מסכת נדה דף ד׳ עמוד א׳

והא דומיא דאשה קתני בההיא דהלל ושמאי דקתני מה הפרש בין זו לזו:

ואשה בדוקה היא מקודם לכן דהא כל שחרית וערבית היא בודקת אפ"ה טהרות דקופה טמאות וקשיא לחזקיה:

כשאינה בדוקה דמיא וקופה נמי בשאינה בדוקה עסקינן:

ואיבעית אימא הא והא בבדוקה אלא דשמאי והלל כשאינה מכוסה ופיה מלמעלה הלכך איכא למימר עם סילוק ידיו נפלו וחזקיה במכוסה מש"ה מטהר:

מכוסה בתמיה. היכי נפל האי שרץ והיכי אישתכח בה השתא:

שתשמישה ע"י כסוי כשהוא רוצה להכניס לתוכה ולהוציא מתוכה מגלה ומכסה אותה הלכך חזקיה סבר כל זמן שהטהרות בתוכה נזהר בה וכסה והשתא לאחר שניטלו ממנה הסיח דעתו משמירתה ולא נזהר לכסותה ונפל ור' יוחנן סבר חיישינן שמא כשגילה להשתמש בה בעוד שהטהרות בתוכה נפל:

מכוסה היא דלא נפיל בה דם מעלמא וקופה דכוותה במכוסה עסקי' ואפ"ה טמאה וקשיא לחזקיה:

בזוית בית כדמפרש ואזיל שטלטלה לקופה בזוית אחרת לאחר שניטלו טהרות ממנה:

כי פליגי חזקיה ור' יוחנן בקופה בדוקה וא"ת דבנגע באחד בלילה אמרו חכמים אם ראוהו חי מבערב טהור שספק טומאה ברה"ר ספקו טהור משמע דברה"י אפילו ראוהו חי טמא והשתא הך קופה היכי דמיא או ברה"ר מאי טעמא דרבי יוחנן דמטמא ואי ברה"י מ"ט דחזקיה דמטהר וי"ל דברה"י איירי וחזקיה יפרש הברייתא דבראוהו חי מבערב טהור אפילו ברה"י וספק טומאה ברה"ר טהור דקאמר היינו דהוי כאילו הוא ספק טומאה ברה"ר כיון שהיא בדוקה תחלה ואגב דברישא נקט האי לישנא במילתיה דר"מ היכא דלא ראוהו חי מבערב מתחלה דקתני בתוספתא ר"מ מטהר ברה"ר נקט נמי במילתייהו דחכמים בסיפא רה"ר:

והא אשה מכוסה היא פי' רש"י דלא נפל בה דם מעלמא וקשה דכ"ש שהיא טמאה דאין לתלות בדם אחר אלא בא מגופה לכך י"ל מכוסה היא שהמקום סתום וכשהדם יוצא נפתח והיה לה להרגיש וא"ת והא בקופה בדוקה פליגי דאי לאו הכי מאי מועיל כשהיא מכוסה וא"כ מאי פריך והא אשה מכוסה מאי מועיל כסוי כיון דלאו כבדוקה דמיא וי"ל שרוצה ליישב אפי' אי חשיב לה כבדוקה:

שכל הטמאות כשעת מציאתן לעיל פי' דהיינו דוקא לקדשים והא דמחט שנמצאת מלאה חלודה דטהורה דכל הטמאות כשעת מציאתן אפילו להקל לאו משום דהוי כשעת מציאתן דאורייתא אלא משום דמוקי הטהרות אחזקתייהו וא"ת מאי פריך מככר הנתונה על גבי דף דלמא בככר של חולין איירי וי"ל דאפילו בחולין לא היה לנו לעשות כל כך לתלות באדם טהור שהנפילה נראית יותר והיה לנו לטמא ממקום למקום כיון דלא אפשר ליפול אלא אם כן נגע אי בשום מקום אנו מחמירין אפילו בקדשים:

ומי תלינן והא אנן תנן כו' וא"ת והיא הנותנת משום דאזלינן בתר שעת מציאתה לגמרי אפילו ממקום למקום לתלות לכך מחט שנמצאת מלאה חלודה טהורה לגמרי ואע"ג דמצינן למימר דהיינו דקאמר וכ"ת כשעת מציאתן לגמרי בין לקולא בין לחומרא מ"מ מאי ס"ד דמקשה וי"ל דס"ד כיון דמחמיר כל כך בטומאה לתלות אפי' ממקום למקום [ע"כ אינו טעם גמור דדוקא בקדשים הוא ומשום חומרא] א"כ במחט לא היה לו לטהר לגמרי משום שעת מציאתה אלא הוה ליה למימר השתא הוא דעלתה חלודה:

ככר הנתונה על גבי דף וא"ת שאני התם שאין בו דעת לישאל כדאמר בסמוך וי"ל דפריך אי בשום מקום אנו מחמירין ממקום למקום אפילו בקדשים לא היה לנו לעשות ספק ולתלות באדם טהור דיותר יש לתלות בנפילה:

שאני אומר אדם טהור וא"ת דהכא תלינן באדם טהור ובפ"ק דחולין (דף ט:) גבי צלוחית שהניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה תלינן באדם טמא וכן פ"ק דפסחים (דף י:) גבי קורדום ותירץ ר"ת דגבי כלים הנמצאין דווקא גזרינן טומאה משום דאית להו טהרה במקוה וליכא פסידא אבל באוכלין דאיכא פסידא דלית להו טהרה במקוה לא החמירו אי נמי הכא מוכחא מילתא דאדם טהור הסירה בכוונה כדי שלא תפול על מדף טמא אבל בעלמא טמאין בין באוכלין בין בכלים דליכא למימר אדם בכוונה עשה לתקנתא:

לא נצרכה אלא למקום מדרון פירוש כשהמדף במקום מדרון דאפילו נפל הככר על גבי מדף לא נשאר לשם אבל אם המדף בקרקע שוה פשיטא דטהור:

מאי איכא בין הני לישני להאי לישנא, א"ב למרמא מקוה חבית ומבוי איכא למידק, ולימא נמי איכא בינייהו סוטה ומוך, וי"ל דהיא גופה קא דייק, כלומר למה לן דשבקינן ההוא לישנא דהעמד אשה על חזקתה, דלא מפיק שמאי מינייהו לא סוטה ולא מוך, וכפשטא דלישנא דמתניתין דקתני כל הנשים, והדרינן בתר הני לישני דאית לן למימר דמודה שמאי בסוטה ובמוך, ופריך משום דלא ליקשי לן מקוה חבית ומבוי.

מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא לאביי איכא מוך לרבא איכא מוך דחוק. ק"ל אמאי לא אמר נמי דאיכא בינייהו סוטה, דלהאי לישנא דאשה מרגשת מודה שמאי בסוטה ולא במוך, ולהאי לישנא דאם איתא דהוה דם מעיקרא, מודה הוא במוך ולא בסוטה, דדילמא אתא דם ולא אדעתא ואבדתו. ומסתברא דאפילו להאי לישנא דאם איתא דהוה דם מעיקרא אתא מודה שמאי בסוטה, דדילמא אתא דם ולאו אדעתא ואבדתו, וכי קאמרינן הכא משמשת במוך מאי איכא למימר ולא קאמר סוטה מאי איכא למימר, היינו משום דההיא קא אמרינן דמודה בה שמאי אלא אף משמשת במוך קאמרינן, והילכך ליכא בין האי לישנא להאי לישנא אלא משמשת במוך כנ"ל.

הא דתניא שאני אומר אדם טהור נכנס לשם ונטלו איכא למידק, וליחוש נמי לאדם טמא, ומ"ש מהא דאמרינן בפרק קמא דפסחים (י, ב) קרדום שאבד בבית או שהניחו בזוית זו ובא ומצאו בזוית אחרת בבית טמא, שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו, ואמרינן נמי בפרק קמא דחולין (ט, ב) צלוחית שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה טמאה שאני אומר אדם טמא נכנס לשם וכסה, וכל שכן הכא דאיכא תרתי לריעותא, חדא דילמא אדם טמא נכנס ונטלו, ועוד שמא נתגלגל מן הדף על המדף ונטמא. ויש מי שתירץ, דהכא שאני דכיון דהמדף נתון תחתיה מוכחא מילתא דלא נטלה אדם מן הדף אלא כדי שלא יתגלגל על המדף ויטמאנו, והילכך אי לאו דאדם טהור הוא לא היה מסלקו משם להצילו מפני הטומאה, אבל התם דילמא אדם טמא הוצרך לקרדום ונטלו, וכן לגבי צלוחית להצילה משרצים כסה, ושמא טמא היה. ואינו מחוור כל הצורך, דאף כאן ניחוש שמא אדם טמא נטלו והיה מחזיק עצמו בטהור, דהתם נמי י טמא ודאי היה לא היה נוגע בה כדי שלא יטמאנה, אלא שמא עם הארץ טמא המחזיק עצמו בטהור. ור"ת ז"ל תירץ בספר הישר, דהתם כלים נינהו וספק כלים הנמצאים טמאים כדאיתא בפרק קמא דשבת (טו, ב), דשוינהו רבנן לרובא דעלמא טמאים לגבי כלים הנמצאים, אבל לגבי אוכלים שוינהו לרובא דעלמא טהורים, הילכך הכא גבי ככר ליכא למיחש לאדם טמא אלא לספק נפל על המדף, והוי ליה ספק נגיעה בדבר שאין בו דעת לישאל וספקו טהור.

ואב״א פי׳ ותרוייהו בשאינו מכוסה דליכא למימר תרוייהו במכוסה דהא טעמא דמסתבר הוא לומר דאשה זו בשאינה מכוסה דמי׳ כדפרכי׳ לעיל.

ה״ק קופה שנשתמשו בה טהרות בזויות בית זו וכו' פי׳ ע״כ ה״נ מיירי כשנמצאו בזוית אחרת על הקופה שאלו נמצאו באותו זוית עצמו דכ״ע טהורות ואפילו אין שם טלטול וכדמוכחא בבריתא וכ״ש בזה דאיכא טלטול בית אלא ודאי דמתניתן בשנוי זוית קופה בלחוד ואידך בדאיכא נמי שנוי זוית בית מ״ס כאן נמצא וכאן היו ומ״ס הלך אחר שעת מציאתו.

נגע בא׳ בלילה וכו' וחכמים מטמאים. פי׳ בתו׳ מודים חכמים לר״מ כשראוהו חי בבית זה פי׳ דמשום דלא הוחזק חי בבית זה אמרי רבנן דלא יהבי ליה חזקת חי כלל ומטמא לשרוף ור״מ מטהר גם בזה דלא סגי דלא הויא חי קודם לכן או בכאן או במקום אחר אבל כל שהוחזק חי בכאן מודים חכמים דמוקמינן ליה בחזקת חי וטהור ותני עלה שכל הטומאות כשעת מציאתן במקום מציאתן פי׳ דליכא טלטול מקום כי באותו מקום שמצאו מת נגע אותו בלילה שאלו נגע בו במקום אחר לא מחזקינן טומאה ממקום למקום וכ״ת ה״מ לשרוף אבל לתלות תלינן פי׳ וכ״ת דהתם הוצרכו לשעה ומקום לפי שמטמאים חכמים לשרוף אבל בדחזקיה ור״י שלא נחלקו אלא לתלות בשעת מציאתן סגי לן ואפי׳ ממקום למקום ותקשי לחזקיה והתנן וכו׳ ומהנא שמעינן להדיא דההיא דר״י לתלות בלחוד היא כדכתי׳ לעיל.

מחט שנמצאת חלודה או שבורה פי׳ מחט שמכיר בה שהיתה טמאה ודאי אלא שמצאה ע״ג טהרות אחר שיצאת מידי טומאה בחלודה או שבורה ואם ידוע אם נפלה שם כמות שהיא עכשיו או כשהיתה טמאה טהורה שכל הטומאות כשעת מציאתן פי׳ ועכשו טהורה היא ובתר השתא דיינינן לה פי׳ והא הכא דלא מסייע לן אלא שעת מציאתה בלחוד כאלו מקום מציאתה לא מסייע כלל ואפ״ה טהורה אלמא כל היכא דאיכא חדא למעליותא טהורה וקשיא לתירוצך.

ועוד תנן וכו' אפשר דלאפושי פירכי דעלמא מייתי לה דהא ודאי.... קמייתא ממש א״נ דמשום דלא תימא דכי קתני בשעת מציאתן היינו במקום מציאתן דמי ותנא תוספאה פריש כדלעיל וה״ה להא מש״ה נקטי׳ אידך דכיון דתרתי נינהו הכי לא מפרש כחדא מנייהו במקום מציאתן ולבסוף אמרינן וכ״ת דבהני תרתי מקום מציאה נמי בעי דמסייע לטהרה שלא הוחזק׳ מחט זו במקום זה עד עכשו ותנא תוספאה פריש כקיימתא וה״ה באידך וכי איכא תרתי לגריעותא כקיימתא טמאות ודאי וכי איכא תרתי למעליותא כי הנך טהורה ודאי וכי איכא חדא לגריעותא תולין וכההיא דר״י.

והתניא ככר שהיתה וכו׳ טהורה פי׳ ואעפ״י שמצאנו ככר זה בקרקע סמוך למדף אלא שאין אנו יודעין אם נתגלגל מאליו ונגע במדף אם לא וקושיין דהכא יש מקום לחוש לטלטול להחמיר ולומר שנתגלגל ונגע בטומאה ודאי ואפ״ה לא חיישינן והיכי מחזיקין טומאה ממקום למקום גבי קופה שיש לומר טפי השתא הוא דנפל וכדפרש״י ז״ל והיינו דפריך דשאני התם דאיכא טעמא דשאני אומר אדם טהור נכנס וכו'.

זה שמחזיקין טומאה ממקום למקום דוקא לתלות אבל לא לשרוף מעתה נגע שרץ בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ולמחר מצאו מת טמא ושורפין עליו שהטמאות דנין אותן כשעת מציאתן אחר שהן במקום מציאתן ואף ברשות הרבים מפני שזה כודאי הוא הא שלא במקום מציאתן תולין וכשם שדנין אותם כשעת מציאתן לחומרא כך הדין לקולא כיצד מחט שנמצאת חלודה ושבורה על גבי טהרות ומכיר בה שטמאה היתה אלא שמאחר שהוחלדה עד שנתעכבה תפירתה או שנשברה טהרה אין אומרין כשנפלה כאן לא חלודה היתה ולא שבורה ונמצאו טמאות אלא דנין אותה כשעת מציאתה וטהורות לגמרי וכן אם נמצא שרץ שרוף שפרחה טומאתו על גבי טהרות או מטלית טמאה אלא שהיא בלויה ומחוחה ר"ל נרקבת עד שטהרה מטומאתה הרי אלו טהורים אף ברשות היחיד שכלם דנין אותם כשעת מציאתן ואין בהם משום ספק טומאה אף ברשות היחיד שהרי אין בו דעת לישאל הוא:

ויש דברים שדנין אותן אף במקום מציאתן לטהר לגמרי כיצד ככר של תרומה שנתון על גבי הדף ומדף טומאה נתון תחתיה אע"פ שאם נפלה אי אפשר שלא יגע במדף זה אפילו היא במקום מדרון שנפילתה מצויה כל שמצאה במקום אחר חוץ מאותו מדף דנין אותה במקום מציאתה ומטהרין אותה לגמרי ואומרין שמא אדם טהור נכנס לשם ונטלה ונתנה במקום זה ובשרץ שבקופה אין אומרין כן שאין לחוש בו אלא בעכב וכיוצא בו ואדם שיש לו דעת הוא שראוי לומר כן אבל עיכב לא ומ"מ אם אמר בריא לי שלא בא אדם כאן טמא שהרי ודאי נפלה עליו המדף ונתגלגלה לכאן ולא סוף דבר בטומאה קלה של סופרים וכהוראת לשון מדף שהוא אמור על טומאה קלה אלא אף במדרס של תורה כגון עליונו של זב ולשון מדף מיהא נאמר על הרבה ענינים על עליונו של זב שהוא מן התורה אלא שאינו אב הטומאה לטמא אדם וכלים ולפעמים נאמר על מדרס סופרים כגון בגדי פרוש לאוכלי תרומה ושל אוכלי תרומה לקדש על הדרך שהתבאר באחרון של חגיגה ויש לשאול מאי שנא מקרדום וצלוחית שתולין בטמא וכמו שאמרו בפסחים י' ב' קרדום שאבד בבית הבית טמא שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו וכן בראשון של חלין ט' ב' צלוחית של מי חטאת שהניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה פסולה שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ואחר שכן מה טעם בזו שאני אומר אדם טהור וכו' תדע שהרבה טרחו בתוספות לישבה מהם שהעמידו זו של קרדום בקרדום של בית הקברות ומתוך כך תולין בטמא שאלו טהור היאך נכנס לבית הקברות והרי זו כחברתה צלוחית של מי חטאת שאינה צריכה אלא לטמא ויש מתרצין שמ"מ חוששין לטמא ומ"מ בזו של מדף הדברים מוכיחים הואיל וטומאה תחתיה שלהצלה מן הטומאה נעשה ואילו אדם טמא אינו מציל ולשטה זו אם לא היתה שם טומאה חוששין לטמא ואחרוני הרבנים תירצו שבספק כלים גזרו בספק אוכלין לא גזרו הואיל ואין להם טהרה במקוה:

תד"ה והא אשה מכוסה כו' וא"כ מאי פריך והא אשה מכוסה כו' כיון דלאו כבדוקה דמיא כו' עכ"ל יש לדקדק מהיכא משמע להו בפשיטות דאשה כאינה בדוקה להאי אוקמתא דהא אדרבה כיון דקופה דשמאי והלל כבדוקה היא להאי אוקמתא אלא שאינה מכוסה כפרש"י ה"נ דומיא דהכי אשה כבדוקה היא ואפ"ל דמשמע להו לכל האוקמתות דאשה אינה כבדוקה אלא דהלל מדמה להך אוקמתא אשה דאינה כבדוקה לקופה אע"ג דבדוקה היא כיון שאינה מכוסה ודו"ק:

בד"ה שכל הטומאות כו' וא"ת ומאי פריך מככר כו' דלמא בככר של חולין כו' עכ"ל אהא דפריך ממחט ושרץ שרוף נמי איכא לאקשויי כן דלמא בחולין איירי וי"ל כמו שכתבו התוס' לקמן דס"ד כיון דמחמיר כ"כ בטומאה לתלות אפי' ממקום למקום א"כ במחט ובשרוף לא היה לנו לטהר לגמרי אפי' בחולין:

ד"ה והא אשה מכוסה היא וכו' לכך י"ל מכוסה היא וכו' ר"ל לפירוש התוספות ה"פ והא דומיא דאשה קתני ואשה מכוסה היא באופן שהיה לה להרגיש וא"כ ה"ה קופה איירי נמי באופן שהיה לו להרגיש בנפילת השרץ והיינו בקיפה מכוסה:

ד"ה שאני אומר וכו' ותירץ ר"ת דגבי כלים וכו' משום דאית להו טהרה במקוה וכו'. ואע"ג דהתם בחולין איירי בצלוחית שאין לה טהרה במקוה כמו כלי חרס מ"מ רוב כלים יש להם טהרה במקוה ולא פלוג רבנן בכלים אבל אוכלין בכולן אין להן טהרה במקוה ולכך לא החמירו לגזור עליהם טומאה: