מסכת ברכות דף ל״ד עמוד א׳

חברותא כלפי שמיא מנהג שנוהג אדם בחברו ינהג אצל המקום ולא יזהר בתפלתו:

מחינן ליה כלומר מלמדין אותו שיכוין ומכין אותו אם ירגיל בכך:

מרזפתא קורנס ותשם את המקבת בידה מתרגמינן מרזפתא (שופטים ד׳:כ״א):

מתני' ולא יהא סרבן באותה שעה לפי ששאר יורדין לפני התיבה כשאומרים לו לך רד צריך לסרב פעם אחת כלומר איני כדאי לכך כדאמרי' לקמן בשמעתין אבל זה לא יסרב מפני שגנאי הוא שתהא התפלה מופסקת כל כך:

מתחלת הברכה שטעה זה אם דלג אחת מן הברכות ואמר אחרת ואינו יודע לשוב ולאחוז סדרו יתחיל העובר תחתיו אותה ברכה שדלג זה ואומר משם ולהלן:

לא יענה אמן אחר הכהנים הש"צ בסוף כל ברכה וברכה:

מפני הטירוף שלא תטרף דעתו ויטעה לפי שש"צ הוא צריך להתחיל ברכה שניה ולומר לפני הכהנים כל תיבה ותיבה כדאמרינן במס' סוטה (דף לט:) ובענותו אמן לא יוכל לכוין מהר ולהתחיל בברכה שלאחריו:

אם אין שם כהן אלא הוא החזן:

מהיכן הוא מתחיל מתחלת הברכה שטעה בה ירושלמי בטיטי אשתתק באופנים אתון שיילון לר' בון אמר להו בשם ריב"ל זה שעבר תחתיו יתחיל ממקום שפסק ופריך והתנן מתחיל מתחלת הברכה שטעה בה אמר להו מכיון דעניתון קדושת השם כמי שהוא תחלת הברכה דמי:

לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטרוף תימה תיפוק ליה דמפסיק תפלה אם עונה אמן וי"ל מאחר שלא אמר האי טעמא ש"מ דעניית אמן לא חשיב ליה הפסקה מאחר שצורך תפלה הוא אבל לקרות כהנים לדוכן אומר ר"ת שאין ש"צ יכול לקוראם דחשיב הפסקה לתפלה אם קוראם אלא אחד מבני הקהל קוראם והא דאמרינן בסוטה פ' אלו נאמרים (סוטה ד' לח.) לשנים קורא כהנים וכו' לאו אשליח צבור קאי אלא אחזן כדתניא בספרי (פרשת נשא) אמור להם מלמד שהחזן אומר להם אמרו וחזן לאו היינו שליח צבור דחזן היינו המתעסק בצרכי צבור וכן משמע נמי בסוטה (ד' לט:) דלאו אשליח צבור קאי דמעיקרא קאמר אין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא פי' הקורא כהנים ואח"כ אומר אין שליח צבור רשאי וכו' משמע דשנים הם ויש שהיו רוצים לומר דכמו כן אין ש"צ רשאי להקרות יברכך לכהנים דכמו כן הוי הפסקה אמנם רבינו יהודה פי' דבהדיא יש במדרש טעמי יתרות וחסרות אמור להם מלמד ששליח צבור אומר להם על כל דבור ודבור וכן יש שרוצים להתיר לשליח צבור עצמו לקרות כהנים אפילו לפי' ר"ת דמה דפי' דהויא הפסקה היינו דוקא בימיהם מיד כשסיימו ברכת הודאה לא היו אומרים או"א ברכנו בברכה כדמשמע בסוטה (שם) דקאמר אין הקורא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הצבור פי' אמן שעונין בסיום ברכת הודאה אלמא משמע שלא היו אומרים אלא כהנים מיד אבל עכשיו שהורגלו לומר אלהינו בלשון ברכה ותפלה אין זו הפסק דלא גרע מעניית אמן דהכא דלא חשיבא הפסק כדפרישית:

אמצעיות אין להן סדר פי' בקונטרס ואם דלג ברכה אחת ואחר כך נזכר בה שלא במקומה אומרה במקום שנזכר. ולא נהירא דהא תנן במגילה (פ"ב ד' יז.) הקורא את המגילה למפרע לא יצא ותניא (שם) וכן בהלל וכן בק"ש וכן בתפלה לכך נראה כפירוש רשב"ם ורב אלפס דאין להן סדר דקאמר היינו שיתחיל במקום שדלג הברכה ומשם ואילך יאמר הכל על הסדר אבל ודאי לא יתחיל באתה חונן כמו בג' ראשונות וג' אחרונות שחוזר לראש וראיה מדתניא בתוספתא דמכילתין הקורא את שמע והשמיט בה פסוק אחד לא יקרא אותו פסוק בפני עצמו אלא מתחיל מאותו פסוק ואילך וגומר עד סופה ותניא נמי בפ"ב דמגילה (ד' יח:) שאם השמיט פסוק א' במגילה שקורא על הסדר מאותו פסוק ואילך והתם משוי תפלה למגילה לענין הך מילתא כדפרישית ובה"ג פסק כרב אסי דאמר אמצעיות אין להן סדר חדא דרב הונא כתלמיד לגבי רב אסי כדאמרינן בכמה מקומות אמר רב הונא אמר רב אסי ועוד דלרב הונא צריך לדחוק ולשנויי מתני' דכולהו חדא ברכתא נינהו ואשנויי דחיקי לא ניקום ונסמוך ועוד דרב אסי ורב ששת קיימי בחד שיטתא ועוד דבשל סופרים הלך אחר המיקל וא"כ אדם שטעה ודלג ברכה אחת באמצעיות או שלא אמר המלך המשפט בין ר"ה ליוה"כ דקי"ל בפ"ק (דף יב:) דמחזירין אותו לא יחזור לאתה חונן אלא לאותה ברכה שדלג ומשם ואילך יאמר על הסדר כדפי' רשב"ם והיכא שטעה בג' ראשונות כגון שטעה בחתימתן או לא הזכיר בין ר"ה ליוה"כ בברכת אבות זכרנו או בתחיית המתים מי כמוך או שלא אמר המלך הקדוש חוזר לראשונה והיכא שטעה בשלש אחרונות כגון שטעה כמו כן בחתימתן או שלא הזכיר בין ראש השנה ליוה"כ בשים שלום בספר חיים טובים או וכתוב לחיים טובים בהודאה חוזר לעבודה וטעמא דכיון שכולה שבח הוי כברכה א'. ותענית צבור שש"צ קובע ברכה לעצמו שאומר עננו בין גואל לרופא אם שכחה ונזכר בה קודם סיום תפלה אין מחזירין אותו כיון שהיה צריך לחזור ולומר על הסדר כפי' רשב"ם א"כ הויא ברכה לבטלה אם מחזירין אותו אבל לפי' הקונטרס היה אומרה במקום שנזכר ואין כאן ברכה לבטלה:

אל ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות פי' ר"ח ורבינו האי דוקא ליחיד אבל צרכי צבור שואלין ולכך אנו אומרים זכרנו וקרובץ ויעלה ויבא בהם ותדע דדוקא יחיד קאמר שהרי עיקר ברכות אחרונות צרכי צבור הם:

מלמדין אותו שלא ישחה וא"ת וישחה ומה בכך וי"ל שלא יבא לעקור דברי חכמים שלא יאמרו כל אחד מחמיר כמו שהוא רוצה ואין כאן תקנת חכמי' וחיישינן ליוהרא:

תנו רבנן אלו ברכות שאדם שוחה בהן כו' פי' בתלמוד ארץ ישראל בפ' מאימתי קורין הכל שוחין בהודאה עם שליח צבור ר' זעירא אמר ובלבד במודים כו' תני ובלבד שלא ישוח יותר מדאי ובגמ' דד' אבות נזיקין (בבא קמא דף טז) איתא שדרו של אדם לסוף (ע') [שבע] שנה נעשה נחש והני מילי הוא דלא כרע במודים ובגמ' דסוטה בפ' אלו נאמרים בכל לשון (סוטה דף מ) אמרי בזמן ששליח צבור אומר מודים העם מה הם אומרים:

רב אסי אמר אמצעיות אין להם סדר יש מן הגאונים ז"ל שפירשו: שאין להם סדר כלל, אלא בכל מקום שזוכר שדלג אחת מן הברכות שם הוא חוזר ואומר אותה ברכה שדלג, וחוזר לאחר מכן לברכה שהיה עומד בה, כגון שדלג ברכת רופא ואמר ברכת השנים ואחר כך נזכר אומר ברכת רופא ואומר אחריה קבוץ גליות. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. וכתבו בתוספות דלפי דבריהם ענינו ששליח צבור קובעה ברכה בפני עצמה אם דלג אותה בכל מקום שהוא נזכר קודם שסיים את האמצעיות חוזר ואומרה ואף על גב דאמרינן דאם טעה אין מחזירין אותו, הני מילי שלא נזכר עד שסיים כל האמצעיות אבל כל זמן שהוא עומד באמצעיות כל מקום ומקום מקומה היא שהרי אין להם סדר כלל. ולפי דברי המפרשים האלו הא דאמרינן לעיל בפרק תפלת השחר (ברכות כח, ב) שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות על הסדר, הכי קאמר סדרן על הסדר הזה שיקדים שלשה של שבח, ושל הודאה בסוף, ושאלת צרכים באמצע, אבל שיהא לאמצעיות עצמן סדר, לא. ולפי דברי המפרשים האלו קשיא לי לישנא דמתניתין דקתני מהיכן הוא מתחיל מתחלת ברכה שטעה בה זה. ואם כדבריהם היה לו לשנות להיכן הוא חוזר לברכה שטעה זה, אבל השתא משמע דמשם הוא מתחיל וחוזר לכסדרו, וכן נמי משמע מדקתני מהיכן ולא קתני היכן. אלא שיש לדחות דקתני הכי משום זמנין דקא טעי באמצע ברכה והוה אמינא דאינו צריך להתחיל אלא מן המקום הברור לו ואפילו באמצע הברכה, קא משמע לן דמתחלתה צריך להתחיל. והא דקתני בתוספתא (מגילה פרק ב, הלכה א) הקורא למפרע לא יצא וכן בהלל וכן במגילה וכן בתפלה. לא שנו אלא בששנה הסדר שאמר אמצעיות קודם לראשונות או אחרונות קודם לאמצעיות. ואי נמי בראשונות ובאחרונות ממש ובשהקדים ברכה לחברתה. אבל רבנו אלפסי ורובן של גאונים וכן הראב"ד ז"ל כולן הסכימו שיש לאמצעיות סדר שלא יקדים ברכה לחברתה, וכדמפרש בהו טעמא בגמרין דמגילה (יז, ב) וכן בירושלמי דמכלתין (פ"ב, ה"ד) מפני מה נסדרו זו אחר זו על זה הסדר וכו'. וכן נראה כדבריהם. והא דקא מותיב רב ששת ממתניתין, סתמא דמתניתין ופשיטותא אפילו לרב אסי קשיא, דהא קא פסיק ותני מהיכן הוא מתחיל מתחלת ברכה שטעה זה לא שנא בראשונות ואחרונות ולא שנא באמצעיות, אלא דלרב הונא לית ליה אוקימתא, ולרב אסי איכא לאוקומה באמצעיות, ואי נמי דקים להו דבאמצעיות מיירי. ואפשר נמי דהוה ליה לרב הונא לתרץ דמתניתין בשליח צבור שטעה ומשום טירחא דציבורא, וכמו שהקילו בו בכמה דברים אחרים, כגון בטועה בראש חודש ובשאר דברים, אבל ביחיד שטעה לא, אלא חוזר לאתה חונן, אלא מדלא משני הכי שמע מינה דרב הונא אפילו בשליח צבור קאמר. וכן כתב רב האי גאון ז"ל. ושמעינן נמי מיהא דלרב הונא לא שנא ידע באי זו ברכה טעה ולא שנא טעה ולא ידע היכן טעה לעולם חוזר לאתה חונן, דאי לא לישני ליה מתניתין ביודע היכן טעה. וכן כתב הראב"ד ז"ל.

הא ד אמר רב הונא לעולם אל ישאל אדם צרכיו בשלש אחרונות כתב רב האי גאון ז"ל דהני מילי צרכי יחיד אבל צרכי רבים שואלין, דהא כל שלש אחרונות שאלת צרכי רבים נינהו, ואפילו תרצה לפניך עבודתינו דהוו אמרי במקדש צורך הוא, ושים שלום נמי תביעת ציבור הוא. אלא מיהו אף על גב דהכין, שלש ברכות ראשונות לשבח הן אמורות ואין בהם מקום תביעת צורך לא ליחיד ולא לצבור ולא מהוגן לרבנן אפילו מאן דאמר זכרנו לחיים באבות ומאן דאמר זכור רחמיך בהודאה, ואפילו מאן דאמר בחנוכה ופורים כמו שעשית נסים לראשונים כן תעשה נסים לאחרונים. והני מילי לאו רגילי במתיבתא למימרינהו ע"כ. ובהלכות גדולות [כתב]: לעולם לא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות ומהכא לא שבקין רבנן למימרא אפילו זכרנו לחיים במגן, וזכור רחמיך וכבוש את כעסך במודים, אבל בספר חיים אמרין בשים שלום דסליקו להו שמונה עשרה והוי ליה כתחנונים. ויש מן הגאונים האחרונים ז"ל שהתירו בו צרכי צבור. וכן ודאי נראה, דמאי שנא מיעלה ויבא דאמרינן בעבודה וכן כל דבר שהוא להבא שאומרים בעבודה, וזכרנו לחיים איתיה נמי במסכת סופרים (פי"ט, ה"ח) שהיא ממסכתות קטנות המקובלות מן הראשונים. וגדולה מזו אמרו בכמה מקומות בתוספות לרבותינו הצרפתים ז"ל (ד"ה אמצעיות ולעיל (ברכות יב, ב) ד"ה והלכתא) שאלו טעה ולא הזכיר זכרנו ומי כמוך בשלש ראשונות חוזר לראש כאילו טעה בגופן של ברכות. וכן בוכתוב לחיים ובספר חיים שבאחרונות, כעין שחייבו לחזור בראשי חדשים, וזה ודאי דבר של תימה שלא הצריכו לחזור אלא במאורע היום והוא שיש לו קרבן מוסף.

העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו פירוש לשעה. ולא יהא סרבן. פירוש השני באותה שעה אע"פ שצריך לסרב במקום אחר כדאיתא בגמרא כדי שלא יפסיק התפלה כל כך:

מהבהב פירושו מתעורר לעמוד:

טעה בג' ראשונו' חוזר לראש פי' לאבו' ודוקא שגמר אותה ברכה וחתם אבל אם לא גמרה חוזר למקום שטעה:

העובר תחתיו חוזר לראש ובאמצעות חוזר לאתה חונן שהוא ראשון של אמצעיות:

המשנה הרביעית העובר לפני התיבה וטעה כלומר ואינו יכול לחזור לא מעצמו ולא על ידי הזכרה יעבור אחר תחתיו ולא יהא אותו השני מסרב לעבור באותה שעה מפני שהשעה צריכה לכך, ומהיכן הוא מתחיל מתחלת ברכה שטעה זה ולא באמצע ברכה שאין ברכה אחת נחלקת לשנים, ומכל מקום בתלמוד המערב אמרו שקדושה שבברכת יוצר אור עושה את הברכה כשנים לענין זה ואם טעה אחריה קודם שיסיים יוצר אור זה שהוא עובר תחתיו מתחיל לאל ברוך וכו', ונסח דבריהם הוא יתיב בחדא כנישא וכו' אתא חזנא אשתתק באופניא ר"ל בברכת אופנים אמר לן ר' בון זה שהוא עובר תחתיו יתחיל ממקום שפסק והא תני מתחלת ברכה שטעה זה אמר לו מכיון דעניתון קדושה כתחלת הברכה הוא:

זהו פי' המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן, אע"פ שאמרנו שלא יהא סרבן באותה שעה אחרת מיהא ראוי לכל מי שיבקשו ממנו לעבור לפני התיבה שלא ימציא לאלתר כמי שמראה עצמו רעבתן בכך וכן שלא יסרב יותר מדאי שזו היא מדת יוהרא, ובתלמוד המערב אמרו שלשה רובן ומעוטן קשה ובינוניותן יפה השאור והמלח והסירוב כיצד הוא עושה בראשונה מסרב בשניה מעמעם בשלישית רץ ובא ויורד לפני התיבה:

מי שטעה בתפלה כגון שדלג ברכה או חתם בברכה אחת בחתימה ברכה אחרת או שלא הזכיר בקצת ברכות מה שראוי להזכיר בהם אם טעה בג' ראשונות חוזר לראש ואם באחרונות חוזר לעבודה ואם באמצעיות חוזר לתחלת הברכה שטעה ואומר משם ואילך על הסדר, ויש מקילים לומר שאותה ברכה שטעה חוזר ואומרה במקום שמזכיר את טעותו אע"פ שכבר אמר קודם שיזכיר טעותו ג' ברכות אומר ד' ואינו צריך לחזור משם ואילך על הסדר, ומחלקתם תלויה בביאור השמועה והוא שרב הונא אמר טעה בג' ראשונות חוזר לראש באחרונות לעבודה באמצעיות לאתה חונן, ורב אסי אמר אמצעיות אין להם סדא והקשה לרב הונא ממה שאמרו במשנתינו מתחלת ברכה שטעה זה, ואע"פ שמשנתנו סתם נאמרה אף בראשונות ואחרונות ואם כן אף לרב אסי קשיא, מכל מקום רב אסי יכול לפרשה באמצעיות אבל לרב הונא קשיא שאף באמצעיות חוזר לאתה חונן לדעתנו, ותירץ דכלהו כחדא ברכה נינהו והוא הוא מתחלת הברכה, ונמצא שהברכות שמו שלשה ראשים ראש התפלה לראשונות ואתה חונן לאמצעיות ועבודה לאחרונות וכלן כעין ג' ברכות להתחיל מתחלתן, ומכל מקום הלכה כרב אסי אלא שבעלי שיטה ראשונה פירשו אין להם סדר לחזור לאתה חונן כראשונות לראש וכאחרונות לעבודה אלא כל שנזכר בטעות שבהן חוזר לתחלת הברכה שטעה ומשם ואילך על הסדר ואם דלג דרך הצעה ברכת רפאנו ואמר ד' ברכות או ה' אחריה ונזכר חוזר לרפאנו וחוזר אחריה אותן ד' או ה' שכבר אמרן, אבל האחרים מפרשים אין להם סדר אלא בכל מקום שנזכר חוזר אותה ברכה שדלג או שטעה בה ואחר כך חוזר למקום שנזכר בטעותו ואף דברי גדולי הרבנים מוכיחים כך. ולדבריהם כתבו בתוספות בשליח צבור שדלג ברכת עננו כל שנזכר קודם סיום האמצעיות אומרה במקום שנזכר שמקומה אתל כל ברכה ואע"פ שאין מחזירין אותו אין זו חזרה שכל שבאמצעיות מקומה הוא. וראשון עקר שהרי שמעון הפקולי הסדירן וכן שטעם סדורן מפורש במסכת מגילה ואף לשון משנתנו מוכיח כן שאמר מהיכן הוא מתחיל ולשון התחלה מורה שמשם ואילך הוא אומרן על הסדא וכן שבתוספתא אמרו הקורא למפרע לא יצא וכן בהלל וכן במגילה וכן בתפלה וזו ודאי קריאת מפרע הוא ואע"פ שהם נדחקים לפרשה בהקדם אמצעיות לראשונות או אחרונות לאמצעיות או ברכה אחת קודם חברתה בראשונות ובאחרונות הא מפרע סתם אמרו בברייתא, אלא ודאי כדעת ראשון עיקר, ושליח צבור בעננו מכיון שעבר מקומו אין מחזירין אותו אבל אם טעה באחרות דינו כיחיד ויש חולקין בזו מדין טורח צבור, וכן ממה שהקילו בו בשל ראש חדש ובקצת דברים אינו כלום שאם כן כשהקשו לרב הונא ממשנתנו יפרשוה בראשונות ובאחרונות ומשום טורח צבור שהרי משנתנו בצבור היא אלא שאין חלוק בזו בין יחיד לצבור, וכן אתה למד שכל שטעה בראשונות ואחרונות שחוזר לראש ולעבודה ולא סוף דבר שאינו יודע באיזה מקום טעה דאי הכי מאי למימרא אלא אף בבירור לו היכן טעה שאם לא כן היה לו לרב הונא לתרץ מתניתין ביודע היכן טעה וכן כתבוה גדולי המפרשים, ויראה לי שאם טעה אף באחרונות וראשונות ונזכר קודם שיגמור את הברכה שאינו חוזר אלא לראש הברכה, יש מי שאומר שאם טעה שליח צבור בתפלה שניה שלו באתה קדוש ודלגה או שחתמה כחתימה אחרת אינו חוזר לראש שלא יהא צבור צריכין לענות קדושה פעם אחרת אלא חוזר לאתה קדוש, ויש סעד לדעתי לדבר זה ממה שהזכרנו במשנה בשם תלמוד המערב:

יחיד המתפלל ומאריך בתפלתו או מקצר, רשאי ואין לנו באריכותו או בקצורו כלל אחר שמתפלל תפלה הקבועה אם האריך הרבה הרי במשה רבינו נאמר ואתפלל לפני ה' ארבעים יום ואם הוא מקצר הרי במשה רבינו נאמר בתפלה על מרים אל נא רפא נא לה, אלא שמכל מקום ראוי לו למצע את הדרכים עד שלא ירננו את הבריות עליו לומר כמה ארכן הוא זה או כמה מקצרן, וכשהוא מתפלל ביחיד על חברו אינו צריך להזכיר את שמו וסומך על מה שבלבו רחמנא לבא בעי וכדכתיב אל נא רפא נא לה ולא הזכיר את שמה, וכל שהוא בינו לבין עצמו ומרבה בתפלות ובתחנונים אף בקידה וכריעה והשתחואה הרי זה משובח וקידה הוא על אפים וכריעה על ברכים והשתחואה בפשוט ידים ורגלים:

לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות, וראשוני הגאונים כתבו שלא נאמר כן אלא ביחיד אבל בצבור מותר מיהא בג' אחרונות שהרי ברכת עבודה ושים שלום תביעת צורך רבים היא, אבל ראשונות מיהא אינם אלא שבח ואין ראוי לשאול בהם אף לצרכי רבים ומכן היו מוחין אף בזכרנו לחיים ואף באחרונות אין לומר בעל הנסים כשם שעשית להם נס וכו' שזו הודאה וזו תפלה, ובמחילה מהם אין הדברים נראים שהרי זכרנו לחיים במסכת סופרים היא שנויה שהיא מסכתא קבועה וכן נסח כשם שעשית וכו' הואיל ועקרה הודאה כל שמסיים מעט בתפלה לא הפסיד, אלא עיקר הדברים שכל שהוא תפלה לצרה המתרגשת בצבור או איזה ענין שאירע אין כוללין אותו לא בראשונות ולא באחרונות, אבל תוספות שהן לכלל האומה הן מענין גאולה כגון יעלה ויבא שבעבודה וזכרנו לחיים שהוא על כלל הדין וכיוצא בדברים אלו אין בהם חשש, ואף בקצת תוספות כתבו בזכרנו לחיים שאם שכח מחזירים אותו הואיל ובמסכת סופרים הוזכר ודאי תפלה קבועה היא, ואין נראה כן שלא אמרוה אלא בהזכרת מאורע:

המשנה החמשית [הג"ה המ"ל בכל הגמרות שלנו אין זה משנה רק ברייתא וגם שנויה בתוספתא פ"א וצ"ע] אלו ברכות וכו' בא להודיע שצריך אדם לעורר עצמו בכונה יתרה במקומות, והוא שאמרו שצריך לו לשחות בברכה ראשונה תחלה וסוף ובברכת הודאה תחלה וסוף ואם היה בא לשחות בכל הברכות מלמדים אותו שלא לעשות כן כמי שמתחסד ביותר, ובגמ' פרשו על כהן גדול שהוא שוחה בכל הברכות תחלה וסוף ןמלך כיון ששחה אינו זוקף עד שיסיים תפלתו שכל שמעלתו גדולה משאר בני אדם מדת הדין מתוחה כנגדו ומפשפשת במעשיו יותר לפיכך צריך להשפיל עצמו יותר משאר בני אדם:

בר"ה ויום הכיפורים נהגו כל העם לעשות עצמן מלכים ושוחין בתחלת התפלה ואין זוקפים עד שיסיימו כל תפלתן מתוך שהם ימי הדין וזמן היראה הכל צריכים להשפיל עצמן ולכוין ביותר:

בתלמוד המערב שבפרק א' פירשו שהכל שוחין עם שליח צבור במודים ואומרים מודים דרבנן האמור במסכת סוטה [ל"ט ע"ב] ואם היה מכוין שישלים הוא מודים דרבנן בשעה שישלים שליח צבור ברכת מודים שבתפלה כורע עמו אף בסוף, והוא שאמרו שם הכל שוחין עם הצבור בהודאה, זעירא הוה סמוך לקרובא כדי שיהא כורע עמו תחלה וסוף, וקרובא פי' חזן כלומר שהיא סומך דבריו עמו ומתכוין שישלים הוא מודים דרבנן עם אותה מלה שהוא משלים בה ברכת הודאה וכורע עמו אף בסוף, ומכל מקום הזהירו שם שלא לשוח יותר מדאי לא בשחייא זו ולא בשאר השחיות, והוא שאמרו שם ובלבד שלא ישוח יותר מדאי אלא כל עצמותי תאמרנה מי כמוך ר' שמואל בר נתן בשם ר' חמא מעשה באחד ששחה יותר מדאי והעבירו ר' אמר ר' אמי ר' יוחנן הוה מעבר אמר ליה ר' חייא בר בר לא הוה אלא גמר, ולענין זה ר"ל שהוא כורע תחלה וסוף במודים דרבנן נראה מה שכתבו בתלמוד המערב בפרק א' שחותם בא"י אל ההודאות ואע"פ שאין בה פתיחה נגררת היא אחר ההודאה של שליח צבור שסמוכה לברכת עבודה, ומכל מקום בתלמוד שלנו במסכת סוטה לא הוזכרה בה חתימה:

בד"ה אמר פסוקא כו' אך לשון התלמוד לא משמע כפי' כו' עכ"ל לא ידענא משמעו וק"ל:

מתני' העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו פירוש לשעה:

ולא יהא סרבן פירוש השני באותה שעה. אף על פי שצריך לסרב במקום אחר. כדאיתא בגמרא כדי שלא יפסיק התפלה כל כך:

מהבהב פירושו מתעורר לעמוד:

טעה בשלוש ראשונות חוזר לראש פירוש לאבות. ודוקא שגמר אותה ברכה וחתם. אבל אם לא גמרה חוזר למקום שטעה:

העובר תחתיו חוזר לראש ובאמצעות חוזר לאתה חונן שהוא ראשון של אמצעיות:

במשנה העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו כו' מהיכן מתחיל מתחילת הברכה שטעה ופרש"י דהאי טעה דהכא היינו כגון שדילג א' מן הברכות ואמר אחרת ואינו יודע לשוב. הא דמפרש רש"י האי טעה בדלוג ולא מפרש ליה כפשטיה דלישנא דאיירי בטעה ממש בענין הברכה עצמה כמו שנראה מלשון הרמב"ם ז"ל אלא דלרש"י לא ניחא ליה לפרש כן דא"כ לא שייך לומר מהיכן הוא מתחיל דמלתא דפשיטא היא שצריך לחזור לתחלת אותה הברכה דמקצת הברכה שאמר הראשון אינה עולה מן המנין כלל דחדא ברכה בתרתי גברי לא מפסקינן וכה"ג כ' הטוא"ח בסי' רפ"א בשם אביו הרא"ש ז"ל שהיה תמה על שנהגו בשבת שהקהל אומר מקצת הברכה והש"ץ גומרה ע"ש לכך הוצרך רש"י לפרש דמתני' איירי ע"י דילוג ובהא שפיר שייך לומר מהיכן הוא מתחיל והיינו כיון דאיפלגו בה רב הונא ור"א בסמוך אם יש להם סדר ומקרי קורא למפרע או לא וכמו שיבואר:

ועוד נ"ל דרש"י סובר דכשטעה באמצע ברכה לא שייך לומר דיעבור אחר תחתיו דהא אמרינן לעיל דף כ"ט דאמר ר"י אמר רב טעה בכל הברכות כולן אין מעלין אותו ואף דנראה שהרמב"ם ז"ל הרגיש בזה ומש"ה מחלק בין אם שהה שיעור שעה או לא מ"מ לרש"י ז"ל לא נראה לפרש כן שבאמת נתקשו המפרשים בדברי הרמב"ם ז"ל מהיכן למד כן ונדחקו ליישב דבריו לכך הוצרך רש"י לפרש דבמתניתין איירי ע"י דילוג כדמשמע בשמעתין כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

בפרש"י בד"ה מתחלת הברכה כו' יתחיל העובר תחתיו כו' ואומר משם ולהלן עכ"ל. נראה שזה סותר למה שכתב רש"י בסמוך בד"ה אין להם סדר שאם דלג ברכה א' כו' אומרה אף שלא במקומה ואם כן לפ"ז פירושו כאן במתניתין דלא כמאן דאי כר"ה לעולם צריך לחזור לראש ואי לרבי אסי אומר אותה ברכה לבד במקום שנזכר אף שלא במקומה וא"כ היאך כ' כאן דאומר משם ולהלן ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך:

בתוס' בד"ה מהיכן מתחיל כו' ירושלמי בטיטי אשתתק באופנים כו' יתחיל למקום שפסק עד סוף הדבור. וכדבריהם כן הוא בטור ובשלחן ערוך א"ח סימן נ"ט אלא שהב"י שם בסוף הסי' כתב שמצא בתשובה לרשב"א דלא משגחינן על ירושלמי אי אתיא דלא כגמרא ופירש הב"י דבריו דאי איתא דהוי ס"ל לגמרא דידן הכי לא הוי שתיק מיניה עכ"ל הב"י ע"ש שכתב כה"ג בשיטת הרמב"ם ז"ל. ולע"ד דבריו דחוקין בזה דא"כ כל היכא שמצינו דבר מבואר בירושלמי ולא נמצא בגמ' דידן נימא הכי ובכמה וכמה דוכתי אשכחן להיפך בכל הפוסקים שבכ"מ שלא נמצא בפי' שגמ' דידן פליג אירושלמי פסקינן כירושלמי לכך נראה לפע"ד דהרשב"א ז"ל משמע ליה דגמרא דידן פליג אירושלמי והיינו משום דאמרינן בסמוך דלכ"ע אם טעה בג' ראשונות או בג' אחרונות חוזר לראש וא"כ נראין הדברים ק"ו דאטו מי גריע הנך ג' ראשונות שכל אחת ברכה לעצמה וענין מיוחד ומסיים בברכה ואפ"ה חוזר לראש ולא למקום שטעה אם כן כ"ש בקדושת השם שאומר בברכת יוצר דאע"ג דכמי שהיא תחלת הברכה דמי אפ"ה לא עדיפא מטעה בג' ראשונות וג"א דחוזר לראש כן נ"ל ונראה דלהרמב"ם שהשמיט הירושלמי נמי מה"ט ולדעתי שיטת הטור והש"ע צ"ע:

בתוס' בד"ה לא יענה אמן כו' וכן משמע בסוטה נמי דלאו אש"ץ קאי דמעיקרא קאמר כו' עד סוף הענין. וזה דלא כפרש"י כאן שהש"ץ הוא המקריא ונראה דלרש"י וסייעתו מהאי דסוטה לא מוכח מידי דהא דאמר מעיקרא מפי הקורא ולא קאמר מפי הש"ץ היינו משום דלא פסיקא ליה דזימנין שהש"ץ כהן וצריך לשתוק ואדם אחר קורא כהנים משא"כ לענין שים שלום ושאר מילי שייך שפיר לומר הש"צ ואף שהר"ם מרוטנבורג ר"ל דהקורא כהנים יכול להתחיל בשים שלום כשנתכוון בכל ברכות הש"ץ מרישא לסיפא מ"מ מילתא דלא שכיחא הוא כנ"ל ועיין בב"י א"ח סימן קכ"ח וק"ל:

בפרש"י בד"ה אין להם סדר ואם דילג ברכה א' ואח"כ נזכר בה אומרה אף שלא במקומה עכ"ל. והתוס' בד"ה אמצעיות כתבו פרש"י בלשון אחר שאם נזכר בה שלא במקומה אומרה במקום שנזכר. נראה דמשמע להו דאותה ברכה לבדה שדילג הוא שאומרה במקום שנזכר ושוב אין צריך לחזור ולהתפלל אותן הברכות שהתפלל כבר קודם שנזכר ולכך הקשו על פרש"י מסוגיא דמגלה וכבר כתבתי דמלשון רש"י במשנתינו בד"ה מתחלת הברכה שסיים בא"ד ואומר משם ולהלן א"כ מבואר להדיא דשיטת רש"י היא כשיטת רב אלפס ורשב"ם שהביאו התוס' ודלא כמו שהעתיקו תוס' בשם רש"י וכן משמע עוד להדיא בפרש"י בדיבור הסמוך המתחיל מתחלת הברכה שכתב ממילא משתמע דגומר ממנו והלאה וא"כ לפמ"ש התוס' בשם רש"י סותר רש"י דברי עצמו זה פעמים וגם הרשב"א ז"ל בחידושיו כ' שנראה מדברי רש"י ז"ל כמ"ש התוס' כאן משמו ולפי דבריהם משמע שיש איזה טעות סופר בלשונות רש"י בשמעתין ומי ששנה זו לא שנה זו:

מיהו לולי דברי תוס' והרשב"א היה נ"ל לפרש שיטת רש"י לפי הגירסא שלפנינו שלא יהיו כסותרים זה את זה אלא שכל דבריו עולין בקנה א' דמה שכ' רש"י כאן אומרה אף שלא במקומה אין כוונתו שאין צריך לחזור להתפלל אותן ברכות שבינתיים דודאי צריך לאומרו דבזה סומך על מה שפי' במשנה דאומר אותה ברכה שדילג זה ואומר משם ולהלן כמ"ש עוד בדיבור הסמוך דגומר ממנו והלאה אלא דמ"ש כאן אומרה אף שלא במקומה היינו דהוי שלא במקומה לגבי ברכות הראשונות שקדמו לאותה שדילג ובהא איירי עיקר מילתא דרבי אסי לאפוקי מדרב הונא דאמר טעה באמצעיות חוזר לאתה חונן והיינו שסובר דצריך שיתפלל כל הברכות אמצעיות רצופים וסמוכות זו לזו ממש כמו שתיקנו אנשי כה"ג כדאיתא במגילה רפ"ב שצריך לומר תשובה אחר בינה וסליחה סמוך לתשובה וגאולה בשביעית ורפואה בשמינית וכה"ג בכולם נמצא דלפ"ז לא סגי במה שאומר אח"כ הך ברכה שדילג וגומר משם ולהלן דאכתי הך ברכה ושלאחריה הוי שלא במקומן כיון שכבר הפסיק ותו לא סמוכה למה שקודם להם ולא הוי נמי גאולה בשביעית ורפואה בשמינית ומש"ה סובר רב הונא שצריך לחזור לאתה חונן כדי שיהיו כל הברכות אמצעיות כסדרן ובמקומן ממש ובהא ודאי פליג רבי אסי עליה ואמר שאין להם סדר והיינו לענין שאין צריך לחזור לראש דאע"ג דהוי שלא במקומה לגבי הקודמת אפ"ה בדיעבד אין צריך לחזור משום דבכה"ג לא מיקרי כקורא הברכות למפרע דאע"ג שהפסיק בינתיים אפ"ה למפרע לא מיקרי כמ"ש התוס' להדיא לעיל פרק היה קורא (ברכות דף י"ז) בד"ה הקורא שמע ואינו יודע להיכן טעה ומסיימו שם בדבריהם וכן בהלל ומגילה א"כ ממילא משמע דה"ה לתפלה דע"י הפסקה באותן פסוקים וברכות עצמן לא מיקרי למפרע אבל לעולם מודה רב אסי דלאחר שאמר אותה ברכה שדילג צריך לחזור ג"כ כל הברכות שלאחריה דאל"כ הרי קורא אותן הברכות למפרע ממש כן נ"ל נכון וברור בכוונת רש"י ז"ל וכמ"ש מבואר להדיא בהגהת אשר"י בר"פ שני דמגלה שכן כ' האור זרוע בשם רש"י ע"ש ותמצא כדברי ממש ובשם ר"ת כ' שם כמ"ש התוס' כאן בשם רש"י ודוק היטב שנראה לענ"ד ברור כשמש בישוב לשונות רש"י ז"ל שכל דבריו א' הן ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה אמצעיות כו' ולא נהירא דהא תנן במגילה וכן בהלל וכן בק"ש וכן בתפלה עכ"ל. ואף שכתבתי בסמוך ליישב שיטת רש"י דלא תיקשה הך קושיא דתוספות מ"מ כבר כתבתי שהרשב"א ז"ל בחידושיו כתב ויש מן הגאונים שפסקו כמ"ש התוספות כאן בשם רש"י וכן הא"ז כ' דשיטת ר"ת כמ"ש התוספות כאן בשם רש"י וא"כ צריך ליישב סוגיא דמגילה לשיטתם והרשב"א ז"ל בחידושיו תירץ דהא דאמרינן במגילה וכן בתפלה דלמפרע לא יצא היינו לענין אם הקדים האמצעיות לראשונות או אחרונות לאמצעיות אבל באמצעיות גופייהו לא איכפת לן בדיעבד אם הקדים אחד לחברתה כו' ע"ש. ולכאורה נראין דבריו דחוקים דהא בברייתא דהתם סתמא קתני וכן בתפלה ואמרינן נמי בגמרא שם תפלה מנ"ל דתניא שמעון הפקולי הסדיר סדר תפלת י"ח לפני ר"ג ביבנה א"כ סתמא דלישנא משמע דאיירי בכולהו י"ח ברכות שהרי לא נזכר שם מענין ראשונות ואמצעיות ואחרונות ומ"מ נ"ל ליישב דברי הרשב"א משום דבלא"ה יש לדקדק בסוגיא דמגילה בטעמא דמילתא מנ"ל דלא יצא אם אמרן למפרע דנהי דשמעון הפקולי הסדיר אותם לפני ר"ג ביבנה מ"מ מצ"ל דהאי סדרא היינו לכתחלה אבל בדיעבד יצא ותדע שכן הוא בק"ש ומגילה והלל אע"ג דנאמרו בתורה ובכתובים כל א' על הסדר אפ"ה בעינן התם למילף מקרא דבדיעבד לא יצא דבק"ש כתיב והיו ובהלל ממזרח שמש עד מבואו ומאינך קראי דמייתי התם ובמגילה ככתבם וכלשונם אם כן משמע דאי לאו הנך קראי הוי משמע דאף שנאמרו על הסדר אפ"ה אם שינה וקרי למפרע יצא וא"כ אמאי פשיטא לן בתפלה דלא יצא אם שינה הסדר וע"כ צ"ל דכיון דתפלה ונוסח התפלה לכ"ע הוי מדרבנן לא שייך למילף מקרא אלא מסברא שמעינן לה ולפ"ז שפיר מצ"ל דעיקר הסברא היינו בג' ראשונות דכל אחת מהן רמיזא במזמור הבו לה' שלמדנו ממזמור זה י"ח ברכות כנגד י"ח אזכרות כדדרשינן התם הבו לה' בני אלים זו ברכת אבות וכבוד ועוז זו ברכת אתה גבור וכבוד שמו זו אתה קדוש מש"ה שפיר יש לומר דאם שינה א' מן חברתה לא יצא וכה"ג בג' אחרונות שהן עבודה והודאה וברכת כהנים דשייכי בחדא מלתא כדמסקינן התם וכ"ש ברכת שלום שיש לומר בסוף דוקא כדמצינו בהאי מזמור הבו לה' גופא שמסיים ה' יברך את עמו בשלום מש"ה אם שינה לא יצא. ועוד טעם אחר דכיון דג"ר אע"ג דברכות חלוקות הן מ"מ מענין א' הן שענינם בשבח המקום ומש"ה אם שינה הסדר באותו ענין גופא לא יצא כדאשכחן בק"ש אם קרא למפרע שהקדים בפרשה א' פסוק המאוחר למוקדם מקרי למפרע וכה"ג בג' אחרונות שהם ענין א' כדאמרינן הכא בסמוך שדומה בהן לעבד שקיבל פרס והוו נמי מענין א' עבודה והודאה וברכת כהנים כדפרי' מסוגיא דמגילה ומש"ה אם שינה לא יצא וכ"ש אם הקדים אמצעיות לראשונות או אחרונות לאמצעיות משא"כ באמצעיות גופייהו שהן שאלות צרכיו וכל א' ענין שאלת צורך בפני עצמו ועוד דלא מצינן שכולם סדורות זו אחר זו לא במזמור הבו לה' ולא בשום מקום ומש"ה אין סברא לומר שאם שינה ואמרן למפרע לא יצא שהרי אף בק"ש אם הקדים פרשה א' לחברתה יצא כיון שכל א' ענין בפני עצמו אם כן כ"ש וה"ה לאמצעיות דתפלה שכל אחד ענין בפני עצמו דאע"ג דאנשי כה"ג ושמעון הפקולי תיקנו על הסדר אפשר דהיינו לכתחלה כן נ"ל ליישב שיטת הגאונים וסייעתם דלר"א אמצעיות אין להם סדר כלל בדיעבד. ועוד יש לומר דאף על גב דבמגילה סתמא תניא וכן בתפלה מ"מ מצ"ל דלא איירי אלא בג"ר וג"א דשייכי בין בחול ובין בשבתות וי"ט בכל התפלות משא"כ באמצעיות שאינן בשבתות וי"ט ובמוספי ר"ח מש"ה לא הוו בסתם לשון תפלה דאיירי במגלה מיהו שיטת הפוסקים באמצעיות נמי בדיעבד לא יצא אפשר דאתיא לן בק"ו מק"ש והלל ומגילה דשואלין ומפסיקין בהן מפני היראה ומפני הכבוד אפ"ה אם אמרן למפרע לא יצא מכ"ש בתפלה דחמיר לענין הפסקה ולא שני לן בין ראשונות ואחרונות לאמצעיות כ"ש דלמפרע לא יצא כן נ"ל נכון ליישב שיטת הפוסקים כל אחד לפי שיטתו ודוק היטב:

רש"י ד"ה מתחלת הברכה וכו' וממילא כו' עיין בקרבן נתנאל שמצא גירסא בקלף. תיובתא דרב אסי לימא תהוי תיובתא דר"ה אמר לך ר"ה:

גמ' אר"ש בן פזי אריב"ל במדרש רבה בראשית פרשה לט איתא ריב"נ בשם ריב"ל אמר ר"ג תחלת כל ברכה שוחה והמלך בתחלת כל ברכה ובסוף כל ברכה שוחה. רבי סימון בשם ריב"ל אמר המלך משהיה כורע לא היה נזקף:

רש"י ד"ה מתחלת הברכה וכו' וממילא כו' עיין בקרבן נתנאל שמצא גירסא בקלף. תיובתא דרב אסי לימא תהוי חיובתא דר"ה אמר לך ר"ה:

אִי לָא כִּוֵּן דַּעְתֵּיהּ מֵעִיקָרָא, מַחִינָן לֵיהּ בְּמַרְזַפְתָּא דְּנַפְחָא עַד דִּמְכַוֵּין דַּעְתֵּיהּ. פירוש קורנס ונראה לי בס"ד הא דנקיט קורנס ולא דבר אחר, כי הכונה באה בלב אם יהיה הלב מלא יראה, וידוע שהיראה היא אש שנמשכת מיסוד האש, והקורנס אינו יכול לשלוט בברזל לפשטו ולהרחיבו אלא אם כן הברזל חם ונעשה אש יוקדת, וכן הענין בלב אם הוא קשה כברזל, אינו מתרכך אלא על ידי האש שהוא היראה.

כֹּל הַמְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵרוֹ אֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ יש להקשות ממה שאמרו בתענית (דף כג) גבי רַבִּי מָנִי שֶׁבִּקֵשּ מִרַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְיָשִׁיב שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּעַד אִשְׁתּוֹ שֶׁתִּתְיַפֶּה, ושאלו מַה שְּׁמָהּ? ואמר לו חַנָּה, והתפלל תִּתְיַפֶּה חַנָּה. ואם תאמר שאני התם שלא היתה לפניו ולא היתה מכירה, הנה מצינו עוד שם (בדף כה) בְּשִׁיבְבַתָּא דְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא דְקָא בָּנְיָא בֵּיתָא וְלָא מָטוּ כִּשׁוּרִי, ושאל לה מַה שְּׁמֵךְ? אמרה לו אִיכּוּ והתפלל אִיכּוּ לִימְטוּ כְּשׁוּרִיךְ! נמצא דקפיד לזכור את השם בתפילה, וכן משמע בילקוט פרשת חוקת בפסוק (במדבר כא, ב) אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי, שאם לא היו רואין בהם ב' דברים הפכיים שבזה נסתפקו מי הם, היו מזכירים שמם להדיה בתפילה ואף על פי שהיו לפניהם, נמצא טוב שיזכיר שם האדם בתפילתו עליו? ונראה לי בס"ד דאם האדם מתפלל להמשיך לחבירו שפע טובה, אז טוב שיזכיר שמו כדי שיהיו אותיות שמו צינורות להמשיך בהם שפע הטובה ההיא, לכן ר' חנינא בן דוסא ורבי יצחק בן אלישיב שאלו על השם והזכירו בתפלתם, אך אם התפילה היא על חולה להסיר החולי ממנו וכיוצא בזה, טוב שלא יזכיר שמו, יען כי כל חולי ויסורין של צרה הבאה על האדם הוא מכח הקליפה הדבוקה באדם, שהוסיף בה כח על ידי עונותיו, וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפרשת תזריע בענין הצרעת, ואם יתפלל על חולה ובעל יסורין שעומד בצרה ויזכיר שמו, אז המקטרגים ומשטינים יתקנאו, ובפרט כי רוע מזליה, ואז ימצאו לו עלילות קטרוגים מצד עונותיו לעכב רפואתו והצלתו, ולכן כל כהא המתפלל לא יזכר את השם, כדי שלא ירגישו המקטרגים ולא ידעו על מי מתפלל, ועל זה קאמר ר' חנינא הַמְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵרוֹ אֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ, ויליף זה מתפלה שהתפלל משה רבינו ע"ה על מרים, ולא הוצרך לפרש שמה, ובזה ניחא לישב דקדוק אחר דאמר הש"ס ולא קא מדכר שמה דמרים, וקשא דדי לומר ולא קמדכר שמה, אך פירש דמרים, לומר אף על פי שהיא מרים הצדקת הידועה שאין עליה פחד מצד המקטרגים שהיא צדקת גדולה, עם כל זה נזהר שלא לזכור שמה.