מסכת נדה דף מ״ד עמוד א׳

ונוחל ומנחיל מפרש בגמרא:

כחתן שלם מפרש בגמרא:

גמ' אשה ואשה כי תהיה זבה וגו' והאי קרא בנדה משתעי:

בת עשרה ימים כו' ואשה כי תזוב זוב דמה קא דריש:

אדם משמע כל שהוא מין אדם אפילו קטן כדכתיב (במדבר ל״א:ל״ה) ונפש אדם מן הנשים וגו' ובקטנות משתעי קרא:

נפשות כל שיש בו נפש:

כנעוריה ושבה אל בית אביה כנעוריה כלומר אם דומה לימי נעורים ושבה ואם לאו לא תשוב:

קראי אתרוץ דתרוייהו צריכי:

כנעוריה פרט למעוברת ואם תאמר תיפוק ליה מוזרע אין לה עיין עליה כי היכי דפסלינן בריש החולץ (יבמות לה:) חליצת מעוברת מאין לו עיין עליו וי"ל דהתם לא קאמר אלא עיין והמתן אם יהיה ולד של קיימא אבל לא מיפטרא מן היבום משום דכתיב אין לו וה"נ לא מיפסלא מן התרומה בהכי:

אמר רב ששת הכא במאי עסקינן בכהן שיש לו ב' נשים וא"ת למה לי ב' נשים לוקמה באשה אחת גרושה ויש לו בן אחד ממנה דדוקא בן יום אחד פוסל ולא עובר ואכלי העבדים בשביל כל המשפחה כולה לרבנן דר' יוסי כדאמר ביבמות בפרק אלמנה (דף סז.) ועוד הקשה ה"ר אפרים דבפרק מי שמת (ב"ב דף קמב.) אמר רב ששת אחד זה ואחד זה קנה בין מזכה לעובר בין לכשתלד ופריך ליה ממתני' דבן יום אחד נוחל אבל עובר לא ומשני דהתם משום דאיהו מיית ברישא והשתא ליפרוך מרישא דבן יום אחד פוסל אבל עובר לא משום דעובר לית ליה זכייה כדמפרש הכא רב ששת גופיה ולא ה"מ לשנויי מידי וי"ל דסבר רב ששת דלרבנן דר' יוסי נמי עובר אית ליה זכייה וטעמא דעובר אינו פוסל משום סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והוה ליה זכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן כדחייש רבי יוסי ולהכי אוקי הכא בכהן שיש לו ב' נשים ויש לו בנים משאינה גרושה דכיון דיש לו בנים לא פסיל עובר אף ע"ג דיש לו זכייה דלא חיישינן למיעוט הזכרים כדפי' אבל אם אין לו בנים פוסל עובר גם לרבנן דאית ליה זכייה דבין הוא זכר בין היא נקבה הרי הן שלה ופליג רב ששת אשמואל דאמר בפרק אלמנה (יבמות דף סז.) דלרבנן אוכלין בשביל כל המשפחה כולה דסבר שמואל דלרבנן לית ליה זכייה לעובר והשתא ניחא הא דקאמר התם רב ששת מנא אמינא לה דתניא גר שמת כו' ולא דחי ליה דהך ברייתא כר' יוסי דרבנן נמי לא פליגי אלא דלא חיישי למיעוטא כדפי' ואם תאמר דבפרק מי שמת (ב"ב דף קמב.) גבי גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיתה אשתו מעוברת לא קנו שמעו אחרי כן שהפילה אשתו המחזיק בשניה קנה בראשונה לא קנה אמאי לא קנה המחזיק בראשונה כיון דלבסוף הפילה הא בפ' אלמנה (יבמות סז:) אמרינן דזכרים הוו מיעוטא משום מיעוטא דמפילות ואין לעובר שסופו להיות נפל חלק בעבדים וי"ל דהתם משום דתלינן שמא כבר בשעת אכילת העבדים מת העובר בבטן ולית ליה זכייה:

ואי בעי מיניה לירות כו' וא"ת דבפרק מי שמת (ב"ב קמב.) דפריך לרב ששת מהך דבן יום א' נוחל ומנחיל אבל עובר לא ומשני נוחל את האם להנחיל לאחים מן האב והשתא מה היתה סברת המקשה דע"כ צריך לומר כדמשני רב ששת דאי לאו הכי תקשה ליה אי בעי מיניה לירות אי בעי מאבוה לירות כדמקשה הכא וי"ל דיפרש כמר בריה דרב יוסף שממעט בחלק בכורה אבל עובר לא ולאו משום וילדו לו אלא משום דעובר לית ליה זכייה א"נ ידע שפיר כדמשני רב ששת נוחל את האם להנחיל לאחיו מן האב אך היה סבור דאיהי מייתא ברישא וקאמר עובר לא משום דלא קנה ובשילהי פ"ק דערכין (דף ז.) דאמר שמואל אשה שיצתה ליהרג מכין אותה כנגד הריון שלה כדי שימות הולד תחלה הא לאו הכי הולד מת לבסוף ופריך ליה מהא דבן יום אחד נוחל אלמא ולד מת תחלה הוה מצי לשנויי אבל עובר לא לומר שממעט בחלק בכור כדאמר בשמעתין אלא דניחא ליה לאוקמי מילתא דרב ששת דאמר הכא איהו מיית ברישא אליבא דשמואל ולחלק האמת שיש חילוק בין מתה לנהרגה:

איהו מיית ברישא והא דתנן בפ' בהמה המקשה (חולין דף עד.) השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי יש חילוק בין מתה לנהרגה כדאמר בערכין (דף ז.) והא דאמר נמי בהשוחט במתה אמה והדר ילידתיה היינו נמי כשנהרגה אי נמי כגון דמתה אמו מחמת לידה דכיון דעקר הולד לצאת אז לא מיית כדאמר שמואל שילהי פ"ק דערכין (דף ז.) ישבה על המשבר ומתה מחתכין אותה בשבת ומוציאין הולד וא"ת אם כן עובר נוחל ומנחיל בישבה על המשבר ומתה תחלה י"ל דאין הכי נמי ונקט בן יום אחד משום דפסיקא ליה דנוחל ומנחיל אבל עובר לא פסיקא ליה ומיהא בן יום אחד ההורגו חייב דקתני אבל עובר לא היינו אפילו נהרגה או ישבה על המשבר עד שיצא ראשו כדתנן במסכת אהלות פ"ז (משנה ו) ומייתי לה בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף עב:) אשה המקשה חותך אבר יצא ראשו אין דוחין נפש מפני נפש ומיהו אפשר דדוקא היכא דאמו חיה לא מיחייב ההורגו עד שיצא ראשו שתלוי קצת בחיות אמו אבל היכא דמתה חייב משום דכמונח בקופסא דמי וא"ת אם תמצי לומר דמותר להורגו בבטן אפי' מתה אמו ולא הוי כמונח בקופסא אמאי מחללין עליו את השבת שמביאין סכין דרך ר"ה לקרוע האם כדמוכח בפ' קמא דערכין (דף ז:) וי"ל דמכל מקום משום פקוח נפש מחללין עליו את השבת אף ע"ג דמותר להרגו דהא גוסס בידי אדם ההורגו פטור כדאמר פרק הנשרפין (סנהדרין עח.) דרוב גוססים למיתה ומחללין את השבת עליו כדאמר פרק בתרא דיומא (ד' פד:) דאין מהלכין בפקוח נפש אחר הרוב:

לזכר כל שהוא זכר ולנקבה כל שהוא נקבה קשיא לי רבנן נמי אמאי לא דייקי לה מהא דר' יוחנן ואיצטריכו למידק מריבויא דאיש איש, דזכר ונקבה ודאי כל שהוא זכר ונקבה משמע וכדדייקינן לכולי עלמא בסמוך ומטמא בנגעים מדכתיב אדם כל שהוא אדם ואע"ג דלרבנן איצטריך האי לזכר ולנקבה לרבות מעיינות מצורע ומצורעת כדאיתא לעיל בפרק בנות הכותיים (נדה לד, ב) מכל מקום תרווייהו שמעת מינה מדכתב רחמנא לזכר ולנקבה ולא כתיב לאיש ולאשה הילכך ממילא שמעת מינה כל שהוא זכר וכל שהיא נקבה. וי"ל דלרבנן איצטריך למעוטי טומטום ואנדרוגינוס כדדרשינן מקרא דמזכר ועד נקבה תשלחו לעיל בפרק המפלת (נדה כח, א) למעוטי טומטום ואנדרוגינוס. וא"ת אדרבה למעוטי טומטום ואנדרוגינוס הא נפקא להו ממזכר ועד נקבה תשלחו כדאיתא התם. נ"ל דההוא איצטריך לאשמועינן שאינן חייבין על ביאת מקדש והכא אשמועינן שאינן בתורת זיבה כלל ואין שורפין עליהן את התרומה ודלא כרב דאמר בפרק המפלת ששורפין עליהן את התרומה ורב תנא הוא ופליג אי נמי ר' יוחנן בן ברוקה את ליה הכין, אלא דלא מיחוור דנימא דרבנן פליגי בהא דלא שמעינן להו הכין. אלא דאיכא למימר דאיצטריך להו לרבנן כוליה קרא לרבות מעיינות מצורע ומצורעת ולא תידוק מינה אם כן ליכתוב לאיש ולאשה, ותדע לך מדאקשינן עליה דרב לעיל בפרק המפלת (שם ע"ב) ורב מאי שנא ביאת המקדש דלא דכתיב מזכר ועד נקבה תרומה לא ישרוף דכתיב והזב את זובו לזכר ולנקבה זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס. ופרקינן ההוא מיבעי ליה לכדר' יצחק דאמר ר' יצחק לזכר לרבות מצורע למעיינותיו וכו' ולא דייקינן עליה אי הכי ליכתוב לאיש ולאשה כנ"ל.

ומטמא בטומאת מת וא"ת והא כתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא לא היא דבפרק כריתות מקשי הכי ופריק איש למעוטי קטן מכרת.

ומטמא בנגעים ואע"ג דכתיב איש צרוע דמשמע גדול ולא קטן הא אמרינן התם בפ"ק דערכין (ג, א) איש למה לי לכדתניא איש אין לי אלא איש אשה מנין כשהוא אומר והצרוע הרי כאן שניהם א"כ מה תלמוד לומר איש לענין שלמטה איש פורע ופורם ואין אשה פורעת ופורמת.

הכא במאי עסקינן בכהן שיש לו שתי נשים אחת גרושה ואחת שאינה גרושה ויש לו בן אחד מן הגרושה וכו'. ולאפוקי מדר' יוסי דאמר העובר פוסל פרש"י ז"ל והרב אלפסי ז"ל דטעמא משום דעובר אין לו זכייה ואינו נכון דרב ששת דמתרץ לה הכין אית ליה בהדיא בריש פרק מי שמת (בבא בתרא קמב, א) דהמזכה לעובר קנה. ועוד דאם איתא למה ליה דנקט לה הכא בשיש לו שתי נשים לימא בכהן שיש לו אשה אחת גרושה ויש לו בן אחד ממנה דבן יום אחד אין עובר לא משום שאין לו זכייה והעובר אוכל בשביל משפחה וכדתניא ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סז, א) יש לו בנים אוכלים בשביל בנים אין לו בנים אוכלין בשביל אחין אין לו אחין אוכלין בשביל משפחה כולה. ועוד דהתם בריש פרק מי שמת אותבינן עליה דרב ששת דאמר המזכר לעובר קנה מסיפא דהא מתניתין דקתני נוחל ומנחיל בן יום א' אין עובר לא ופירקה כדפרקינן הכא נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב בן יום א' אין עובר לא מאי טעמא איהו מיית ברישא ואם איתא לותביה מרישא דקתני ופוסל מן התרומה בן יום אחד אין עובר לא אלמא עובר אין לו זכייה אלא ודאי עובר אית ליה זכייה לרב ששת מיהא, דהוא מודה בהאי אקומת' והכא היינו טעמא משום דכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוט מפילות וסמוך מיעוט מפילות למחצה נקבות והוו להו זכרים בני קיימא מיעוט' ולא חיישינן למיעוטא הילכך בן יום א' פוסל עובר אינו פוסל אבל לדברי ר' יוסי דחייש למיעוטא אפילו עובר פוסל והכי איתא בהדיא ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול (שם).

מאי טעמא הוא מיית ברישא ואם תאמר אם כן בן פקועה היכי משכחת לה ועוד דאמרינן בשילהי פרק השוחט (חולין לח, ב) דמתה והדר יולדת ואמרינן נמי בשילהי פרק קמא דערכין (ז, א) האשה שהיא יושבת על המשבר ומתה בשבת מביאים סכין וקורעין אותה ומוציאין הולד ממנה אלמא אע"ג דאיהי מתה אכתי איפשר לו לולד לחיות. י"ל דלא אמרינן איהו מאית ברישא אלא כשמתה האם ע"י מלאך המות מחמת חולי וכדאמרינן התם בפרק קמא דערכין האשה שיוצאה ליהרג מכין אותה כנגד בית הריון שלה כדי שימות הולד תחלה ואקשינן עלה ממתניתין דהכא דאלמא איהו מאית ברישא ופרקינן הני מילי לגבי מיתה דאגב דולד זוטר חיותיה עיילא ביה טפה דמלאך המות וחתוך להו לסמנין בל נהרגה איהי מתה ברישא וה"ה למתה מחמת קושי לידה

לזכר כל שהוא בין גדול בין קטן פי׳ דלישנא דזכר ונקבה ודאי משמע כן בין גדולים בין קטנים וכדאמרי׳ נמי לקמן דאדם משמע בין גדול בין קטן ורבנן דרשי מיניה הא דאמרינן לעיל בפרק בנות הכותים לרבות מצורע למעינותיו ומצורעת למעינותיה ולר׳ ישמעאל תרוייהו ש״מ וכדכתיבנא התם אבל לרבנן כוליה לדרשא למצורע ומצורעת למעינותיהם אתא דכיון דכתיב איש איש ולית להו דברה תורה כלשון בני אדם ניחא ליה למדרש קטן וקטנה מאיש איש ולזכר ולמצורע למעינותיו ויש מקשים דהא מבעי ליה האי קרא למעוטי טומטום ואנדרוגינוס וי״ל דהא ליתא דלא מיעטינהו רחמנא אלא מטומאת מקדש שאין חייבין עליהם כדכתיב מזכר ועד נקבה כדאיתא בפ׳ המפלת מכלל דמעיקר טומאה לא אמעיטא וכדאמר רב התם שאין חייבין עליהם על ביאת מקדש אבל שורפין עליהם את התרומה.

דברה תורה כלשון בני אדם פי׳ והא פלוגתא דתנאי היא ושלש דעות דבדבר כדברירנא ביבמות.

קרי ביה יאכילו בלחמו לאו דוקא דהא לא כתיב קרא הכי אלא הכי קאמר קרא וכיליד ביתו כלומר על ידו הם יאכלו בלחמו הנזכרים לעיל עבדיו ואשתו וכן פרש״י ז״ל.

אמר רב ששת הב״ע בכהן שיש לו שתי נשים וכו׳ עד לאפוקי מדר׳ יוסי דאמר אפי׳ עובר נמי פוסל קמ״ל דוקא בן יום אחד אבל עובר לא. פרש״י ז״ל והרי״ף ז״ל טעמא דעובר דספק להו דעובר אין לו זכייה ולאפוקי מדר׳ יוסי דסבר עובר יש לו זכייה והקשו עליו בתוס׳ חדא דהא רב ששת מאריה דהאי אוקמתא ס״ל בפ׳ מי שמת דעובר יש לו זכיה אפי׳ דרך הקנאה וכ״ש בירושה הבאה מאליה דקילא טפי כדאיתא התם דאמר רב ששת המזכה לעובר קנה והיכא מוקים סתמא דרבנן דלא כותיה ועוד דהתם פרכינן לרב ששת מסיפא דקתני תינוק בין יום אחד נוחל ומנחיל עובר לא ואצטריך לתרוצי כדקאמר איהו לקמן דטעמא דעובר לאו משום דאיהו מיית ברישא והיכי לא פרכינן ליה מעיקרא או בסוף מהאי רישא דמפקא מיניה ועוד דאי משום דעובר אין לו זכיה למה לי לאוקומא בכהן שיש לו שתי נשים לוקמה בשאין לן אלא אשה אחת גרושה דעובר אינו פוסל לפי שאין לו זכיה ואוכלין בזכות קרוביו של כהן כדאמרינן התם אין לו בנים ויש לו אחים אוכלין בשביל אמן אין לו אחין אוכלין בשביל משפחה כלה לכך פירשו דטעמא דרבנן לרב ששת אינו אלא משום דנשים יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוט מפילות וכיון שיש לו בנים אין עובר זה ראוי לפסול אלא כשהוא זכר ובן קיימא וכיון דכן סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והוה ליה זכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישי רבנן אבל ר׳ יוסי חייש למיעוט זה וכדאיתא בפ׳ אלמנה לכהן גדול ומיהו אנן דסבירא לן דלרבנן עובר אין לו זכיה מדקתני מתני׳ אפי׳ בשאין לו אלא אשה אחת גרושה דעובר אינו פוסל ואע״ג דאלו הוי נקבה ירית מ״מ עובר אין לו זכיה ולהכי קתני בן יום אחד איבעו מניה לירתו ואבעו מאבוה לרתו כלו׳ ומאי נפקא לן מניה דלתני נוחל ומנחיל ומכאן אנו דן דהא דאמרינן בפ׳ מי שמת ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים דאבי׳ לאו דוקא אלא ה״ה אחיו ושאר מורישין. ועוד נלמוד מכאן דאע״ג דאין נזקקין לנכסי קטן עד שיגדיל שאם מת וירשוהו אחיו הגדולים נזקקין להם גם בחלקו אבל עובר לא מ״ט הוא מיית ברישא. כבר פרשנו דרב ששת דוקא מוקים ליה כהאי אבל אנן מוקמינן לה משום דעובר אין לו זכייה. וא״ת א״כ דעובר מיית ברישא בן פקועה חי היכי משכחת לה י״ל שכבר פירשנוהו במ׳ ערכין בפ״ק שלא אמר דמיית ברישא אלא כשמתה אמו ע״י מלאך המות דאיידי דזוטר חיותיא עיילא ביה טיפה דמלאך המות וחתיך להו לסימנין אבל נהרגה לא אמרינן הכי והיינו דתנן התם בפי׳ האשה שיוצאה ליהרג מכין אותה כנגד בית ההריון שלה כדי שמות הולד תחלה אלמא אי לא עבדינן הכי איהי מייתי ברישא והיינו נמי דתנן התם האשה שהיא יושבת על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין וקורעין אותה ומוציאין הולד ממנו דאלמא אפשר לולד להיות חי אחר שמתה היא והיינו משום דמתה מחמת הריון כנהרגה דמיא כן פי׳ בתוס'. וא״ת ולרב ששת היכי קתני בן יום אחד דהא משכחת לה אפי׳ בעובר וכגון שנהרגה אמו או קשתה ומתה ומתה היא ברישא וי״ל דבהנהו לא מיירי תנא דהוי מילתא דלא שכיח ומיהו דלדידן אתיא בכל הנשים ומשום דעובר אין לו זכיה.

תד"ה ואי בעי מיניה לירות כו' דאמר שמואל אשה כו' הוה מצי לשנויי אבל עובר לא לומר שממעט כו' עכ"ל ולא בעי למימר דה"מ לשנויי כדרב ששת נוחל את האם כו' אלא דקסבר איהי מיית ברישא ועובר לא משום דלית ליה זכייה דהכי אית ליה לשמואל בפרק אלמנה לרבנן דאוכלין בשביל כל המשפחה משום דלית ליה זכייה לעובר דהא שמואל גופיה אית ליה דיש זכייה לעובר בפרק מי שמת ע"ש בתוס':

בגמ' אמר רב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחיו מן האב כצ"ל ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא מ"ט דהוא מיית ברישא והא דלא קאמר דטעמא דעובר לא משום דעובר לית ליה זכייה היינו משום דרב ששת סבירא ליה דאף לרבנן דר' יוסי אית להו דעובר אית ליה זכייה כמו שכתבו התוס' ד"ה אמר רב ששת:

בתוס' ד"ה אמר רב ששת כו' וי"ל דסבר רב ששת דלרבנן דרבי יוסי נמי עובר אית ליה זכייה וטעמא דעובר אינו פוסל וכו'. ר"ל וטעמא דרבנן דהכא דאית להו במתניתין דדוקא יום אחד פוסל כשהוא בן גרושה אבל עובר לא משום סמוך מיעוטא כו' ולא מטעם דאין לו זכייה אבל רבנן דהתם בפרק אלמנה ביבמות לא איירי כלל בבן גרושה דלא פליגי התם אלא בבת ישראל כשרה הנשואה לכהן והניחה מעוברת דאמר רבי יוסי דלא יאכלו העבדים בתרומה משום חלקו של עובר דאית ליה זכייה וסבר דעובר במעי זרה זר הוא או מטעם דסבר דילוד מאכיל ושאינו ילוד אינו מאכיל דכתיב יליד ביתו וגו' כדאיתא התם ורבנן דפליגי עליה התם מצי נמי סברי דעובר אית ליה זכייה אלא דס"ל דעובר מאכיל אע"פ שאינו ילוד ולא ס"ל נמי דעובר במעי זרה זר הוא אבל הכא במתני' דאיירי בבן גרושה הוי טעמא דרבנן משום סמוך מיעוטא דמפילות וכו':

[בא"ד] ולמעוטא לא חיישי' כדחייש רבי יוסי ר"ל והא דקאמר הכא ולאפוקי מדרבי יוסי דאמר עובר נמי פוסל היינו משום דאשכחן התם דחייש רבי יוסי למיעוטא דאמר בפרק אלמנה בברייתא דלרבי יוסי בת ישראל הנשואה לכהן והניחה מעוברת אף ע"פ שהניח בנים לא יאכלו העבדים בתרומה מפני חלקו של עובר א"כ ש"מ דחייש למיעוטא ולא אמר סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות ויאכלו העבדים בתרומה בשביל הבנים האחרים שהניח:

[בא"ד] ופליג רב ששת אשמואל דאמר כו' פירוש דשם אמר שמואל זו דברי ר"י אבל חכ"א יש לו בנים אוכלים בשביל בנים כו' אין לו אחים אוכלים בשביל כל המשפחה כולה וכתבו שם התוספות הוה מצי למימר דטעמא דרבנן משום דלא ס"ל דרשא דשאין ילוד אינו מאכיל לגבי עבדים ולית להו נמי דעובר במעי זרה זר הוא ולכך ר"ל ואוכל בשביל העובד עצמו דאית ליה זכייה אלא קבלה היתה בידו דטעמא דרבנן משום דלא זכי בהו עובד עכ"ל ר"ל ולכך קאמר דלרבנן אוכלים בשביל כל המשפחה ולא בשביל העובר א"כ ש"מ דשמואל ס"ל דלרבנן לית ליה לעובר זכייה אבל רב ששת פליג עליה וס"ל דלעולם לרבנן נמי אית ליה זכייה וטעמא דרבנן התם גבי הניחה מעוברת דיאכלו העבדים בתרומה משום דלא דרשו דרשא דשאין ילוד אינו מאכיל ולית להו נמי דעובר במעי זרה זר הוא:

בא"ד והשתא ניחא הא דקאמר התם רב ששת מנא אמינא לה כו' ר"ל בפרק מי שמת דהביא רב ששת ראיה לדבריו דהמזכה לעובר קנה מהא דתניא גר שמת כו' שאם היתה אשתו מעוברת לא קנה א"כ ש"מ דאית ליה לעובד זכיה ולא דהי לה דאתיא כרבי יוסי משום דדב ששת ס"ל דלרבנן נמי אית ליה זכייה ולא פליגי עליה הכא אלא מטעם מיעוטא:

ד"ה ואי בעי מיניה לירות כו' וי"ל דיפרש כמר בריה דרב יוסף כו' ולא משום וילדו לו. ע"ל בסמוך בגמרא ובתוספות שם: