מסכת ברכות דף כ״ו עמוד א׳

אקמטרא ארגז של ספרים ובמגילה (מגילה כו ב) קמטרי דספרי וכן תרגם יונתן ובגנזי ברומים (יחזקאל כ״ז:כ״ד) אלמין דזהירין מחתין בקמטרין וכן לאשר על המלתחה (מלכים ב י׳:כ״ב) לדעל קמטרא:

ככלי בתוך כלי דמי דהא גלימא לאו כליין הוא:

מחיצה עשרה ואם לאו לא ישמש:

לדוכתיה במקום מטתו:

לאו אדעתאי לא נתתי לבי:

כנגד בית הכסא ברחוק ארבע אמות:

דלית בה צואה שפינו אותה:

בית המרחץ אסור להרהר בו:

ספר תורה עושה לו מחיצה ודוקא ספר תורה וגם בחומשים יש להחמיר כמו בספר תורה אבל בשאר ספרים דיין בכסוי בעלמא:

הדרן עלך מי שמתו

תפלת השחר עד חצות וכו' תפלת המנחה עד הערב וא"ת אמאי לא קתני גבי תפלת המנחה כל היום כמו גבי תפלת המוספין וי"ל דזמן מוספין הוא כל היום אפילו משחרית שהרי קרבנות יכול להקריב מיד אחר התמיד א"כ גם תפלת מוספין יכול להתפלל מיד מן הבקר מה שאין כן במנחה אלא משש שעות ומחצה והכי נמי בפ"ק דע"ג (ד' ד:) לא ליצלי איניש צלותא דמוספין בתלת שעי קמייתא בריש שתא ביחיד כו' אלמא בשאר ימות השנה יכול להתפלל ולהכי מקדים תפלת המנחה לתפלת המוספין משום שהיא תדירה בכל יום אע"פ שתפלת מוספין קודמת:

טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים וא"ת והאמר רב לקמן (ברכות ד' כז ב) תפלת ערבית רשות וקי"ל כותיה באיסורי ועוד קשה דאמר לקמן (ברכות ד' ל ב) טעה ולא התפלל יעלה ויבוא בלילה אין מחזירים אותו משום דאין מקדשין את החדש בלילה ולמה ליה האי טעמא תיפוק ליה דתפלת ערבית רשות וי"ל הא דאמרינן דתפלת ערבית רשות היינו לגבי מצוה אחרת והיא עוברת דאז אמרינן תדחה תפלת ערבית מפניה אבל לחנם אין לו לבטלה ומיהו אם איחר עד המנחה נראה דעבר זמנו בטל קרבנו כיון ששהה כל כך ולאחר ב' תפלות לא מצינו שתיקנו חכמים לחזור ולהתפלל אם שכח ואפילו תפלה אחת אם בטל במזיד לא יוכל לתקן ובסמוך קרי ליה מעוות לא יוכל לתקון:

איבעיא להו טעה ולא התפלל תפלת מנחה כו' לא בעי אם טעה ולא התפלל תפלת מוסף דהא ודאי אינו מתפלל בערבית דהיאך יקרא את הקרבנות וכבר עבר זמן מוסף וגם לא תיקנו שבע ברכות של מוסף אלא משום ונשלמה פרים שפתינו ובזה ודאי עבר זמנו בטל קרבנו אבל שאר תפלות דרחמי נינהו ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו ואין כאן עבר זמנו בתפלה אחרת:

אפילו רבי יהושע לא אמר אלא דלית ליה ביתא אחרינא מר הא אית ליה ביתא אחריתא אמר ליה לאו אדעתאי. אלמא כל היכא דאית ליה ביתא אחרינא אסור לשמש בבית שספר תורה מונח בתוכו ואפילו מחיצה עשרה לא סגי ליה, דדוקא בדליכא ביתא אחרינא סגי ליה במחיצת עשרה, ודוקא מחיצת עשרה שהוא כבית אחר אבל כלי בתוך כלי באותו בית אסור, והא דתניא לעיל בית שיש בו ספר תורה ותפילין אסור בתשמיש המטה עד שיוציאם או שיניחם כלי לתוך כלי, לאו אספר תורה קאי אלא לתפילין והוא הדין לכל שאר ספרים, ותפילין דנקט לרבותא נקט, לומר אף על פי שכתובות פרשיות של תורה בהן.

ירושלמי (הלכה ה) איבעיא להו טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית שתים. ודוקא מנחה קא מבעיא ליה אבל תפלת המוספין פשיטא ליה דאינו משלימה בערב דכיון שהוא מזכיר קרבן מוסף עבר יומו הוא. ועוד דלא שייך הקרבן בלילה והיאך הוא מזכירו. ועוד נראה לי טעם דכל תפלה שהיא נוספת מחמת מאורע היום אין ראוי להשלימה ביום אחר שכבר עבר מאורע היום, אבל שאר התפלות כיון שהן ראויות בכל יום יש להן תשלומין ביום אחר.

ואסיקנא טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים. ויש מפרשין דדוקא מנחה וכן נמי טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים, וכן בשטעה בשל ערבית מתפלל בשחרית שתים, ולעולם משלים הוא בתפלה הסמוכה לה. אבל טעה ולא התפלל שחרית אינו מתפלל ערבית שתים, [וכן טעה] ולא התפלל מנחה לא יתפלל בשחרית שתים. ויש מפרשין דהוא הדין והוא הטעם, וכן נראה. ומיהו דוקא בזמן תפלה לפי שכיון שהוא זמן תפלה והוא עסוק בתפלתו חוזר ומשלים מה שטעה בתפלותיו אבל שלא בזמן תפלה לא, שאם לא כן מאי מתפלל ערבית שתים ומתפלל מנחה שתים דקאמר, לימא טעה ולא התפלל שחרית קודם חצות חוזר ומתפלל לאחר חצות, אי נמי טעה ולא התפלל מנחה חוזר ומשלימה כל הלילה הוה ליה למימר.

דיקא נמי דקתני בטל ולא קתני שכח ומיהו נראה מדברי רב האי גאון ז"ל דלא יוכל לתקון ליתן לו שכר תפלה ממצוה, אבל מ"מ אילו רצה לחזור ולהתפלל בערבית שתים לתשלומי מנחה שבטל רשאי ושכר תפלת רחמי אית ליה. וזה לשון הגאון ז"ל: בטל מעות שאין יכול לתקון הוא ולית ליה אלא שכר רחמי דרשות בעלמא, אבל שכר תפלה ממצוה לית ליה.

והא מיבעיא בעי לה רב פפא [לפנינו הגרסא לרבינא] הזמינו לבית הכסא מהו יש זימון או לא. וא"ת מאי קא מבעיא ליה הא פלוגתא דאביי ורבא הוא אי הזמנה מילתא היא או לא, יש לומר דפלוגתא דאביי ורבא קמיירי בשהזמינו לדבר אחד ואח"כ נמלך להשתמש בו דבר אחר כגון ההיא דלעיל דסודר דאזמניה למיצר ביה תפלין ונמלך אח"כ למיצר ביה זוזי אבל בעיא דרב פפא הוא בשהזמינו לענין אחד ומתקיימת בו אותה הזמנה ואינו משנה אותו לדבר אחר:

אמר רבא הני בתי כסאי דפרסאי אע"ג דאית בהו צואה כסתומים דמי ושרו. יש אומרים שהיו עשויין כמדרון וצואה ומי רגלים מתגלגלין לשם וליכא צואה כנגד פיהם. וי"א שהיו עשויין כעין קתדראות שלנו והכל נופל בחפירה:

איבעיא להו בעל קרי שראה זיבה מהו לר' יהודה וכו' והא משמשת וראתה נדה דכבעל קרי שראה זיבה דמי וקא פטר ר' יהודה. קשיא מאי קא בעי תלמודא והא משנה מפורשת היא ומאי ת"ש דאמרינן ולישנא דכבעל קרי דמי דמשמשת שראתה נדה היינו ממש כבעל קרי שראה זיבה וא"כ לימא ליה מתניתין היא. וי"ל דהא קמ"ל דאי ממתניתין ה"א דמשמשת וראתה נדה מיירי שראתה בעודה משמשת ולא דמי לבעל קרי שראה זיבה שהוא בזה אחר זה ומש"ה אשמעינן [ממשנה] יתירא דלא בעי למימר כשראתה בעודה משמשת דאי הכי היינו רישא דנדה שפלטה שכבת זרע שהכל כאחד וכיון דכן ע"כ יש לנו לומר דמשמשת וראתה נדה בזה אחר זה כגון ששמשה ואחר מכן ראתה נדה וא"כ היינו בעל קרי שראה זיבה, וכיון דבהא פטר ר' יהודה בהא נמי פטר:

פרק תפלת השחר גמר' ורמינהו מצותה עם הנץ החמה וכו' דקס"ד דמקשה דמאי דאמרינן דמצות ק"ש עם הנץ החמה משום תפלה הוא דזמנה עם הנץ החמה ותו לא. כי תניא ההיא לותיקין:

טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים פירוש ר' יוחנן לא נחית השתא לפלוגתא דת"ע רשות או חובה וקתני מילתיה כמאן דאמר חובה אבל למאן דאמר רשות לא בעי תשלומין כלל דהיא גופה רשות, והכי משמע במס' יומא דאמר רב תפלת נעילה פוטרת של ערבית והאמר רב תפלת ערבית רשות כמ"ד חובה אלמא דמ"ד רשות לא בעי פטור דנעילה וה"ה דלא מיצריך תשלומין:

טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים אלמא זמניה כולי יומא אלא צלויי כולי יומא מצלי ואזיל עד חצות יהבי ליה שכר תפלה בזמנה וכו'. ה"ה דהוה יכיל לשנויי טעה שאני ומתניתין מיירי בלכתחלה:

היה ספר תורה לשם עושה מחיצה בינו לבינה שאין הנחתה בכלי מצויה ומכל מקום אם יש לו חדר אחד בתוך ביתו שיניחה לשם עושה, ותפלין אם עושה מחיצה עשרה אין צריך להוציאם אע"פ שיש לו בית אחר, ספרים שלנו צריכים כסוי בשני כלים וספרים שמכוסים בעורות התפורין בהם, אותו כסוי עולה לו לאחד ואם נתן בגד עליהם דיו, ועל זה אמרו גלימא עלוי קומטרא שפיר דמי, לא היו מכוסין בעורות צריך ליתן עליהם בגד על בגד שהדבר צריך לכלי בתוך כלי, ויש שאין מחמירים כל כך בספרים שלנו הואיל ואין עשויין כתקון ספר תורה, ובתלמוד המערב פירשו שאם היה ספר תורה כרוך במפה מותר, ונראה שאין הלכה כן שהרי כליין הוא, אלא כמי שאמר שם עושה לו וילון וכן פירשו שם שלא ישב אדם על גבי ספספל וספר תורה מונח עליו ואם היה נתון על גבי דבר אחר גבוה טפח מותר, ויש אומרים אפילו כל שהוא שכל שהוא במקום אחד מותר, וספרים שלנו יש שמקילים בהם ויש שמחמירים, ובשעת בית המדרש אין מדקדקים כל כך אלא שנותנן במקום שלבו חפץ יותר אבל שלא בשעת בית המדרש ראוי לדקדק ולהחמיר, וכן פירשו בתלמוד המערב שתיבה מלאה ספרים נותנה מראשות מטה אפילו תחת המטה, והוא שתהא המטה גבוהה י' ושלא יהיו חבלי המטה נוגעים בה ומכל מקום לא יתננה במרגלות המטה תחת המטה:

כבבר ביארנו שבית הכסא אע"פ שאין בו צואה אסור לקרות כנגדו ומכל מקום הוזמן המקום לבית הכסא ולא נעשה עדיין בית הכסא מתפללים כנגדו אבל להתפלל בתוכו לא הוברר הדבר ביד מפרשים שמא בזו אחר שרוצה בקיומו הזמנה מילתא היא ולכתחלה לא יקרא ולא יתפלל:

בתי כסאות הסתומין ושפי קתדרא שלהם סתומה מותר להתפלל כנגדם:

במסכת שבת [י' ע"א] התבאר שמרחץ חדש שעדיין לא רחץ בו אדם מותר להתפלל בתוכו אבל מרחץ ישן אע"פ שאין בו אדם עכשיו אסור, ומקום שבני אדם עומדים בו לבושים קורא בו ומתפלל ומניח התפלין, ומקום שמקצת בני אדם עומדים בו ערומים ומקתם לבושים אינו קורא ולא מתפלל ולא מניח בו תפלין מתחלה אבל אם הניחן כבר אין צריך לחלצן לשם ויש שם שאלת שלום, מקום שכולם עומדים ערומים שם חולץ תפליו ושאלת שלום אסורה בו מפני ששמו של הקב"ה שלום שנא' ויקרא לו ה' שלום, אבל שלא בהזכרת מלת שלום מותר, דברים הללו לא נאמרו אלא במרחץ של מים חמים שהזוהמא מצויה בו, אבל מקואות ומעינות ושאר מקומות שאדם טובל בהם במים צוננים מותר לברך בהן כל זמן שאין שם ערוה, וכן כתבו הגאונים וכן כתבו שכל שאסרנו בערוה ובצואה לענין ק"ש ותפלה הוא הדין לכל הברכות שהרי יש בכלן הזכרת השם הורי בשמועה אסרו אף במלת שלום כמו שכתבנו ואם ברך שם יש אומרים שלא יצא וחוזר ומברך במקום אחר, ואע"פ שבתפלה הזכירו תפלתו תועבה ולא הזכירו כן בק"ש הוא הדין וכל שכן הוא שהרי ק"ש מן התורה הן קריאתה הן מטבע שלה, ואע"פ שבדברי תורה אמרו הני תני והני גרסי משום בטול בית המדרש הקלו בה, אבל ק"ש ותפלה וברכות שוות הן לענין זה, אלא שקצת רבנים עושים עצמם כמסופקים בה אף לק"ש, וכשכור מיהא שאמרו תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל יש אומרים שלא החמירו אלא בתפלה מפני שאנו צריכים בה לכונה יתרה, ויש חולקים בפרק ראשון של שמע או בפסוק ראשון, ולדעתי אם שכור חוזר בכלן שמאחר שאין לו שום כונה אין דבריו כלום, אבל השתוי אע"פ שלענין תפלה אמרו לא יתפלל לכתחלה בשאר ברכות ובק"ש קורא ומברך לכתחלה, ושתוי הוא ששתה רביעית ושכור הוא שאינו יכול לדבר בפני המלך, ויש אומר שאף שזה אינו מברך לכתחלה אלא ברכת המזון הואיל ועל עסקי אכילה ושתיה היא באה, ועיקר הדברים נראה לי כדעת ראשון וכן כתבנוה בעירובין פרק הדר.

ויש לפקפק במה שכתבנו בשכור ממה שאמרו בתלמוד המערב בראשון של תרומה חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם והשכור והערום והסומא ובעל קרי, ואמרו עליה בגמ' אלם וערום ובעל קרי מפני ברכה, סומא ושכור שאינן יכולים לתרום מן המובחר ואף שם פירשו בשכור שאינו יכול לדבר בפני המלך ואפילו הכל משום ברכה לא, אלמא יכולים לברך אלא שאחר כן שאלו שם שכור מהו לברך והשיבו ואכלת ושבעת וברכת ואפילו מדומדם לא צריכא דלא, מהו לקרות ק"ש חד חסיד שאל לאליהו ואמר ליה ולא יראה בך ערות דבר ערות דבור כלומר ואינו קורא, תני חזקיה בין לקרות בין לברך כלומר שאף אינו מברך, אלמא שאחרמ שאמר בתפלה שלא מפני הברכה היה חזר וחקר היאך הוא ראוי לברך עד שהעלה שאינו ראוי לא לקרות ולא לברך הואיל ואין יכול לדבר בפני המלך, ומה שאמרו תחלה שלא מפני ברכה נאמרה שמא לא על שכור גמור נאמרה, ומה שאמרו אפילו מדומדם לא צריכא דלא נראה לי אפילו נתאדמו פניו מחמת היין שכל שהוא כן יצא מכלל שתוי ונכנס לכלל שכור, ויש גורסים בשאלת חסיד לאליהו ערום מהו לקרות ושבוש הוא חדא דאשיכור קא בעי לה ומה תשובה ערום לשכור, ועוד היאך נסתפק בזו בערום אלא על שכור נשאלה והוא השיבו ערות דבר ערות דבור והן הן הדברים, ויש מפרשים מדומדם מלשון שתיקה ולשטתנו אנו מפרשים שאף זה אנו מפרשים שעומד לו משותק מרוב היין אע"פ שם יטריח עצמו לדבר אפשר שיהיה מדבר כתקנו במקצת:

המשנה השביעית והכונה בה לבאר מה שלפניה זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע והמשמשת וראתה נדה צריכים טבילה ור' יהודה פוטר, פירוש כבר ביארנו שעזרא תקן טבילה לבעלי קריין ולא תקנה לשאר טמאים ובא להודיענו שאף אם זה שאירע לו קרי כבר הוא טמא בשעת קרויו בטומאה אחרת כגון זב שראה קרי או נדה שפלטה שכבת זרע בתוך ג' לשמושה שדבר זה נדון כקרי כגון ששמשה היום והיא טהורה וטבלה לקרויה שמחמת תשמיש כדי לעסוק בתפלה ובברכת המזון שהיא חייבת בהם וראתה למחר ופלטה למחרתו או למחר אחר ראייתה, ולא רצה להמשיך את הלשון ולומר זבה שפלטה שאין פליטה בתוך ג' נמצאת בזבה אלא אם כן בביאה של איסור שאין זיבה של איסור אלא לאחר נדות, וכן המשמשת וראתה נדה קודם שתטבול לקרויה שעכשיו קדמה טומאת קרי, כל אלו צריכים טבילה לקרויין לדעת חכמים ואע"פ שיש להם טומאה שאינה עולה בטבילה זו ור' יהודה פוטר בכל אלו ואפילו במשמשת וראתה נדה שקדמה טומאת קרי ובשעת הקרי נתחייבה מכל מקום בטבילה טומאה שבאה אחר כן מפקיעתה מידי טבילה זו וכן הדין לבעל קרי שראה זיבה, זהו ביאור המשנה, ויש מפרשים לדעת חכמים שלא נאמר כן אלא בזב שראה קרי וחבריו הנזכרים במשנה שהטומאה האחרת יוצאה גם כן מגופה אבל טמאי מת ודומיהם שראו קרי אין חייבים טבילה לקרויין אף לדעת חכמים, ויש חולקים בדבר ורואים אנו דברי החולקים, ומכל מקום לענין פסק אין לנו במשנה זו דין ודברים שהרי בטלה תקנה זו כמו שביארנו:

תפלת השחר וכו' זה הפרק יסוד הענין בו לבאר עניני התפלה ורובו יסוב על ג' ענינים, הראשון לבאר זמן התפלות עד היכן הוא נמשך בכל אחת מהם, השני לבאר בו נסח התפלות שבכל יום ואיך הוא רשאי לקצר בהם לסבות שהוא מזכיר הנה, השלישי לבאר תכונת עמידתו בעת התפלה למי שהוא בעיר או בדרך או בספינה או במדבר או רוכב. זהו כלל כונת הפרק אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול בענין סוגיית התלמוד על הדרך הקודם וכמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר זמן התפלות עד היכן הוא מגיע ואמר על זה, תפלת השחר עד חצות וכו' רצה לבאר הנה זמן התפלות עד היכן הוא נמשך והתחלת זמני התפלות לא הוזכרו בכאן ואע"פ שלא הוזכרו הדין נותן להזכירם בסדר הלמוד והדבר ידוע שאין תפלת השחר קודם היום ולא תפלת המנחה עד שיתחיל השמש לנטות לצד המערב, ולא ערבית קודם חשכה, ואם כן אנו צריכים להודיע שזמן תפלת השחר מתחיל עם הנץ החמה לכל אדם שהוא יום גמור ולמשכים משיעלה עמוד השחר, ותפלת המנחה זמן התחלתה מו' שעות ומחצה ולמעלה שמכיון שנטה השמש חצי שעה כבר ניכרת‏ נטייתו שחצי שעה ראשונה עדיין צל כל דבר עומד תחתיו אבל מחצי שעה ולמעלה נטייתו ניכרת וזו היא מנחה גדולה, ומנחה קטנה מט' שעות ומחצה ולמעלה כמו שנבאר בסמוך, וערבית משחשכה, ומוספים משיתפלל תפלת השחר, אבל מכל מקום לא דברו במשנה זו אלא להמשך זמן התפלות עד היכן הוא נמשך בכל אחת מהן בעונתה, ועיקר המחלוקת מפני שהתפלות אבות תקנום אברהם תקן תפלת שחרית ואע"פ שבמס' יומא (דף כח:) אמרו צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי, ר"ל מכי ינטו צללי ערב -- מכל מקום לא פרשוה לאחרים אלא של שחרית, יצחק תקן תפלת המנחה, יעקב תקן תפלת ערבית ובאו אנשי כנסת הגדולה וסמכום על קרבנות התמידים, תפלת השחר כנגד תמיד של שחר ותפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים ותפלת ערבית לא מצאו קרבן כנגדה אלא איברי עולה ופדרים שלא נתאכלו מבעוד יום שהולכים וקרבים כל הלילה. ואחר שכן קבעו גם כן תפלת מוסף ביום שיש בו קרבן מוסף, ומי שאומר תפלת השחר עד חצות הוא מפני שסובר שתמיד של שחר קרב עד חצות, שעד כאן נקרא בוקר, וכמו שאמרו בתלמוד המערב "שנים ליום - חלוק את היום", כלומר חציו לבקר חציו לערב, עד חצות לשחר ועד הערב למנחה. ואע"פ שלהתחלת‏ זמן המנחה -- אין מתחילים בה מתחלת ששית בזו מפני שלהיכר נטיית חמה אנו צריכים:

במתני' ר"י אומר עד ז' שעות כו' התוספות לקמן לא גרסי לה הכי במתני' ע"ש:

גמרא וכ"ע עד חצות ותו לא האמר כו' שחרית מתפלל במנחה שתים ולא ניחא ליה לאוקמא מתני' במזיד דמתני' לא איירי בדיעבד מדלא קתני בה שביטל כדקתני בברייתא לקמן אלא דהכא דינא דזמן תפלה קתני בה וק"ל:

תוס' בד"ה טעה ולא התפלל ערבית מתפלל כו' כיון ששהה כ"כ דלאחר שתי כו' עכ"ל כצ"ל:

והא מיבעיא בעי לה רב פפא [הג"ה לפנינו הגרסא לרבינא] הזמינו לבית הכסא מהו יש זימון או לא - וא"ת מאי קא מבעיא ליה הא פלוגתא דאביי ורבא הוא אי הזמנה מילתא היא או לא. יש לומר דפלוגתא דאביי ורבא קמיירי בשהזמינו לדבר אחד ואחר כך נמלך להשתמש בו דבר אחר כגון ההיא דלעיל דסודר דאזמניה למיצר ביה תפלין ונמלך אחר כך למיצר ביה זוזי. אבל בעיא דרב פפא הוא בשהזמינו לענין אחד ומתקיימת בו אותה הזמנה ואינו משנה אותו לדבר אחר:

אמר רבא הני בתי כסאי דפרסאי אף על גב דאית בהו צואה כסתומים דמי ושרו - יש אומרים שהיו עשויין כמדרון וצואה ומי רגלים מתגלגלין לשם וליכא צואה כנגד פיהם. ויש אומרים שהיו עשויין כעין קתדראות שלנו והכל נופל בחפירה:

איבעיא להו בעל קרי שראה זיבה מהו לר' יהודה וכו' והא משמשת וראתה נדה דכבעל קרי שראה זיבה דמי וקא פטר ר' יהודה - קשיא מאי קא בעי תלמודא והא משנה מפורשת היא ומאי תא שמע דאמרינן ולישנא דכבעל קרי דמי. דמשמשת שראתה נדה היינו ממש כבעל קרי שראה זיבה ואם כן לימא ליה מתניתין היא. וי"ל דהא קא משמע לן דאי ממתניתין הוה אמינא דמשמשת וראתה נדה מיירי שראתה בעודה משמשת ולא דמי לבעל קרי שראה זיבה שהוא בזה אחר זה. ומשום הכי אשמעינן [ממשנה] יתירא דלא בעי למימר כשראתה בעודה משמשת דאי הכי היינו רישא דנדה שפלטה שכבת זרע שהכל כאחד וכיון דכן על כרחין יש לנו לומר דמשמשת וראתה נדה בזה אחר זה כגון ששמשה ואחר מכן ראתה נדה. ואם כן היינו בעל קרי שראה זיבה וכיון דבהא פטר ר' יהודה בהא נמי פטר:

הדרן עלך פרק מי שמתו

גמ' ורמינהו מצותה עם הנץ החמה וכו' –דקא סלקא דעתיה דמקשה דמאי דאמרינן דמצות קריאת שמע עם הנץ החמה משום תפלה הוא דזמנה עם הנץ החמה ותו לא. כי תניא ההיא לותיקין:

טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים פירוש ר' יוחנן לא נחית השתא לפלוגתא דתפלת ערבית רשות או חובה וקתני מילתיה כמאן דאמר חובה אבל למאן דאמר רשות לא בעי תשלומין כלל דהיא גופה רשות. והכי משמע במסכת יומא דאמר רב תפלת נעילה פוטרת של ערבית. [ואקשינן] והאמר רב תפלת ערבית רשות [ופרקינן] כמאן דאמר חובה. אלמא דמאן דאמר רשות לא בעי פטור דנעילה והוא הדין דלא מיצריך תשלומין:

טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים אלמא זמניה כולי יומא. אלא צלויי כולי יומא מצלי ואזיל. עד חצות יהבי ליה שכר תפלה בזמנה וכו' - הוא הדין דהוה יכיל לשנויי טעה שאני ומתניתין מיירי בלכתחלה:

במשנה תפלת השחר עד חצות וכו' אף ע"ג דלענין ק"ש פתח בדערבית ברישא היינו משום דכתיב בשכבך ובקומך כדאיתא בריש מכילתין ואפילו לאידך שינויא התם דסמיך אברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר דלפי זה ה"נ הוה ליה למפתח טפי בדערבית ברישא כדכתיב ערב ובוקר וצהרים אשיחה ודרשינן לה לקמן לענין תפלה אלא דאפילו הכי שייך למיתני דשחר ברישא לא מיבעיא למ"ד תפלת ערבית רשות אלא אפי' למ"ד חובה נמי קתני דשחר ברישא דלמ"ד תפלת אבות תקנום נקט כסדר תיקנו אבות וכן למ"ד כנגד תמידין תקנום דהתם כתיב את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים וק"ל:

בתוס' ד"ה תפלת השחר עד חצות וא"ת כו' וי"ל דזמן המוספין הוא כל וכו' עד סוף הדיבור. ולכאורה יש לדקדק מאי ראיה צריך לזה מהיכי תיתי לא יוכל להתפלל תפלת המוספין אפילו משחרית אטו מי גרע משאר מצות שזמנם ביום דעיקר מצותן מהנץ החמה דזריזין מקדימין כדתנן בהדיא בסוף פ"ב דמגילה והתם נמי קתני מוספין בהדייהו ואפשר דמשום דס"ד כיון דבכל קרבנות שחר כתיב בבוקר ובמוספים כתיב ביום אלמא דעיקר זמנם לאו בבוקר ותו הא אשכחן נמי דאיכא למ"ד דאפילו בזיכין קודמין למוספין כדאיתא ביומא דף ל"ד ע"ש ועוד דבלא"ה נראה דעיקר זמן קרבן מוסף לא היה אלא לאחר ג' או ד' שעות שהרי כמה עבודות היו ששחיטת התמיד והקטרתו וקטורת והדלקת הנרות ומנחה וחביתין ונסכים וא"כ סס"א דתחילת זמן מוספים נמי לא מתחיל אלא מהאי שעתא ומש"ה הוצרכו להביא ראיה דזמן תפלת המוספין מתחילין נמי משחר כן נראה לי וק"ל:

בגמ' ורמינהו מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה כו' ולכאורה יש לתמוה מאי קושיא דהא בלאו הכי מילתא דפשיטא היא דתחילת מצותה עם הנץ החמה כמו כל מצות שזמנם ביום משום דזריזין מקדימין למצות ומכ"ש הכא שהוא כנגד תמידין זמנו מנץ החמה כדאיתא במסכת תמיד והכא דקתני עד חצות ע"כ היינו דמחצות ואילך עבר זמן תפלה אבל תחילת זמן תפלה לעולם אימא לך דמהנץ החמה כדאשכחן כה"ג בריש מכילתין לענין ק"ש של ערבית ושל שחרית ששנה התנא התחלת הזמן וסוף הזמן והנראה בזה דעיקר הקושיא ממאי דתנא בברייתא טעם לזמן ק"ש שהיא בהנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ושבק טעמא דזריזין וע"כ היינו דזמן ק"ש כיון דבזמן קימה תליא מילתא מש"ה לא שייך כלל שיעורא דנץ החמה אי לאו משום כדי שיסמוך גאולה לתפלה נמצא דלפ"ז משמע דסמיכת גאולה לתפלה הוא חיוב גמור א"כ מקשה ששפיר אהא דקתני במתני' תפלת השחר עד חצות אע"פ שכבר עבר זמן ק"ש משלש שעות ואילך דתו לא מצי למסמך גאולה לתפלה וע"ז משני כי תניא ההיא לותיקין דהיינו למצוה מן המובחר דלפ"ז עיקר סמיכות גאולה לתפלה אינו אלא מצוה בעלמא ולעולם אימא לך דעיקר חיוב זמן תפלת שחרית נמשך עד חצות כדקתני במתניתין כנ"ל:

שם בגמרא וכו' עד חצות ותו לא והאמר רב מרי כו' מתפלל מנחה שתים. ולכאורה יש לדקדק דהא מלישנא דרבי יוחנן דקאמר מתפלל מנחה שתים משמע להדיא דהיינו דוקא בזמן תפלה כמו שדקדק הרשב"א ז"ל בחידושיו ומסתימת לשון הפוסקים משמע דהיינו במנחה קטנה שהוא זמן תפלה לרוב הציבור. ומשמע נמי מכל הפוסקים שצריך להתפלל דוקא הראשונה לתפלת מנחה והשניה לתשלומין לתפלת השחרית ואם כן שפיר קאמר במתני' דתפלת השחר עד חצות דלאחר חצות תו לא הוי זמן תפלת השחר אלא זמן תפלת המנחה דלפ"ז צריך להמתין עד זמן מנחה קטנה ואז יתפלל מנחה בראשונה ואח"כ השניה לתפלת השחרית. ונראה לפענ"ד בזה דכל מה שכתבו הפוסקים בזה היינו דוקא לבתר דמסקינן הכא לאחר חצות שכר תפלה יהבי ליה שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה דמשמע מזה דזמן התפלות הם עיקר הדין וחיוב התפלה והיינו משום דקיימא לן דתפלות כנגד תמידין תקנום שיש להם זמן קבוע מעיקר הדין כדאיתא לקמן בשמעתין ומש"ה ממילא דמה"ט גופא צריך שיקדים התפלה שהגיע עיקר זמנה לתפלה השניה שכבר עבר עיקר זמנה כדאשכחן כה"ג בקרבנות ומה"ט גופא יש לו להתפלל תפלת המנחה בעיקר זמן מצותה שהיא במנחה קטנה כיון שתפלה זו יותר עיקרית מתפלה השניה שהיא לתשלומי שחרית וכן בשאר תפלות וכל זה למסקנא משא"כ לפי סברת המקשן מצינן למימר דלא אסיק אדעתיה הך טעמא דתפלות כנגד תמידין ומשמע ליה הכי מלשון משנתינו גופא דתפלת השחר עד חצות ובתמיד השחר הוה פשיטא ליה שאינו אלא עד ד' שעות כדתנן בעדיות כדאיתא לקמן וקס"ד דעיקר העדות לא היה אלא כי היכי דלא נימא שזמן התמיד אינו אלא עד שלש שעות מדכתיב בבוקר בבוקר דמשמע דחלקוה לב' בקרים וקמ"ל דאפ"ה הוי עד ד' שעות ולפ"ז ע"כ דתפלות לאו כנגד תמידין תקנום ועוד דאפילו את"ל דתנא דמתניתין סובר דכנגד תמידין תקנום ותמיד קרב והולך עד חצות כדאיתא לקמן בברייתא כמו שאפרש שם אפ"ה מקשה שפיר מרבי יוחנן מדקאמר מתפלל מנחה שתים אלמא דלאו כנגד תמידין תקנום דהא בתמידין דרשינן בכמה דוכתי אחד בין הערבים ולא שנים בין הערבים ולא שייך השלמה אע"כ דלאו כנגד תמידין תקנום אלא דשלש תפלות בעלמא תקנו חכמים וסמכוה אקרא דדניאל דכתיב וזימנין תלתא הני מצלי כדאיתא לקמן פרק אין עומדין ע"ש וכמו שתקנו ג"פ תהלה לדוד בכל יום וכדפרישית לעיל טעמא דמילתא ולפ"ז אין להם זמן מיוחד אלא מצוה מן המובחר בעלמא דאסמכוה אקרא דערב בוקר וצהרים לפ"ז שייך שפיר השלמה כדאשכחן לענין מאה ברכות בכל יום שחייב להשלים ועוד דבהאי טעמא גופא מצינו למימר דג' תפלות אבות תקנום אפ"ה אין להם זמן מיוחד מעיקר הדין דאפשר דבאבות גופייהו מעשה שהיה כך היה ולעולם דמעיקר הדין אין להם זמן מיוחד לומר שאח"כ עבר הזמן אלא שחייב להשלים בכל יום ג' תפלות שהתפללו האבות א"כ מקשה שפיר ממתניתין דקתני עד חצות ותו לא דמשמע דלאחר חצות עבר הזמן וע"ז משני הש"ס דודאי הכי הוא דלאחר חצות עבר הזמן לענין דלא יהבינן ליה שכר תפלה בזמנה והיינו משום דיש לו זמן מיוחד מעיקר הדין והיינו משום דכנגד תמידין תקנום אלא דאפ"ה קאמר שפיר מתפלל ערבית שתים דיהבינן ליה שכר תפלה שלא בזמנה ולא שכר תפלת נדבה רשות קאמר דהא בלא"ה קאמר רבי יוחנן לעיל דף כ' ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו ולשיטת רב אלפס וסייעתו היינו אפילו בלא חידוש ע"ש אע"כ דהא דקאמר הכא דיהבינן ליה שכר תפלה שלא בזמנה היינו שכר תפלת חובה דהיינו כדאשכחן בקרבנות שיחיד מקריב עולת חובה ונהי דבתמידין אמרינן שאם לא קרב כבש א' בבוקר לא יקריבנו בין הערבים היינו משום דלא אפשר שאין הציבור מקריבין קרבן שלא לצורך כלל משא"כ לענין תפלה שכל יחיד ויחיד מתפלל נהי שתיקנו לזכר קרבן תמידין אפ"ה אין איסור בדבר אם מתפלל אח"כ וחיובא נמי איכא להשלים ויש לו שכר כאילו הקריב עולת חובת יחיד ומעתה לפ"ז כיון דקיי"ל במסקנא דשמעתין דתפלות כנגד תמידין תקנו א"כ יפה כתבו הפוסקים שיש לו להקדים דוקא אותה תפלה שקביע לה זמן כדאשכחן בקרבנות ממילא דמתפלל שתיהם בזמן מנחה קטנה שהוא עיקר זמן של תמיד של בין הערבים כנ"ל נכון בעז"ה:

שם איבעיא להו טעה ולא התפלל מנחה מהו כו' אבל הכא כו' כיון דעבר יומו בטל קרבנו. ולכאורה משמע דהך איבעי' לאו אמסקנא דלעיל קאי אלא אעיקר מימרא דרבי יוחנן אלא דלמאי דפרישית בסמוך דמעיקרא ס"ד דרבי יוחנן לא ס"ל דתפלות כנגד תמידין תקנום אם כן אתי שפיר טפי דאיבעיא זו דוקא אמסקנא דלעיל קאי לבתר דמסקינן דזמן תפלה הוא מעיקר הדין ומשום דכנגד תמידין תקנו אלא דאכתי קשיא לי טובא אמאי דקאמר דכיון דתפלה במקום קרבן הוא עבר יומו בטל קרבנו מאי סברא היא זו דכיון דכנגד תמידין תקנו אדרבא יותר י"ל דעבר זמן תפלת ערבית שהיא כל הלילה נגד אברים ופדרים ומשהגיע זמן תפלת שחרית כבר נפסלו האברים ופדרים בלינה וכה"ג משהגיע זמן תפלת מנחה שהיא לאחר חצות היאך יתפלל תשלומי תפלת השחר במקום תמיד של שחר הרי כבר עבר זמנה של תמיד של שחר לגמרי אפילו בדיעבד כדפרישית דאחד בין הערבים ולא שתים בין הערבים וטפי מסתברא לומר דתפלת המנחה שייך קצת בזמן תפלת ערבית דאף ע"ג שעבר זמן שחיטת התמיד אכתי ישנו זמן הקטרת אברים ומנחתו ונסכו כדדרשינן ומנחתם ונסכיהם אפילו בלילה ומה שפירש רש"י ז"ל ד"ה עבר יומו בטל קרבנו דמשכחת להא מילתא לענין מוספים יש לתמוה יותר דמאי ענין הנך שלשה תפלות דימות החול לענין מוספין ויותר הוה ליה לפרש דעבר יומו בטל קרבנו היינו משום שאין שום קרבן קרב בלילה ומיהו בהא מצי' למימר דרש"י ז"ל רוצה ליישב בזה כי היכא דלא תקשי דבטעה ולא התפלל מנחה נהי דאין מתפלל ערבית שתים לפי שאין זמן קרבן כלל אכתי היה לו להתפלל למחר שחרית שתים דאפשר דרש"י ז"ל סובר כשיטת הפוסקים דשייך תשלומין אפילו לאחר שתי תפלות לכך הוצרך לפרש דלא שייך תשלומין כלל מיום זה ליום אחר כדאשכחן במוספין אבל אכתי קשה קושיא קמייתא:

והנראה לענ"ד בזה לפרש הסוגיא להיפך דהיינו לפי מה שכתבתי בסמוך דמעיקרא קא ס"ד דר"י לית ליה דתפלות כנגד קרבנות תקנום אלא דג' תפלות בעלמא תקנו בכל יום כדאשכחן בדניאל דכתיב זמנין תלתא וכתיב נמי ערב ובוקר וצהרים או שנאמר דכנגד אבות תקנום א"כ לפ"ז הוה פשיטא ליה דהא דנקט ר"י טעה בשל ערבית ושל שחרית ולא נקט טעה בשל מנחה היינו משום דלא שייך כלל תשלומין מיום זה ליום אחר כיון שהן חובת היום כדפרישית משא"כ לבתר דמסיק הש"ס דשכר תפלה יהבינן ליה והיינו ע"כ שכר תפלת חובה כדפרישית משום דתפלות כנגד קרבנות תיקנו ואע"ג שכבר עבר זמן הקרבת התמיד אפ"ה כיון דצלותא רחמי היא לכל יחיד ויחיד לא שייך ביה עבר הזמן ויהבינן ליה שכר תפלת חובה א"כ משמע דכ"ש דשייך השלמה לשל מנחה בערבית כיון שהוא זמן הקטרתו של אותו תמיד עצמו ולא שייך ביה נמי איסור לינה כמו בקרבן כיון דצלותא רחמי היא או דלמא אפ"ה מדנקט רבי יוחנן טעה בשל ערבית ושל שחרית ושבק לשל מנחה משמע דדוקא קאמר דבהנך יש להן תשלומין דנהי דעבר זמן התמיד אפ"ה כיון דאשכחן בקרבנות יחיד שמקריב עולת חובה שייך ביה שפיר השלמה לענין תפלה דיהבינן ליה שכר עולת חובה משא"כ בתפלת המנחה לא שייך השלמה בערבית כיון דאשכחן מיהו בקרבנות שיש חילוק בין תשלומין דאותו יום עצמו ליום אחר דעבר יומו בטל קרבנו וכמו שכתב רש"י ז"ל מדכתיב במוספין דבר יום ביומו ועוד נראה לי דאפילו בכל הקרבנות שייך חילוק בין אותו יום עצמו ליום אחר והיינו לענין בל תאחר דקיי"ל בכל יום ויום עובר בבל תאחר ולא אמרינן בכל שעה ושעה עובר בבל תאחר ואפשר דהך מילתא גופא ילפינן מדכתיב דבר יום ביומו דמשמע דלענין שעות היום אין חילוק כלל כנ"ל נכון ודוק היטב:

שם ת"ש דאמר רב הונא כו' הא דלא קפשיט מהאי ברייתא בסמוך דקתני טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת או בשבת דמתפלל ערבית שתים היינו משום דמסקינן להך ברייתא בקושיא א"כ אפשר דמשבשתא היא ועיין מה שאכתוב בזה שם בלשון התוס'. ועי"ל דניחא ליה לאתויי מדרבי יוחנן גופיה ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שכתבתי בסמוך דהך מלתא דתשלומי מנחה תליא באידך פלוגתא אי תפלות אבות תקנום או כנגד תמידין תקנום א"כ י"ל דפלוגתא דתנאי היא כמו שאבאר לקמן בשמעתין ומשום הכי לא מצי למפשט מברייתא אלא מדרבי יוחנן גופיה כן נ"ל ודוק היטב:

שם אמר רבי יוחנן טעה ולא התפלל מנחה כו' ויש לדקדק דא"כ האי מימרא דרבי יוחנן דלעיל בטעה בשל ערבית ושל שחרית למה ליה הא אתיא במכ"ש מהאי דהכא ואף דלפמ"ש יש ליישב קצת מ"מ קשה אמאי פלגינהו רבי יוחנן לתרי מימרי ואפשר משום דלא דמי משום דבטעה בשל ערבית ושל שחרית לעולם מתפלל לתשלומין אותה תפלה עצמה שלא התפלל משא"כ בטעה בתפלת מנחה זמנין דמתפלל אח"כ לתשלומין תפלה אחרת כגון בטעה בשל מנחה בע"ש או בשבת כדאיתא בסמוך: