מסכת נדה דף ט׳ עמוד ב׳

ימי טומאה וימי טהרה מראייה ועד ראייה שלשים יום ימי טומאה עשרה שבעה לנדה ושלשה לזיבה ועשרים ימי טהרה:

הרי היא ככל הנשים דכיון דעשתה כך שלש פעמים אין זה סילוק דמים אלא שינוי וסת. וכי תימא תיגלי מלתא למפרע שאף בראשונה מתוך שדמים מצויין בה ראתה ונטמא טהרות למפרע לא אחמור רבנן כולי האי במעת לעת:

בשכיונה שראתה שלש ראיות הללו בתשעים יום או ביום תשעים ואחד:

אלא אפילו פיחתה כגון ראשונה לתשעים ושלשה ושניה לסוף תשעים ושנים ושלישית לתשעים ואחד או הותירה כגון ראשונה לצ"א יום ושניה לצ"ב ושלישית לצ"ג אפילו הכי מטמאה מעת לעת. ולקמן פריך מאי אפילו הא ודאי הכי הוא דמטמאה מעת לעת דכיון שפיחתה או הותירה במה נטהר וסת אין כאן סילוק דמים אין כאן אבל אם כוונה יש כאן וסת ודיה שעתה:

איפכא מיבעי ליה ולא כשפיחתה או הותירה בלבד אמרו חכמים שתטמא מעת לעת:

אלא אפילו כיונה דאיכא למימר יש כאן קביעות וסת ודיה שעתה אפילו הכי מטמאה מעת לעת כרבנן דפליגי עליה דרבי דוסא:

ואיבעית אימא סמי מכאן אפילו ורבי דוסא היא והכי קאמר ולא כשכיונה דאי כיונה קבעה וסת ודיה שעתה אלא שפיחתה והותירה:

בהיתלו שם מקום:

כל שקורין לה אמא אמא ואינה בושה ובירושלמי פריך וכי בדעתה תלויה הדבר ומשני כל שראויה לקרותה אמא:

ימי טומאה וימי טהרה פרש"י שבעה ימי נדות ושלשה ימי זיבה אך קצת דוחק דקרי לאחד עשר יום ימי טומאה ולקמן תנן בפרק בנות כותים (נדה דף לח:) כל י"א יום בחזקת טהרה וקרא נמי קרי להו בלא עת נדתה ור"ח גריס אמר רבא אמר רב חסדא כ"ג:

זקנה שעברו עליה שלש עונות פירוש סמוך לזקנתה ועוד עברו עליה שלש עונות דיה שעתה והא דתנן (לעיל נדה דף ז.) במה אמרו דיה שעתה בראשונה אבל בשניה מטמאה מעת לעת היינו כי ראתה בשניה בסוף שלשים:

פיחתה והותירה פרש"י כגון לצ"א לצ"ב ולצ"ג לאו דוקא בענין זה דהא לקמן בפרק האשה (נדה דף סד.) פליגי בה רב ושמואל בראתה בט"ו לחדש זה וט"ז לחודש זה וי"ז לחדש זה אי קבעה וסת לדילוג ומיהו למאי דפריש התם דדוקא ברואה לדילוג לחדש אבל ראתה היום ואחר ט"ז יום ואחר י"ז ימים לא קבעה וסת לדילוג אתי שפיר:

זקנה שעברו עליה ג' עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה הרי היא ככל הנשים. ראיתי מקצת ספרים מהמפרשים ז"ל שפירשום דהא מני ר' היא, דאמר בתרי זימני הויא חזקה ודלא כרשב"ג והא דבעי ר' הכא תלתא זימני, משום דראייה ראשונה אינה ראויה להצטרף, דכיון דעברו עליה ג' עונות סמוך לזקתנה, חשבינן לה מסולקת דמים, וכי הדרא וקא חזיא אין ראיה זו אלא כמקרה וארעי, לפי שכן דרכן של זקנות מפסיקות וחוזרות ורואות פעם אחת ושוב אינן רואות והביאו ראיה לדבריהם מהא דתניא בסמוך תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה פעם ראשונה דייה שעתה שנייה דייה שעתה שלישית הרי היא ככל הנשים עברו עליה ג' עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה הרי היא ככל הנשים וכשהגיע זמנה לראות פעם ראשונה דייה שעתה שנייה מטמאה מעת לעת ואמרינן פעם ראשונה דייה שעתה שנייה מטמאה למפרע מני ר' היא דאמר בתרי זימני הויא חזקה, ואמרינן אימא סיפא עברו עליה ג' עונות וראתה דייה שעתה אתאן לר' אליעזר רישא ר' וסיפא ר' אליעזר, ואסיקנא כולה ר' אליעזר ובוסתות סבר לה כר', אלמא כולה ברייתא רישא וסיפא רבי היא, דאי לא ליקשי נמי רישא ורישא דרישא רשב"ג ומציעתא וסיפא ר' היא ואפילו הכי קתני רישא פעם ראשונה ושנייה דייה שעתה שלישית הרי היא ככל הנשים וכן עברו עליה ג' עונות פעם ראשונה ושנייה דייה שעתה שלישית הרי היא ככל הנשים וטעמא דמילתא כדאמרן, דאף זו שאינה ראוייה לראות, פעם ראשונה אינה אלא כמקרה וארעי ואינה ראויה להצטרף, ומתניתין דקתני במה אמרו דייה שעתה בראייה ראשונה אבל בשנייה מטמאה מעת לעת, התם בשקרבה ראייתה בשנייה, דאיגלי מילתא דהפסקת ג' עונות ראשונות לאו סלוק דמים הוו, ועדיין לא הגיעה זו לכלל זקנה, אבל בשרחקה אף ראייה שנייה זקנה היא, אלא שרואה היא דרך מקרה, וצריכה חזקה. וקשיא לי להאי פירושא דהא שקלי וטרו בהאי סוגיא ובסוגיא דלקמן אמוראי טובא רב גידל ורב כהנא, ועוד דאפליגי חזקיה ור' יוחנן בכתם שבין שנייה לשלישית, אבל בין שלישית לרביעית לכולהו טמאה דאיתחזקה לה בדם שלישית, והיאך איפשר לומר דחזקיה ור' יוחנן פליגי אליבא דלאו כהלכתא, ואנן בוסתות כרשב"ג סבירא לן, כדאיפסיקא הלכתא ביבמות פרק הבא על יבמתו בסופו (מד, ב) ופלוגתא דחזקיה ור' יוחנן על כרחין בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות היא, מדדחינן לדחזקיה מדאמר ר' שמעון בן יהוצדק תינוקת שלא הגיע זמנה לראות רוקה ומדרסה בשוק טמא ועוד, דאילו בתינוקת שהגיע זמנה לראות, אפילו בראייה ראשונה כתמה טמא לחזקיה מיהא, דהא לחזקיה כל היכא דאילו חזיא מטמיא, כתמה נמי טמא, והילכך אפילו כתם נמי שבין ראשונה לשניה טמא, ולא עוד אלא מסתברא לי דלכ"ע נמי, ומסתברא נמי דאפילו קודם ראייה חוששת לכתמה, ודייקנא ליה מדתניא לעיל (נדה ה, א) ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר נשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן, ותינוקת שהגיע זמנה לראות יש לה כתם, ושלא הגיע זמנה לראות כתמה טמא אלמא כתמה טמא ואע"פ שלא ראתה עדיין. ואי אמרת דהכי קאמר ותינוקת שהגיע זמנה לראות וראתה שתי ראיות או שלש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הא ליתא דתינוקת שלא הגיע זמנה לראות אם ראתה שלש וארבע למר כדאית ליה ולמר כאית ליה כתמה נמי טמא, אלא על כרחיך אפילו קודם שתראה קאמר והילכך הא דחזקיה ור' יוחנן דמודו דלית לה כתם עד דאיתחזקה בדם, וכל דלא מטמינן ראייתה למפרע כתמה טהור, ודאי בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות היא. ותמה על עצמך היאך נחלקו חזקיה ור' יוחנן ורבין וכל נחותיה מא דאמרו משמיה דר' שמעון בן יהוצדק אליבא דר' דלית הלכתא כותיה. ויש אומרים דלא איפסיקא הלכתא כרשב"ג אלא בוסתות, כלומר בקביעות וסת, דקתני במה אמרו דייה שעתה בראייה ראשונה אבל בראייה שנייה מטמאה מעת לעת, וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות מטמאי משכב ומושב. ואינו מחוור בעיני, דאם איתא, כיון דאתיא ביבמות למפסק הלכה בפלוגתא דר' ורשב"ג, ואמרינן בוסתות ושור המועד דהלכה כרשב"ג בנשואין ומלקיות הלכה כר', מאי טעמא שיירה לזו דחזקת דמים, ה"ל למימר בנשואים ומלקיות ודמים הלכה כר', אלא ודאי דחזקת דמים בכלל וסתות הוא והכא נמי בשמעתין לחזקת דמים וסתות קרי ליה, כדאמרינן ר' אליעזר היא ובוסתות סבר לה כרבי, ואע"ג דלגבי מתניתין דקתני במה אמרו דייה שעתא בראייה ראשונה אבל בשנייה מטמאה מעת לעת, שקלי וטרו עלה רב ושמואל ור' יוחנן ור"ל, לאו אפעם ראשונה ושנייה קיימי, אלא לומר, דהא דקתני במתניתין דמטמאה למפרע כשראתה אח"כ אמאן קאי, מר אמר אכולהו קאי, ולר' כדאית ליה ולרשב"ג כדאית ליה, ומר אמר אבתולה וזקנה הדה כדינה והדה כדינה, אבל מעוברת ומניקה אינן בכלל משנתינו, דלעולם אינה מטמאה למפרע, דדיין ימי מניקתן דיין ימי עבורן. ועוד קשיא לי, דאם איתא דראייה ראשונה לא מצטרפא, היכי מקשינן אפילו פחתה ואפילו הותירה ולא מיבעיא כונה, אדרבה כי כונה קבעה לה וסת, דכיון דלא מצרפינן ראייה ראשונה וחשבינן לה למקרה וארעי, א"כ אפילו לר' לא קבעה לה וסת להפלגת שלש שלש עונות, דהא כי מגרעת לה לראייה ראשונה לא אשתיירו אלא תרתי ראיות, ותרתי ראיות לא נפקא מבינייהו אלא הפלגה אחת, ובהפלגה חדא ליכא מאן דאמר דקבעה לה וסת. וליכא למימר דלא מצרפינן לה לראיות, אבל הפלגה דבינה לבין ראייה שניה מצרפים להפלגה שבין שנייה לשלישית, דאי מצרפה לה לראיות זיל הכא ואחזקה ראיות וזיל הכא וקבעה וסת להפלגה, ואי לאו ראיה היא אלא מקרה ועראי, וסת נמי לא תקבע, דראיית בקרי אינה אלא כעין אונס, וכל שתקבענה מחמת אונס לה קבעה לה וסת, ובראית הקרי מקרה נמי יש לנו לומר כן. אלא שיש לומר בזו, דכיון דראתה פעם שלישית איגלי מילתא דאף הראשונה לאו מקרה היתה ולא מסולקת דמים היא אלא וסת הוא שנשתנה, אלא אכתי קשיא אידך. ונראה דהא ברייתא ואידך ברייתא דלמקן דתינוקת שלא הגיע זמנה לראות, תרוייהו אתיאן בין לרשב"ג בין לר' דכל שראתה שלשה פעמים בין זקנה בין תינוקת שלא הגיע זמנה לראות הוחזקה בדם ואפילו לרשב"ג, דכיון דאיתחזקא תלתא זימני איגלי מילתא דראיה ראשונה לאו מקרה הוא, בין בזקנה בין בתינוקת, אלא בזקנה איגלי מילתא דשנוי וסת הוא ולאו סלוק דמים, וכשכוונה ראיותיה קבעה לה וסת להפלגת שלש עונות, דהא איכא שלש הפלגות, ושינוי וסת הוא, שעקרה את הראשון וקבעה לה וסת משלש עונות לשלש עונות, אבל פעם ראשונה ושנייה דייה שעתה אפילו לרבי, בין בזקנה בין בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות, דכיון דזקנה מסולקת דמים היא ותינוקת קודם זמנה חוששין שמא פעם ראשונה שלהן מקרה וארעי היא, ושניה עדיין לא הוציאה מחשש ראשון ולא החזיקה אותה בדם, אלא הרי זו כראיה ראשונה, אבל פעם שלישית הרי זו חזקה וגלוי ששאר הראיות הקודמות לא מקרה הוו אלא שינוי וסת הוא בזקנה ומהרו לבא בתינוקת. והלכך בין לר' בין לרשב"ג בעינן תלתא זימני, ובתלתא זימני סגי להו לכ"ע. והא דתנן במה אמרו דייה שעתה בראייה ראשונה אבל בשנייה מטמאה מעת לעת, ולכולי עלמא אזקנה ובתולה מיהא קיימא, אלמא לרבי בתולת דמים בתרי זימני מתחזקה, התם בתינוקת שהגיע זמנה לראות היא וכפרש"י ז"ל שם. ואם תאמר אפילו בשלישית היכי מטמיא למפרע לרשב"ג דהא עד תלתא זימני לא איתחזקא והילכך עד רביעית לא תטמא למפרע כשור המועד, עד דעת דנגח נגיחה רביעית לא משלם לרשב"ג, לא היא דהתם עד נגיחה שלישית לא איתחזק, אידך כי לא נגח מאי משלם, אבל הכא כיון דאיתחזקא בתלתא זימני, ממילא מטמיא טהרות למפרע, וכענין שאמרו בריש חזקת הבתים (בבא בתרא כט, א). ולהאי פירושא מתניתין נמי דבמה אמרו דייה שעתה בראייה ראשונה אבל בשנייה הרי היא ככל הנשים, איפשר נמי דבזקנה מודה בה רשב"ג, ובשקרבה ראייתה בשנייה, כענין שאמרנו לפי הפי' הראשון, משום דכל שקרבה ראייתה מוכחא מילתא דלאו סלוק דמים הוה בה כלל, ומיהא בבתולה לא מודה אלא סתמא כר', ומיהא סתמא בתרא עדיפא דלקמן בפרק האשה סתים לן כרשב"ג. וא"ת כיון דבשלישית איגלי מילתא דלאו סלוק דמים הוה כלל, נטמא למפרע מעת לעת ואפילו בראיה ראשונה. כבר השיב בזו רש"י ז"ל, דמעת לעת דרבנן הוא, וכל שבשעת ראייתה בחזקת טהרה אין מחזיקין אותה למפרע. וא"ת והלא הקשו לעיל גבי היתה בחזקת מעוברת וראתה ואח"כ הפילה רוח אמאי אין מטמאין אותה למפרע. י"ל דהא איכא רב פפי דפריק נמי הכין הנח מעת לעת דרבנן, ואע"ג דרב פפא לא שני הכין, אלא משום דראשה כבד עליה, דמשמע הא לאו הכי מטמינן למפרע, שאני התם דאיגלי מילתא דלאו עובר הוה, ובטעות הוה מוחזקת במעוברת, אבל הכא אכתי איכא למימר דמעיקרא לא שכיחי בה דמים והשתא הוא דאתרעאי, ואי נמי התם דבסמוך לראיה הפילה איפשר לטמויי, אבל הכא דלאחר תשע עונות לא אפשר וליכא למימר הכין.

רבא אמר רב חסדא עשרים יום ופריש׳ דלא חשיב ימי טומאה אבל מ״ד שלשים יהיב עשרה יומי לימי טומאה כלו׳ לנדה וג׳ שבועיין לזיבה גדולה ואעפ״י שפעמים שאינה רואה זיבה ואינה זבה כיון דאפשר בהכי מני להו.

ת״ר זקנה שעברו עליה וכו' ועוד עברו עליה ג׳ עונות וכו'. לפום פשטא הא כרשב״ג ריהטא דאמר דבתלתא זימני הויא חזקה דאלו לר׳ דאמר בתרי זמני הויא חזקה בראיה שניה היכי דייה שעתה דליכא למימר דאותה ראיה שבה הוחזקה אינה טמאה למפרע כי בזו הוחזקה מכאן ואילך וכן לרשב״ג עד הרביעית וכמו שנראה מפרש״י ז״ל דהא ליתא לענין קביעות וסתות היא ולחוש לוסתה אבל לחוש לה למפרע כיון שכבר הוחזקה אף בזו יש לה לחוש ולא דמי לשור המועד דעד דנגח נגיחה ד׳ לא מחייב דהתם כבר פרישו טעמא בפ׳ ח״ה דכי לא נגח מאי משלם אבל הכא בראי׳ שניה לר׳ וראיה ג׳ לרשב״ג הוחזקה בדמים דאי לא מתני׳ דקתני בד״א בראיה ראשונה אבל בשניה מטמאה למפרע מני לא ר׳ ולא רשב״ג אלא ודאי כדאמ׳ וזה ברור וכמו שכתבו התוס׳ מיהו קשה להעמידה כרשב״ג דהא לק׳ בבריתא בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות דקתני כי הכא ואוקי׳ למציעתא דתינוקת שהגיע זמנה כר׳ ולסיפא כר״א ואקשינן ממציעתא לסיפא ולא פרכינן כלל מרישא למציעתא דנימא רישא רשב״ג וסיפא ר׳ יהודה קשי טפי ולית ליה פתר לכך פי׳ בתוס׳ דהא רישא דלקמן דתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ר׳ היא ולא מטעם דרש"י ז״ל אלא משום דכיון שאלו מסולקות דמים ראיה היא א׳ שראתה אינה מן המנין אלא במקרה בעלמא והוקשה להם דהא קי״ל בוסתות כרשב״ג כדאיתא ביבמות והיכי הויא הא וההיא דלקמן דשקלו וטרו כמה אמוראי דלא כהלכתא ותירץ דכי איפסקא הלכתא כרשב״ג היינו בקביעות וסתות דמעיקרא אבל בחזרת וסתות בתר דסילוק דמים אין הלכה כמותו דהא סתם לן תנא כותיה דר׳ הכא דקתני בד״א בראיה א׳ אבל בראי׳ ב׳ מטמא למפרע וא״ת והא אמר דבחזרת דמים אפי׳ ר׳ מודה דבעינן ג׳ ראיות י״ל דדוקא הכא שרחקה ראיותיה לג׳ עונות אבל במתני׳ בשקרבה ראיותיה ואף ראיה ראשונה מן המנין ועדין אין שיטה זו מחוורת דהא התם פריש תלמודא ואמר נשואי׳ ומלקיות ר׳ וסתות ושור המועד רשב״ג ומדלא מפליג כלל בוסתו׳ מכלל דבכלהו וסתות הלכה כרשב״ג ואע״ג דהכא בפרקין סתם לן תנא כר׳ לק׳ בפרקין סתם כרשב״ג דקתני אין האשה קובעת וסת עד שתקבענו ג׳ פעמים וההיא עדיפא דהוי באחריתא דבחדא מסכ׳ יש סדר לכך נר׳ נכון יותר דהא ורישא דלק׳ ד״ה היא וכיון שזו מסולקת דמים ורחקה ראיותיה עכשו ג׳ עונות ראיה ראשונה מתלא תליא וקימא דלא ידעינן אם הוא עיקר או מקרה וכן בב׳ עד שיחזיק בכך פעם ג׳ וכי ראתה ג׳ הוכיח סופה על תחילה שהיא קביעות וסת אלא ששינתה וסתה מעונה בינונית לעונה גדולה וכדין הוא דלר׳ דאמר בראיה שניה למפרע שתהא טמאה למפרע אלא כיון דטהרנוה כבר הנח מעת לעת דרבנן וכדפרישנא לעיל ואפי׳ לרב פפי ואפי׳ ת״ל דרב פפי לית ליה ההיא טעמא דר״פ התם שנמצא הוראה בטעות לגמרי שהרי הפילה עכשו רוח משא״כ בזו שאין לנו ודאות גמורה שתהא ראיה ראשונה חזקת דמים ומיהו אין דין זה אלא ברחקה ראיותיה כי הכא משא״כ במשנה במה שאמ׳ דיה שעתא בראיה ראשונה דהתם קרבה ראיותיה ואליבא דר׳ בתרי זמני הויא חזקה וכמו שפי׳ התוס׳ ולשיטה זו הסכים מורי הרשב״א נר״ו.

אדרבה׳ כיונה קבעה לה וסת מכאן ק׳ קצת לפי׳ התוס׳ דהא ההפסקות הוא וכיון דראיה א׳ אינה מהמנין אין כאן אלא הפסקה א׳ והיינו שבין ב׳ לג׳ וי״ל דנהי דאינה מן המנין והוי כאלו באנפי נפש׳ מ״מ כדאי היא לחוש ולעשות ג׳ עונות שאחר זה הפסקה ויש כאן ב׳ הפסקות.

ודיה שעתא פי׳ אליבא דר׳ דוסא דאוקי׳ לעיל סתם מתני׳ כותי׳ והלכתא כותיה.

ה״ג בבריתא ושהגיע זמנה לראות וראתה פעם א׳ דיה שעתא ב׳ מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה עברו עליה ג׳ עונות וראתה דיה שעתא ע״כ והיינו תרי בבי דפרכי׳ לקמן הדדי דהויא חדא כר׳ וחדא כר״א הדר גרס׳ אמר מר ועוד עברו עליה ג׳ עונות וראתה דיה שעתא קא חזיא בעונות מאי וכו׳ פי׳ דהדרינן למידן על בבי דרישא דתינוקת שלא הגיע זמנה לראות אם אחר שעברו עליה ג׳ עונות וראתה ראיה א׳ חזיא ראיה ב׳ בעונה בינונית שקבעה לה וסת בתחלה קודם סלוק דמיה מה תהא דינה באותה ראיה מי אמרינן שזו בראיה ראשונ׳ היא שחוזרת לקבוע וסת והג׳ עונות שעברו עליה היא סלוק דמים גמורין לרחוק הוסת הראשון וכאלו היא זקנה דיינינן לה וא״כ בזו דייה שעתא וכי קתני ועוד עברו עליה ג׳ עונות וראת׳ דייה שעתא לאו דוקא ורבותא אשמועינן דאפילו בההיא דייה שעתא ואעפ״י שהיא ראיה ב׳ לג׳ עונות או דילמא דהא קתני ועוד עברו עליה ג׳ עונות אבל אם זאת השניה היתה בעונה קטנה מטמא למפרע דהוכיח סופה על תחלתה דהפסק ג׳ עונות ראשונות מקרה היה לה ועכשו חוזרת לוסתה הראשון שקבעה לה בג׳ פעמים קודם סלוק דמים וכגדולה בעלמא דיינינן לה בראיה ב׳ זו מיהת ולא כזקנה.

כבר ביארנו בזקנה שדייה שעתה כל שעברו עליה שלש עונות סמוך לזקנותה ופירשנו בעונות אלו שהם משלשים לשלשים שהם תשעים יום וכן פירשוה בסוגיא זו ואף זה שאמר עשרים פירושו בלא שבעת ימי נדה ושלש של זיבה שהם שלשים בין הכל ומ"מ י"א שאם היה לה וסת אחר הולכין אחר עונות שלה ולא אמרוה בשלשים אלא שסתם וסתות כך הם:

זקנה זו שעברו עליה שלש עונות וראתה שאמרו דייה שעתה אם עברו עליה עוד שלש עונות אחרות ואח"כ ראתה אף זו עדין דייה שעתה ומ"מ אם עברו עליה פעם שלישית שלש עונות וראתה הרי היא ככל הנשים לטמא למפרע במה דברים אמורים בשלא נתכונו הראיות שאין כאן קביעות וסת להיות דיה שעתה מצד הוסת והוא שפחתה כגון שראתה ראשונה לתשעים ושנים יום והשניה לתשעים ואחד יום או שהותירה כגון שראתה ראשונה לתשעים והשניה לתשעים ואחד ושלישית לתשעים ושנים אבל אם כונה ר"ל שראתה שלשתן מתשעים לתשעים הרי זה קביעות וסת ודיה שעתה מצד הוסת וגדולי המחברים כתבוה אף בכיונה ואיני יודע למה:

שמא תאמר והרי במשנתנו אמרו שלא אמרו ארבע נשים דיין שעתן אלא בראייה ראשונה אבל בשניה מטמאה מעת לעת תדע שיש דוחין שמועה זו מכח משנתנו ואף מלשון גדולי המחברים יש לדון כן שכתבו בו עברו עליה שלש עונות וראתה וחזרו ועברו עליה שלש עונות וראתה הרי היא ככל הנשים ואם כך הוא דעתם זהו שלא הפרישו בה בין כיונה לפיחתה אלא שיש ספרים שנשנו בה שתי פעמים כשיטתנו וא"כ צריכין אנו לפרשה בשקירבה ראייתה בשנייה שנתגלה הדבר למפרע בהפסקת שלש ראשונות שלא סלוק דמיה היה ועדין לא הגיעה לכלל זקנה:

תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה פעם ראשונה ושניה דייה שעתה שלישית הרי היא ככל הנשים ולא לטמא עכשו למפרע שהרי קביעות וסת מצילה אלא שהוחזקה למציאות דמים וכל שתראה משם ואילך שלא בשעת הוסת מטמאה למפרע וגדולי המחברים כתבו בה שמטמאה עכשו ואין נראה לי כן אלא שאפשר לפרשה כן ובפיחתה והותירה ולא כיונה שאין קביעות וסת עברו עליה שלש עונות וראתה דייה שעתה וכן הדין בעברו עליה פעם שניה שלש עונות וראתה שדייה שעתה אבל אם פעם שלישית עברו עליה שלש עונות וראתה הרי היא ככל הנשים וכענין שלפניה ר"ל בשלא כיונה ואין אומרין שלא תטמא עד הרביעית כשור המועד דהתם בנגיחה שלישית איתחזק רביעית אם לא נגח לא משלם אבל זו כיון דאיתחזקה מטמיא:

ותינוקת שהגיע זמנה לראות והיא בתולה הנזכרת במשנתנו פעם ראשונה דייה שעתה שנייה הרי היא ככל הנשים ואפילו עברו עליה שלש עונות וראתה מטמאה למפרע שאין סלוק שלש עונות כלום אלא או בקטנה שלא הגיע זמנה לראות או בזקנה וזו שאמרו כאן עברו עליה שלש עונות דיה שעתה לדעת ר' אליעזר היא שנויה שהיה אומר במשנתנו שכל אשה שעברו עליה שלש עונות דייה שעתה וגדולי המחברים פסקוה ואיני יודע למה:

בגמ' ולא מבעיא שכוונה אלא אפילו פיחתה ואפילו הותירה וכו' לפי סוגיא דשמעתין נראה דלא גרסינן ולא מבעיא וגם לא גרסינן ולא הותירה אלא ה"ג ולא שכוונה אלא אפילו פיחתה והותירה וכן משמע ברש"י:

ברש"י ד"ה ועוד עברו וכו' כדבעינן לפרש בסיפא ר"ל לקמן: