ג מש"ה אמר דבפירוש שמיע ליה מרבא הך מילתא גופא כיון דלקושטא דמילתא ר"פ נמי הכי ס"ל בהאי דשמן והדס דהכא כן נראה לי ובזה יש ליישב פסק דרב אלפס שהביאו התוס' אפילו לפי גירסת הספרים שלנו ודו"ק:

גמ' ולא היא לאשתמוטי נפשיה עי' בקרבן עדה בירושלמי נזיר פ"ז דף כ"ה ד"ה איתניה ואנא מלקי. ועי' בתשובת הרלב"ח דף רע"ט ד"ה ובר מן דין:

רש"י ד"ה סמלק וכו' והוא מין עשב כדאמרינן אח"כ הני סגלי. מבואר דסיגלי לא הוי יסמין. וכמו שפי' רש"י סיגלי (ויול"ש בלע"ז). ועי' רש"י על התורה (בראשית ל יד) וברא"מ שם:

רש"י ד"ה מברך על השמן בורא שמן ערב עי' לקמן נ"ג ע"א ברש"י ד"ה אין מברכין עליו:

מִנַּיִן שֶׁמְּבָרְכִין עַל הָרֵיחַ? מקשים כיון דיליף מקרא אם כן הוה ליה ברכת הריח חיובא מן התורה, ובודאי דיש להבין בפשיטות דזו אסמכתא בעלמא? אך נראה לי בס"ד כונתה ש"ס הוא מנין דמותר לברך על הריח? דסלקא דעתך אסור לברך מפני שהוא הנאה קצרה ועוברת מיד לא חשיבה הנאה לברך עליה בשם, ולזה מביא ראיה מפסוק כָּל הַנְּשָׁמָה דהיא הנאה חשובה וממילא שמעינן דמותר לברך עליה, ובזה ניחא לתרץ קושיא אחרת דקאמר בזה שֶׁהַנְּשָׁמָה נֶהֱנֵית מִמֶּנּוּ וְאֵין הַגּוּף נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ, וקשא והא קא חזינן שהגוף נהנה מן הריח? ובזה ניחא דרצונו לומר אין נהנה ממנו הנאה גמורה מפני שהיא הנאה קצרה ורוחנית שאין בה ממשות, אבל הנאת הנשמה ממנו היא הנאה גמורה וחשובה, שפועלת בשכל שהיא חלק הנשמה שהאדם יתפקח בו, כמו שאמרו ריחא וריחני פקחין. והא דנאמר בהנאת הריח (תהלים קנ, ו) כָּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ, נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות (דף פב), דכל כונות הריח רמוזים באותיות אלו שהם רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה', עיין שם, וענין אותיות אלו הם ט"ו כמנין י"ה, לכך נאמר בברכת הריח כָּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ.

עֲתִידִין כָּל בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא, שֶׁיִּתְּנוּ רֵיחַ כַּלְּבָנוֹן. נראה לי בס"ד לְּבָנוֹן רמז לאור מקיף בסוד לְבֹנָה זַכָּה האמור בסמני קטורת, שהיא כנגד אור מקיף, וידוע כי אור מקיף אין הקליפות יכולים להנות ממנו בשום זמן ועידן, ולכן בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שלא נתנו שליטה ליצר הרע עליהם יהיה להם רֵיחַ כַּלְּבָנוֹן, הוא אור מקיף שאין שליטה לחיצונים בו, ולזה אמר (הושע יד, ז) וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ, על דרך מה שאמרו בזוהר הקדוש בפסוק (תהלים קכח, ג) בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים, מה זית דא בין בסוותא בין בקייטא לא אתאבידו טרפו, ולזה ידמה אור מקיף דבין ישראל עושים רצונו של מקום בין אם אין עושים לא יוכלו החיצונים להנות ממנו, מה שאין כן או"פ זה תלוי במעשה התחתונים.

אִי אָמְרֶת בִשְׁלֹמֶא בְּהַדֵיה דִידֵיה שַׁפִּיר יש להקשות מנא לן להכריח כן דילמא אבוקה בשתים רצונו לומר בהדי דידיה, וירח בשלשה רצונו לומר אם מלבד האבוקה שבידו יש גם כן ירח אז הם כשלשה בהדי דידיה, וקא משמע לן דלא תימא כיון דירח ואבוקה שניהם אור אין נחשבים כל אחד בפני עצמו אלא בטל אור זה באור זה, להכי קא משמע לן דנחשבים לשנים, ואם כן לפי זה אם לא היה אבוקה אלא ירח לבדו אין נחשב הירח כשנים אלא כאחד? ונראה לי בס"ד דאם כן למה מאריך לומר אבוקה בשנים וירח בשלשה, והוה ליה למימר אבוקה וירח בשלשה, רצונו לומר שלשה בהדי דידיה, אלא ודאי הוא כדמסיק, מיהו עדיין יש להקשות על הבעיין מאי קא בעי, ממה נפשך אם ידע להאי חילוקא דאמר מר מאי מבעייא ליה, הא ודאי כונת המאמר בהדי דידי הדאם לא כן ארבעה למה לי, ואם לא ידע האי חילוקא דאמר מר אם כן מעיקרא איך הבין דברי רב דמחלק בין שנים לשלשה, והוה ליה לשאל תחלה מאי טעמא דרב? ונראה לי בס"ד דהבעיין חשב שהחילוק שיש בין שנים לשלשה הוא כך, דלשנים נראין ומזיקין ולשלשה נראין ואין מזיקין, ולא חשב שיש הפרש בין אחד לשנים כלל, ולכן שאל והשיב לו התרצן הא דאמר מר וכו'. ועוד נראה לי בס"ד דלעולם ידע הבעיין האי חילוקא דאמר מר דבשלשה אין נראין ובשנים נראין, אך חשב שיש עוד מדרגה אחרת והוא דבשלשה אף על פי שאין נראין לעינים עם כל זה נראין לראיית הלב, שיהיה האדם מפחד מעצמו כמו הך דאתמר בדניאל (י' ז') וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה אֲבָל חֲרָדָה גְדֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם, וכן מצינו בגמרא שעשו סגולות למי שמפחד ואינו יודע ממי מפחד, נמצא יש ראיה שהיא בלב וזו נמצאת אצל השלשה, אבל הארבעה גם ראיה זו לא תהיה, וחידש לו התרצן בשלשה אין נראין כל עיקר, רצונו לומר אפילו ראיית הלב, ואם כן הדרא קושיא ארבעה למאי אצטריך. והנה הרב ספר הברית מאמר ד' כתב הירח נראה בה כמו פני אדם, ובאמת אינו אלא כתמים קטנים בגופה, ולדעת הפלוסופים הם דברים הבולטים והשוקעים בגופה עיין שם, ולפי זה מה שכתב הרב פתח עינים ז"ל בשם הרמ"א ז"ל הירח ופני יעקב החקוקים בה הרי כאן שנים וכו', אין כונתו על זה הדמיון שנדמה לעיני האדם שיש בירח כמו פני אדם, אלא קבלה בידו שיש חקיקת פני יעקב בירח למעלה ואין זה נראה לנו, ונראה לי יעקב לאה עולה מספר ירח לכך, נחקקה צורת פניו בירח למעלה, וחקיקה עליונה זו אין נראית לעינינו. נמצא עתה אדם היוצא בלילה במקום דשכיחי מזיקין, יהיה לו הצלה מעלייתא על ידי הירח שנחשבת כשנים, ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב (תהלים עב, ז) וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ, כלומר לעתיד יהיה רֹב שָׁלוֹם שימחו המזיקין לגמרי ולא נצטרך לשמירת הירח.

נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, מְנָא לָן? מִתָּמָר, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית לח) "הִיא מוּצֵאת" וְגוֹ'. קשא שמא חשבה אולי יודה מעצמו כשיראה הסימנים, ואין הכי נמי אם לא היה מודה אחר שראה הסימנים היתה מגדת שממנו נתעברה, ואם כן מנא לן דנח לאדם שיפיל וכו'? ונראה לי בס"ד דיליף לה ממה שמצינו שלא הראתה הסימנים אלא בגמר דין דכתיב (בראשית לח, כה) הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ, כי ודאי קודם זה הביאו אותה לבד ודנו אותה, כי אולי ההיא אנוסה ופטורה, ויהודה היה יושב בדין והיה להוציא הסימנים ותאמר לו בפני בית דין לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה, אך היא לא אמרה על הסימנים אלא אחר שגמרו דינה ויצאו להשרף, דהשעה דחוקה היתה, שאם יהודה לא היה מודה היתה נשרפת, דאחר שכבר יצאה מבית דין לא היתה חוזרת לומר להם דבר חדש שממנו נתעברה אם לא היה מודה הוא מעצמו, כי לא היו דבריה נשמעים מאחר כי בתחילה היה יושב הוא עם הבית דין כשדנו אותה ולא אמרה לו ממך אני הרה, ולכן עתה לא נשאר לה תקוה להנצל אלא רק אם הוא מעצמו יודה. או יובן דיליף לה מדכתיב מוּצֵאת בלא אל"ף, שנרמז כאן על הצתה באש, כמו שכתב הרב בעל הטורים ז"ל, ולמה שינה הכתוב בכך, אלא בא ללמדינו דבר זה. ונראה לי בס"ד לכך בחרה ליקח הסימנים ממנו שראשי תיבות שלהם פח"ם [ חֹ תֶמֶת פְּ תִילִים מַּ טֶּה], והיינו כי מעיקרא גמרה בדעתה שאם אחר כך לא יודה מעצמו תקבל להשרף ותהיה פח"ם ולא תביישנו, כי היא היתה חכמנית וידעה שאחר כך ידונו אותה בשריפה.

וְלֹא הִיא לְאִשְׁתַּמוּטֵי נַפְשֵׁיה הוּא דְעָבַד עיין פירוש רש"י ז"ל, וקשא איך ידבר שקר חס וחלילה? ונראה לי בס"ד שלא שיקר כלל, דלא אמר הכי אמר רבא הלכה כבית הלל שאמרו מברך על ההדס תחלה, אלא אמר הכי אמר רבא הלכה כבית הלל, ובלבו כיון על הלכה אחרת דאמר רבא הלכה כבית הלל, והשומעין חשבו שאמר על דבר זה, אך עדיין קשא איך לא חש לתקלה שיטעו השומעין בעיקר הדין? ונראה לי בס"ד דודאי אחר כך הגיד לחכמים ולתלמידים האמת שהוא לא כיון על זה, ורק באותה שעה לא רצה לפרסם הדבר שהוא טעה, מפני שהיו עומדין שם בני אדם עמי ארצות והיה בוש לפניהם, ולטעות של עמי הארצות לא חייש כי אלו אין שמים לבם על דבר הלכה, ואחר שהלכו ודאי הגיד לכל המבינים את האמת.

שִׁשָּׁה דְּבָרִים גְּנַאי לוֹ לְתַלְמִיד חָכָם אַל יֵצֵא כְּשֶׁהוּא מְבֻשָּׂם לַשּׁוּק. מקשים בשם הרב ספר חסידים ז"ל לשון אַל יֵצֵא אַל יִכָּנֵס וְאַל יְסַפֵּר משמע איסורא, והכי הוה ליה למימר גְּנַאי לְתַלְמִיד חָכָם לָצֵאת כְּשֶׁהוּא מְבֻשָּׂם, וְלָצֵאת יְחִידִי, וְלָצֵאת בְּמִנְעָלִים הַמְטֻלָּאִים עד כאן? ונראה לי בס"ד כי אלו הששה דברים יש בהם איסורא לתלמיד חכם אם יעשה בתמידות, אבל באקראי בעלמא לית בה איסורא, דלא אתי לידי חשדא או לבזיון באקראי, אבל גנאי איכא גם באקראי, והכי קאמר שִׁשָּׁה דְּבָרִים יש בהם גְּנַאי מלבד האיסור, וכיון דאיכא גנאי אנחנו למידין דבאקראי אף על גב דליכא איסורא איכא גְּנַאי, דהכי מסתברא דגנאי שייך גם באקראי.

וּבְפַנְתָּא, לָא אֲמָרָן, אֶלָּא בְּאוֹרְחָא, אֲבָל בְּבֵיתָא לֵית לָן בָּהּ קשא למאי אצטריך לפרש לנו דבר זה, והלא קאמר להדיה אַל יֵצֵא? ונראה לי בס"ד דבא ללמדינו לא תימא בפנתא דוקא איסורא הוא דליכא בביתא אבל גְּנַאי איכא בביתא, ועוד נראה לי בס"ד דהוה אמינא כיון דאיכא איסורא או גְּנַאי אם יֵצֵא, צריך ליזהר גם בְּבֵיתָא מפני חשד, שהרואהו לובשו בבית חושב שלובשו גם בְּאוֹרְחָא, שיחשוב זהו מנעלו ואין לו אחר, לכך הוצרך לפרש בְּבֵיתָא לֵית לָן בָּהּ דליכא למיחש גם לחשדא.

אֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ, וַאֲפִלּוּ הִיא בִּתּוֹ, וַאֲפִלּוּ הִיא אֲחוֹתוֹ, לְפִי שֶׁאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בִּקְרוֹבוֹתָיו. נראה לי דאיירי במנהג הקדום שאין האשה מכסה פניה בשוק, דבמקום שמכסין פניהם למה אמר לפי שאין הכל בקיאין, הא אפילו הבקיאין לא ידעי לה כיון דמכסה פניה. מיהו יש להקשות למה נקיט בִּתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ ולא נקיט אִמּוֹ? ונראה לי בס"ד כי האדם כרוך עם אמו מהיותו קטן, ורוב אנשי העיר יודעים שזו אמו כיון שמקטנותו כרוך אחריה ויוצא והולך עמה תמיד, ולמעוטי דאינשי דלא ידעי לא חיישינן. ועדיין יש לדקדק למאי אצטריך להאריך לומר אֲפִלּוּ הִיא בִּתּוֹ, וַאֲפִלּוּ הִיא אֲחוֹתוֹ, דסגי ליה באומרו אֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ, וזה הטעם דאין הכל בקיאין שייך בכולהו? ונראה לי בס"ד דהוא אמינא רק באשתו מנעו אותו, משום דהיא קרבות חדשה ויזדמן שהוא מספר עמה אחר שנשאה בשלש או ארבעה שבועות, דאז עדיין אין מכירים שזו היא אשתו, וכיון דזו קרבות חדשה ומזדמן כך, לזה מנעו אותו מלספר עם אשתו אפילו יש להם שנים מרובות נשואין זה עם זה דלא פלוג, אבל קרבות בתו ואחותו שהיא ישנה מקטנותם, הוא אמינא רובא דעלמא בקיאין בקרבותיהן ויודעים שזו בתו או אחותו ולא חיישינן לחשדא, לכך הוצרך לפרש אֲפִלּוּ הִיא בִּתּוֹ, וַאֲפִלּוּ הִיא אֲחוֹתוֹ. ואם תאמר יאמר בִּתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ ולא יאמר אִשְׁתּוֹ דאתייא, מכל שכן כיון שהיא קרבות חדשה, זה אינו דאי הוה נקיט בתו ואחותו, הוא אמינא דוקא אלו שאין דרים עמו ביחד שנשואין לאחרים, לכך חשו לחשדא משום דאין הכל בקיאין בהם, אבל אִשְׁתּוֹ שדרה עמו ביחד הכל בקיאין בהם, ומשום קרבות חדשה דיזדמן שמספר עמה אחר נשואין בשתים או שלש שבועות דעדיין לא ניכרו לכל לא חיישינן, לכך הוצרך לפרש אֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ. ובשם הרב אדרת אליהו דיקי ז"ל מתרצים, לכך הוצרך לומר בִּתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ משום דאלו נכרים על הרוב מצד פרצוף הפנים שהם דומין זה לזה, אבל אִשְׁתּוֹ נָכְרִית היא ואין צורתם דומין זה לזה, לכך אינה ניכרת עד כאן דבריו, ועל תירוץ זה יש להבין דאי משום הכי יאמר בתו ואחותו ולא לימא אשתו דאתייא מכל שכן?