מסכת נדה דף ס״ב עמוד ב׳

מידי בקפידא תליא מילתא בתמיה. כיון דטהרות שבינתיים טהורות אלמא לאו דם הוא אחרונות משום קפידא אמאי טמאות:

דם הנדה ודאי כגון נדה שקנחה בסדין דם אף על גב דודאי דם הוא:

מעביר עליו ז' סממנין ומבטלו ואפילו לא עבר הרי הוא בטל וטהור הוא הואיל ואין אדם מקפיד עליו אחר העברת הסמנין מדאזל לה חזותא:

חרסין כגון עביט של מי רגלים של זב ושל זבה:

שסוף משקה לצאת כלומר דרך משקה לצאת ע"י ליבון החרס וכיון שהיו חרסין אלו בתנור בשעת היסקו יצאו המשקין ונטמא תנור מאוירו:

לא שנו הא דקתני הוסק אין לא הוסק לא דכל זמן שהן נבלעין בחרסין אין מטמאין את אויר התנור אלא משקין קלין שאינן אב הטומאה כגון דמעת עינו ודם מגפתו או מי רגלים דטמא מת או טמא שרץ דאפילו כשהוסק ויצאו והיו הן ממש באויר התנור לא טמאוהו אלא מדרבנן דאין משקה מטמא כלי חוץ ממשקה אב הטומאה:

אבל משקין חמורין כגון מי רגלים של זב ושל זבה שריבה בהן הכתוב מעיינות לטמא אדם וכלים:

טמא התנור אפילו לא הוסק כיון דיכולין לצאת ע"י היסק לאו טומאה בלועה היא ומטמאה:

אמר רבי אבא מידי בקפידא תליא מילתא דכיון דלא עבר בראשונה נתבטל בבגד וכי עבר נמי בשניה לא טמא הבגד ביציאתו לחוץ לפי שנתבטל במי תכבוסת וא"ת ולר' אבא תקשה אמאי נקט במתניתין הרי זה צבע אפילו דם (נדה) ודאי טהור אף למפרע דכיון דלא עבר איגלאי מילתא למפרע שנתבטל בבגד אלא ודאי בקפידא תליא מילתא וי"ל דלא איגלאי מילתא למפרע שלא היה ראוי לעבור מתחלה ע"י שלא עבר עתה שהרי כל שעה הוא מתייבש יותר ויותר ומעיקרא שמא היה ראוי לעבור אי נמי היה סבור כריש לקיש דמטמא טומאה בלועה לכך. אצטריך לומר ה"ז צבע:

אלמא בקפידא תליא מילתא וא"ת אם כן מה צורך בהעברת סמנים כיון דמבטל בלבו סגי וי"ל דבטלה דעתו אצל כל אדם אם יבטלנו בלא שבעה סממנים:

הנח לכתמים דרבנן מיהו כיון דרגילות לבא כתם מגופה לא מקילינן אי לאו משום דאיכא למתלי בצבע כדפירש במתניתין ולא דמי לדם תבוסה דלקמן דמקילינן משום דהוי מדרבנן אי נמי כדי לטהר אפילו למפרע נקט הרי זה צבע או שמא מתחלה שלא נתייבש כל כך היה יכול לצאת:

רבי חייא מנא ליה וא"ת אם כן לעולם לא ניתיב תיובתא מברייתא דמתני בי ר' חייא ובי רבי אושעיא וי"ל דבכולהו איכא למימר כדאמר אילפא בתענית (דף כא.) ובכתובות (דף סט:) כל דאמר מילתא דבי ר' חייא ור' אושעיא ולא פשיטנא ליה ממתני' כו' והך הוה פשיטא ליה לר"ל דלא רמיזא במתניתין ועוד דסברא הוא מדנקט מתניתין כתם ולא דם נדה שמע מינה דדם נדה ודאי לא מצי לבטל ולית ליה חילוק בין להבא בין למפרע:

אם מתכבסת ויוצא ממנה רביעית דם פרש"י בהגוזל (ב"ק קא:) שיתנו מים במדה ואם כשיסחטנו לחוץ ימצאו רביעית יותר א"כ ודאי היה בו רביעית דם וקשה דאפילו לא ימצאו רביעית יותר מ"מ יכול להיות שהיה בו רביעית שהרי הכסות בלועה גם מן המים וגם מן הדם שאין הכל יכול לצאת ונראה כדתניא בתוספתא דאהלות (פ"ד) רביעית דם שבלוע בכסות כיצד משערין אותו מביא מים במדה ומכבס ומביא מים אחרים ונותן בתוכו רביעית דם ואם היה שוה מראיהן טמאה שאם כן גם מן הבגד יצא רביעית דם שהרי גם מן המים ומן הדם נשארו בבגד ולא יהיה מראהו שוה אם לא היה בו רביעית דם מתחלה ואם תאמר ומה צריך מדה למים הראשונים לא היה צריך אלא שיתן מים במדה שיצא מן הבגד פחות רביעית ויתן רביעית דם לתוכו ואם ישוה מראיהן טמא וכ"ת שלא הזכיר מדה ראשונה אלא לתת מן השניה כמדתה הלא על כרחך אינו צריך מן השניים כשיעור שבלעה כסות מן הראשונים ויש לומר דמשום הכי נקט מדה בראשונה שאם ימצא רביעית יותר א"צ לחזור ולטרוח ולהביא מים שניים כדפרש"י:

ואם לאו טהורה אע"ג דכל הרביעית נבלע בבגד וא"ת משעה שנפל עליה יחד נטמא הכסות וי"ל דמיירי דקודם שנפל רביעית נבלע בכסות מה שאינו יכול לצאת ע"י סתם כבוס ונתבטל בבגד ולא היה רביעית שלם מעולם:

מקולי רביעיות שנו כאן תימה דבהגוזל קמא (ב"ק דף קא.) פריך תנא בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק אלמא חזותא מילתא היא ורמינהי רביעית דם שנבלע בבגד כו' ומשני מקולי רביעיות שנו כאן והא הך שינויא לא הוי אלא לר"ל א"כ תקשה לר' יוחנן וי"ל דלר' יוחנן לא קשה מידי טומאה לערלה דגבי טומאה משום קפידא וכיון דאינו יכול לצאת אלא ע"י הדחק בטל דטומאה בלועה לא מטמיא אבל גבי ערלה ניחא ליה בחזותא ולא מבטל ליה והתם משני שינוייא דמהני לר"ל וה"ק אפילו לפי דבריך שאתה מדמה טומאה לאיסור לא קשה דדם תבוסה דרבנן:

הא יכול לצאת טמא ואם תאמר ומאי קושיא דלמא הכי פירושו כל הבלוע שאינו יכול לצאת על ידי סתם תכבוסת טהור אע"ג דיכול לצאת על ידי הדחק בצפון הא יכול לצאת ע"י סתם תכבוסת טמא דהא הך דכל הבלוע סיפא דהך דלעיל שנבלע בכסות והאי בסתם תכבוסת אוקמינן ופרישנא ואם לאו טהורה אע"ג דיכול לצאת ע"י הדחק בצפון ואדרבה קשיא לריש לקיש ויש לומר דהך דכל הבלוע משמע שאינו יכול לצאת כלל דסתמא קתני ואפילו הכי קיימא שפיר ארישא דה"פ לריש לקיש שכל הבלוע שאינו יכול לצאת אפילו על ידי הדחק בצפון טהורה ואם לאו דיכול לצאת ע"י הדחק טמאה אפילו בטומאה דאורייתא ואם כן בדם תבוסה דרבנן אפילו יוצא על ידי הדחק טהור והשתא מפרש בסיפא ויהיב טעמא לרישא בטומאה דאורייתא דכי אינו יכול לצאת טהורה אבל יכול לצאת על ידי הדחק טמאה ולר' יוחנן דמפרש כדמשני רב פפא פירוש דרישא אם מתכבסת ויוצא ממנו בתכבוסת סתם טמא שכן דרך להקפיד עליו הואיל ויוצא בקל ואם לאו טהורה ואפילו יוצא ע"י צפון דאין דרך להקפיד עליו כיון שאינו יוצא בתכבוסת סתם ומייתי כל הבלוע ליתן טעם לרישא דכיון דאינו יכול לצאת כלל אפילו הקפיד בפירוש אין קפידתו קפידא דבטלה דעתו אצל כל אדם שאין דרכן להקפיד ברישא נמי יכול לצאת על ידי הדחק ועל ידי כבוס סתם אינו יכול לצאת טהור הואיל ואין דרך להקפיד בסתם והיינו כדמשני רב פפא כל היכא דאינו יכול לצאת כו' והשתא רב פפא אינו סותר מה שאמר למעלה אלא בא לתרץ דה"פ הא יכול לצאת על ידי הדחק והקפיד עליו להוציאו טמא וכי קאמר לעיל טהור בשלא הקפיד עליו להוציאו ולא היה צריך רב פפא לומר אלא התם בדקפיד אלא בא להשמיענו פלוגתא דרבי יוחנן ור"ל דפליגי בדלא קפיד ויכול לצאת על ידי הדחק דר"ל מטמא ור"י מטהר:

חרסין שבלעו משקין טמאין וניגבו אם נפלו לאויר התנור לא טמאוהו שהרי טומאה בלועה היא ואם הוסק התנור הרי אותו המשקין נפלטין לחום התנור וטמאוהו ואפילו נבלעו פחות מרביעית שלא נטמאו החרסין שאין משקין מטמאים בפחות מרביעית הואיל ועכשו נפל מהם רביעית נטמא התנור בד"א במשקין שטומאתן קלה ר"ל שאינם אב הטומאה כגון משקין שנטמאו או מי רגליו של טמא מת וטמא שרץ וכן בזב וזבה דמעת עינו ודם מגפתו שכל אלו טומאתן קלה ר"ל שאינם אב הטומאה ושיעורן ברביעית אבל משקין חמורין כגון דם הנדה ומי רגלים של זב וזבה וכיוצא באלו שהן אב הטומאה כל שיכול לצאת ומקפיד עליו שיצא כגון כלי שאותו כתם פוגמו אף בשלא יצא טמא אבל כל שאינו מקפיד עליו כגון חרסים אינו מטמא עד שיצא הא כל שאינו יכול לצאת טהור שמא תאמר והלא בשלישי של חולין אמרו טומאה בלועה אינה מטמאה ופירשוה כגון שבלע טבעת טמאה והרי טבעת סופו לצאת ומקפיד עליו וטהור ואם מפני שבית הבליעה עושהו כמעוכל והוה ליה כנבלה שנסרחה והלא שם הקשו מעובר וחיה דכשתי טבעות דמי וקא קטמא עובר לחיה ונדחק להעמידה בטומאה דרבנן ולדבריך היה לו לתרץ דמשום בליעה הוא ובעובר לא שייך למימר הכי ומתוך כך תירצו גדולי הדורות שאין אומרין אלא ביכול לצאת בידן אדם כגון חרס בהסק ובגדים בכיבוס אבל זו של חלין אינו יכול לצאת בידי אדם אלא בידי שמים ועובר נמי בהאי טעמי שייך:

זה שהוזכר דבר זה בחרסין הוא הדין לכלי מתכות שנשתמש בהן במשקין טמאין ובלעו מהן אלא שבכלי חרס נקט ריבותא שאע"פ שאין פליטתן קלה כשאר כלים שהרי אין יוצא מידי דפנו לעולם אא"כ נתלבן לגמרי מקצתו מיהא הוא פולט אף בשלא נתלבן לגמרי אלא שהוסק התנור ואם נפל פעם אחרת לתנור שהוסק מטמאו אם לא עמד בראשון כשיעור כבשונות שמטהרין בהם כלי חרס אבל שברי כלי מתכות אם נפל שם פעם אחרת אין מטמאות את התנור שכבר יצא הכל שאין ההסק פחות מהגעלה וכן מה שהוזכר בה תנור הוא הדין לקדרה רותחת אם נפלו לתוכה אפילו כמה פעמים:

רביעית דם המת שנבלעה בבית הבית טהור משנבלעה ואילך שלא לטמא כלים הבאים לתוכו ויש אומרים אף משנבלעה מקצת הרביעית הואיל ופחת מרביעית כשנכנסו הכלים לשם אלא שיש חולקין בזו כמו שביארנו בתשיעי של קמא נבלעה בכסות אם כשהכסות מתכבס יוצא ממנו רביעית הרי כסות זה מטמא במגע ובמשא ואם לאו טהורה ממגע ומשא אלא שהיא טמאה ככסות שנגע במת כדין כל בלוע שאינו יכול יצאת ולא סוף דבר שכן בדם תבוסה שטומאתו מדברי סופרים אלא אף בדם הגמור כן וכבר ביארנו ענין זה בתשיעי של קמא:

לענין ביאור זה שהקשה ר' יוחנן לריש לקיש מהו שאמרו הטבילו ועשה על גביו טהרות וכו' כך פירושה כלומר אי אמרת בשלמא שכל בלוע אינו מטמא עד שיצא משום הכי טהורות שאפילו היה דם נדה טהור הוא מן התורה אחר שהוא בלוע והלכך כל שהוא ספק והעביר ודאי אף הבלוע מטמא מן התורה היאך מקילין כל כך בספיקו שמא אע"פ שלא עבר דם הנדה הגמור מעביר עליו שבעה סמנין ומבטלו ואי לאו דבלוע טהור לא היתה העברת הסמנין מטהרתו והשיבו שאינו סומך עליה וחזר והקשה מרביעית שנבלעה בכסות שאם אין רביעית יוצא ממנה טהורה אע"פ שיש שם רביעית בלוע ואע"פ שכשיוצא ממנה רביעית טמאה אע"פ שהוא בלוע בזו יש לומר שמאחר שעל ידי כבוס יצא משם רביעית בלא העברת סמנין ודאי הרבה נפל לשם עד שהרביעית שיצא לא היה בלוע אלא על פני הבגד היה עומד שהבלוע אינו יוצא בכבוס לגמרי אלא על ידי הדחק כגון סמנין לבגד והסק בחרסים וכיוצא באלו:

בד"ה א"ר אבא כו' ולר' אבא תקשי אמאי נקט במתני' ה"ז צבע אפי' דם נדה ודאי טהור כו' עכ"ל דבריהם תמוהים כיון דלרבי אבא לאו בקפידא תליא מלתא היאך יהיה דם נדה ודאי טהור אליביה כדפרכינן ליה מדתני רבי חייא ואמאי הא דם נדה הוא כו' ונראה דטעות נפל בדבריהם וכצ"ל אמאי נקט במתני' ה"ז צבע אפי' דם ודאי טהורה כו' ור"ל דבלאו ה"ז צבע דהוי ס"ס נמי דאפי' ודאי דם הוא כשאר כתמים דלא ידעינן מהיכא קאתי נתבטל בבגד למפרע אע"ג דקפיד כמו הכא בשנאן ועבר דליכא ס"ס בתכבוסת שניה ומטהר רבי אבא אע"ג דקפיד והדברים ברורים למבין:

בא"ד א"נ היה סבר כר"ל דמטמא טומאה בלועה כו' עכ"ל ואצטריך למתני ה"ז צבע כתירוצם קמא שכתבו בסמוך לר"ל כיון דרגילות לבא כתם מגופה לא מקלינן כו' ולא דמי לדם תבוסה אבל לתירוצם בתרא שכתבו בסמוך לר"ל א"נ כדי לטהר אפי' למפרע נקט ה"ז צבע היינו ע"כ משום קפידא ואע"ג דר"ל לא מפליג בין קפיד ללא קפיד היינו בדאורייתא אבל בכתמים דרבנן מפליג בין קפיד ללא קפיד ודו"ק:

בד"ה אם מתכבסת כו' מביא מים במדה כו' ואם היה מראיהן שוה טמא שא"כ גם מן הבגד יצא כו' וא"ת ומה צריך מדה למים הראשונים כו' עכ"ל דבריהם סתומים כאן כיון דלפי התוספתא כמו שפירשוה הכא יטמא אף בלא יצא ממנו רביעית אלא שהיה בו רביעית מתחלה יסייע הדם שמשתייר בבגד לרביעית א"כ אין מקום לקושייתם דלפי דרכם לא יטמא אלא ביצא ממנו רביעית וע"ז הקשו וא"ת ומה צריך מדה כו' והתוס' הכא קצרו במה שהיה להאריך:

גמ' אמר רב פפא כל היכא דאין יכול לצאת ד"ה טהור יכול כו' כ"ה בגמרות ישנות וכצ"ל דבאין יכול לצאת אפילו בהקפיד בפירוש ד"ה טהור כנראה מתוך שמעתין וכמ"ש התוס' לרבי יוחנן ור"ל נמי לא אשכחן דפליג עליה דר"י בהא וק"ל:

תוס' בד"ה הא יכול לצאת כו' אפי' בטומאה דאורייתא א"כ בדם תבוסה כו' עכ"ל האי אפי' מוסב אדלעיל כיון דבאינו יכול לצאת כלל טהורה אפי' בטומאה דאורייתא אית לן למימר דאפי' ביכול לצאת ע"י הדחק טהור בטומאה דרבנן וק"ל:

ד"ה דבי חייא מנא ליה וכו' וי"ל דבכולם איכא למימר כדאמר אילפא וכו'. ר"ל דכל מה דמתני בברייתא דרבי חייא ורבי אושעיא יש לאותו דין רמז במתניתין ולכך היה משתבח ומתפאר אילפא שהיה יודע כל הרמזים במשניות הרומזים על הדינין שבברייתות:

ד"ה אם מתכבסת וכו' וא"ת ומה צדיך מדה למים הראשונים לא היה צריך אלא שיתן מים כמדת שיצא מן הבגד פחות רביעית. רוצה לומר שלאחר הכבוס ימדוד המים שיצאו מן הבגד ויביא מים אחרים כמדתם רק שיהיו פחותים רביעית מהמים שיצאו מן הבגד ויתן רביעית דם לתוך אותן המים האחרים ואח"כ ידמה אותן להמים שיצאו מן הבגד אם ישוו מראיהן: