מסכת נדה דף ע״א עמוד ב׳

שראשון ראשון נפסק שאין זב בקילוח אלא נוטף והלכך אפי' היה רוב לאחר מיתה טהור שהרי מתחילה דם נפל מחיים בתוך הגומא ואח"כ נפל דם מיתה עליו טיפין טיפין כל טיפה וטיפה שנפלה בטלה בדם הראשון שהיה בגומא מחיים והיכא אמרי' דם תבוסה בשוכב על הארץ ודמו זב ואינו נפסק ההוא כי הוי לאחר מיתה רובא אזלינן בתריה מדרבנן ואי נמי מספקא לן גזור בה טומאה:

דאין דם מבטל דם בפרק כסוי הדם:

שותת לארץ שאינו נוטף אלא שותת ואינו נפסק הילכך לא מבטל ההוא דלאחר מיתה שהוא הרבה אבל נוטף ראשון בטל ואפילו טפה שלאחר מיתה מרובה בטלה שלא נפל ביחד:

מתני' מערה מים לפסח מכלי אל כלי לרחוץ בו את בשר הפסח אבל במים אינה נוגעת שהיא טבולת יום שטבלה לסוף שבועיים ואין לה הערב שמש עד יום שמונים שהוא תכף להבאת כפרתה והכתוב עשאה טבולת יום דכתיב (ויקרא י״ב:ד׳) בכל קדש לא תגע וקי"ל בכל קדש לרבות את התרומה וטבול יום שני הוא וכשהיא מערה אינה נוגעת במים אלא בכלים ושני אינו מטמא כלי:

חזרו לומר הרי היא כמגע טמא מת שהוא ראשון לקדשים אבל לחולין לא הילכך אפילו נוגעת במים אם תרצה שהמים חולין הם וטבול יום שני הוא ואין שני עושה שלישי בחולין ואף ע"פ שהמים הללו נעשים על טהרת הקדש שהרי לרחיצת פסח עשויות לא מהני בהו שני דחולין הנעשה על טהרת הקדש לאו כקדש דמו:

גמ' נוגעת במים לא:

כקדש דמו ומהני בהו שני:

מתני' ומודים שאוכלת במעשר כדין טבול יום:

רבי יהודה לטעמיה דאמר אין דם מבטל דם וא"ת לרבא דמשני אליבא דרבי יהודה בזבחים בפרק התערובת (זבחים דף עט:) דבכ"מ אית ליה לר' יהודה מין במינו לא בטיל וכן נמי בפ' הערל (יבמות דף פא:) גבי חתיכה של חטאת וגבי פרוסה של לחם הפנים דקאמר התם ר' יהודה לא תעלה ומוקי לה התם רבה בר רב הונא כשנמוחה ופריך אי הכי מ"ט דר' יהודה ומשני ר' יהודה לטעמיה דאמר מין במינו לא בטיל וההיא דקאמר התם בטיל היינו בטומאה דרבנן דמדאורייתא בכל שהוא סגי א"כ ה"נ דם תבוסה דרבנן וליבטל ברובא ויש לומר כיון דשייך ביה טומאה רביעית דם דמטמא באהל ראוי להחמיר בו יותר ולא בטל ברובו במינו וא"ת ולפרוך מהכא לרב חסדא דאמר בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כג.) נבלה בטלה בשחוטה דבתר מבטל אזלינן ואי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה והוי ליה מין בשאינו מינו והכא נמי אי אפשר לדם המבטל להיות טמא וליבטל ביה דם של אחר מיתה ויש לומר דהתם אליבא דתנא דבי ר' חייא פליגי רב חסדא ורבי חנינא דסבר התם כרבי יהודה אבל לרבי יהודה גופיה אין חילוק ולעולם לא בטיל:

מערה אין נוגעת לא וא"ת וליתני אינה נוגעת דלגופיה לא איצטריך דפשיטא דמערה דהא אינה מטמאה בהיסט ויש לומר דאיצטריך לאשמועינן דלא חיישינן שמא נגעה והכי נמי איכא לפרושי הא דתניא במסכת ידים כל שאינו מטמא את המים במשא כשר לנטילת ידים ויש שרוצים לדקדק הא מטמא במשא אינו כשר לנטילת ידים ומתוך כך אוסרין לקבל מים מן עובד כוכבים ושיבוש הוא דהא נדה ויולדת נוטלות ידיהן אף על פי שמטמאות במשא וכ"ש עכשיו שאנו נוטלין כולנו ממי טמאים ונראה דהתם איירי לתרומה או לחולין שנעשו על טהרת תרומה ולא אתא לדיוקא אלא לגופיה דכשר לערות לידים ואף ע"ג דמטמא במגע לא חיישינן שמא יגע ולעיל מיניה תניא הכל כשרין ליטול ידים ואפילו טמא מת ואפילו בועל נדה שאינו מטמא (בהיסט) ושמא כי היכי דקיל מנדה שאינו מטמא משכב תחתון [אלא] כעליון ושטבילתו ביום ה"נ קיל מנדה שאינו מטמא בהיסט ומיהו קשיא הא דתנן במסכת כלים (פ"א מ"ב) למעלה מהן נבלה דמטמא במשא למעלה מהן בועל נדה שמטמא משכב תחתון כעליון אלמא מטמא נמי במשא מיהו מצינן למימר דאע"ג דאינו מטמא במשא קאמר שפיר למעלה מנבלה כיון דאיכא חומרא חדא דלית בנבלה דה"נ תנן לעיל ומטמא באבן מסמא ותנן בתר הכי למעלה מהן מת שמטמא באהל אע"ג דאינו מטמא באבן מסמא ואומר ר"י דלא קשה מידי אפילו אי מטמא במשא כנבלה היינו דמטמא את הטהור הנושא אבל כשהוא נושא את הטהור כגון הכא שהוא נושא את המים לא מטמא כדאמר בפ' ר"ע בשבת (דף פג:) זה הסיטו של זב שלא מצינו לו חבר בכל התורה כולה שאם תכריע טומאה את הטהרה בכף מאזנים שיהא טמא:

ואם נפל מרוקה ומדם טהרה על ככר של תרומה שהוא טהור והכי תנן בריש פ"ב דטבול יום משקין היוצאין ממנו כמשקה הנוגע בהן אלו ואלו אין מטמאין מפ' ר"ת במשקה תרומה הנוגע בהן אלו ואלו אין מטמאין את הקדשים אבל מפסל פסלי ליה אבל תרומה אפילו אינה פוסלת כדתני הכא שאם נפל רוקה ודם טהרה על ככר של תרומה שטהורה ואין לפרש במשקה חולין הנוגע בהן דהא טבול יום אינו מטמא משקה חולין ומאי קאמר אלו ואלו אין מטמאין (קדשים) אפילו מפסל נמי לא פסלי ואין לפרש במשקה חולין שנעשו על טהרת הקדש דהא חזרו לומר בשמעתין דלאו כקדש דמו:

חולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו דוקא לענין טבול יום כדאמרינן לעיל בפרק קמא (נדה דף ז.) כל שודאי מטמא חולין כו':

הרואה יום אחד עשר וטבלה לערב כו' דספירת ערב לאו ספירה היא כדקאמר בגמרא ושוין בטבילת לילה שאינה טבילה מכאן קשה לפירוש רש"י שפירש בפ' ב' דזבחים (דף כג.) ובפסחים פרק כיצד צולין (פסחים דף פא.) דקאמר לר' יוסי דקאמר מקצת היום ככולו וזבה שראתה בשביעי שלה אינה סותרת לאחר טבילה ופריך התם אלא זבה גמורה היכי משכחת לה ומשני בשופעת אי נמי ברואה בשני בין השמשות ופי' רש"י הא דלא משני ברואה בלילות משום דלמ"ד מקצת היום ככולו לילה חשיבא ספירה ולא צריך עמוד השחר לטבול והשתא קשה דא"כ מתני' דלא כר' יוסי וכן מתני' דמגילה פ' הקורא (מגילה דף כ.) דתנן כולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר משמע דבלילה לא הוי ספירה ומפ' ר"ת דהכי פריך זבה ביממא היכי משכחת לה מדכתיב כל ימי זוב טומאתה אמרי' לקמן אימר ביממא תהוי זבה משמע דבראיית ימים היא נעשית זבה מיהא תימה מאי קא משני ברואה בשני בין השמשות מ"מ ליכא אלא ב' ראיות ביום וצ"ל דלא חש להזכיר השלישית כיון שהזכיר השניה ממילא ידעי' השלישית וכן צ"ל לפירש"י דבסוף פרק ב' דנזיר (דף טז.) דאיכא נמי הך סוגיא דכיצד צולין (פסחים דף פא.) ומשני דחזאי תלתא יומי סמוך לשקיעת החמה דלא הוי שהות דסליק ליה למנינא ותלתא יומי לאו דוקא דבחדא סגי כשראתה בשני עד הלילה ור"י מפרש זבה גמורה לר' יוסי היכי משכחת לה כיון דאית ליה לרבי יוסי מקצת היום ככולו בתחילת היום דקאמר זב הרואה בשביעי שלו אינו סותר התחלת היום וישלים ז' ה"ה נמי דסוף היום ככולו ואפי' ראתה בלילה מה בכך מ"מ מקצת היום ככולו וסוף היום להוי שימור וכן משמע בנזיר (דף טז.) דקאמר ולרבי יוסי כו' כיון דחזאי פלגא דיומא אידך פלגא סליק לה שימור משמע שסוף היום מחצות ואילך הוי שימור דאידך פלגא ומשני דחזאי תלתא יומי סמוך לשקיעת חמה דלא הוי שהות פי' סוף היום סליק לה למנינא דראייתה וא"ת ולרבי יוסי נימא וכי ככותאי אמרה לשמעתיה דאית ליה מקצת היום ככולו ושמעתיה דרב אוקמינן לעיל (נדה דף סט.) דלא ככותאי ובנזיר אוקמינן רב כרבי יוסי וי"ל דכי אית ליה מקצת היום ככולו היינו בשביעי לזבה שהוא יום אחרון של חשבונה וכן בשומרת יום כנגד יום מקצת יום ספירה עולה ואינה סותרת שאין לה למנות יותר והוא סוף חשבונה אבל בתחילת הספירה לא אמרינן שסוף היום שהיא פוסקת בו שיהא ככולו מיהו קשה דאמרי' בפ"ק דר"ה (דף י.) אמר רבא ק"ו ומה נדה שאין תחילת היום עולה לה בסופה סוף היום עולה לה בתחילתה שנה שתחילת היום עולה לה בסופה אינו דין שסוף היום עולה לה בתחילתה ומאי קושיא זבה תוכיח לרבי יוסי שתחילת היום עולה לה בסופה ואין סוף היום עולה לה בתחילתה ואור"י דאליבא דרבנן קאמר רבא ולא אליבא דר' יוסי ועוד נ"ל דאפילו לרבי יוסי אין שייך לומר יוכיח מזבה לנדה דגבי נדה דין הוא שיהיה יום ראשון מן החשבון כי למה לא יהיה ככל הטומאות שאין צריכין נקיים אבל זבה דצריכה נקיים נהי דבסוף החשבון יעלה שמיד שנכנס השביעי נכנס בטהרה מ"מ יום שפוסקת בו שאינו טהור אינו דין שיעלה לה לחשבון הנקיים:

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר בראשונה היו אומרים היושבת על דם טוהר מערה מים לפסח וכו' כבר ידעת שהיולדת אחר שעברו ימי טומאת לידתה שבעה לזכר ושבועיים לנקבה טובלת ויושבת על דם טוהר ל"ג לזכר וס"ו לנקבה וכל אותן הימים שיושבת על דם טוהר אע"פ שטהורה לביתה לענין טהרות מיהא דינה כטבול יום וכדכתוב בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא ודרשו רבותנו בכל קדש לא תגע לרבות את התרומה ומפני שטבול יום שני ושני עושה שלישי בתרומה ובראשונה היו סבורים שחולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו ובפסח היו רגילין לעשות חוליהן על טהרת הפסח ומתוך כך היו מונעין אותה שלא ליגע במים שלשין בהן ולא בקמח ולא בעיסה אלא שתגע בכלי שהמים בתוכו ותערה ממנו לתוך הקמח או לתוך העיסה שהרי הכלי אינו מקבל טומאה ממנה ואחר כך חזרו לומר שחולין שנעשו על טהרת הקדש לענין זה אינו כקדש ותהא מותרת ליגע בין במים בין בקמח בין בעיסה שהרי חולין הן ואין שני עושה שלישי בחולין וכן הלכה ומ"מ אם נגעה בקדש עצמו נחלקו בה בית שמאי ובית הלל שלדעת בית שמאי הרי היא כטמא מת שהוא אב הטומאה ונעשו האוכלין ראשון ולדעת אבא שאול שאמר שטבול יום נעשה תחלה לקדש להיות הקדש שני לעשות שלישי שיפסול את הרביעי והוא שאמר טבול יום תחלה לקדש לטמא שנים ולפסול אחד אבל לענין פסק הואיל והטבול יום שני אינו מטמא בקדש אלא אחד שעושהו שלישי לפסול את הרביעי ובתרומה אינו מטמאה כלל אלא שפוסלה ואפילו נגע במשקין לא נעשו המשקין אלא שלישי ואע"פ שאמרו כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה כבר אמרו עליה חוץ מטבול יום ויש חולקין בקצת דברים כמו שיתבאר במקומו בע"ה:

ונשוב לענין משנתנו והוא ששניהם מודים שאוכלת במעשר שהרי אמרו טבל ועלה אוכל במעשר וכן שהיא קוצה לה חלה ר"ל שנוטלתה בלא קריאת שם שחולין הטבולין לחלה אינם תחלה אלא כחולין ומותרת ליגע בהן ומ"מ אחר [שדינה כטבול יום] תזהר שלא לקרות לה שם שהרי החלה כתרומה ונפסלה במגעה אלא קודם שתקרא לה שם תניחנה בצד העיסה כדי לתרום מן המוקף וקרא לה שם וי"מ מקפת שתקיף העיסה והחלה באיזה דבר עד שיהו שניהם בתוך אותו הקף ויהיה הענין כאלו שתיהן בכלי אחד וכן שניהם מודים שאם נפל מרוקה או מדמה על ככר תרומה שהוא טהור מפני שטבול יום אין המשקה היוצא ממנו שני כדין עצמו אלא הרי הוא כמשקה שהוא נוגע בהן שהוא שלישי ואין שלישי עושה רביעי בתרומה וכן כל הטמאים משקין היוצאין מהן כמשקין שנגעו בהם חוץ ממשקה זב וזבה שהוא אב הטומאה בית שמאי אומרים צריכה טבילה באחרונה ר"ל אחר שהשלימו ימי טהרתה לאכילת תרומה אם היא כהנת שטבול יום ארוך צריך טבילה מפני שמתוך אריכות הזמן הסיחה דעתה וגדולי הרבנים מפרשים שאם היא ישראלית צריכה טבילה לביאת מקדש ואתה צריך להוסיף בפירושם לביאת מקדש לכשיביאו כפרתן שאף מחוסר כפורים אסור בביאת מקדש כמו שביארנו במסכת מכות ויש אומרין שבכהנת מיהא הואיל והועילה לה טבילתה לתרומה הועילה אף לביאת מקדש וכן יש חולקין בה בקצת דברים אחרים כמו שביארנו במסכת מכות ובית הלל אומרים אינה צריכה טבילה אלא כל הימים נקראים יום אחד וכשהשלימה אותם הימים הרי היא כהעריב שמשה שאינה צריכה עוד טבילה עד שתביא כפרתה שצריכה טבילה אחרת לקדש כמו שאמרו במסכת חגיגה האונן והמחוסר כפורים צריכים טבילה לקדש והלכה כבית הלל.

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק החמישי והוא שאמר הרואה יום אחד עשר וכו' כמה פעמים ביארנו בנדה של תורה שכל שהתחילה לראות טמאה שבעה ואין הפרש בין שתראה כל השבעה רצופים ובין שלא תראה אלא יום אחד אלא אפילו לא ראתה אלא פעם אחת טמאה שבעה ואפילו ראתה כל שבעה כל שפסקה בשביעי קודם שקיעת החמה טובלת לערב אחר צאת הכוכבים ומותרת לבעלה ואם טבלה ביום שביעי אע"פ שלא ראתה אחר טבילתה באותו היום אין טבילתה כלום שהנדה שטבלה אפילו ביום אחרון הואיל ולא שלמו לגמרי ימי טומאתה אין טבילתה כלום והוא שאמרה תורה שבעת ימים תהיה בנדתה ועל זו אמרו נדה ויולדת טבילתן בלילה כמו שביארנו במסכת ברכות ושבעת ימים אלו נקראים שבעת ימי נדה ואחר שבעה ימים אלו נכנסין ימי זיבה והם אחד עשר יום שבין נדה לנדה והעשרה מהם נקראים ימי זיבה מן התורה ויום אחד עשר הוא ראוי מן התורה להיות תחלת נדה אלא שמכח הלכה למשה מסיני הוא מתחבר עם ימי זיבה וכיצד הוא דינם של אחד עשר ימים אלו אם ראתה יום ראשון מהם שהוא שמיני לנדתה ופסקה בערב שומרת כל אותו הלילה ומחרתו עד הנץ החמה וטובלת אחר הנץ החמה באיזו שעה שתרצה וכל שטבלה ביום הראיה ובלילה שלה קודם שיעלה עמוד השחר אינה טבילה כלל אבל ביום השמור טובלת שהוא כעין שביעי לזבה שטובלת בו אע"פ שעדין הוא ממנין שבעה אלא שצריכה להמתין עד הערב ודין טבילתה ביום השמור לזבה קטנה ובשביעי לגדולה אחר הנץ החמה אלא שמשיעלה עמוד השחר בדיעבד הויא טבילה הא קודם לכן לא כלום היא וכשטבלה בהנץ החמה שומרת כל היום ותשמש כל הלילה אם לא ראתה אחר טבילתה וכל אותו הלילה של שימור ומחרתו עד שתטבול היא באיסור תשמיש והבא עליה חייב קרבן ומטמאין היא ובועלה משכב ומושב וכן אם ראתה יום שני שהם שנים רצופים שומרת השלישי ואם ראתה שלשה רצופים נעשית זבה גדולה וטעונה שבעה נקיים וקרבן וזהו עיקר הענין של עשרה שלשה לראיה ושבעה לנקיים אלא שמהלכת סיני נצטרף יום אחד עשר עם שלפניו להיות בדין זיבה וכל שריצפה כל אחד עשר יום אחד טמא ואחד טהור או שנים טמאים ואחד טהור אינה זבה גדולה עד שתראה בהם שלשה רצופים ודברים אלו כל שראתה בהם מיום ראשון של אחד עשר עד יום תשיעי שבו ותשיעי בכלל אין בו מחלוקת שכל שרואה בהם יום אחד או שנים צריכה שמור שהרי כל אלו ראויין להצטרף לזיבה גדולה שאף כשתראה בתשיעי אם תראה עשירי ואחד עשר נעשית זבה גדולה אחר שצירפנו יום אחד עשר עם שלפניו ואף כשהתחילה לראות בעשירי שאינה ראויה להצטרף לזיבה גדולה שהרי אין כאן מימי זיבה אלא אחד עשר ואינם אלא שנים לא נחלקו בה במשנה זו שצריכה היא שמור אלא שבגמרא נחלקו בה ר' יוחנן וריש לקיש שלדעת ר' יוחנן כל שהתחילה לראות בעשירי צריכה שתשמור מחרתו שהוא יום אחד עשר אחר שהוא מתחום זיבה אע"פ שאין כאן מקום לזיבה גדולה והוא שאמר עשירי כתשיעי מה תשיעי צריך שימור עשירי שהרי ראוי להצטרף לזיבה גדולה אף עשירי צריך לשימור אחד עשר ושומרת יום אחד עשר וטובלת בו ומשמשת לילה שמחרתו י"ב שהוא זמן תחלת נדה ולריש לקיש אינו צריך שימור ומשמשת ליל שמחרתו י"א נמצא שלר' יוחנן הלכה זו של יום אחד עשר הלכה אחת היא ר"ל שבדבר אחד נחלק מימים שלפניו והוא שאם ראתה ביום י"א אינה צריכה שימור אלא משמשת בלילה שהרי אין כאן עוד תחום זיבה אבל מכל מקום נעשה הוא שימור לעשירי ר"ל שהעשירי צריך שימור ואחד עשר נעשה לו שימור ולריש לקיש שתי הלכות יש בו אחת שאינו צריך שימור ואחת שאינו נעשה שימור לעשירי שאף העשירי אינו צריך שימור למדת שבגמרא נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש אם עשירי צריך שימור אם לאו והודו שניהם שהאחד עשר אינו צריך שימור הואיל ויום שנים עשר אינו מכלל זה ומותרת לשמש בלילה ואם ראתה למחר מונה ימי נדה ואפילו ראתה עשירי ואחד עשר וכבר ידעת שהלכה כר' יוחנן ואם כן אתה צריך להקדים במשנה זו הנחה פשוטה שעשירי צריך שימור אלא שבמשנה זו הפך הדברים ששניהם ר"ל בית שמאי ובית הלל כלם מודים שעשירי צריך שימור וחולקים באחד עשר אם צריך שימור אם לאו והוא שאמרו שאם ראתה יום אחד עשר ולא שימרה יום י"ב אלא שטבלה לילה היא כזבה קטנה שטובלת ביום הראיה קודם יום השמור שמטמאין היא ובועלה משכב ומושב וחייבין בקרבן מפני שאף הוא צריך לשמור י"ב ולא היתה ראויה לטבול עד יום י"ב אע"פ שאינו מתחום זיבה ושתשמש בליל שעבר י"ב אם לא ראתה שאם ראתה הרי היא תחלת נדה ולבית הלל אינה צריכה שימור וכדין טבלה ובית הלל פוטרין מן הקרבן מפני שיום אחד עשר אינו צריך שימור כלל ומכל מקום לענין טומאה מודים הם שמטמאין משכב ומושב מדברי סופרים והלכה כבית הלל ולמדת שעשירי צריך שימור ואחד עשר אינו צריך שימור טבלה ביום שלאחריו ר"ל שראתה ביום י"א ושימרה כל הלילה וטבלה ביום שנים עשר כדברי בית שמאי שלדעת בית שמאי היתה צריכה להמתין כל היום וזו לא המתינה לשמש עד הלילה אלא ששימשה את ביתה ואחר כך ראתה והיא תחלת נדה ולבית שמאי היא ובועלה מטמאין משכב ומושב ופטורין מן הקרבן שהרי שימרה ואע"פ שחזרה וראת אין יום זה מצטרף לזיבה ובית הלל אומרין הרי זה גרגרן ואין כאן אלא שעבר על מדת חסידות אבל סרך טומאה אין כאן הואיל ושימרה וטבלה אע"פ שראתה ואף הגרגרנות לא תתיחס לו אלא שמא ירגיל לעשות כן בתוך אחד עשר ובכלם הלכה כבית הלל ומ"מ כלם מודים ברואה בתוך אחד עשר ר"ל מיום ראשון עד יום עשירי ועשירי בכלל שכלם צריכין שימור שאם טבלה ביום הראיה ושימשה בלילה בלא שימור שמטמאין משכב ומושב ושחייבין בקרבן כמו שהקדמנו ואם שימרה ביום ראיה וטבלה למחרתה ושימשה ביום שימור שהוא תרבות רעה שמא תראה ונעשית עדין זבה קטנה ואין טבילתה כלום ומגעם ובעילתם תלויים עד שיודע אם תראה באותו יום אם לאו שאם תראה כל טהרות שנגעה טמאות וחייבין בקרבן חטאת ואם לא תראה טהרותיהן טהורות ופטורין מן הקרבן וי"מ בתלייה זו חיוב אשם תלוי ואינו כלום ואע"פ שגדולי המחברים כתבוה כן בפירוש המשנה בשאר חבוריהם כתבוה כדברנו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

שם מערה אין נוגעת כו' חזרו לומר הרי כו' מתני' מני אבא כו' מילי מילי קאמר תלמודא דבראשונה דקאמרי מערה אין נוגעת לא משום דהוו סברי חולין עט"ק כקודש דמו וכשחזרו לומר כו' לקדשים אין לחולין לא משום דלאו כקודש דמי ודקתני לב"ה דהוה כמגע טמא מת דהיינו ראשון מני כאבא שאול דסבר טבול יום הוה ראשון לקודש לטמא ב' ולפסול אחד דהיינו רביעי בקודש פסול ולאפוקי ממ"ד ט"י שני לקודש דהשתא לא מטמא אלא א' ופוסל א' ופלוגתייהו בריש פרק ב' דמסכת מעילה ובסוטה פ' כשם ע"ש ודברי מהרש"ל בכל זה אינו מבורר וק"ל:

תוס' בד"ה מערה אין כו' דקיל מנדה שאינו מטמא משכב התחתון אלא כעליון כו' דתנן במסכת כלים למעלה מהן נבילה דמטמא במשא למעלה מהן בועל כו' עכ"ל כצ"ל ודקתני בתר הכי למעלה מהן זובו של זב ורוק כו' שהן מטמאין במגע ובמשא היינו שהן חמורים מנבילה ומבועל נדה לפי שזובו של זב וכל הנך מטמאין בכל שהוא בין במגע בין במשא א"ק לתירוץ ר"י שכתב דנבילה ובועל נדה כשהוא נושא את הטהור כגון הכא כו' אינן מטמאין דהיינו היסטו של זב הא אמרי' בפרק בנות כותים דבועל נדה מטמא אדם וכלי חרס דהיינו הסיטו של טמא את הטהור וצריך עיון:

גמ' וקורא לה שם מאבראי סד"א נגזור דלמא אתי למנגע בה קמ"ל כצ"ל מגמרות ישנות:

תוס' בד"ה הרואה יום א' כו' ומפר"ת כו' משמע דבראיית ימים היא נעשית זבה כו' ויש לדקדק אכתי היאך תולה הכתוב זבה בראיית ימים לחוד שהיה בין השמשות בסוף היום ולא היה כלל בתחלת יום שאחריו וא"כ למה לא היה יום שאחריו ספירה יום שלפניו כיון דלא ראתה בו עד סוף היום ונראה לפירושו דצ"ל דאפי' זבה קטנה צריכה הפסק טהרה ביום שראתה ואח"כ סופרת יום שאחריו לשימור והכא כיון דראתה בבין השמשות בסוף היום לא היה לה הפסק טהרה ביום הראייה ולא יעלה לה יום שאחריו לשימור וגם צ"ל לפירושו דה"ה דה"מ תלמודא למימר התם ה"נ ברואה בעמוד השחר דליכא שימור בתחלת היום אבל לפרש"י ולפר"י כל זה ניחא טפי ודו"ק:

בתוס' ד"ה מערה אין נוגעת לא וכו' ויש שהיו ר"ל הא מטמא במשא וכו'. משום דאי לגופיה אתי לא אצטריך אלא לדיוקא אתי דהא אי מטמא במשא פסול לנ"י וע"כ לחולין דאי לתרומה פשיטא:

בא"ד ולעיל מיניה תניא וכו' ואפי' בועל נדה שאינו מטמא בהיסט ר"ל ואיך אפשר לומר כן דבועל נדה אינו מטמא בהיסט והא בועל נדה כנדה ותירץ ושמא כי היכי דקיל מנדה דאינו מטמא אלא משכב תחתון כעליון וכו' ר"ל דבועל נדה אינו חמור לענין משכב כנדה עצמה דנדה משכבה התהתון מטמא אדם וכלים ואילו בועל נדה משכבו התחתון אינו מטמא אלא כעליון של זב ונדה שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין:

בא"ד ומיהו קשה הא דתנן במס' כלים וכו' כצ"ל:

ד"ה הרואה יום י"א וכו' צ"ל לפרש"י וכו' ר"ל דלפרש"י הא דקאמר התם בנזיר דחזאי תלתא יומי וכו' לאו דוקא הוא דלרש"י בתרי סגי ה"ה לפירוש ר"ת הא דקאמר בזבחים בשני בין השמשות לאו דוקא:

תוס' ד"ה מערה וכו' דתניא במס' ידים וכו' בתוספתא הובא בר"ש ספ"א דידים:

בא"ד קיל מנדה שאינה מטמא בהיסת כו' ע' יומא ו ע"ב תד"ה שמטמא: