מסכת נדה דף מ״ד עמוד ב׳

בקבר כי מת הוא קודם לה:

ופרכס עובר שבמעי אמו אחר מיתתה תלתא פרכוסי. אלמא היא מייתה ברישא:

לומר שממעט כו' מתניתין דקתני נוחל ומנחיל לומר שממעט בחלק בכורה כגון אם היה בן יום אחד כשמת אביו והיה לו אח בכור ואח פשוט ומת הוא אחר אביו נוחל הוא מאביו את חלק רביעי שבנכסיו ומנחילו לשני אחיו וחולקין הבכור והפשוט את חלקו של זה בשוה ונמצא ממעט בחלק הבכור דאי לאו איהו הוה שקיל בכור תרי תילתי כגון מששה זהובים ארבעה ופשוט נוטל ב' זהובים ועכשיו נוטל הבכור ג' זהובים כנגד שני אחין ומחלקו של זה ג' רבעי זהוב נמצאו ביד בכור ד' זהובים חסר רביע וביד פשוט ב' זהובים ורביע. ודוקא בן יום א' אבל עובר אינו ממעט כדאמר לקמן בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק הבכורה ונוטל הבכור שליש בכורתו ובין שלשתן יחלקו ב' שלישים:

מאי טעמא אמרינן בן יום אחד דממעט אבל עובר לא:

וילדו לו בעינן משמע בחייו:

בכור שנולד אחר מיתת אביו כגון מת אביו והאשה מעוברת תאומים אין היוצא ראשון נוטל פי שנים. בלאו תאומים לא משכחת לה דכיון דבכור לא נולד עד מות אביו פשוט מהיכן בא. אי נמי שהניח ב' נשים מעוברות:

כמאן דלא כר' שמעון אכולה מתני' קאי דקא חשיב בן יום אחד בן קיימא:

באדם דאילו בבהמה שמונה ימים לא הוי נפל:

מאי טעמא וילדו לו בעינן למ"ד המזכה לעובר לא קנה לא איצטריך למדרש מוילדו כדאמר בפ' מי שמת (ב"ב דף קמב:):

איש כי יכה כל נפש אפילו כל דהו האי קרא כתיב באמור אל הכהנים ותימה דבריש הנחנקין (סנהדרין דף פד:) דריש מקרא אחרינא דכתיב באלה מסעי כל מכה נפש:

הא לא שהה ספקא הוי משמע הכא דלרבנן הוי טפי בר קיימא מלרשב"ג דאפילו בן יום א' הוי לדידהו בן קיימא וכן בפ' החולץ (יבמות דף לו:) ואילו בתוספתא מתניא פלוגתייהו על בן ח' דלרבנן אפילו שהה שלשים יום הוי נפל ואתא רשב"ג למימר דאם שהה ל' יום הוי בר קיימא דאמר בן ז' הוא ואישתהויי אשתהי וכן בפרק הערל (יבמות דף פ:) ויש לומר דבתרתי פליגי ודייק מדלא קאמר רשב"ג אם שהה ל' יום אינו נפל כיון דקאי ארבנן דאמרי בבר ח' דהוי נפל ומדנקט כל ששהה משמע דבכל ולדות בעי רשב"ג יום ל' ואם כן שמעינהו לרבנן דלאו בל' תלוי אלא בחדשי ההריון:

דקים ליה דכלו לו חדשיו הא לא קים ליה ספקא הוי ובנפל מן הגג או אכלו ארי איירי דבפיהק ומת אפילו לרבנן הוי נפל כדאמר פרק רבי אליעזר אם לא הביא (שבת קלו.) ואם תאמר אם כן מאי טעמא דרשב"ג כיון דליכא ריעותא אמאי אינו מתאבל עליו דניזיל אחר רוב ולדות דהוו בני קיימא ובפ' רבי אליעזר אם לא הביא (שם) דאסר ההוא עגלה דאשתחיט ביומא דשביעאה משום דהתם פסיק הלכה כרשב"ג אמאי לא אזלינן בתר רובא וי"ל דנפלין הוי מיעוט דשכיח ודבר ההווה הוא ולכך החמירו חכמים ולענין אבלות הקילו וגדולה מזאת מצינו דאמר בפרק יש בכור (בכורות דף מט.) דיום ל' כשלפניו לענין אבלות אע"ג דקי"ל בהחולץ (יבמות לו:) דמת ביום ל' ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן היא אינה חולצת דחשיב בר קיימא וא"ת דהכא אמר דבלא שהה ספקא הוא ואינו מתאבל עליו ובמסכת שמחות (פ"ד ה"ב) תנן ספק אחיו ספק אינו אחיו מתאבל עליו וי"ל דשאני התם כיון דבר קיימא הוא אי אין מתאבל עליו סברי עלמא דאין מתאבלין על אחין א"נ בספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון דמה נפשך חד מינייהו חייב וגנאי הדבר לפטור שניהם:

שלשים יום איכא בינייהו הא דלא קאמר יום אחד בשנה חשוב שנה איכא בינייהו דלרבי מאיר בב' שנים ויום אחד סגי ולא הוי פליג אברייתא דבסמוך היינו משום דשנת ג' בשביל יום אחד לא הוה קרי ליה שלש שנים וא"ת ולימא דיום ראשון של שנה רביעית איכא בינייהו דלרבי מאיר במקצת היום סגי ולרבנן בעינן מעת לעת עד שעה שנולדה כדאמר פ"ב דזבחים (דף כה:) דשעות פוסלות בקדשים וי"ל דקים ליה דרבנן לא בעו מעת לעת ועוד דאם כן אף לר' מאיר הוה ליה למתני ג' שנים ויום אחד והוה ליה לפרושי דלא בעינן מעת לעת והא דתנן בפרק אלו נערות (כתובות דף כט.) הגיורת שנתגיירה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד יש לה קנס לא אתיא כרבי מאיר מדמצריך יום אחד אחר שלש שנים ואם תאמר והיכי מוכח התם דרישא כרבי מאיר דקאמר פרק אלו נערות נערה אין קטנה לא והתם ע"כ אסיפא דמתני' סמיך דקתני כל מקום שיש מכר אין קנס דמנערות איכא למימר דלא אתי למעוטי קטנות אלא בוגרות דבפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף סו:) תנן אין חייב הבא על נערה המאורסה עד שתהא נערה ודייק התם דאתא לאפוקי קטנה דאי לאפוקי בוגרת אלא על נערה מבעי ליה אלמא נערה אפילו קטנה משמע אלא אסיפא סמיך כדפרישית והיכי דייק מסיפא דמתני' דרישא נמי ר"מ כיון דמציעתא לא אתיא כוותיה וי"ל דלאו ממש ר"מ היא קאמר אלא דדייק דתנא דההוא פירקא סבר דקטנה אין לה קנס כדקתני בסיפא וא"כ נערות נקט לאפוקי קטנות ורבא דפריך בפ"ק דכתובות (דף יא.) הגיורת יש לה קנס יהבינן לה קנס דאזלה ואכלה בהיותה נכרית אלמא סבר דמתני' סבר דקטנה יש לה קנס היינו משום דסבר כיון דהך בבא דגיורת לא אתיא כר' מאיר במאי דנקט שלש שנים ויום אחד אם כן גם לענין דקטנה יש לה קנס אתיא כרבנן וה"ה דפריך בפ' ד' וה' (ב"ק לח:) ממתני' דאלו נערות (דף כט.) דקתני כותית יש לה קנס לרבי מאיר אע"ג דההיא דגיורת לא אתיא כר"מ מ"מ כיון דסתם מתני' ר"מ היא מאי דמצינן לאוקומי כוותיה מוקמינן:

וההורגו חייב מהכא משמע דדוקא בן יום אחד הא עובר לא דלא קרינן ביה נפש אדם וקרא נמי הכי כתיב ויצאו ילדיה ולא יהיה אסור כלומר באשה ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה כלומר ממון ואמרינן נמי בסנהדרין (עב, א) האשה שהיא מקשה לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר יצא ראשו אין נגועין בו מפני שאין דוחין נפש מפני נפש אלמא עובר לאו נפש הוא. ואיכא למידק אם כן היכי אמרינן בשלהי פרק קמא דערכין (שם) האשה שהיא יושבת על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין וקורעין אותה ומוציאין הולד ממנה ואמאי מחללין את השבת כיון דליכא הצלת נפש. וי"מ דהתם אמרה תורה חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה וההיא דאמרינן במסכת שבת (קנא, ב) תינוק בן יום אחד מחללין עליו את השבת לאו לאפוקי עובר אלא גוזמא בעלמא קאמר הוא לומר דבן יום א' חי מחללין עליו את השבת ודוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת. עוד נ"ל בעיקר קושייתנו דליתא כלל דקריעת האשה אין בה אלא משום מצות פרוש מדבריהם דמחתך בשר בעלמא הוא כדאמרינן בשבת (קלו, א) סתם תינוקות היכי מחלינן להו בשבת ואמר אביי מה נפשך אי בן שמונה הוא מחתך בשר בעלמא הוא והא ליתא דהא אוקמה רבא למיתי סכין מבחוץ ובמקום דאיכא הצלת ולד חי שרו רבנן ליתא דבהדיא אוקמה רבא התם להביא סכין דרך רשות הרבים

דבעינן וילדו לו וליכא לרוחא דמילתא נקט האי טעמא כי הכי דלוקמא לדברי הכל דאלו רבנן טעמא משום דעובר אין לו זכייה ולדידהו וילדו לו לאידך דבסמוך בלחוד הוא דאתא.

מ״ט יכיר בעינן וא״ת ותיפוק לי דוילדו לו בעינן וליכא וי״ל דאה״נ אלא דנקיט האי לרווחא דמילתא דהאי יכיר. לדרשא צריכין ליה כדאיתא בפ׳ יש נוחלין והכא נמי בעינן ליה לבן שנולד כשהוא גוסס דילדו לו איכא יכיר ליכא וי״מ דלאחר מיתה האמור כאן היינו כשהוא גוסס ולא נהירא כלל והלכתא ככל הני לישנא דמר בריה דרב יוסף ונקט כל הני להביא בכלל אוקמתא קמיתא דמתני׳ ולאפוקי מאוקמתא דרב ששת דאתא כמ״ד עובר אין לו זכיה כדפרישנא לעיל ולא ניחא לן לאוקומי מטעם זכיה כיון דאפשר דטעה בדרב ששת.

דכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם פי׳ ואפי׳ קטן בן יום א׳ קרוי נפש הקשו בתוס׳ דאלו הכא משמע דעובר לא חשיב נפש וכן משמע מהכא או האשה ויצאו ילדיה שאין שם תשלומי ממון דמי ולדות כשפחה הנמכרת בשוק כדאיתא בפ״ק והכי נמי משמע מהא דאמרינן בסנהדדין האשה שהיא מקשה לילד חותכין את הולד ומוציאין אבר אבר יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש אלמא עובר לאו נפש הוא ואיכא למידק דא״כ היכי אמ׳ בפ״ק דערכין האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סנין וקורעין אותה ומוציאין את הולד וכיון דלאו נפש הוא היכי מחללין עליה את השבת וראיתי מי שכתב דהא לא קשיא כלל דחתוך בשר מת אין בו אלא מצות פרוש מדבריהם והיינו טעמא דמהלינן ספקות בשבת ממה נפשך כדאיתא בפ׳ ר״א ונר׳ שנעלמה ממנו מה שאמר במס׳ ערכין דאקשי׳ פשיטא מאי עביד מחתך בשר הוא ואמר רבא לא נצרכה אלא להביא סכין דרך ר״ה ומעתה קושיית התוס׳ צריכה רבה ותירצו דאע״ג דלאו נפש הוא היינו לחייב ההורגו או לדחות נפש אמו כדי שלא יגעו בו אבל לענין הצלתו בשבת דינו כנפש דהא שייך לומר כן טעמא דאמרי׳ גבי בן קיימא חלל עליו שבת א׳ כדי שישמור שבתות הרבה ולפי׳ זה עוברה שהריחה בושם שמחללין שבת מפניה או הוריקו פניה כך מחללין מפני הולד וכן כתב בעל ה״ג ז״ל ויש מתרצים דשאני התם דכיון שכבר מתה האם הרי הוא עומד לעצמו ואינו נגרר אחרי אמו ואינו אלא כמי שנפלה עליו מפולת או שננעלה דלת לפניו שמחללין עליו את השבת אלא דכיון דספקא הוא ואין לו חיות גמור אפילו כזה ההורגו פטור אבל כשאמו בחיים הרי הוא כא׳ מאבריה וכירך אמו ואין מחללין עליו את השבת ועוברה שהריחה אין מחללין שבת אלא בשבילה והפי׳ הראשון יותר נכון.

כמאן דלא כרשב״ג פי׳ אכולא מתני׳ פרכינין היכי דיינינן בן יום א׳ כילוד ואפי׳ להקל דהא ספק נפל הוא ולענין אבלות נמי ספק אבלות להקל וכן פרש״י ז״ל אלא דנטריה לסיומא דכלה מתני׳ ומפרשי׳ לה וכל מה שאמר במשנתי׳ להקל וכן באבלות.

אלא בדקים לה בגויה שכלו לו חדשיו הא לאו הכי כספקא דיינינן ליה דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו כבר פירשתיה במ׳ מ״ק דעת רבי׳ הרמב״ן ז״ל דאפ״ה אין עומדין עליו בשורה וכדתנינן במ׳ שמחות תינוק עד ל׳ יום נקבר באשה א׳ עד אין אומ׳ עליו לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים וההיא ודאי בדקים לן בגויה שכלו לו חדשיו דאי לא מאי ברכת אבלים שייך ביה אלא ודאי כדאמרן וכן עקר והרב ר׳ יצחק ב״ג לא פי׳ כן.

המשנה הרביעית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי והוא שאמר בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה ר"ל על ידי אביה ליעשות מאורסה לחייב את הגדול שבעלה בסקילה או אשת איש אחר חפה לחייבו בחנק אע"פ שהיא פטורה מפני שבשיעור זה ביאתה ביאה אחר שנכנסה בשנה רביעית יום אחד שאם לא נכנסה לרביעית אע"פ שנגמרו השלש אין אומרין שיהא יום אחרון של שנה שלישית עולה לכאן ולכאן אלא דוקא עד שתכנס ברביעית יום אחד ומשם ואילך נעשית ביאתה ביאה ואם מת בעלה ובא עליה יבם קנאה בביאה לחייב עליה כבראשון וחייבין עליה משום אשת איש ר"ל אחר חפה כמו שביארנו ומטמאה את בועלה ר"ל הבועלה בנדותה לטמא משכב התחתון כעליון ר"ל כעליונו של זב וענין זה הוא שכבר ידעת שהנדה אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע ובמשא ולטמא משכב ומושב אע"פ שאינה נוגעת בהן עשר מצעות זו על גב זו שאף התחתון נקרא מדרס שלה לדונו כאב הטומאה לטמא אדם וכלים ובועל נדה הרי הוא כנדה לטמא אדם וכלים וכן לטמא משכב ומושב אע"פ שלא נגע בו אלא שאין משכב התחתון שלו מדרס גמור כמשכב הנדה עצמה להיות אב הטומאה אלא שנעשה ראשון לטמא אוכלין ומשקין וזהו שאמר כעליונו של זב והוא דבר הנשא על הזב כגון מצע שעליו שאין מצע שעליו בלא מגע אלא ראשון לטומאה ומ"מ זו הקטנה הואיל וביאתה ביאה מטמאתו כגדולה לטומאת שבעה הא פחותה מבת שלש אין ביאתה ביאה ואין הענין אלא כנוגע בה ליטמא טומאת ערב לבד ושלא לטמא משכב ומושב נשאת על ידי קדושי אביה לכהן אוכלת בתרומה הא פחותה מבת שלש אינה אלא כארוסה ואסורה מדברי סופרים כשאר ארוסות בא עליה אחד מן הפסולים כגון כותי וחלל נתין או ממזר פסלוה מן הכהנה כדין נבעלה לפסול לה אחר שביאתה ביאה וכן אם בא עליה אחת מכל העריות כגון אחיה או אביה ושאר עריות כלן מומתין על ידה אחר שהוא גדול והיא פטורה מפני שאינה בת עונשין פחות מכן אינה ביאה ואינו אלא כנותן אצבע בעין שדומעת וחוזרת ודומעת ואף זו בתוליה חוזרין והרי היא כבתולה לגמרי:

וכן קטן בן תשע שנים ויום אחד ביאתו ביאה ואם בא על יבמתו קנאה שלא לצאת עוד בחליצה ואף הוא אינו יכול לגרשה עד שיגדיל ואף כשהגדיל אם לא בעל אינו מוציאה בגט לבד שהרי אמרו עשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול שהמאמר בגדול צריך גט למאמרו וחליצה לזיקתו אף ביאת בן תשע צריך גט למאמרו וחליצה לזיקתו אלמא כל שלא בעל משהגדיל מאמר הוא וצריכה גט וחליצה אלא פירושו עד שיגדיל ויבעול ואחר שבעל משנעשה גדול והויא לה אשתו גמורה ומוציאה בגט ואם בא על הנדה נקרא בביאתו בועל נדה אחר שאף היא ראויה לביאה לטמא משכב התחתון כעליונו של זב על הדרך שביארנו ופוסל בת כהן בביאתו מלאכול בתרומה אם הוא פסול לה מפני שנקראת בביאתו נבעלה לפסול לה לפסלה מן התרומה ואינו מאכיל בת ישראל בתרומה אם הוא כהן כשנשאת לו אע"פ שביאתו ביאה מפני שאינה קנויה לו קנין גמור עד שיגדיל ופוסל את הבהמה אם רבעה למזבח אם אין שם עדים שאין שם מיתה שאף הבהמה אינה נסקלת אלא בעדים ובבית דין הראוי לדיני נפשות כמו שביארנו במקומו ונסקלת על ידו בעדים ובדיינין ואע"פ שאין הבהמה נהרגת אלא כדי שלא יאמרו זו היא שנסקל בה פלני על ידה והרי הוא אינו נסקל שהרי אינו בר עונשין מ"מ נסקלת היא שלא יאמרו באה מ"מ לפלני תקלה וקלון על ידה ואם בא על אחת מכל העריות כגון אמו או אחותו מומתין על ידו אחר שהן גדולות והוא פטור שאינו בר עונשין:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא וכבר ביארנוה בשביעי של סנהדרין ובשאר מקומות מזה הסדור ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה שלשים יום איכא כו' ורבא דפריך בפ"ק דכתובות כו' דמתניתין סברה דקטנה יש לה קנס כו' עכ"ל אבל התוס' שם פירשו פירכא דרבא דקסבר דמתניתין סברה נמי דקטנה אין לה קנס ע"ש:

בתוס' ד"ה שלשים יום כו' וא"ת ולימא דיום ראשון של שנה רביעית איכא בינייהו כו'. ע"כ צ"ל דקושיא זו של התוס' לא קאי אר"י אלא אדבי רבי ינאי דאילו רבי יוחנן ניחא ליה טפי למימר שלשים יום בשנה כו' איכא בינייהו כי היכא דלא תקשה עליה ברייתא דלקמן דפריך מינה לרבי ינאי וק"ל:

בא"ד וא"ת היכי מוכח התם וכו' דקאמר פרק אלו נערות נערה אין קטנה לא וכו' כצ"ל ועיין שם ריש פרק אלו נערות בגמרא ובתוספות שם:

בא"ד וי"ל דלאו ממש רבי מאיר כו' ר"ל לא כרבי מאיר גופיה אתא אלא דדייק דההוא תנא ס"ל בחדא כר"מ דהיינו דקטנה אין לה קנס אבל בההיא דפחות מבת שלשה ויום אחד אי הוי ביאתה ביאה לא ס"ל כוותיה:

בא"ד ורבא דפריך בפ"ק דכתובות וכו' התוס' קצרו לשונם ור"ל דשם בפ"ק דכתובות קאמר רב יוסף דגר קטן שהטבילו אותו ב"ד לגירות הגדיל יכול למחות ופריך ליה רבא ממתניתין דהגיורת יש לה קנס ומשמע ליה אפי' כשהיא קטנה ואי ס"ד הגדילו יכולין למחות יהבינן לה קנס דאזלא ואכלה בגיותא כו' וע"ש: