מסכת ברכות דף מ״ב עמוד ב׳

בא להם יין בתוך המזון כו' בגמ' מפרש טעמא (ד' מג.):

והוא אומר על המוגמר אותו שברך על היין הוא מברך על המוגמר שהיו רגילים להביא לפניהם אחר אכילה אבקת רוכלין על האש במחתות לריח טוב ומברכים עליו בורא עצי בשמים:

לאחר סעודה לאחר בהמ"ז שאינו מצרכי סעודה אפי' הכי מי שברך על היין שהתחיל בברכות אחרונות גומרן:

גמ' לא שנו דיין שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון:

אלא בשבתות כו' דדעתו לישב אחר המזון ולשתות וכי בריך ברישא אדעתא דהכי בריך:

על כל כוס וכוס דהוה כנמלך ומתחיל בשתיה בכל חד וחד:

יישר יפה עשית:

וכן אמר ריב"ל לעשות:

ואע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה וכבר ברכו ברכת המזון ויש הפסק בין יין למוגמר. ורב ששת אמר אינו פוטר ורב נחמן אמר פוטר וכל תלמידי דרב וכו'. ונראה דהלכה כתלמידי דרב דרב ששת קאי כותייהו והלכתא כותיה דר"נ בדיני וכרב ששת באיסורי ואע"ג דקי"ל דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי שאני הכא דכל תלמידי דרב פליגי עליה מסתמא כך שמעו מרב מיהו אין אנו צריכין לאותו פסק דאין אנו מושכין ידינו מן הפת כלל ונראה דיין שלפני סעודה פוטר את היין שבתוך הסעודה אע"ג דפסקינן הכא דיין שבתוך הסעודה אינו פוטר יין דלאחר הסעודה שאני הכא דזה לשרות וזה לשתות אבל זה לשתות וזה לשרות פוטר שפיר כגון יין שלפני הסעודה פוטר שבתוך הסעודה ומה דנקט שבתות וי"ט לאו דוקא דה"ה אם קבעו סעודה על היין בשאר ימות החול ואם הביא אדם יין לפני הסעודה לשתות בתוך הסעודה פשיטא דיין דלפני סעודה פוטרתו כיון דדעתיה למשתי וכן יין של קידוש פוטר יין שבתוך הסעודה וכן הבדלה אם הביא על שלחנו להבדיל דפוטר יין שלאחרי כן שבתוך הסעודה ושבתות וי"ט לאו דוקא ולא אתא למעוטי אלא נמלך ואפילו את"ל דדוקא נקט שבתות וי"ט מ"מ יש לומר ה"מ לענין שבא לפטור יין שלאחר המזון שהוא אחר שמשכו ידיהם מן הפת שאין רגילות לקבוע לשתות יין לאחר המזון בקביעות אלא בשבתות וימים טובים ולא בשאר ימים אבל לענין לפטור יין שבתוך המזון שרגילות לשתות ודאי אפילו בשאר ימים פטר ליה יין שלפני המזון אע"פ דזה לשתות וזה לשרות דעד כאן לא איבעיא לן אלא אי לשרות דלא חשיב מפיק לשתות אבל לשתות דחשיב טפי דהיינו יין שלפני המזון פשיטא דפוטר יין דלשרות וכן משמע נמי בערבי פסחים (דף קא) גבי שקדשו בב"ה דר' יוחנן אמר אף ידי יין נמי יצאו ואין צריך לחזור ולברך על היין שבתוך הסעודה אע"ג דקדשו שלא במקום סעודה ס"ל לרבי יוחנן מדיצאו ידי קידוש מידי יין נמי יצאו ואף על גב דאיתותב רבי יוחנן היינו דוקא בשינוי מקום א"כ נראה משם דה"ה להבדלה דאין לחלק בין הבדלה לקידוש ולאפוקי מהני דחולקין ואמרי דוקא קידוש פוטר משום דאין קידוש אלא במקום סעודה אבל יין של הבדלה לא פטר אפילו הבדיל לאחר נטילה דהכי מיירי הא דפסקינן דיין שלפני המזון פוטר היין שבתוך המזון דכבר נטל ידיו והכי משמע בסמוך מתוך הבריית' כיצד סדר הסבה וכו' מיהו נראה כיון דנטל ידיו ודעתו לאכול ולשתות שם פוטר אפילו דהבדלה כדפריש מההיא דערבי פסחים ועוד דלא גרע יין דהבדלה מיין שלפני הסעודה דפטר ומיהו יש שמחמירין להבדיל קודם נטילת ידים לאפוקי נפשייהו מפלוגתא דאז ודאי צריך לברך אחריו ברכה מעין שלש ולא פטר יין שבתוך המזון:

יין שבתוך המזון מהו שיפטור יין שלאחר המזון ומיירי דלא הוה להו יין לפני המזון:

ורב ששת אמר אינו פוטר ורב נחמן אמר פוטר וכל תלמידי דרב וכו' - ונראה דהלכה כתלמידי דרב דרב ששת קאי כותייהו והלכתא כותיה דר"נ בדיני וכרב ששת באיסורי ואע"ג דקי"ל דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי שאני הכא דכל תלמידי דרב פליגי עליה מסתמא כך שמעו מרב מיהו אין אנו צריכין לאותו פסק דאין אנו מושכין ידינו מן הפת כלל ונראה דיין שלפני סעודה פוטר את היין שבתוך הסעודה אע"ג דפסקינן הכא דיין שבתוך הסעודה אינו פוטר יין דלאחר הסעודה שאני הכא דזה לשרות וזה לשתות אבל זה לשתות וזה לשרות פוטר שפיר כגון יין שלפני הסעודה פוטר שבתוך הסעודה ומה דנקט שבתות וי"ט לאו דוקא דה"ה אם קבעו סעודה על היין בשאר ימות החול ואם הביא אדם יין לפני הסעודה לשתות בתוך הסעודה פשיטא דיין דלפני סעודה פוטרתו כיון דדעתיה למשתי וכן יין של קידוש פוטר יין שבתוך הסעודה וכן הבדלה אם הביא על שלחנו להבדיל דפוטר יין שלאחרי כן שבתוך הסעודה ושבתות וי"ט לאו דוקא ולא אתא למעוטי אלא נמלך ואפילו את"ל דדוקא נקט שבתות וי"ט מ"מ יש לומר ה"מ לענין שבא לפטור יין שלאחר המזון שהוא אחר שמשכו ידיהם מן הפת שאין רגילות לקבוע לשתות יין לאחר המזון בקביעות אלא בשבתות וימים טובים ולא בשאר ימים אבל לענין לפטור יין שבתוך המזון שרגילות לשתות ודאי אפילו בשאר ימים פטר ליה יין שלפני המזון אע"פ דזה לשתות וזה לשרות דעד כאן לא איבעיא לן אלא אי לשרות דלא חשיב מפיק לשתות אבל לשתות דחשיב טפי דהיינו יין שלפני המזון פשיטא דפוטר יין דלשרות וכן משמע נמי בערבי פסחים (דף קא.) גבי שקדשו בב"ה דר' יוחנן אמר אף ידי יין נמי יצאו ואין צריך לחזור ולברך על היין שבתוך הסעודה אע"ג דקדשו שלא במקום סעודה ס"ל לרבי יוחנן מדיצאו ידי קידוש מידי יין נמי יצאו ואף על גב דאיתותב רבי יוחנן היינו דוקא בשינוי מקום א"כ נראה משם דה"ה להבדלה דאין לחלק בין הבדלה לקידוש ולאפוקי מהני דחולקין ואמרי דוקא קידוש פוטר משום דאין קידוש אלא במקום סעודה אבל יין של הבדלה לא פטר אפילו הבדיל לאחר נטילה דהכי מיירי הא דפסקינן דיין שלפני המזון פוטר היין שבתוך המזון דכבר נטל ידיו והכי משמע בסמוך מתוך הבריית' כיצד סדר הסבה וכו' מיהו נראה כיון דנטל ידיו ודעתו לאכול ולשתות שם פוטר אפילו דהבדלה כדפריש מההיא דערבי פסחים ועוד דלא גרע יין דהבדלה מיין שלפני הסעודה דפטר ומיהו יש שמחמירין להבדיל קודם נטילת ידים לאפוקי נפשייהו מפלוגתא דאז ודאי צריך לברך אחריו ברכה מעין שלש ולא פטר יין שבתוך המזון:

הסבו אין לא הסבו לא תימה אמאי מקשה מדיוקא ותקשי ליה מרישא בהדיא דקתני היו יושבים מברך כל אחד לעצמו וי"ל דאי מרישא הוה אמינא שישבו בשביל עסק אחר שלא היה דעתם מתחלה לאכול אבל אם ישבו אדעתא לאכול אפילו בלא הסבה נמי מהניא: עשרה בני אדם שהיו מהלכין כו' ניזיל וניכול לחמא כו' כישבו והסבו דמיא. והשתא ניחא הא דפריש במתני' דמיירי בין בברכת המוציא בין בברכת המזון כדמשמע הכא מתוך הברייתא דעשרה בני אדם וכו' וא"ת אמאי המתינו למיבעי עד ברכת המזון והיאך ברכו על הפת מתחלה וי"ל שמא מיירי דישבו לאכול זה אחר זה וברך כל אחד לעצמו המוציא:

עשרה בני אדם שהיו מהלכין כו' ניזיל וניכול לחמא כו' כישבו והסבו דמיא - והשתא ניחא הא דפריש במתני' דמיירי בין בברכת המוציא בין בברכת המזון כדמשמע הכא מתוך הברייתא דעשרה בני אדם וכו' וא"ת אמאי המתינו למיבעי עד ברכת המזון והיאך ברכו על הפת מתחלה וי"ל שמא מיירי דישבו לאכול זה אחר זה וברך כל אחד לעצמו המוציא:

והוא אומר על המוגמ' גרסי' בגמ' דבני מערבא (הלכה ו) מה בין מוגמר ובין יין מוגמר כולן מריחין יין אחד הוא שהוא טועם פשיטא של זו הבעיא דמוגמר אע"ג דמילתא ידועה היא שאין מביאין אותו אלא לאחר הסעוד' אחד מברך לכולן ולפיכך שאל השואל מפני מה היין הבא בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו והמוגמר אחד מברך לכולן יין אחד טועם ומברך כל אחד לעצמו:

אמר רב מרי אמר ר' יהושע בן לוי לא שאנו אלא בשבתות וימים טובים וכו'. וכתב הראב"ד ז"ל וכן הר"ז הלוי ז"ל: דדוקא במקום שאין היין מצוי להם אבל במקום שהיין מצוי כמו במקומות האלו אין הפרש בין שבתות לימות החול. והביא הרב רבי אברהם ז"ל ראיה מדאבעיא לן בגמ' יין שבתוך המזון מהו שיפטור את שלאחר המזון או לא, אלמא שלפני המזון פשיטא דפטר ליה ופשטא דמילתא דההיא בימות החול היא, דאי בשבתות תיפוק ליה משום יין שלפני המזון דהא צריך לקדש. ומיהו אינה ראיה כל כך דדילמא בשבתות ובשקדש אריפתא, ואי נמי בחול בשעת הקזה ובשעת יציאה מבית המרחץ. אלא מיהו הכי מסתברא דכיון דבקביעות שתיה תליא מילתא אף בימות החול בשהיין מצוי כן.

איבעיא להו בא להם יין בתוך המזון מהו שיפטור את היין שלאחר המזון. פירוש: לאחר המזון כגון שהפסיק בשיחה ולאחר זמן מרובה צמא לשתות מחמת שיחה, אבל לאחר אכילה מיד או לזמן מרובה עדיין לשרות המאכל הוא בא ויין שבתוך המזון פוטרו. וכן פירש הראב"ד ז"ל. ואסיקנא דאינו פוטר דהא שמואל ורב ששת וכולהו תלמידי דרב אמרי אינו פוטר ורבא נמי דבתרא הוא משמע דאית ליה הכי מדאקשי לר"נ דאמר פוטר. ועוד דפשטא דברייתא דאקשי לה מינה רבא לרב נחמן הכין דייקא, דקתני בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו, אחר המזון אחד מברך לכולם, ואף על גב דדחי ליה רב נחמן דהכי קאמר אם לא בא להם יין בתוך המזון אלא לאחר המזון אחד מברך לכולם ההוא שנויא היא ואשנויא לא סמכינן. ואף על גב דקתני מתניתין ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון הא אמרינן טעמא משום דזה לשתות וזה לשתות אבל הכא זה לשתות וזה לשרות ואינו בדין שיהא הגרוע פוטר את החשוב. ודקדקו מכאן מקצת רבוותא זכרונם לברכה, דיין שלפני המזון כל שכן דפטר יין שבתוך המזון משום שלפני המזון חשוב ועדיף טפי ופטר ליה לגרוע, ויין קדוש והבדלה אף על גב שלמצוה קאתי, מכל מקום כיון דקודם אכילה הוא כבא לשתות דמי ופטר ליה ליין שבתוך המזון ושלאחר המזון. וא"ת תינח קדוש משום דבמקום סעודה דוקא היא, והלכך הוה ליה כיין שלפני המזון, אבל הבדלה דלא בעינן במקום סעודה ועוד דלמצוה קא אתי לא פטר כלל. לא היא, דמכל מקום השתא במקום סעודה הבדיל. ובתוס' הביאו ראיה מדאמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים ק, ב): אותן בני אדם שקדשו בבית הכנסת אמר רב ידי קדוש יצאו ידי יין לא יצאו, ורבי יוחנן אמר אף ידי יין נמי יצאו, ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר ר' יוחנן אחד שנוי מקום ואחד שנוי יין אין צריך לברך. אלמא ר' יוחנן אית ליה יש קדוש שלא במקום סעודה ואפילו הכי קאמר דאין צריך לברך שיצא ביין קדוש, ואף על גב דאיתותב ר' יוחנן בשנוי מקום, מכל מקום באותו מקום פשיטא דיצא ידי יין ביין קדוש, אף על פי שיש קדוש שלא במקום סעודה לדידיה, ואף על פי שיין קדוש למצות קדוש בא, והוא הדין לדידן ביין הבדלה בשהבדיל על שולחנו.

או דילמא אסיפא פליגי דקתני ברך על הפרפרת לא פטר את הפת, פת הוא דלא פטר אבל מעשה קדרה פטר, ואתו בית שמאי למימר דאפילו מעשה קדרה נמי לא פטר. ואף על גב דפרפרת ומעשה קדרה תרוייהו ברכותיהן שוות דכלהו מיני מזונות מברכין עלייהו, איכא למימר דהכא בשבירך על הפרפרת סתם ולא היה מתכוין לפטור בברכה זו את מעשה קדרה, ומשום הכי סבירא להו לבית שמאי דלא פטר אפילו מעשה קדרה ואף על גב דפרפרת חשיבא טפי ממעשה קדרה. וב"ה סברי דכיון דהפרפרת חשיבא טפי טובא משום דאיהו פת ומעשה קדרה לאו פת בדין הוא דפטרי ליה בסתם, כפת שפוטרת את הפרפרת ומעשה קדרה אפילו במברך סתם. והיינו נמי דמשמע לכ"ע דמעשה קדרה לא פטר את הפרפרת, ואי במתכוין לפטור בה את הפרפרת אמאי לא פטר אף מעשה קדרה את הפרפרת, וזה נראה לי בהכרע לפירוש זה. ומינה דאי נתכוון לפטור את שניהן בברכה זו אפילו ב"ש מודו דפטר מעשה קדרה. ומכל מקום לענין פסק הלכה מספקא לן אי ב"ש ארישא פליגי או אסיפא פליגי והוה ליה ספק בדרבנן ואמרינן דבסופא פליגי ובית הלל סברי דפרפרת פת הוא דלא פטר אבל מעשה קדרה פטר ואפילו בסתם ושלא במתכוין לפטור.

מתני' היו יושבין כל אחד ואחד מברך לעצמו. אין לפרש היו יושבין דוקא בשהיו יושבין מעיקרא לדברים אחרים ומתוך כך אכלו ולפיכך לא הויא קביעות לחבורה, אבל אם היתה תחילת ישיבתן לאכילה הויא קביעות לחבורה ואחד מברך לכולן, דאם כן הוה ליה למיתני הסבו או שישבו לאכול אחד מברך לכולן, והיינו דאקשינן בגמ' הסבו אין ישבו לא, ורמינהו היו מהלכין בדרך וכו', ישבו לאכול אחד מברך לכולן, אלמא מתניתין דקתני היו יושבין הוא הדין לישבו, והיינו נמי דפריך מדיוקא דהסבו הסבו אין ישבו לא, ולא פריך מרישא דמתני' דקתני בהדיא היו יושבין. וטעמא דמלתא דלא פריך מינה כדאמרן דלא נדחי דלמא בשהיו יושבין כבר לדברים אחרים. ומיהו דוקא בשישבו סתם בלא שהסכימו בתחלה יחד לישב לאכול הא הסכימו תחלה לישב ולאכול אף על פי שלא הסבו אלא שישבו הויא קבע לחבורה, וכדפריק ר"נ בר יצחק מתניתין וברייתא כגון דאמרי ניזול וניכול נהמא בדוך פלן, וניזיל ונכול נהמא בדוך פלן לאו דוקא אלא כל זמן שהסכימו ונתועדו בעצה לאכול יחד. ופירוש ישבו והסבו, פירש רב האי גאון ז"ל: ישבו כגון שלא ישבו סביב הלחם, הסבו שישבו סביב הלחם וכדמתרגמינן וישבו לאכול לחם, ואסחרו למיכל לחמא (בראשית לז, כה) וישבו לפניו ואסחרו קדמוהי (שם). וקשיא לי לפירושו דאם כן תלמידי דרב מאי קא מספקא להו ניזיל וניכול כהסבו דמי או לא, ליתיבו להו סחור סחור ללחמא, אלא הסבו היינו בשהסבו על המטות כדרכן לאכילת קבע, והיינו דמצטערי ויתיבי משום דמספקא להו אי הויא כהסבה ומצטרפי להדדי בין להמוציא בין לזימון, משום דאי הוי קבע לחבורה אינן רשאין ליחלק, או דילמא לא הויא קבע לחבורה אלא בהסבה והתם לא הוה אפשר להו ומצוה ליחלק. ואסיקנא בגמרא דניכול נהמא בדוך פלן הוי כהסבה, הא לאו הכי כל אחד ואחד מברך לעצמו בין בתחלה בין בסוף. ומיהו הני מילי בדורות הראשונים שהיה דרכן להסב אבל אנן שאין דרכנו בהסבה כל שיושבין על שלחן אחד זהו כהסבה.

ירושלמי (ה"ו) רבי יהושע בן לוי בשבועה כן היא מתניתין באורחים, הא בעל הבית בתוך ביתו לא. תאני ר' חייא אפילו בעל הבית בתוך ביתו. כלומר: שאף על פי שבני הבית נגררין אחר בעל הבית אפילו כן לא הויא חבורה עד שיסבו או שיאמרו ניזיל ונכול נהמא במקום פלן. ולענין שמועתינו קשיא לי דהא ודאי אפילו לברכת המוציא קאמרינן דבעיא הסבה וכדמוכח בהדיא בפלוגתא דרב ורבי יוחנן ביין אי בעי הסבה או לא, ויין ודאי בברכה ראשונה קאמר, דאי בברכה מעין שלש שלאחר היין אי אפשר משום דקיימא לן בחולין (קו, א) דאין זמון לפירות. ואם כן למה לי שיברך כל אחד ואחד, דהא כל חד וחד בר חיובא הוא וקיימא לן בברכת הנהנין שאם לא יצא מוציא. וא"ת דוקא בשהסבו, מכל מקום תיפוק ליה דעונה אמן כמוציא ברכה מפיו, ולא עוד אלא ששומע כעונה. ואמרינן נמי לקמן בריש פרק שלשה שאכלו (ברכות מה, ב) אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן שנים שאכלו אחד מהם יוצא בברכת חבירו, והוינן בה מאי קא משמע לן שמע ולא ענה יצא, תנינא וכו'. וצריך לי עיון.

כגון דאמרי ניזול ניכול נהמא בדוכתא פלן דכל שהסכימו הכי בתחלת ישיבתן בהא סגי להו ולא בעו הוכחה אחריתי. ומיהו דוקא כשהסכימו בתחלת ישיבתן כיון שאין עמהם הוכחה אחרת אבל כל שיש עמהם הוכחה לקביעותם כגון שמסובים על מטות או שולחן אחד או מפה אחת, אפי' באו אחד אחד מצטרפין:

בא להם יין בתוך המזון כלומר שלא בירכו ברכת היין קודם אכילה ובא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו אפילו הסבו מפני שאין בית הבליעה פנוי כדי לענות השומעין אמן למברך ויש כאן סכנת קדימת קנה לושט, והוא שאמרו בתלמוד המערב אין עונים אמן באמצע סעודה שאין מסיחין בסעודה, ועוד אמרו שם על זה הדה אמרה הדין דעטיש גו מיכלא אסיר למימר ליה אסותא בגין סכנתא דנפשיה ואע"פ שאם שמע ולא ענה אמן יצא מ"מ דרך הוא לענות, וגדולי הרבנים פרשו שאין בית הבליעה פנוי ואין לב המסובים על המברך אלא טרודים הם לבלוע ומ"מ אפילו נתנו לב לשמוע אינו כלום הואיל ותקנו תקנו, וקצת חכמי הדור פירשו אין בית הבליעה פנוי ואין כולם ראויין לשתות אחר שהמזון בפיהם ואחר שאינן ראויין לצאת באותה ברכה ואע"פ שאין אנו צריכים שישתו כלם מ"מ לראוי אנו צריכים, והוא שאמרו בתלמוד המערב מה בין מוגמר ליין ר"ל דמוגמר אחד מברך לכלן ולא ביין ותירץ יין כל חד וחד שתי לנפשיה ברם הכא כלהון נהנין כחדא, אבל אם בא היין אחר המזון שכבר היה בית הבליעה פנוי אחד מברך לכלם ובלבד אם הסבו:

והוא אומר על המוגמר כלומר אותו שבירך המוציא או ב"פ הגפן על ידי כלם שמברך להם על ריח המוגמר שהיה דרכם להביא מוגמר לאחר המזון קודם ברכה להעביר זוהמת הידים להכשירן לברכה:

ואע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא עד אחר סועדה והיה לנו לומר שכבר הלך קביעות אותה מסבה אעפ"כ הואיל ואותה הסבה בעצמה היא אינו מברך אלא הוא הואיל והתחיל בברכות יגמור, וגדולי הרבנים מפרשים אע"פ שלא הביא את המוגמר עד לאחר ברכת המזון שאינו עוד מצרכי סעודה הואיל ומכל מקום באותה הסבה היא, ואין זה שאם לאחר ברכת הזמזון היא מה ענין זה אצל זה, ויש מפרשים דמוגמר זה בא בתוך הסעודה ואמר שאע"פ שאין דרך להביאו עד לאחר הסעודה הואיל ועכשיו בא בתוך הסעודה הוא מברך שטעון הוא ברכה הואיל ובתוך הסעודה בא, הא לאחר הסעודה אינו בא אלא לגמור את הידים להעביר את הזוהמא וכל שאינו עשוי להריח אין בו ברכה כל שבתוך הסעודה להריח הוא בא ואותו שמתחיל הברכות הוא אומרה, וזהו שאמרו בתלמוד המערב מה בין מוגמר ליין כלומר שמוגמר אחד מברך לכלן וביין כל אחד מברך לעצמו וכו' כמו שכתבנו למעלה ועיקר הדברים כדעת הראשון, זהו ביאור המשנה ודינין שבאו עליה בגמ' אלו הן, כמו שביארנו ביין הבא לאחר המזון רצוני לומר קודם ברכה כך הדין דיין הבא שלא בסעודה ובמקום שלא היתה שם מסבה של סעודה שאם הסבו אחד מברך לכלם שאף ביין צריך הסבה והסבה מועלת לו, ואם לא הסבו כל אחד מברך לעצמו וברכה אחרונה כל אחד מברך לעצמו שאין זימון לפירות ושאר אוכלים ומשקים אין צריכין הסבה ובין הסבו בין לא הסבו אחד מברך לכלן ברכה ראשונה, וכן כתבוה גדולי המחברים, ונראה שהם פסקו כלשון ראשון דקאמר ר' יוחנן אבל יין בעי הסבה כלומר אבל שאר דברים לא, ומ"מ ללישנא בתרא קאמר ר' יוחנן אפילו יין מהני ליה הסבה הא שאר דברים לא מהניא להו, ומ"מ זו אינה שהרי במעשה בר קפרא הביאו לפניו דורמסקנין ושלקות ופרגיות ונתן רשות לאחד מברך אלמא הסבה מהניא ליה דאפשר למידק ביה אפילו יין מהניא ביה הסבה והוא הדין לשאר דברים, אלא כדנקטה רב ביין נקטה איהו ביין ומ"מ הסבה בעו, אלא שעקר הדברים דלא בעו הסבי ואחד מברך לכלן ואין להחמיר בשאר פירות כפת ויין וכן פירשו גדולי המחברים לשטה זו שלא נחלקו בגמ' בטעם אלא בלשון אבל ברכה אחרונה כל אחד מברך לעצמו שאין זמון לפירות:

זה שאנו אומרים שאין זמון לפירות ר"ל שאין אחד מברך בהן לכלן יש מקשים בה ממה שאמרו למעלה בפרק זה ברבן גמליאל וזקנים שהביאו לפניהם כותבות ונתן ר"ג רשות לאחד מהן לברך וקפץ ר' עקיבא וברך ברכה אחת מעין ג' עד שפישרש שלא נאמר אין זמון לפירות אלא לומר שאין חובת זמון עליהם שיהא המברך חייב לומר נברך שאכלנו ושיענו אחריו ברוך הוא וכו', וכן שיהא האחד צריך להמתין את חברו, ואחרים פירשו שלא נאמר אין זמון לפירות אלא בשלא היו מסובים מתחלה לכונת סעודה הא כל שהיו מסובים מתחלה לכונת סעודה אף על הפירות אחד מברך לכלן אע"פ שאין כאן נחס נצרך שאכלנו וכו', ודברים אלו כלן אין נראין כן, ועיקר הדברים בקושיא ו שבאותה מסבה היו הולכים אחר דעתו של ר"ג שהיה אומר שז' המינים דינן כפת ומאחר שדינן כפת לענין ברכה דינן כפת לענין זמון, ואע"פ שר' עקיבא לא היה סובר כמותו כמו שנא' שם שהוא קפץ ובירך מעין ג', אפשר שכך היתה כונתו לקפוץ ולברך ברכה זו כדי להודיע שאין אחד מברך לכלן שאין ברכה גמורה של ג' ברכות אלא במעין ג' ובזו אין אחד מברך לכלן וכן עקר וכבר כתבנוה למעלה:

כל מה שאנו מצריכים להסבה לאסוף דיבר בבני אדם שהם זרים זה לזה אלא [אולי צ"ל ולא, המעתיק] בבני הבית כן, ואין אומר להיות כלן נגררין אחר בעל הבית, והוא שאמרו בתלמוד המערב ר' יושע בן לוי בשבוע הבן היא מתניתא כלומר ובדומה לה שהם זרים ונכרים זה לזה הא בעל הבית בביתו לא, אלא שגדולי המפרשים פוסקים כר' יהושע כמו שכתבנו במשת שלשה שאכלו:

בד"ה ורב ששת כו' והלכתא כוותיה דרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי כו' כצ"ל:

בא"ד שבתות ויו"ט לאו דוקא כו' ואפילו את"ל דדוקא נקט שבתות כו' עכ"ל נראה מדבריהם דלא הוו גרסי בשמעתין ובשעה שאדם יוצא מבית המרחץ כו' וכ"ה מפורש ברא"ש:

בא"ד אע"פ דזה לשתות וזה לשרות דעד כאן לא קמבעיא אלא אי כו' כצ"ל:

בא"ד א"כ נראה משום דה"ה להבדלה דאין לחלק כו' עכ"ל ר"ל באותו מקום אין לחלק בין קידוש להבדלה כיון דגם קידוש יש שלא במקום סעודה כמו הבדלה ודו"ק:

בד"ה עשרה בני כו' והשתא ניחא הא דפרישית במתני' דמיירי כו' כצ"ל:

כגון דאמרי ניזול ניכול נהמא בדוכתא פלן דכל שהסכימו הכי בתחלת ישיבתן בהא סגי להו ולא בעו הוכחה אחריתי. ומיהו דוקא כשהסכימו בתחלת ישיבתן כיון שאין עמהם הוכחה אחרת. אבל כל שיש עמהם הוכחה לקביעותם כגון שמסובים על מטות או שולחן אחד או מפה אחת אפילו באו אחד אחד מצטרפין:

בגמרא א"ל יישר וכן אמר ריב"ל ופרש"י וכן אמר ריב"ל לעשות עכ"ל ולכאורה דרכו נעלמה ולא ידעתי מה בא ללמדינו בזה דפשיטא דהכי הוא דמימרא דריב"ל היינו לעשות כן וכ"ש כיון דרבה בר מרי איהו גופא מרא דשמעתא הוא לעיל בשם ריב"ל ונ"ל דכוונת רש"י בזה משום דיש לדקדק בהאי עובדא דמשמע דרבא בריך לפני המזון והדר בריך לאחר המזון ולא הזכיר מברכה שבתוך המזון דודאי היה דרכו לשתות תוך המזון כדי לשרות המזון כדאיתא בסמוך ע"כ ממילא משמע דבאמת לא היה מברך על היין שבתוך המזון והיינו כמ"ש התוס' והפוסקים נמצא דלפ"ז יפה כתב רש"י ז"ל דא"ל רבא בר מרי לרבא יישר ופירושו יפה עשית בין במה שבירך על היין שלאחר המזון ובין במה שלא בירך תוך המזון אלא לפי דהך דינא דתוך המזון לא שייך בהך מימרא דרב"מ לעיל משמיה דריב"ל דהא לענין זה לא שייך לחלק בין שבת ויו"ט לחול אלא דהכי הוי קים ליה לרב"מ דריב"ל בהא נמי הורה לעשות כן ועי"ל דהא דרבא לא בריך אכל כסא וכסא היינו דאף לפי שיטת הפוסקים דבאורח שנתארח אצל בעה"ב צריך לברך על כל כוס וכוס דהו"ל כנמלך אפ"ה לגבי רבא גופא שהיה בעה"ב לא שייך ה"ט דנמלך ואפשר דרב מרי גופיה נמי כיון דרבא היה מכבדו יותר כגופו מש"ה לא הוי כנמלך כדאמר רבי זירא לעיל אנן אתכא דר"ג סמכינן וכן מבואר בשיטת הפוסקים כן נ"ל בכוונת רש"י ודו"ק:

בתוס' בד"ה ורב ששת אמר אינו פוטר כו' ונראה דהלכה כתלמידי דרב כו' מיהו אין אנו צריכין לאותו פסק דאין אנו מושכין ידינו מן הפת כלל כו' עכ"ל. נראה כוונתן בזה דכיון דאין אנו מושכין ידינו מן הפת תו לא שייך לחלק מהך טעמא דלשרות או לשתות כיון דלא מינכרא מלתא והו"ל הכל כיין שבתוך הסעודה דלא מפלגינן בין אם שותה כוס אחד או הרבה כוסות ולא שני לן אם נתכוון בכולן לשרות או לשתות מקצתן א"כ ה"ה לדידן ביין דלאחר הסעודה מה"ט גופא דא"כ נתת דבריך לשיעורין כן נ"ל:

בא"ד נראה דיין שלפני הסעודה כו' שאני הכא דזה לשרות וזה לשתות אבל זה לשתות וזה לשרות פוטר שפיר כצ"ל. ולא כמו שנדפס בטעות אבל זה לשתות וזה לשתות וכן הוא בחידושי הרשב"א ז"ל והוסיף לפרש דדוקא לשרות אינו פוטר לשתות כיון דלשרות טפל לגבי לשתות אינו בדין שיפטור הטפל את העיקר משא"כ לשתות ודאי פוטר לשרות שהעיקר פוטר את הטפל עכ"ל ע"ש ואפ"ה אין זה סותר למה שכתבתי בעובדא דבר קפרא ותלמידיו לעיל דף ל"ט דנראה לי בפשיטות משיטות כל הפוסקים דהא דקיי"ל מברך על העיקר ופוטר את הטפל היינו לכתחלה דוקא אבל בדיעבד שכבר בירך על הטפל נפטר ג"כ העיקר כשברכותיהן שוות אלא דהתם איירי כשהיה העיקר וגם הטפל לפניו בשעת הברכה מש"ה כשבירך על הטפל ונתכוון ג"כ על העיקר יצא בדיעבד משא"כ הכא דאיירי כשלא היו שניהם לפניו מש"ה כתב הרשב"א ז"ל דמה"ט יין שבתוך המזון שהוא לשרות והו"ל טפל אינו בדין שיגרור ויפטור יין שלאחר המזון הבא אחריו שהוא עיקר כן נ"ל ואע"ג דלכאורה לא משמע כן מלשון התוס' כאן שכתבו אם הביא אדם יין לפני סעודה לשתות בתוך הסעודה כו' דמשמע דאיירי בשניהם לפניו בשעת הברכה מ"מ בלא"ה נראה דאין לשונם מדוקדק בזה שהרי ממה שכתבו אחר זה וכן יין של קידוש והבדלה ודאי לא איירי דשניהם לפניו אע"כ דמ"ש תחלה אם מביא אדם יין לפני הסעודה עיקר כוונתם דאיירי בשותה לפני הסעודה במקום הסעודה דוקא ולאפוקי אם היה לפני הסעודה במקום אחר דודאי אינו פוטר למאי דקיי"ל דשינוי מקום הוי הפסק וצריך לברך כמ"ש בסמוך כנ"ל ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר בק"א ודו"ק:

בא"ד וכן משמע נמי בערבי פסחים כו' ואע"ג דאיתותב רבי יוחנן היינו דוקא בשינוי מקום אם כן נראה משם דה"ה להבדלה כו' עכ"ל. ולכאורה אין זה מוכרח דמצ"ל דנהי דר"י לא בעי קידוש במקום סעודה היינו לענין דבדיעבד יצא אבל מ"מ מודה דלכתחלה עיקר הקידוש הוא סמוך לסעודה ובמקום סעודה ושייך לסעודה משא"כ הבדלה אין לו שייכות כלל לסעודה אפילו לכתחלה יכול לעשותו שלא במקום סעודה ונראה דזה טעם החולקים שכתבו התוס' וכן מ"ש ומיהו יש מחמירין כו'. מיהו בעיקר דבריהם וראייתם מסוגיא דפ' ערבי פסחים יש לי לדקדק דלכאורה מהאי סוגיא גופא משמע להיפך דכיון דאשכחן דר"י אמר התם דשינוי מקום לא הוי הפסק וא"כ לפ"ז תקשה ליה הך ברייתא דכיצד סדר הסבה דמייתי הש"ס בסמוך ומקשה מינה אתרי לישני דרב ובעי לסייועה לר"י ובההיא ברייתא קתני להדיא בא להם יין כל אחד מברך לעצמו וקתני נמי בסיפא בא להם יין כו' א' מברך לכולם והיינו ע"כ דמה שחוזר ומברך היינו משום דכיון שעלו להסב הוי שינוי מקום כמ"ש התוס' להדיא שם לקמן והוא מוכרח דאלת"ה תקשה מתניתין דידן אברייתא וא"כ תקשה לר"י דפרק ערבי פסחים היאך מפרש להך ברייתא כיון דסבירא ליה שינוי מקום לא הוי הפסק אע"כ סבר ר"י דבא להם יין דסיפא היינו תוך המזון כמ"ש לקמן ומש"ה חוזר ומברך לאחר הסבה והיינו משום דיין שלפני המזון אינו פוטר יין שבתוך המזון משום דלשתות אינו פוטר לשרות ודלא כמ"ש התוס' להיפך ונהי דלענין שינוי מקום איתותב ר"י מ"מ במאי דס"ל לענין לשתות ולשרות לא איתותב וא"כ מה"ט גופא כ"ש דקידוש והבדלה אין לפטור יין שבתוך המזון ולפ"ז ע"כ הא דאמר ר"י התם דאותן שקידשו בבהכ"נ יצאו ידי יין ע"כ לאו מיין שבתוך הסעודה איירי אלא מיין שלאחר הסעודה שהיו רגילין לקבוע דהו"ל זה וזה לשתות כגוונא דמתני' דהכא ויש ליישב שיטת התוס' בזה דכיון דהך סברא פשיטא להו טובא דלשתות פוטר לשרות מטעמא דפרישית בשם הרשב"א ז"ל מש"ה ע"כ צריכין אנו לומר דטעמא דברייתא לקמן בסדר הסבה מפרש לה ר"י משום דמה ששתו קודם הסבה היה קודם שנטלו ידיהם לסעודה כדקתני להדיא בברייתא ומש"ה נט"י בכה"ג ודאי הוי הפסק. ואפשר דמה"ט היו צריכין לברך ג"כ ברכה אחרונה על אותו יין ששתו לפני הסבה ואף לפ"ז לא הוי להו להתוס' לפרש לקמן דשינוי מקום הוי הפסק אלא נט"י כה"ג הוי הפסק מ"מ כיון דלקושטא דמילתא קיי"ל דשינוי מקום הוי הפסק מש"ה ניחא להו לפרש כן והשתא לפ"ז א"ש טובא מ"ש התוס' ומיהו יש שמחמירין להבדיל קודם נט"י לאפוקי נפשייהו מפלוגתא ולכאורה יש לתמוה דהך נט"י מאי מהני דהא לכאורה משמע מדברי התוספות עצמן דאפילו נט"י לא הוי הפסק והיינו מהך מימרא דר"י גופא דפרק ערבי פסחים דאמר אותן שקידשו בבה"כ ידי יין נמי יצאו אע"ג דאותו הקידוש הוא קודם נט"י ואפ"ה לא הוי הפסק. אמנם למאי דפרישית א"ש דאותן המחמירין היינו מטעמא דפרישית וע"כ צריכין לחלק בין קידוש להבדלה בכה"ג דכיון דקידוש שייך לסעודה ועיקר מצוותו לכתחלה סמוך לסעודה ומש"ה מסתמא דעתו לפטור יין שתוך הסעודה ולכך לא הוי נט"י הפסק משא"כ בהבדלה דלא שייך לסעודה אפילו הבדיל במקום הסעודה אפ"ה הוי נט"י הפסק ומה"ט גופא כתבו התוס' דאז ודאי צריך לברך אחריו מעין ג' והיינו נמי כדפרישית דע"כ לר"י טעמא דברייתא דסדר הסבה נמי בה"ט מיתוקמא וכדפרישית כן נ"ל נכון בעה"י ומה שיש לדקדק עוד בזה דעתי לבאר בפרק ערבי פסחים אי"ה ועיין בק"א ודוק היטב:

בד"ה יין שבתוך המזון כו' ומיירי דלא הו"ל יין לפני המזון עכ"ל ולכאורה לשון מסורס הוא שזה הדבור שייך קודם דבור הקודם ואפשר שטעות המדפיסים הוא מ"מ נראה דבכוונה כתבו כן התוס' שדבריהם כאן נמשך דוקא ע"פ פירושם בדבור הקודם דלשתות שלפני המזון פוטר לשרות שבתוך המזון דאל"כ היה באפשר לפרש לשון האיבעיא אפילו בדה"ל יין לפני המזון ואפ"ה מיבעיא ליה שפיר ביין שבתוך המזון אי פוטר את שלאחר המזון משום דמצינו למימר דהא דקתני במתני' יין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון היינו כשלא היה להם יין תוך המזון משא"כ אם היה להם יין תוך המזון אי הוי צריך לברך עליו משום דלשתות אין פוטר לשרות אפשר דכיון שהוצרך לברך על אותו יין שתוך המזון כבר נסתלקה ונדחת אותה הברכה שבירך לפני המזון ואין סברא לומר שאותה הברכה חוזרת וניעור לפטור יין שלאחר המזון. ומש"ה מיבעי ליה אם יש כח ליין שבתוך המזון לפטור את שלאחר המזון. אבל השתא שכבר כתבו תוס' בדבור הקודם דיין שלפני המזון פוטר את שבתוך המזון ומש"ה הוצרך לפרש כאן דהך איבעיא ע"כ מיירי שלא היה להם יין לפני המזון כנ"ל ודו"ק:

בגמ' איתיביה רבא לרב נחמן כו' לאחר המזון א' מברך לכולן ולכאורה יש לדקדק דאכתי מאי קושיא דהא שפיר מצינו לפרש דהאי לאחר המזון דקתני היינו בכוס של בה"מ עצמו והיא גופא אתא לאשמעינן דבברכת המזון א' מברך לכולן בהסבו אפילו היכא דליכא זימון כמו שיבואר בסמוך וכ"ש דקשה טפי לפי מה שאפרש לקמן דהך בבא איירי בלא הסבו. ויותר קשה דהא לכאורה לקושטא דמילתא האי אחר המזון בכוס של בהמ"ז איירי מדקתני עלה והוא אומר על המוגמר ומפרשינן לקמן בשמעתין דטעמא דמלתא הואיל ונטל ידיו באחרונה והיינו ע"כ לברכת המזון דהא קיי"ל תכף לנט"י ברכה וכדפרישית נמי לעיל בלשון התוס' בד"ה אע"פ. מיהו יש ליישב דאדרבא מדקתני הכא אחר המזון ובסיפא במוגמר שינה לשונו וקתני לאחר סעודה אלמא שאינן מענין אחד אלא דלאחר המזון היינו קודם בהמ"ז ולאחר הסעודה היינו לאחר בהמ"ז ולישנא דתוס' לעיל בד"ה אע"פ נמי הכי משמע. והך סוגיא דלקמן בענין מוגמר יבואר במקומו אי"ה בדף הסמוך ע"ש:

פיסקא בירך על הפת כו' איבעיא להו ב"ש ארישא פליגי כו' ואע"ג דקיי"ל אין הלכה כב"ש אפ"ה איבעיא להו משום דמדב"ש נשמע לת"ק אם ברך על הפרפרת אי פטרי מעשה קדרה או לא ואע"ג דלשיטת התוספות וסייעתן שמפרשין דפרפרת ומעשה קדירה תרווייהו מיני מזונות הן וברכתן שוה במ"מ אפ"ה לא תקשי א"כ מאי מספקא ליה לבעל האיבעיא אליבא דת"ק דפשיטא דפרפרת פוטרת מעשה קדרה וכ"ש דאין סברא לומר דב"ש סברי דלא פטרי אלא שכבר הרגיש בזה הרשב"א ז"ל בחידושיו דמטעם עיקר וטפל נגעו בה וכגון שלא נתכוון בפירוש להוציא שתיהן. ואע"פ שהוא ז"ל לא כתב אלא לפי פירושו דפרפרת היינו פת הבא בכיסני' מ"מ מצינו לפרש בכה"ג גופא לפי התוס' והרא"ש ז"ל שפירשו במשנתינו בשם רבינו חננאל דפרפרת היינו פת הצנומה בקערה. ונראה שמטעם זה השמיטו הרי"ף והרא"ש ז"ל הך האיבעיא דהכא משום דמלתא דפשיטא היא אליבא דהלכתא דבברכותיהן שוות חדא פוטרת חברתה. וכמו שנראה ג"כ מלשון הרשב"א גופא שכתב שמחמת דוחק הוצרך לפרש כן. ונראה דמה"ט גופא הוצרך רש"י לפרש פרפרת דמתניתין ודשמעתין בע"א שפרפרת כולל כמה ענינים לפי הרגילות וכדפרישית במתני' וכתבתי ג"כ שהיא שיטת הרמב"ם ז"ל ומה שיש לדקדק עוד בזה בשיטת הפוסקים והרמב"ם יבואר בק"א אי"ה:

פיסקא היו יושבין כו' הסבו אין לא הסבו לא ורמינהו עשרה שהיה הולכין בדרך כו' וכתבו התוס' דהשתא ניחא מה שפירשו במתני דמיירי בין בברכת המוציא ובין בבה"מ כדמשמע הכא מתוך הברייתא כו' עכ"ל. ונראה בכוונתן דפשטא דלישנא דברייתא הכי משמע להו דאיירי בבה"מ כיו דקתני שכולם אוכלים מככר א' וקתני נמי אע"פ שכל א' וא' אוכל מככרו והאי לישנא משמע להו דאיירי שכבר אכלו א"כ ע"כ איירי בבה"מ אבל א"א לפרש כוונתם דמדמקשה הכא ממתני' (ועמ"ש בפ"ג שאכלו) דמיירי בברכת המוציא (כמ"ש התוס' במשנתינו בד"ה הסבו דאיירי דומיא דיין דפליגי רב ור"י) אברייתא הכא ולא משני דהכא איירי בבה"מ הא ודאי ליתא שהרי אף לפמ"ש התוס' בפרק כל הבשר בתחלת דבריהם ובסוף דבריהם דיש לחלק בין ברכת המוציא לבה"מ משום דטעמא רבה איכא לחלק ביניהם מהטעם שכתבו שם דבברכת המוציא יש סברא טפי לומר דאחד מברך לכולן אפ"ה הוי מקשה הכא שפיר ורמינהו מכח כ"ש כיון דאפילו בבה"מ קתני בברייתא דישבו אע"פ שלא הסבו אחד מברך לכולם א"כ כ"ש בהמוציא וא"כ קשיא מתני' דבעינן הסבה אע"כ דכוונת התוס' כדפרישית דכיון דס"ס פשטא דלישנא דברייתא משמע דאפילו בבהמ"ז אחד מברך לכולם א"כ מוכח דליתא להאי חילוקא שכתבו שם בפרק כל הבשר לחלק בין בה"מ לברכת המוציא ולפ"ז צ"ל מ"ש שם בפרק כל הבשר לחלק בין ברכת המוציא לבה"מ ע"כ לא נחתו להך דיוקא שכתבו כאן דמתני' וברייתא איירי בין בברכת המוציא ובין בבה"מ ואין להאריך כאן בדבריהם בפרק כל הבשר ע"ש בדבריהם באריכות:

תוס' ד"ה הסבו אין וכו' תימה אמאי מקשה. עי' רשב"א בחידושיו שבת דף נ"ט ע"ב ד"ה הא יש עליה חותם: