מסכת נדה דף מ״ח עמוד ב׳

איכרפו כשהתחילו לגדל ולעקוץ:

אישתדו גדולות כל צרכן כשדים גמורים. לשון אחר איכרפו נפחו ממיעוך מצרים כלומר לקית על ידם אישתדו יבשו זאת מצאתי:

איש אין בו סימן עליון שאין בו סימן דדים משתנים:

תניא נמי הכי דאתחתון סמכינן:

שטוחנות ברחים ומתוך שמנידות זרועותיהן תדיר מתפשטים דדיהן:

שנישוף פריי"ר בלע"ז כמו (יומא דף ל.) מצוה לשפשף:

אפקריסותן מעפורת והוא סודר ותולה על דד הימין אבל בנות עניים אין להן מעפורת:

על גססיהן על צדיהן. על צד תנשאו מתרגמינן על גססיהן תתנטלון (ישעיהו ס״ו:י״ב):

רבן שמעון בן גמליאל אומר בנות כפרים כו' פליג אדרבנן דאמרי בכולהון ממהר לבא התחתון ואדר"מ נמי פליג דהא ר' מאיר לא מפליג בין כרכים לכפרים:

בשלמא לפני הפרק כו' דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו פירש בקונט' ולא תחלוץ והדין עמו דליכא לפרושי שומא נינהו ותמאן דהא קתני בסיפא דאינה נאמנת לומר קטנה היא ותמאן וא"ת אמאי בודקין אותה לא תבדוק ותחלוץ לאחר הפרק דהא השתא סבר המקשן דחזקה דהביאה סימנין דקאמר רבא דהויא לחליצה ולמאי דמשני נמי דבחליצה בעי בדיקה נבדוק אחר הפרק ותו לא דליכא למיחש שמא מלפני הפרק באו והוו שומא דהא דוקא כי ראו אותם לפני הפרק קאמר הכא דשומא נינהו אבל אם לא ראו אותם מקודם משמע דאין לנו לחוש ובשלהי מצות חליצה (יבמות דף קה:) נמי דאמר ליה רבי לאבדן זיל בדקה מסתמא לא בדקוה לפני הפרק וכן משמע בפרק מי שמת (ב"ב דף קנה.) גבי בני ברק דקאמר מהו לבודקו אלמא אי משתכחי בהו סימנים לא אמרינן דלפני הפרק באו וי"ל דהא דקאמר דבודקין אותן היינו לכתחילה א"נ בודקין לאו דוקא אלא כלומר דאם בדקו דמהני בדיקתן קאמר וא"ת אמאי פריך אלא לאחר הפרק למה לי בדיקה הא נפקא מינה שאם בדקו ולא מצאו שום שערות או שמצאו אותן שערות עצמן דאינה חולצת כמו שאנו מפרשים בדיקה דלפני הפרק ויש לומר דהך בדיקה דלאחר הפרק משמע ליה דהיינו להחזיקה כגדולה דאי להחזיקה כקטנה א"כ תוך הפרק אמאי אינן נאמנות השתא אחר הפרק נאמנות כ"ש תוך הפרק ולכך פריך דבלא בדיקה נמי מחזקינן לה כגדולה:

איבעית אימא רבי יהודה ואתוך הפרק ואי בעית אימא ר' שמעון כו' וא"ת ומאי קאמר דנאמנת לומר גדולה היא שלא תמאן מה צריך לנאמנות הא בלאו הכי לא ממאנת ואפילו אמרה קטנה היא אינה נאמנת כדקתני סיפא אבל אינה נאמנת לומר קטנה היא ותמאן וי"ל דנפקא מינה שאם בדקו אנשים אחר בדיקתה ולא מצאו שערות אפ"ה לא תמאן ואי לאו נשים הוה ממאנת שפיר דאפילו למ"ד חוששים שמא נשרו היינו דוקא לאחר הפרק לר' יהודה משום דרבא דחזקה שהביאה סימנין אבל תוך הזמן לרבי יהודה דליכא חזקה או אחר זמן לר"ש דלית ליה חזקה דרבא אין חוששין שמא נשרו והשתא שאמרו הנשים שהיו שערות נאמנות ולא תמאן ואע"ג דאפילו תוך הזמן לר' יהודה דליכא חזקה או אחר זמן לר"ש אינה ממאנת אהני חזקה דרבא לבדקו ולא מצאו שערות דמשום חזקה אמרינן דנשרו כדפסיק לעיל והילכתא חוששין שמא נשרו והוא שבעל לאחר זמן וא"ת ונאמנת לומר קטנה היא שלא תחלוץ מאי אהני נאמנת הלא אפילו אמרה יש שערות אינה נאמנת כדקתני סיפא אינה נאמנת לומר גדולה היא כו' וי"ל דנאמנת לומר שאותן שערות היו קודם הפרק דאי לאו האשה הוה אמינא אחר הפרק באו וחלצה כדפריך לעיל:

גמרא רשב"ג אומר בנות כרכים התחתון מהר לבא וכו' בנות כפרים עליון ממהר לבא. נראה היה לי דרשב"ג ורשב"אוחנניה בן אחי ר' יהושע כולהו סבי להו דת"ק דמתני' דכולהו אעליון סמיכי ודלא כר' מאיר אלא פרושי קא מפרשי דברי תנא דמתני' דרשב"ג אומר דאין סומכין על העליון אלא בכרכים אבל בכפרים לא ורשב"א הוסיף בה דדוקא בשל עשירים בשל ימין אבל אם קדם של שמאל אינו סימן אלא מקרה ועתיד הוא לחזור לאיתנו וכדאמר חנניה בן אחי יהושע ואם בנות עניים הם הענין בהיפך ואתא חנניה למימר דלעולם בין עניות בין עשירות אין סומכין אלא על צד ימין ובתוס' אמרו דרשב"ג הכרעה שלישית ופליג את"ג בבנות כפרים ואדר' מאיר בבנות עשירים והוא העיקר דהא לרבנן אי איפשר ואי בבנות כפרים עליון קדים מאי אי איפשר דקתני.

תנו רבנן כל הנבדקות נבדקות על פי נשים וכו' פירש הריא"ף ז"ל משום דת"ק סבר דלפני הפרק בדקן נשים דאי משתכחן לאחר הפרק שומא נינהו בין לר' יהודה בין לר' שמעון ותוך הפרק משום דכלפני הפרק דמו וכר' שמעון ולאחר הפרק משום דאיכא חזקה דרבא וסמכינן אנשים וכר' יהודה ופסק הלכה כן וכדאיתא בהלכות פ' ב"ש ביבמות. ופי' הפרק בכל השמועה היינו זמן הנעורים ותוך הפרק היינו שנת י"ב שהוא עונת הנדרים וכפרש"י ז"ל כך היא גרסת הספרים ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל כיצד גדולה היא שלא תמאן וקטנה היא שלא תחלוץ אבל אינה נאמנת לומר קטנה היא שתמאן וגדולה היא שתחלוץ ואוקימנא אי בעית אימא כר' יהודה ואתוך הפרק. ולפי גרסא זו יש להקשות בשלמא נאמנת לומר גדולה היא שלא תמאן ואינה נאמנת לומר גדולה היא שתחלוץ ניחא אלא נאמנת לומר קטנה שלא תחלוץ אמאי איצטריך פשיטא דאפילו שתקה לא חלצה דתוך הפרק לכולי עלמא בחזקת קטנה קיימא וכן אינה נאמנת לומר קטנה היא שתמאן אמאי לא והא אפילו שתקה נמי בחזקת קטנה היא. וי"ל דכולה בדאיצטריך לעדות' כיצד גדולה היא שלא תמאן כגון דבדקן ולא אשכחן ואמרי אינהו דבדקן ואשכחן ונשרו דאי לאו עדותן בקטנה מחזיקים לה. וקטנה היא שלא תחלוץ דבדקן ואשכחן ולר' יהודה תוך הפרק כלאחר הפרק והרי גדולה לפנינו ואמרי אינהו דבדקן קודם הפרק והוו תמן ושומא נינהו. וקמ"ל דאע"ג דגדולה בפנינו אינהו מהימני להחמיר. אבל אינה נאמנת להקל לומר קטנה היא שתמאן כגון דבדקן ואשכחן ואמרי אינהי דלפני הפרק אתו ושומא נינהו. ודוקא כשבעל תוך הפרק דספיקא דאוריתא היא אליבא דר' יהודה אבל לא בעל דספקא דרבנן מהימנו דהימנינהו רבנן בדרבנן. וכן אינה נאמנת לומר גדולה היא שתחלוץ בשום צד. אבל בהלכות הרי"ף ז"ל גרס' אחרת פשוטה מזו גדולה היא שלא תמאן גדולה היא שתחלוץ כלומר להחמיר היינו מיאון כלומר נאמנת היא לומר גדולה היא שלא תמאן ולהקל היינו חליצה דאינה נאמנת לומר גדולה היא שתחלוץ.

בשלמא לפני הפרק בעיא בדיקה האי בעי בדיקה לאו דוקא דאנן לא צריכין למיבדק לפני הפרק למידע סימנין דלאחר הפרק אי שומא נינהו, דסתמא כל דאשכחן לאחר הפרק השתא הוא דאתיאן, ואי נמי אשכחן תוך הפרק למ"ד תוך הפרק כלאחר הפרק והכי נמי משמע במעשה דבני ברק דבאו לפני ר' עקיבא ואמר מהו לבדקו ואיתיה בפרק מי שמת (קנד,.), אלא הכי קאמר דבדיקה זו מהניא היכא דבדקן לפני הפרק דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו. וכן נמי הא דקתני בבריתא לפני הפרק נשים בודקות לאו דוקא אלא לומר שאם בדקו מהני דיקתן. הא דאמרינן: בשלמא לפני הפרק בעיא בדיקה דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו. איכא למידק אדרבה לפני הפרק נמי קשיא כיון דהשתא סבירא לן דחזקה דרבא מהניאבכל ענין כדמקשי ואזיל אלא לאחר הפרק למה לי, אם כן אפילו לא אשכחן אלא הני דאמרו אינהי דאתא לפני הפרק, אני אומר לאחר הפרק הביאה סימנים ונשרו. וי"ל דהכי קאמר לפום מאי דקתני בברייתא דלאחר הפרק בעיא בדיקה לפני הפרק ניחא אלא לאחר הפרק גופה תיקשי אמאי והא איכא חזקה דרבא. אי נמי השתא לא מסיק אדעתיה נשירה דהיכא דבדקן ולא אשכחן לא חיישינן שמא נשרו.

דכולי עלמא מיהת אתחתון סמכינן ויש בכלל זה דלא סמכינן אעליון ולישנא קלילא הוא.

הקיש הכתוב אשה לאיש פי׳ דאע״ג דילפינין מינה שהשוון הכתוב לכל עונשין שבתורה אין הקש למחצה.

מה איש תחתון ולא עליון פי׳ דבהקש אין לומר שאין דנין אפשר משאי אפשר ובמה מצינו או בג״ש הוא דפליגי תנאי בהאי.

תניא נמי הכי פרש״י ז״ל תניא נמי הכי דאתחתון סמכינן ובודאי שלא נצרכה משום זו בלבד דהא פשיטא ומתניתן היא בהדיא אלא לישנא דתלמודא נקט כלו׳ דסמכינן אתחתון ולא אהעליון כלל ודייקינן ליה מדקתני בלישנא שוב אין משגיחין על העליון ולא נקט כיון שבא תחתון דיה.

רשב״ג אמר בנות כרכין וכו' נראין דברים דרשב״ג דעת שלישית הוא דאלו ר״מ ורבנן לא מפלגי במילתא כלל מכיון דנקטו מלתא דידהו סתמא אלא ודאי דרשב״ג הכרעה שלישית היא שאינה מכרעת וכן פי׳ בתוס'.

ת״ר כל הנבדקות נבדקות על פי נשים פי׳ דאע״ג דהאי דבר שבערוה תלוי בו שאינו בפחות משנים כיון דמילתא דאפשר לאיגלוי הוא ואינן מעידות על דבר שבערוה ממש אלא על גופן של שערות עשאוהו כשאר איסורין שנאמנות בהן אשה ומיהת כל כי האי גוונא צריך להדורי אחר הנשים המוחזקות בכשרות יותר וכר׳ אליעזר שהיה מוסר לאמו ור׳ יהושע לאשתו וכן כל היכא דאפשר בשתי נשים נאמנות או יותר בהכי עדיף טפי דאע״ג דמאה נשים כחדא דמיין לענין עדות מ״מ כל היכא דנפישי הוי קים לן במילתא טפי מר׳ וטעמא דת״ק כלפני הפרק כדברי הכל וכדלקמן ובתוך הפרק כר״ש דאמר תוך הפרק כלפני הפרק וכל אחר הפרק משום חזקה דרבא וכר׳ יהודה וכן פי׳ הרי״ף ז״ל.

ר׳ יהודה אמר לפני הפרק וכו׳ נשים בודקות אותן ולקמן פריש׳ דלכ״ע בדיקת לפני הפרק אינו אלא משום דאי אינהו שערות עצמן הוא דמשתכחי לפני הפרק שומא נינהו ולאו למימרא שתהא בדיקה זו חובא דהא ודאי כל שנמצאו שערות לאחר הפרק לית לן למיחש שמא באו לפני הפרק והם שומא אלא הרי הן בחזקת שבאו לאחר הפרק והכין סוגיין בכל דוכתא וכדמשמע בפ׳ מי שמת במעשה של בני ברק שאמרו מהו לבדוק ואמר להם סימנים עשויין להשתנות לאחר מיתה הא לאו הכי סמכינן עלייהו אלא מילתא בעלמא הוא דאמרינן דהיכא דבדקן מעיקרא ומשתכחן לאחר הפרק שומא נינהו והא דקתני נשים בודקות אינו לשון חיוב אלא דמהמניא בדיקה.

ואידי דנקט לאחר הפרק בודקות בדוקא ועל הדרך הזה אמרו לקמן דלפני הפרק בעי בדיקה לומ׳ דמהניא בדיקה א״נ בעיא למי שרוצה לדקדק בשערות יפה יפה וכן פי׳ בתוס'.

כל שאנו צריכים לבדוק באשה אם היא גדולה אם לאו בין בסימן העליון בין בסימן התחתון נשים נאמנות בהן ואפילו אחת וכמו שאמרו נאמנת אשה וכו' וכן הדין שמאחר שאתה מאמין את האשה אף אחת נאמנת ובודקין אותן על ידי כשרות ובקיאות בין לפני הפרק בין לאחר הפרק ויראה שסומכין אף על הקרובות אלא שיש מפקפקין בה ונאמנות בין להקל ר"ל גדולה היא שכבר הביאה ותחלוץ בין להחמיר ר"ל לא הביאה ולא תחלוץ אבל לענין מיאון אין מקום לבדיקה שאם יאמרו כבר הביאה ולא תמאן אין צורך בכך ואף בלא עדותן כן שהרי כל שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין ואינה צריכה בדיקה לענין מיאון וכמו שאמרו כי איתמרא חזקה למיאון ואפילו העידו שלא הביאה חזקה זו מפקעת עדותן שהרי חוששין שמא נשרו אלא אין בדיקה אף לאחר הפרק אלא לחליצה שהעיד שתחלוץ או שלא תחלוץ ומ"מ אפשר לפרשה למיאון וכגון שלא בעל משגדלה שבזה אין חוששין לנשירה הואיל ואין נשואי תורה כמו שביארנו בפרק דופן לשיטת גדולי הפוסקים ועליו אמרו בודקין למיאונין כמו שהתבאר ושמא תאמר לפני הפרק ותוך הפרק מיהא מה מקום לבדיקה שהרי תוך הפרק כלפני הפרק ואפילו נמצאו שומא נינהו ואף כשתפרש תוך הפרק ביום אחרון למנינה שהוא ראשון לשנת שלש עשרה וכמו שפירשנו בפרק דופן לדעת אחרוני הרבנים ומפני שהם פסקו בה כר' יהודה מן הכלל הידוע ר' שמעון ור' יהודה הלכה כר' יהודה לפני הפרק מיהא קשיא וכל שכן לדעת רוב מפרשים שפירשו תוך הפרק בתוך זמן בשנת שתים עשרה עצמה שזו ודאי הלכה שהיא כלפני זמן קשה לשתיהן ודאי אין צריך לבדיקה ומה שאמרו בסוגיא ובעיא בדיקה פירושו שיש מקום לבדיקתן ר"ל שאם בדיקתן בדיקה כלומר שאם בדקו ומצאו שתי שערות ואחר הפרק בדקו ולא מצאו אלא אותן השערות עצמן אינן כלום ולא תחלוץ וכן אם לא בעל תמאן ואלו לא בדקו תחלה היינו מחזיקין אותה בגדולה שכל מן הסתם אחר שנמצאו שערות לאחר הפרק אין אומרין שמא קודם הפרק היו שם זהו הפסק הברור בענין זה וכבר דמו רבים לחלוק ולפסוק הלכה בחזקה כרבא ולהצריך בדיקה אף במיאון וכבר התבאר בריוח הפסד סברתם בהלכות גדולי הפוסקים בדברים פשוטים איני צריך להוסיף עליהם שום ביאור:

ומ"מ לענין השנים אין נשים נאמנות לומר בת שתים עשרה ויום אחד היא ותחלוץ או שאינה בת שתים עשרה ותמאן ולא אפילו קרובים אלא על פי שנים עדים כשרים להעיד כשאר עדיות שבתורה והאב שהעיד על בנו שהוא בן תשע ויום אחד או על בתו שהיא בת שלש ויום אחד נאמן לקרבן ר"ל לחייב הבועל או הנבעל אם הוא גדול קרבן אבל לא לחייב מלקות או שאר עונשין:

לענין ביאור סוגיא זה שגורסין ברוב ספרים נאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל כיצד גדולה היא שלא תמאן קטנה היא שלא תחלוץ נאמנת קטנה היא שתמאן גדולה היא שתחלוץ אינה נאמנת והעמדנוה לר' יהודה ובתוך הפרק שהוא סובר בו כלאחר הפרק יש בה קושיא דבשלמא בנאמנת לומר גדולה היא שלא תמאן וכן שאינה נאמנת לומר גדולה היא שתחלוץ ניחא אלא בקטנה היא שלא תחלוץ מה הוצרכה לומר שנאמנת ואף בלא עדותה כן שתוך הפרק לכלי עלמא בחזקת קטנה היא וכן אינה נאמנת לומר קטנה היא שתמאן אמאי לא והרי בחזקת קטנה היא אלא שאפשר לבאר את כלן כשצריכין לעדותן גדולה היא שלא תמאן כגון שבדקו עכשו ולא מצאו והעידו הן שכבר בדקו ומצאו ועל כל פנים נשרו שאלמלא עדותן מחזיקין אותה בקטנות והן נאמנות קטנה היא שלא תחלוץ כגון שבדקו עכשו ומצאו ולר' יהודה תוך הפרק כלאחר הפרק והרי גדולה לפנינו והן העידו שבדקו קודם הפרק וכבר היו בה שערות אלו ועודן בה שהם שומא ואע"פ שגדולה לפנינו הן נאמנות להחמיר ואינה נאמנת לומר קטנה היא שתמאן כגון שבדקו עכשו ומצאו והן העידו שכבר היו שם שערות אלו לפני הפרק ושומא נינהו ואין נאמנות לומר שתמאן אם בעל תוך הפרק לר' יהודה וכן אינה נאמנת לומר גדולה היא שתחלוץ בשום צד ובקצת הלכות נמצא גירסא אחרת ברורה יותר והיא בנוסח זה גדולה היא שלא תמאן נאמנות גדולה היא שתחלוץ אינה נאמנת ולענין פסק נאמנת בין להקל בין להחמיר כמו שביארנו שהרי אמרו מאן קתני לה ואוקימנא כר' יהודה ובתוך הפרק או כר' שמעון ולאחר הפרק ולית ליה חזקה דרבא ואנן הא קיימא לן כלאחר הפרק ואית לן חזקה דרבא וכל לאחר הפרק בדאית לן חזקה דרבא נאמנת אף להחמיר וכדברי תנא קמא שהן שנויות בלשון רבים:

וביאור הסוגיא הא מאן קתני לה דאי תנא קמא מדקאמר כל הנבדקות נבדקות על פי נשים ודאי בין להקל בין להחמיר קאמר וכן שהיה ר' אליעזר מוסר לאשתו ור' ישמעאל מוסר לאמו ודאי להקל נאמר דאי להחמיר מאי ריבותיהו אי ר' יהודה ואלפני הפרק הרי אין בדיקה לפני הפרק אלא דאי משתכחן הני גופיהו לאחר הפרק שומא נינהו והא ודאי להחמיר הוא שלא תחלוץ ומה מקום לומר בה אבל לא להקל שאם לענין מיאון הרי אף בלא עדותם כן שהרי חוששין שמא אחרים היו שם ונשרו ואם תאמר למיאון ובלא בעל מ"מ היאך יאמר גדולה היא וכל לפני הפרק ודאי קטנה היא ואם לאחר הפרק הואיל ואית לן חזקה דרבא ודאי נאמנות אף להקל ואוקמה כר' יהודה ולתוך הפרק שהוא לדעתו כלאחר הפרק אלא שאין בתוך הפרק חזקה נאמנת להחמיר אתוך הפרק קיימא כלומר תוך הפרק אין נשים בודקות מפני שאין נאמנות להקל ואי אפשר להעמידה לדעתו לאחר הפרק ולומר שאף לאחר הפרק ואע"ג דאית לן חזקה דרבא לא סמכינן אנשים להקל שאם כן מאי איכא בין בדיקה דלאחר הפרק לבדיקה דתוך הפרק כיון דתוך הפרק כלאחר הפרק בתרויהו נאמנת להחמיר ומאי האי דתוך הפרק קאמר אין בודקות ואחר הפרק קאמר בודקות אלא ודאי לאחר הפרק אף להקל נאמנת אי נמי ר' שמעון ולאחר הפרק ולית ליה חזקה דרבא והדברים פשוטים:

פרש"י בד"ה לפני הפרק כו' ובד"ה נשים כו' ואי אמרו ליתנהו לא ממאנת דחיישינן שמא נשרו הלכך כו' עכ"ל בלאו טעמא דשמא נשרו נמי לא סמכינן בהא בנשים שתמאן דבהא ליכא חזקה ואפילו בתוך הפרק אינה נאמנת לומר קטנה היא שתמאן אבל שיעור דבריו כך הוא אהא דקאמר סתם בודקין אותן לאחר הפרק ונאמנת אפי' לקולא ליכא למיחש דבליתנהו נמי נאמין להן למאן וקאמר דלהא ליכא למיחש דא"נ נאמין להן דליתנהו לא ממאנה דבאנשים כה"ג נמי לא ממאנה דחיישינן שמא נשרו הלכך לא ניחוש למימר דנסמוך אנשים ודו"ק:

תוס' בד"ה בשלמא לפני הפרק כו' משמע דאין לנו לחוש כו' עכ"ל ובמרדכי פ' ב"ש הוכיח זה מכח קושיא זו שכתבו התוס' ואם תאמר ונאמנת לומר קטנה היא שלא תחלוץ מאי אהני כו' וק"ל:

ע׳׳ב ד"ה איבעית אימא ר"י וכו׳ ואפי׳ אמרה קטנה היא אינה נאמנת וכו׳. ר"ל וכ"ש בסתמא דכתבו כך משום דהשתא הוקשה להם דכיון דתריצנא לישנא דבריתא הא דקתני נאמנת לומר גדולה אני שתמאן היינו לענין היכי דבדקוה אנשים אחר בדיקתה וכו׳ אבל לעולם אפי׳ תוך הזמן אפי׳ בסתמא בלא שום נאמנות אינה ממאנת א"כ אהני לן חזקה דרבא באלחר זמן הלא אפי' היכא דליכא חזקה אינה ממאנת ותי׳ דאהני לענין אפי׳ דבדקנוה ולא אשכחו שום שערות דאפי׳ הכי אינה ממאנת דמשום חזקה דרבא אמרינן ודאי נשרו וק"ל:

תוס' ד"ה איבעית וכו' וי"ל דנאמנת לומר שאותן שערות תמוה לי הא בזה מתרצא גם קושייתם הראשונה וכפשוטו דבאמת בלאו חזקה דרבא ממאנת והכל מיירי בחד ענין דכמו דלענין חליצה במה דאמרי' נאמנת לומר קטנה שלא תחלוץ היינו בבדקו ומצאו ב' שערות נאמנת שהם שומא שלא תחלוץ וההיא דאינה נאמנת שתחלוץ היינו דלא נבדקה ע"י אנשים א"נ לומר שהביאה ב' שערות שתחלוץ וה"נ מפרשא ההיא דמיאון והכל בחד גוונא. דהיינו בבדקו ומצאו ב' שערות והן אומרים שהם שומא נאמנות לחומרא שלא תחלוץ וא"נ לומר שתמאן והיכא דלא בדקו אותה והן אומרות שהביאו ב' שערות נאמנות לחומרא שלא תמאן אבל לא להקל שתחלוץ ומרווח שמעתא טובא: