מסכת נדה דף ל״ט עמוד ב׳

ואמר רב יהודה דהאי ט"ו היינו לטבילה שהוא כ"ב לראייתה ושינתה לכ"ז וקתני דכי מטי יום כ"ב אסורה לשמש. וקס"ד דהאי כ"ב לאו לראיית הדילוג קאמר אלא כ"ב לאותו יום שהיתה ראויה לראות בו ודילגתו דהוי יום י"ז לראייתה ובתוך ימי זיבה היא לראיית כ"ז:

וקתני אסורה דכי הדר אתו כ"ב לחשבון יום שהיתה ראויה לראות בו כשדילגה בה קיימא לה בימי זיבה לחשבון ראייתה כדפרישית. וקסבר רב פפא יום עשרין ותרתין דאסרינן עלה מיום כ"ב מנינן כלומר לאו כ"ב לראיית דילוגה שהיה בכ"ז אלא כ"ב מיום שהיתה ראויה לראות לימודה. ומדקרי להו רב פפא ימי זיבה קסבר נדה ופתחה ימי נדותה וזובה מעשרין וז' מנינן דהיינו מיום ראיית דילוגה ומיום ראיית כ"ז עד השתא לא הוו לה י"ז דאי ליום שראויה לראות כשדילגה מנינן ימי נדות וזוב לא הוה קרי להו ימי זובה דהא חלפו להו כ"ב מההוא יומא:

פתחה קרי חשבון הנדה לימי הנדה וזוב:

ממאי דהאי יום כ"ב דאסרינן ליה מנינן מיום כ"ב שהיתה ראויה לראות כשדילגה דמטי ליה בימי זיבה לחשבון ראייה שראתה בכ"ז:

דלמא האי יום כ"ב דאסרינן עלה מנינן מיום ראייתה שכבר שלמו ימי זוב כי הדרי אתו הנך כ"ב וקיימא לה ד' ימים בימים הראוים לנדות:

והכי מסתברא דהא משום דחיישינן שמא תחזור לקדמותה לראות מכ"ב לכ"ב אסרינן לה דהשתא הוי כ"ב לראייה אבל ליום כ"ב לחשבון יום שהיתה ראויה לראות לא מצי אסרינן משום הא חששא דאפי' חוזרת לקדמותה לא תראה היום שהוא י"ז לראייתה דההיא לא היתה למודה לראות אלא לכ"ב לראייה ואי משום שהוא כ"ב ליום הראוי לה אין זה דרך החוזרת לוסתה לקצר ימי טהרתה ולמהר ימי ראייתה כדי שיבא לפי חשבון של תחלה אלא חוזרת וקובעת כ"כ ליום שראתה:

דאלת"ה האי תרנגולתא דרמיא יומא וכבשה יומא ורמיא יומא וכבשה יומא וכבשה תרי יומי ורמיא יומא כי הדרה נקטה כדלקמן נקטה כו' - כלומר תרנגולת הרגילה להטיל ביצה היום ולעמוד למחר ולהטיל יום ג' ולעמוד יום ד' ושינתה וסתה ועמדה מלדת יום ה' עם יום ד' דהוו להו תרי יומי ורמיא יום ששי כי הדרה נקטה אם היא חוזרת למנהגה להטיל יום ולעמוד יום:

כדלקמיה נקטה מעכשיו היא חוזרת למנות כגון שעומדת יום ז' שאחר יום ו' שהטילה ומטלת יום שמיני:

אלמא מריש ירחא מנינן וא"ת דילמא משום ראיה ראשונה קרי ליה תוך ימי נדה ופרש"י דדייק מדקאמר קובעת תוך ימי נדותה משמע דפעם ג' דהוא הקביעות הוי כימי נדתה אלמא חשיב כאילו ראתה ריש ירחא והקשה לו ריב"א דלמה לא תירץ לו כגון שראתה ריש ירחא וה' בירחא שלשה זימני דהשתא הוי ממש תוך ימי נדתה וקבעה וסת ודיה שעתה אם תראה בחמשא בירחא של חדש ד' או שצריכה לפרוש מבעלה כל ה' בירחא עד שתעקור וסתה ג' פעמים והשיבו רש"י משום דבפ"ק (לעיל נדה דף יא.) מוקמינן דר' יוחנן במעיין סתום משום דפריך אמתניתין דהתם דקתני דבימי נדתה אינה צריכה בדיקה ולבדוק דלמא קבעה לה וסת כרבי יוחנן ולכך המקשה אוקי הכא מילתיה דר' יוחנן במעיין סתום שראתה בג' ה' בירחא ולא בריש ירחא דראייה שלישית היא ממעיין סתום ומתניתין דפ"ק (שם דף יא.) כגון שראתה תרי זימני ריש ירחא וה' בירחא ובשלישית כי ראתה ריש ירחא לא תבדוק בה' בירחא שאפילו תראה לא קבעי' לה וסת דמעיין פתוח הוא אבל פעם ראשונה ושניה בודקת בימי נדה שמא תראה בג' בה' בירחא ולא בריש ירחא ולהכי לא הוה מצי לשנויי כגון דראתה ג' זימני ריש ירחא וה' בירחא דא"כ הוה ליה מעיין פתוח אלא משני כגון שראתה תרי זימני ריש ירחא לחוד דהוי מעיין סתום ובג' נמי אע"ג דכבר ראתה בכ"ה מה שראתה בריש ירחא חשיב מעיין סתום כדמשני דהא דחזאי בכ"ה דמים יתרים הוא דאתוספו בה ועוד נראה לפרש דהכא דייק דחשיב כאילו ראתה בג' בריש ירחא דאי לאו הכי אמאי קבעה לה וסת הלא ראיה זו אינה מעין האחרות שבאו בימי נדותה ומיהו תימה לומר כיון כדמעיקרא נקטה וחשיב כאילו ראתה ריש ירחא כיון דאכתי לא קבעה לה וסת בריש ירחא דלא דמי לההיא דלעיל דכבר קביע לה וסת לכ"ב כדקאמר היתה למודה לראות ונראה לפרש דמיירי כגון שראתה ג' זמני בריש ירחא וה' בירחא ואין לחוש אם אין הש"ס מזכיר תלתא זימני דה"נ בפ"ק (שם דף יא.) לא קאמר תלתא זימני גבי קפצה וראתה והא דנקט והשתא חזאי בה' בירחא ובריש ירחא לא חזאי לאו משום דע"י ראייה זו השתא קבעה לה וסת דהא קבעה לה כבר מג' זימני קמאי אלא לומר לך שדיה שעתה בראייה זו כדרבי דוסא דאמר בפ"ק (לעיל נדה דף ד:) דאין דיה שעתה אלא בשעת וסת דוקא ומיהו אף בלא ראתה השתא הוה מצי למימר דקבעה לה וסת לענין שאסורה בה' בירחא עד שתעקור הוסת ג' פעמים והשתא מוכח אע"ג דברביעי לא חזאי ריש ירחא קבעה לה וסת בה' בירחא משום דכיון שראתה ג' זימנין ה' בירחא גם בחדש ד' חשוב כאילו ראתה ריש ירחא וה"נ כ"ב מכ"ב מנינן והוי מצי למימר וליטעמיך דאוקמית מילתיה דר' יוחנן במעין פתוח א"כ תקשה מתני' דפ"ק (שם דף יא.) דקתני דאינה בודקת בימי נדה א"נ הא חשיב מעיין סתום ומעיין פתוח יפרש כמו שפירש"י בלשון שני בפ"ק (שם יא.) שראתה אבג"ד ובהכי איירי מתני דהתם דבהכי לא קבעה לה וסתה:

כ״ב מכ״ב מנינין פי׳ מכ״ב קמאי שהיתה רגילה לראות כדמעיקרא מנינן כיון שלא עקרה וסתה ואע״ג דנדה ופתחה מכ״ז ושינתה וראתה בו מנינן דעל כרחין לא סגיא שלא יהא פתח נדה כיון שלא ראתה בכ״ב דכי הדר אתי כ״ב מנינן מכ״ב קמאי הוי ליה כ״ז לראיה כ״ז והוי בימי זיבה אלמא חיישא ליה. ורב הונא בריה דרב יהושע אהדר ליה דדילמא מכ״ז מנינן דכי הדר אתי יום כ״ב לא אתי אלא בימי נדה ולהכי חיישא לה ומפני שרב פפא דן להחמיר לחוש לוסת הכא בימי זוב לכך השיב רב הונא בריה דרב יהושע מעיקרא בלשון דילמא דמ״מ מנ״ל ממתני׳ למפשט הכי דהא איכא לומר דמתני׳ כדאמרן וחזק עוד רב הונא דבריו מההיא דתרנגולתא דנר׳ ממנה בדלקמן מנינן ולא מעיקרא והיינו דאמר ליה דאי לא תימא הכי הוי תרנגולתא וכו׳ פי׳ תרנגולת שרגילה ללדת יום א׳ ולעמוד יום אחד וילדה ביום ראשון וכן ג׳ כמנהגה וכפי סדר שלה היה לה ללדת יום חמישי ויום שבת ושנתה ועמדה בה׳ שלא ילדה וילדה בששי כי הדרה נקטה כדמעיקרא נקטה שתלד ביום שבת או כדלקמה נקטה שלא תלד עד יום א׳ פרש״י ז״ל הא ודאי על כרחין כדלקמיה נקטיה ולא תלד עד יום ראשון ונראה לי טעם הכרח זה הוא מפני שכן מעשים בכל יום למנקט כדלקמן ולא עוד אלא שאם אתה אומר דכמעיקרא נקטה ותלד ביום שבת א״כ תלד שני ימים רצופים מה שלא הורגלה מעולם והאיך אפשר כי מפני ששינתה רגילותה לרחק ניחוש לה להיות מקרבת.

א״ל רב פפא אלא הא דאמר ריש לקיש וכו' כלומר כיון דאמרת שנדמה מראה דמים ללידת תרנגולת אמ״מ מה נעשה דריש לקיש ור״י שמראין כדברי דמעיקרא מנינן.

אלמא מריש ירחא מנינן פרש״י ז״ל כיון דמקרי גם פעם ג׳ תוך ימי נדה אלמא לפי חשבון הראוי מנינן והקשו בתוס׳ דילמא משום דתרי זימני קמאי הוו תוך ימי נדה קרי ליה הכי ועוד היכי ס״ד דטעמא דהכא היינו משום דכמעיקרא מנינן שהרי אף רב פפא לא אמר שנמנה כדמעיקרא אלא כשיש וסת קבוע מעיקרא אבל לא כמו שעדיין לא נקבע לה וסת דאכתי לא חזיא אלא תרי זמני בריש ירחא ומיהו בזו י״ל דלפום טעמיה מכל דכן פשיט ועוד קשה עליו היכי ס״ד דהאי ראיה שלישית מקרי תוך ימי נדה והלא רב פפא עצמו אמר לעיל דאף כ״ב דכ״ב מעיקרא מנינא דפתח נדה כ״ז הוא כיון שלא ראתה בכ״ב כעין ההיא דפרק קמא דאמרינן דקפצה וחזאי קפצה וחזאי וכדפרי׳ התם ובתוס׳ פי׳ דהכא רב פפא לישנא קלילא נקטי והכא במאי עסקינן בדחזיא ג׳ זמני בריש ירחא וחמשא בירחא ובריש ירחא לא חזיא על ראיה רביעית קאמר אחר שהוקבעה וסתה וראייתו של רב פפא היינו משום דאמרי׳ דייה שעתא בראיה זו ואפי׳ למ״ד בפרק קמא דלא אמרינן דייה שעתה אלא בשעת וסתה וש״מ דבתר מעיקרא וחשבון הראויה אזלינן ורואין אותה כאלו ראתה בריש ירחה כמנהגה דאי לא היה לנו לומר ששינתא וסתא ולא נימא דייה שעתה זה פי׳ רב״ה ז״ל ועדין אין הענין מתחויר יפה ויש להוסיף עוד עליו דודאי דברי ר״פ כמשמעו בדחזיא ג׳ זמני בחמשא בירחא וב׳ זמני בריש ירחא והוא וסת קבוע בג׳ פעמים וראייתו של רב פפא היינו כי בראייות הללו אנו דנין אותה שקבעה וסת להפלגת שלשים יום ואע״ג דכי מעיינת ביה אין הראיות המופלגות שבה אלא לכ״ה יום דהא כי חזיא בחמשא בירחא והדרא חזיה בריש ירחא אין כאן אלא כ״ה יום ואעפ״י כן אינו מונין לה מריש׳ ירחא לריש ירחא וכן מה׳ לירחא לה׳ לירחא ואומרים שראיותה לשלשים יום ועל כרחין היינו משום דמנינן כדמעיקרא לומר דריש ירחא תנינא וממני כדמעיקרא לריש ירחא קמא ולא לראיית ה׳ בירחא ואין ראייה החמשה בירחא מפסקת בינתים וכן מנינן מה׳ מירחא לה׳ מירחא ואין ראיית ריש ירחא שבינתים מפסקת וריש ירחא דנקט הכא לאו דוקא נקטיה להו דא״כ ריש ירחא גורם וכשחוששת לו למנין הראוי היא חוששת לדברי הכל אלא דנקטיה ליה לומר שרואה בהפלגת שוות שלשה פעמים שהרי ראתה תרי זמני ריש ירחא וג׳ זמני בה׳ בירחא ואתה מצרף מהם שלשה ראיות כי מריש ירחא לריש ירחא ראתה לל׳ יום פעם אחת וכן מה׳ לירחא לה׳ דירחא ראתה ב׳ פעמים לל׳ יום וש״מ שאף בתחלת קביעות ווסתות על כרחין כדמעיקרא מנינן וכיון דבזאת תולין כדמעיקרא לעשות לה ווסת קבוע ואפי׳ להקל כ״ש דהכא נמי אעפ״י ששינתה ראיותיה ולדלג יום כ״ב ולראות בכ״ז כי מנינן כ״ב כדמעיקרא מנינן מכ״ב ואין ראיית כ״ז מפקת בינתים והפי׳ הזה עולה כהוגן בלשונו של רב פפא ויש לו קצת ראיה מלשונו של רב הונא בריה דר׳ יהושע שאמר דאמרינן דימים יתירי הוא דאתוספו לה דהא מ״מ כבר שבש יפה ראייתו של רב פפא שאין קביעות הווסת של ר׳ יוחנן כדבריו וממילא דחינן ראיה שלו דלא קרינן תוך ימי נדה לאותו ה׳ בירחא שמביא ראיה ממנו לדברי רש״י ז״ל ולפי הפי׳ הזה עולה יפה דמ״מ אף לאוקמתא דרב הונא אנו קובעין ווסת לשלשים יום מריש ירחא לריש ירחא להפסקת שלשים יום ואעפ״י שהפסיקה בינתים לראות בכ״ה והיה לנו לומר דתפשוט מינה עדין כדמעיקרא מנינן לכך הוצרך לומר שזו אינה הפסקה דדמים יתירי נינהו וכדאיתא ריש ירחא שלאחריו חשיבי לענין זה ומיהו שפיר מיקרי תוך נדה דסוף סוף פתח נדה מכ״ה לירחא מנינן כדאמר רב פפא לעיל נדה ופתחה מכ״ז מנינן וא״ת ולמה לא השיב רב הונא בריה דרב יהושע על דברי רב פפא אפי׳ לפי דבריו ולימא ליה דשאני התם דכיון דחזאי השתא בה׳ בירחא בלא ריש ירחא אמרינן דחמשה בירחא עיקר וריש ירחא דמים יתירי הוא דאתוספו לה ולעולם לחוש אין חוששין אלא להפלגות שוות ולא למנין הראוי תירץ רבי׳ הרמב״ן ז״ל דמסתברא ליה דקביעות ראיות קמייתא ליכא למתלי בתוס׳ דמים עוד יש לומר דניחא ליה למימר קושטא דמלתא דלא אמר ר׳ יוחנן אלא דקבעתיה ממעין סתום וכדאיתא בפ״ק דמכילתין ומה שאין מתחוור כל הצורך בזה הפירוש הוא מה שאנו מצרפין בדברי רב פפא בקביעות וסת שלשים יום ראיות שהיו מריש ירחא עם ראיות מה׳ מירחא לה׳ בירחא לעשותו הפלגות שוות לשלשים יום כמו שאמרנו ומ״מ הפי׳ מוכרח ממקומו ומלשונו ולשון הגמרא שאומר וקאמר אשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה קושטא דמלתא נקט אבל אין הראיה מלשון תוך ימי נדתה אלא מלשון שהיא קובעת וסת בדרך זה וכמו שאמרנו וזו שיטת רבי׳ הגדול ז״ל כפי מה שלמדו מפיו ואם לשון פירושו סתום כמנהגו ולשון שיטת רש״י ז״ל ולשון הגמ׳ הזה יש להלום דרב פפא היה סובר שאין לקרותו וסת שבתוך ימי נדה אם אין הפעם האחרון שבו קביעות הוסת תוך ימי נדה ודקאמרת היאך נאמר כדמעיקרא בוסת שלא נקבע יש לומר דמ״מ לפי דעתו שכן דברי ר׳ יוחנן דמכל דכן פשוט וזה הטעם בעצמו למפשט בכל דכן דה׳ בירחא פתח נדה קרי ליה ר׳ יוחנן תוך ימי נדה מפני הסדר הראשון שהיה כן ומסתמא נגרר אחרי וחשוב ימי נדה לקביעות הווסת וכל דכן לענין הנדון שלפנינו ומאי דנקט רב הונא דאמרי׳ דמים יתרים הוא דאתוספו בה אע״ג דלא צריך ליה נקט הכי לישב אגב אורחיה מאיזה טעם נקבע וסת בתוך ימי נדה כנ״ל לפרש לפי שיטתו ז״ל ומ״מ לכלהו פירושי עמדה ההלכה כדברי רב הונא בריה דרב יהושע דלעולם כדלקמן מנינן וכההיא דבתרנגולתא ובעיא דלעיל אם חוששת לוסת קבוע בימי זיבה לא אפשיטא שכבר נדחית ראיתו של רב פפא דמתני׳ דהיתה למודה מכ״ז הוא דמנינן ואי בכ״ב חזר הווסת הראשון למקומו ונעקר החדש לגמרי ואם לא ראתה בכ״ב חוששת לסוף ה׳ ימים שהוא לכ״ז מיום כ״ז הראשון ששינתה בו תחלה וכמו שפסק הרמב״ם ז״ל וכן פסק רבינו הרמב״ן ז״ל והוא המוכרח מלשון הגמ׳ ושלא כדברי רבי׳ הראב״ד ז״ל בספר בעלי הנפש.

ונשוב לביאור הסוגיא והוא שהקשה לו רב הונא בריה דרב יהושע ודילמא האי עשרין ותרתין דצריכא למיחש ביה מעשרים ושבעה מנינן לה דהיינו אחד בניסן שהוא עשרים ושבעה לראייתה ונמצא שהוא רביעי לימי נדה אבל וסת הבא בתוך ימי זיבה לא תחוש בו עד שתראה שאין אומרין בימי זיבה אורח בזמנו בא ויש כאן מקום עיון דהא אכתי איכא למוכח מינה דחיישא לימי זיבה שאף כשתאמר עשרים ושנים מעשרים ושבעה מנינן מ"מ הא אמרינן זה וזה אסורין וצריכא למיחש לעשרים ושנים של ראיית עשרים ושבעה ולעשרים ושבעה של ראיית עשרים ושבעה והרי עשרים ושבעה של ראיית עשרים ושבעה בימי זיבה הוא שהרי נדה ופתחה מעשרים וחמשה מנינן והוי ליה אידך עשרים ושבעה יום שני לימי זיבה ויש לומר בה לאו מי אמרינן דנדה ופתחה מעשרים ושבעה מנינן אלמא ראיית עשרים ושבעה כימי נדה משוינן לה דהא מינה מנינן תחלת נדה הואיל ולא ראתה בעשרים ושנים הכי נמי מעשרים ושבעה אחר שלא ראתה עדיין חיישא ליה וכימי נדה משוינן לה:

ונשוב לביאור הסוגיא והוא שאמר דאי לא תימא הכי דאתתא דקבעה וסתה מעשרים ושנים לעשרים ושנים ושנתקו לעשרים ושבעה כי הדרא חיישא לוסתה הראשון ר"ל לעשרים ושנים של ראייה מראייה דהשתא חיישא לה ולא מראייה שהיתה ראויה ביום שקבעה בו וסתה כבר אלא שנאמר שתגרע חמשה ימים אלו ותחזור למנינה הראשון ר"ל עשרים ושנים ליום שהיה ראוי לקביעות וסתה שהוא שבעה עשר ליום ששינת בו וסתה האי תרנגולתא דרמיא יומא וכבשא יומא רמיא יומא וכבשה יומא ר"ל שדרכן בכך והשתא רמיא יומא וכבשה תרי יומי ורמיא כי הדרא רמיא בתר תרי יומי דכבשא בהו כי הדרא נקטא ר"ל שחוזרת למנהגה כדלקמה נקטה ר"ל שתמנה מעכשו יום להטיל ויום לפסוק ונמצא יום הטלה מיחלף ביום שביתה או כדמעקרא נקטה לשוב למפרע לחשבונה להטיל ביום הראוי לה לפי חשבון הקודם בודאי כדלקמה נקטה ואף אשה זו כשחוזרת לראות ביום עשרים ושנים לא לפי חשבון הראשון אתה מונה בה אלא לחשבון ראיית עשרים ושבעה שהיא שניה וזו של תרנגולת לא הוזכרה אלא לענין משל ומ"מ גדולי קדמונינו מפרשים בה דנפקא מינה לענין יום טוב כגון תרנגולת שדרכה להטיל יום ראשון ויום שלישי ויום חמשי ולהפסיק בין אלו הימים וכבשה יום ששי כדינה ועוד כבשה יום שבת דרך שנוי וסת והטילה ביום ראשון ויום שלישי אחריו יום טוב ונמצאת תחתיה ביצה ואי כדמעיקרא נקטה שהיא דמערב יום טוב רמיא שהוא שני שהרי היה דינה להטיל בשבת ולהפסיק ביום ראשון ולהטיל ביום שני ואי כדהשתא רמיא מכיון דרמיא ביום ראשון ודאי ביום שלישי רמיא ואסירא ואי הוה יום טוב ביום רביעי אי כדהשתא שרינן לה ואי כדמעיקרא אסרינן לה וודאי כדהשתא דיינינן לה בין לקולי בין לחומרא וחזר רב פפא לחזק את דבריו לומר דמעשרים ושנים מנינן מדאמר ר' שמעון בן לקיש אשה קובעת וסת בימי זיבה ואין קובעת וסת בימי נדה ור' יוחנן אמר אף בימי נדתה ומפרש בדבריהם כגון דחזיא ריש ירחא וחמשא בירחא כגון אחד בניסן וחמשה בניסן ופסקה וחזרה וראתה אחד באייר וחמשה באייר והרי שראיותיה השניות באות בימי נדה ובראיה השלישית שהוסת נקבע בה לא ראתה באחד בסיון אבל ראתה בחמשא בסיון ובכי הא אמר ר' יוחנן שנקבע וסתה לחמשה בחדש אע"פ שראיות שניות שעברו היו בימי נדה וקבעה וסתא מתלתין לתלתין לכל חמשה בחדש ולריש לקיש לא הוי וסת הואיל ושתי ראיות ראשונות בנדות גמור ושלישית בזמן הראוי לנדות אם ראתה כדינה באחד בסיון ואלמא לפי חשבון הראוי דמעקרא מנינן דהיינו ריש ירחא שהרי ראיית יום חמשי אנו דנין בזמן נדה מצד שהיתה רגילה לראות ביום אחד בחדש אלא דלר' יוחנן אע"פ שזמן נדה הוא קובעת והוא דקאמר וקאמר ר' יוחנן אשה קובעת וסת בימי נדתה דמשמע דמדר' יוחנן קא מקשי ולא מדר' שמעון בן לקיש לא היא דמתרויהו קא מקשי ומדר' שמעון בן לקיש אלימא קושייה טפי אלא דאשמעינן דאפילו מדר' יוחנן קשי דהא מ"מ קא אמר איהו עלה שקובעת וסת בזמן נדה ואי לאו דמנית לה מריש ירחא לאו זמן נדה הוא ותירץ דלאו בהכי אפליגו אלא דחזאי תרי זימני בריש ירחא ושלישית בעשרים וחמשה ורביעית בראש חדש דהויא לה רביעית שהיא שלישית לראייות של ראש חדש הקובעות וסת בימי נדה ממש שהרי נדה היא מיום עשרים וחמשה ולריש לקיש לא הוי קביעות שמאחר שנפתחו מעיינותיה אינה ראויה לקביעות וסת ולר' יוחנן קביעות וסת היא וראייה של עשרים וחמשה דמים יתירי הוא דאתוספו בה וקבעה לה וסת לכל ראש חדש וכן הלכה כמו שכתבנו בפרק ראשון וכבר אתה ראוי לשאול בסוגיא זו שנראין דברי ר' יוחנן וריש לקיש חולקין עם דברי שמואל שהרי לדברי שניהם אשה קובעת וסת בימי זיבה ולשמואל אינה קובעת וסת בימי זיבה אלא שלפי סוף הסוגיא לא אמרוה אלא בדרך שכתבנו בימי נדה ובדרך זה בימי זיבה כגון שראתה בראש חדש וראש חדש ובעשרים בחדש או בחמשה עשר בו ובראש חדש דהויא לה ראייה שלישית דראש חדש תוך ימי זיבה ובכי האי גונא קובעת וסת בין בימי נדה בין בימי זיבה לר' יוחנן שהלכה כמותו כמו שכתבנו בפרק ראשון ושמואל דאמר אין אשה קובעת וסת בימי זיבה הוא כגון שרואה מחמשה עשר לחמשה עשר ובזו אינה קובעת כמו שבארנו שם:

גדולי המפרשים כתבו שאם ראתה שבע פעמים מחמשה עשר לחמשה עשר קבעה לה וסת מעשרים ותשעה לעשרים ותשעה שרואין את האמצעיים כאלו אינם והשאר קובעת בהן וסת מעשרים ותשעה לעשרים ותשעה דקיימי בימי נדה ואין הדברים נראין שמאחר שאינה למודה לראות אלא מחמשה עשר לחמשה עשר היאך נקבע וסת לעשרים ותשעה שאינה למודה בו:

זה ששאלו בסוגיא זו בענין אם חוששת לוסת שבימי זיבה אם לאו גדולי המפרשים פסקו בה כרב פפא שצריכה לחוש וגדולי הדור מביאין ראיה לדבריהם מפרק אחרון במשנת נדה שבדקה עצמה שחרית וכו' ובסוגיא הבאה עליה אלא שאף הם כתבו שאין בה הכרח ומ"מ רוב פוסקים כתבו שאינה צריכה לחוש וממה שאמרו כאן רבין וכל נחותי ימא אמרוה כרב הונא בריה דרב יהושע אלא שאפשר דרב הונא נמי לא פליג עליה דרב פפא אלא דקאמר ליה דאי משום הא לא איריא דדילמא עשרים ושנים מעשרים ושבעה מנינן ומ"מ רוב פוסקים כתבוה כרב הונא בריה דרב יהושע וכל שהיתה למודה לראות מעשרים לעשרים ושנתה לחמשה ועשרים חוששת לעשרים ולחמשה ועשרים ומונה יום העשרים שחוששת בו מראיית יום החמשה ועשרים לא מיום העשרים ויש שכתב שלדעת רב הונא בריה דרב יהושע הואיל ועשרים מעשרים ושבעה מנינן שאם ראת בעשרין ותרין חזר הוסת הראשון למקומו ונעקר החדש לגמרי אבל אם לא ראתה בעשרים ושנים שחששה לו חוששת לסוף חמשה ימים דהוו להו עשרים ושבעה מעשרים ושבעה וכן דעת גדולי המפרשים אלא שגדולי המחברים חולקין בה ובפרק תשיעי יתבאר בענין תקוני הוסת יותר:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

גמ' נדה ופתחה מכ"ז מנינן כו' מכאן נראה הכרע לשיטת רש"י ורמב"ן דאין זיבה אלא בי"א שסמוכין לשבעה שראתה בהן נדות ואין מונין ליום הראוי שהרי כאן מיום כ"ו ואילך הוא יום הראוי לזיבה ואפי' לרב פפא קאמרינן נדה ופתחה מיום כ"ז מנינן אע"פ שהוא יום הראוי לזיבה מראיית הוסת ולעיל דקאמר דג"פ מט"ו לט"ו הוה וסת קבוע בתוך ימי זיבה היינו משום ראיית ט"ו ראשון ושלישי דהוו תוך ימי זיבה אבל ט"ו השני הוה פתח נדות ומה שיש לדקדק אההיא דס"פ האשה ע"ש:

תוס' בד"ה אלמא מריש ירחא כו' ומיהו תימה לומר כאן כדמעיקרא כו' עכ"ל כצ"ל:

סליק פרק בנות כותים

בתוס' ד"ה אלמא מריש ירחא כו' ופרש"י דדייק מדקאמר קובעת כו' לא נמצא זה בפרש"י שלפנינו:

בתוס' ד"ה מקבע לא קביע כו' ואהא מייתא שפיר וכו' ר"ל אבל לפרש"י דפירש מהו דנחוש וכו' אם היתה רגילה לדאות מט"ו לט"ו קשה לפירושו דא"כ אהא לא מייתי רב פפא שום ראיה ממתניתין דהיתה למודה וכו':

בא"ד בסופו והשתא מוכח אף ע"ג דברביעי לא חזיא ריש ירחא קבעה לה וסת בה' בירחא כו'. לא לענין קביעת וסת קאמר דהא כבר קבעה לה בשלשה זימנין הראשונים אלא לומר דדיה שעתה כשרואה ברביעית בה' בירחא משום דחשבינן לה כאילו ראתה ברביעי גם כן בריש ירחא דאל"כ לא הוה לן למימר דדיה שעתה משום דהא ראייתה הרביעית אינה מעין ג' הראשונות וק"ל: