בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת נדה דף ל״ה עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת נדה דף ל״ה עמוד א׳

    מסכת נדה דף ל״ה עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 14 קטעים ממוספרים, כ־271 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    לאחרים גורם טומאה כלומר טיפה זו גורמת לבעלה שמטמא במשא כדכתיב (ויקרא טו) וכל אשר יהיה תחתיו ואוקמינן בעליונו של זב היא עצמה לא כל שכן:

    אלא בזב מצורע איצטריך דלא אתי בקל וחומר דלא גרמה לו טומאה שהרי מחמת נגעו היה מטמא במשא ואפילו באהל:

    ומדאיצטריך קרא לרבויי לשניה ש"מ בראשונה דלאו מעיין הוא דאי מעיין הוא ראשונה מטמאה שניה לא כל שכן:

    לעולם אימא לך בזב גרידא דאי במצורע לא איצטריך קרא לרבויי דאפילו ראשונה מטמא משום מעיין:

    ודקאמרת כו' שעיר המשתלח יוכיח שגורם טומאה למשלחו כדכתיב (ויקרא ט״ז:כ״ו) והמשלח את השעיר וגו' והוא עצמו טהור שאין בהמה מטמאה מחיים:

    מאי תיבעי ליה לרב יוסף:

    הא איהו אמר כו' בין קטן בין גדול לזיבה ולא איצטריך והזב את זובו לזכר לרבות קטן דהא מזאת תורת הזב נפקא ואייתר לזכר לרבות מצורע:

    ואיתקש מצורע לזב גמור בעל שתי ראיות דהא בהאי קרא דהיקשא דמצורע תרתי כתיבי והזב את זובו הרי שתים וכתיב ביה לזכר לרבות מצורע כדין זב גמור מה זב גמור זובו מטמא במשא אף מצורע זובו מטמא במשא ואפילו ראשונה דבשלמא אי מפיק ליה האי לזכר לזב קטן ויליף מצורע זכר ממצורעת נקבה איכא למבעי ראייה ראשונה מהו מי הוי מתעגל ויוצא ומתרבי עם שאר מעיינות או לאו דבנקבה ליכא זוב לובן למילפיה מהיקשא דזב גמור אי לאו מעיין הוי אבל השתא דמצורע זכר איתקש לזב גמור לא צריך תו למבעי: ואית דמפרשי בעיא דרב יוסף הכי ראייה ראשונה של מצורע מהו שתטמא במשא בזב גרידא לא תבעי לך דודאי מטמא כדאמר לקמן לימד על הזוב שהוא טמא ומוקמינן בדם הנדה דקרא למשא אתא כי תבעי לך במצורע דאיכא למימר בזב גרידא הוא דמטמא משום דגורמת לו טומאה אבל במצורע כבר טמא הוא ואינה גורמת לו טומאה לא מטמיא הטיפה אי לא אמרינן מעיין הוא כרוקו או מימי רגליו מאי מעיין הוא או לא. לימד על הזוב ומוקמינן לה בראייה ראשונה והכי משמע כי יהיה זב מבשרו אותו הזב טמא. לאחרים לבעלה. ומדאיצטריך לרבויי לראייה ראשונה ש"מ לאו מעיין הוא. ושיבוש הוא מפני כמה תשובות חדא דקא פשיט ליה מקום זיבה לאו מעיין הוא והא למשא רבייה קרא כדאמר בדם הנדה מה לי מעיין ומה לי לאו מעיין ועוד מי איכא לאוקמי להאי קרא בראייה ראשונה והא מהכא נפקא לן בכל דוכתי מנה הכתוב שתים וקראו טמא ועוד מי איכא למימר בראייה ראשונה בזב גרידא לאחרים גורם טומאת משא הא זב בעל ראייה אחת אינו אלא כרואה קרי כדאמר בכמה מקומות שתים לטומאת זיבה ושלש לקרבן ועוד ראייה ראשונה הא אקשיה לעיל לקרי וקרי לא מטמא במשא ומשום שכתוב בספרים מדאיצטריך קרא בראייה ראשונה מפרשי ליה הכי ולאו מילתא היא דהאי בראייה ראשונה פירוש היה בספרים ולקמיה קאי והכי קאמר מדאיצטריך קרא לרבויי לשניה ש"מ ראשונה מקום זיבה לאו מעיין הוא וה"ג בשלהי שמעתתא מה זב גמור מטמא זובו במשא אף מצורע כו' אלמא זב גמור הוא דמטמא טיפת זובו במשא אבל זב בעל ראייה אחת לא:

    ועוד 12 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Niddah 35a · Sefaria

    תוספות

    לאחרים גורם טומאה פירש רש"י לזב עצמו גורם טומאת משא כדכתיב וכל אשר יהיה תחתיו ואוקמינן ליה בעליונו של זב ואין נראה דעליונו של זב אינו קרוי משא ואינו מטמא אלא אוכלין ומשקין ועוד דבזוב כי האי גוונא לא אשכחן אלא כשהטיפה בכף מאזנים וכרעה לכף שניה לכן נראה לפרש לזב עצמו גורם טומאת משא שהנושא הזב טמא הנושא הזוב לא כל שכן דטמא ובשאר טומאות דלאו משא כגון משכב ומושב אין לפרש דהא למצורע נמי גורם טומאה דאילו מצורע גרידא אינו עושה משכב ומושב אלא לטמא אוכלין ומשקין כדפרישית בפרק אלו דברים (פסחים סו.) ואם זב הוא מטמא משכבו אדם ובגדים:

    לעולם אימא לך בזב גרידא תימה דמכל מקום תפשוט דלאו מעיין הוא דאי מעיין הוא למה לי קרא לטמא בזוב דהא מיד שראה משהו של ראייה שניה מיד נעשה זב למ"ד זוב מטמא במשהו דלא בעי כחתימת פי האמה ומשהו שני לטמא כדין מעיין דאי אפשר לטיפה שלא תתחלק שני משהויין ושמא כמו שמשהו ראשון שבו נעשה זב אינו מטמא במשא הוא הדין כל מה שנקרא ראייה אחת דהיינו כמו גריון לשילה (זבים פ"א מ"ה) דלא מטמא במשא אע"ג דרוקו ומימי רגליו טמאין מיד אחר ראיית זוב משהו ראשון:

    אף ראייה ראשונה של מצורע מטמאה במשא תימה אם כן לעיל מנליה לאוקומי קרא בדם טהרה של מצורעת הא איצטריך קרא לכדהכא:

    מאי לאו לטומאה וא"ת מאי קושיא דילמא הא דאמר רב הונא מטמא באונס היינו טומאת ערב כבעל קרי והכא מיירי להצטרף לשניה לטמא טומאה חמורה לעשותו זב והוי השתא שפיר רישא דומיא דסיפא וי"ל מדלא נקט הרואה ראייה אחת של זיבה אלא נקט ראייה ראשונה של זב משמע דאיירי באותו שראה שתי ראיות והראשונה היתה באונס דזב אינו קרוי עד שיראה שתי ראיות ויליף מהיקשא דזאת תורת דאיירי בזב גמור ומקיש ראשונה של השתים לשכבת זרע:

    מכלל דתנא קמא לטומאה לאו מן הלשון מדקדק מדאצטריך ר' אליעזר להזכיר קרבן מכלל דת"ק איירי לטומאה דא"כ לא הוה משני מידי אלא הכי דייק מכלל דתנא קמא לא מצריך בדיקה משום קרבן אלא משום טומאה דאי משום קרבן הוה ליה לאצרוכי נמי בדיקה בשלישי כרבי אליעזר וקשה דהא בלאו מילתיה דרבי אליעזר הוה מצי למפרך מדקתני במס' זבים (פרק ב' מ"ב) בהדיא במילתיה דרבנן גופייהו בשלישי אין בודקין אותו ושמא מייתי מרבי אליעזר משום דבעי לפרושי במאי פליגי:

    Tosafot on Niddah 35a · Sefaria

    רשב"א

    הא ד אמר רבא לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כ"ש הקשו התוס' והלא לאחרים גורם טומאת משכב ומושב והוא עצמו אינו עושה משכב ומושב כדאיתא בריש פרק דם הנדה (נדה נד, ב). ומיהו האי לאו קושיא היא כל כך דדילמא התם משום דמיעטיה קרא בהדיא מדכתיב אשר ישכב עליו הזב הזב ולא הזוב כדאיתא לקמן בפרק דם הנדה ואין צורך אלא ודאי הוא הדין דהוה ליה לאקשויי הכין אי נמי מהסט שהוא גורם טומאת היסט והוא עצמו אינו מטמא בהסט. אי נמי משכבת זרע דאצטריך רחמנא לטמויי נוגע בקרי למה לי לאחרים גורם טומאה הוא עצמו לא כ"ש אלא דעדיפא מינייהו אקשי לי שעיר המשתלח יוכיח דאין לו טומאה כלל וגורם טומאה לאחרים ובהא אידחי טעמיה רבאלגמרי ותו לא איצטריך לאקשויי עליה מהנך.

    הא ד אמר רב הונא ראייה ראושנה של זב מטמאה באונס להצטרף אף עם השנייה לטמא משכב ומושב קאמר מדקאמר ראייה ראשונה של זב ולא קאמר הרואה ראייה א' של זב והיינו דאקשינן עליה מדתנן ראה ראייה ראשונה בודקים אותו מאי לאו לטומאה, ופרקינן לא לקרבן ואם איתא לימא אין לטומאה ולהצטרף לשנייה לטומאת משכב ומושב אלא ודאי כדאמרן ומשום הכי לא אשכח פירוקא אלא לקרבן.

    מכלל דתנא קמא לטומאה קאמר קשה לי דילמא אף תנא קמא משום קרבן נמי קאמר בראשונה ובג' פליגי דתנא קמא סבר אפילו באונס ואפילו לקרבן ור' אליעזר סבר אף בשלישית אינה כזוב לקרבן אלא בבדיקה, ועוד דאפילו תנא קמא לטומאה קאמר אי קא מקשה מת"ק לימאתנאי היא ורב הונא דאמר כר' אליעזר ונ"ל דה"פ מדקתני במתניתין (זבחים פ"ב מ"ב) ראה ראייה ראשונה בודקין אותו שנייה בודקין אותו שלישית אין בודקין אותו ר' אליעזר אומר אף בשלישית בודקין אותו מפני הקרבן אלמא לת"ק אין צריך בדיקה כלל מפני הקרבן ואפילו בראשונה דאם איתא דאפילו בראשונה צריך בדיקה מפני הקרבן ואף על פי שמטמא באונס בשלישית נמי ליבעי בדיקה מפני הקרבן אע"פ דמשום טומאה אינו צריך בדיקה וכר' אליעזר דאמר דאף בשלישית צריך בדיקה מפני הקרבן דקס"ד דר' אליעזר מפני הקרבן דוקא קאמר ולא לטומאה וכדקתני בברייתא (לז, א) לקרבן אמרתי ולא לסתירה דאלמא משמע דר' אליעזר דוקא לקרבן קאמר ולא לדבר אחר אלמא מדלא אצריך תנא קמא בדיקה בשלישית משמע דלדידיה אינו צריך בדיקה כלל מפני הקרבן ובדיקה דראייה ראשונה ושנייה דמודו בהו רבנן מפני הטומאה הן וקשיא לרב הונא ומיהו מדר' אליעזר ליכא לסיועיה דדילמא בשלישית דוקא הוא דאמר דאינה צריכה מפני הטומאה אלא מפני הקרבן הא באינך תרתי קמיאתה אף לטומאה הן. ופריק לה דכולי עלמא בראייה ראשונה לקרבן ולא לטומאה והא דאמר ר' אליעזר בשלישי מפני הקרבן לאו דוקא מפני הקרבן אלא בין לקרבן בין לטומאה דבאתים פליגי. ומפני הקרבן דאמר ר' אליעזר טעמא דקרא קאמר כלומר מפני מה הצריך הכתוב בדיקה אף בשלישית היינו מפני הקרבן כלומר שהיא גורמת קרבן מפני שהיא צריכה להצטרף לאחרות לקרבן דכל שהיא צריכה לקרבן צריכה בדיקה הא לאו הכין לא היה צריך בדיקה והיינו דלרבינית דאינה צריכה להצטרף לקרבן אינה צריכה בדיקה וכדקתני בברייתא ר' אליעזר אומר בשלישית בודקין אותו ברביעית אין בודקין אותו לקרבן אמרתי ולא לסתירה כנ"ל.

    דם היולדת שלא טבלה ב"ש אומרים כרוקה וכמימי רגליה תמיה לי לב"ש מאי שנא מדם טהרה של מצורעת דהא מקור לאו מעין הוא וכדאיתא בגמרא גבי מעינות מצורעת א"כ אף היולדת שלא טבלה כן ולדידיה דסבירא ליה דבימים לחודייהו תלא רחמנא וכבר שלימו לה יומי לא תטמא לא לח ולא יבש וצל"ע.

    Rashba on Niddah 35a · Sefaria

    ריטב"א

    ראיה ראשונ׳ של זב מטמא׳ באונס פי׳ מלת׳ פסיקא קאמר ואפי׳ להצטרף עם השניה לעשותו טמא ולהא הוא דאצטריך היקשא דשכבת זרע ולהכי נקט ראיה ראשונה לומר דאיכא שניה ולא נקט זב שראה ראיה א׳ מטמאה באונס והיינו דכי רמינן עליה מדתנן ראיה ראשונה בידקין אותו לא אוקימנא דההוא לענין צירוף ש״מ. מכלל דת״ק לטומאה קאמר. פי׳ לאו בראיה שלישית דאדרבה הא קתני ראשונה בודקין אותו שניה בודקין אותו שלישית אין בודקין אותו ומדהראשונה ושניה לטומאה שלישית לטומאה אלא הפ׳ דעל כרחין שלישית לת״ק אין בודקין אותה לקרבן לכל הפחות כדמוכח מדברי ר׳ אליעזר וכיון דשלישית שכל עיקרה היא באה לחיוב קרבן אינה נבדקת לקרבן היאך נאמר דכי קתני הראשונה ושניה בודקין אותו לקרבן קאמר זה א״א אלא על כרחין ה״ק דראשונה ושניה בודקין אותו לטומאה ושלישית אין בודקין אותו כלל ור׳ אליעזר אמר שבודק שלישית מיהת לקרבן ואף ר׳ אליעזר בשלישית בלחוד פליג אבל לא בראשונה ושניה ומעתה מימרא דרב הונא לא אתיא לא כרבנן ולא כר׳ אליעזר נמי ופרקינן דלכולי עלמא ראשונה לקרבן ולא לטומאה וה״ק ראשונה בודק אותו לקרבן שניה בודקין אותו אף לטומאה שלישית אין בודקין אותו כלל ודקא קשיא לך היאך בודקין הראשונה והשניה לקרבן ולא השלישית הא לאו קשיא דר׳ אליעזר ורבנן לאו בסברא פליגי אלא בדרשא דקראי דמר דריש אתים ומר לא דריש אתים וגזרת הכתוב היא אם אמרתם בנדה שאפי׳ טבלה וראתה טמאה תאמרו ביולדת שאפי׳ טבלה וראתה טהורה וא״ת שפיר קאמרי ב״ש והיאך טעו בה לדמותם תרצו בתוס׳ משום דאתקש יולדת לנדה כדכתיב כימי נדת דותה תטמא וכתיב וטמאה שבועים כנדתה ואמרינן לקמן כימי נדתה כך ימי לדתה. ועוד תרצו דב״ש לפי שיטתם הושיבו משום דס״ל דמעין אחד הוא וביומי בלחוד תלה רחמנא אבל ב״ה אליבא דרב ביומו וטבילה תלה רחמנא וכיון דכן אין ללמוד דם שלפני טבילה מדם שלאחר טבילה וללוי נמי דסבר דלב״ה שני מעינות הם מוקים מתני׳ בשופעת ואין דם הטמא נסתם וא״כ הרי היא כדם נדה גמור וזה ברור יותר מן התירוץ הראשון מכיון דלא נקטיה קרא דידיהו.

    Ritva on Niddah 35a · Sefaria

    מאירי

    ולענין הגירסא תדע שאין אנו גורסין מדאיצטריך קרא לרבויי בראשונה ולא בשניה אלא סתמא מדאיצטריך קרא לרבויי וכו':

    שעיר המשתלח גורם טומאה לאחרים שנאמר והמשלח את השעיר יכבס בגדיו ואע"פ שהוא טהור שאין בהמה בחייה מקבלת טומאה:

    סדר ראיות הזב הוא שבראשונה הרי היא כקרי ראה שתים הרי הוא זב לטומאה לספירת שבעה ולמים חיים אבל לא לקרבן ראה שלש הרי זה זב גמור אף לקרבן וכבר התבאר שהזיבה הבאה מחמת אונס אינה זיבה ומתוך כך אמרו בשבעה דרכים בודקין את הזב במאכל במשתה במשא בקפיצה בחולי במראה בהרהור שכל שבאה הזיבה מחמת אחת מאלו אינו מטמא בזיבה ומ"מ בדיקה זו אינה מצד עצמה אלא בראיה שניה שבה הוא נעשה זב אבל בראשונה אפילו ראה אותה מחמת אונס הואיל והשניה באה שלא מחמת אונס או סבה הרי זה טמא טומאת זיבה שהרי אותה שנעשה בה זב באה שלא מחמת סבה ומ"מ בודקין אותו אף בראשונה למנות בה שלש לקרבן שאין קרבן אלא בשראה שלישית אחר שראה שתים שלא בסבה ומ"מ בשלישית אין בודקין אותו שמאחר שראה שתים שלא בסבה כל שראה שלישית אף בסבה טעון קרבן למדת שהזיבה חמורה מן הקרי שמטמאה משכב ומושב והקרי חמור מן הזיבה שמטמא אף באונס:

    Meiri on Niddah 35a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    תוס' בד"ה לאחרים גורם טומאה כו' ועוד דבזוב כה"ג לא אשכחן אלא כשהטיפה בכף מאזנים כו' עכ"ל פי' אף אם באנו לומר דעליונו של זב דהיינו הבגד שמקצתו על הזב כמ"ש התוס' בר"פ קרוי משא כיון שהוא נישא על הזב קשה ועוד דבזוב כה"ג לא אשכחן עליונו אלא כפרשב"ם בר"פ וכשהטיפה בכף מאזנים כו' וזה פשוט דאינו נקרא משא דבפ' רע"ק קרי ליה היסט כמ"ש בר"פ ואין להקשות דאה"נ דבטומאת היסט איירי בברייתא ולא במשא דהא למצורע נמי גורם טומאה דמצורע גרידא אינו מטמא בהיסט דמה"ט נמי כתבו התוס' דאין לפרש דבטומאת משכב ומושב קמיירי:

    בד"ה לעולם אימא לך בזב כו' דאי מעיין הוא ל"ל קרא לטמא בזוב כו' עכ"ל לחדא תירוצא שכתבו התוס' לעיל דמבעיא לן אי זוב מקרי מעיין אי לא ניחא אבל לתירוץ שני שכתבו לעיל דודאי זוב לאו מעיין הוא כיון דאינו מתעגל אלא דמבעיא לן אי כמעיין הוא ורבינן ליה במצורע כיון דבזב אית ליה לזוב טומאה חמורה כו' אין מקום לתמיהתם דודאי אי לאו האי קרא דזב דהזוב מטמא טומאה חמורה לא הוה קמבעיא ליה דפשיטא דלא הוה מרבינן ליה נמי דלהוי כמעיין לגבי מצורע:

    בד"ה אף ראיה ראשונה כו' תימה אם כן לעיל מנליה לאוקמא קרא בדם טהרה כו' עכ"ל ולקמן דרשינן אקשיה רחמנא לנקבה למר בג' ולמר בד' אין לתמוה א"כ מנליה לאוקמא קרא דלנקבה למעיינות דמצורע דאיכא למימר דתרוייהו שמעת מינה אבל הכא גבי לזכר ליכא למימר הכי מדקאמר אביי וכיון דנפקא לן מהתם אייתר ליה לזכר כו' כמ"ש התוס' לעיל בר"פ ע"ש ולקמן דאיכא בגמרות שלפנינו זובו תרתי לזכר בגמרות ישנות מלת לזכר אינו וכן נראה דהא במלתיה דר"א לא נקט ליה ועוד דלא מוקמינן לזכר אלא לחד דרשא ומפרש"י לקמן נראה דגרסי' ליה ודו"ק:

    בפרש"י בד"ה זב חד זובו כו' יש לו דין זכר שאינו מטמא באונס עכ"ל אין זה מדוקדק דהא למאי דקיימי' השתא לרב הונא הראשונה מטמאה באונס טומאת ערב והכי הל"ל אינו מטמא באונס לחייב קרבן וק"ל:

    Chidushei Halachot on Niddah 35a · Sefaria

    מהר"ם

    תד"ה לאחרים גורם טומאה וכו' ועוד דבזוב כה"ג לא אשכחן אלא כשהטפה בכף מאזנים וכו'. ר"ל וזה לא שייך בטפה שתכריע:

    בא"ד דהא למצורע נמי גורם וכו' ר"ל וא"כ מאי קאמר אילימא בזב גרידא וכו' אלא פשיטא בזב מצורע וכו' הא במצורע נמי תקשה באחרים גורם טומאה לעצמו לכ"ש ונ"ל דלפי האמת גם בזב עצמו אין הזוב מטמא במשכב ומושב דלא שייך בטפת הזב משכב ומושב אלא שהתוס' לקושטא דמלתא דקדקו להכריח הענין מתוך סוגיא דשמעתין:

    ד"ה לעולם אימא לך וכו' תימה דמ"מ תפשוט וכו' קושיא זו לא שייכא אלא לתירוץ הראשון שכתבו התוס' לעיל בדף שלפני זה ד"ה מקום זיבה מעין הוא דלפי התירוץ השני לא שייך להקשות ל"ל קרא לטמא בזב דעד כאן לא מבעיא לן אי הוה ליה דין מעין במצורע אלא משום דאשכחן דזב אית ליה טומאה חמורה בזב כמו ברוקו ומימי רגליו כדלעיל:

    Maharam on Niddah 35a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' ואקשיה רחמנא מצורע ע' פסחים סי ע"ב תד"ה שכן:

    שם רבנן לא דרשי אתים ע"ל לז ע"א תד"ה נקטינן:

    שם הזב חדא לקמן נה ע"ב ונזיר סה ע"ב:

    תוס' ד"ה אף וכו' תימה א"כ לעיל וכן תמה הר"ן והניחה בתמיה ואני בער ולא אדע מקום לקושיא זו הא י"ל דהכי אמר אביי דזהו ודאי הדין דמטמא דאף אם לאו מעין הוא א"א לומר דאינו מטמא דהא אקשיה רחמנא מצורע לזב גמור וא"כ מוכח עכ"פ דמטמא ובאמת יהי' מוכח מדס"ל לב"ה דזכר אייתר מוכח דמקום זיבה מעין הוא ולא צריך קרא:

    Gilyon HaShas on Niddah 35a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת נדה, דף ל״ה, עמוד א׳, בהיקף של כ־271 מילים ב־14 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 14 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 111 מילים

      נפתחת ב״לַאֲחֵרִים גּוֹרֵם טוּמְאָה, לְעַצְמוֹ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?…״

    2. קטע 212 מילים

      נפתחת ב״וּמִדְּאִיצְטְרִיךְ קְרָא לְרַבּוֹיֵי בִּרְאִיָּיה שְׁנִיָּה, שְׁמַע מִינַּהּ:…״

    3. קטע 331 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה מִדִּסְקַרְתָּא לְרָבָא: מִמַּאי?…״

    4. קטע 431 מילים

      נפתחת ב״אָמַר אַבָּיֵי: מַאי תִּבְּעֵי לֵיהּ, וְהָא הוּא…״

    5. קטע 518 מילים

      נפתחת ב״וְאַקְּשֵׁיהּ רַחֲמָנָא מְצוֹרָע לְזָב גָּמוּר — מָה…״

    6. קטע 630 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב הוּנָא: רְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה שֶׁל זָב…״

    7. קטע 713 מילים

      נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: רָאָה רְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה — בּוֹדְקִין…״

    8. קטע 826 מילים

      נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: בַּשְּׁנִיָּה בּוֹדְקִין אוֹתוֹ. לְמַאי? אִילֵימָא…״

    9. קטע 96 מילים

      נפתחת ב״מִידֵּי אִירְיָא? הָא כִּדְאִיתַאּ, וְהָא כִּדְאִיתַאּ.…״

    10. קטע 1017 מילים

      נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף בַּשְּׁלִישִׁי…״

    11. קטע 1116 מילים

      נפתחת ב״לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לְקׇרְבָּן, וְהָכָא בְּ״אֶתִּים״ קָא…״

    12. קטע 1216 מילים

      נפתחת ב״רַבָּנַן לָא דָּרְשִׁי ״אֶתִּים״: ״הַזָּב״ — חֲדָא,…״

    13. קטע 1317 מילים

      נפתחת ב״וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרֵישׁ ״אֶתִּים״: ״הַזָּב״ — חֲדָא,…״

    14. קטע 1427 מילים

      נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר, וַהֲלֹא זָב…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    לַאֲחֵרִים גּוֹרֵם טוּמְאָה, לְעַצְמוֹ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּזָב מְצוֹרָע,

    וּמִדְּאִיצְטְרִיךְ קְרָא לְרַבּוֹיֵי בִּרְאִיָּיה שְׁנִיָּה, שְׁמַע מִינַּהּ: מְקוֹם זִיבָה לָאו מַעְיָן הוּא.

    אֲמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה מִדִּסְקַרְתָּא לְרָבָא: מִמַּאי? דִּילְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ בְּזָב גְּרֵידָא, וּדְקָאָמְרַתְּ לַאֲחֵרִים גּוֹרֵם טוּמְאָה, לְעַצְמוֹ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן — שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ יוֹכִיחַ, שֶׁגּוֹרֵם טוּמְאָה לַאֲחֵרִים, וְהוּא עַצְמוֹ טָהוֹר!

    אָמַר אַבָּיֵי: מַאי תִּבְּעֵי לֵיהּ, וְהָא הוּא דְּאָמַר ״זֹאת תּוֹרַת הַזָּב״ — בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן, וְכֵיוָן דְּנָפְקָא לֵיהּ מֵהָתָם, אִיַּיתַּר לֵיהּ ״לַזָּכָר״ לְרַבּוֹת מְצוֹרָע לְמַעְיְנוֹתָיו, (נקבה) [״וְלַנְּקֵבָה״] לְרַבּוֹת מְצוֹרַעַת לְמַעְיְנוֹתֶיהָ.

    וְאַקְּשֵׁיהּ רַחֲמָנָא מְצוֹרָע לְזָב גָּמוּר — מָה זָב גָּמוּר מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא, אַף רְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה שֶׁל מְצוֹרָע מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא.

    אָמַר רַב הוּנָא: רְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה שֶׁל זָב מְטַמְּאָה בְּאוֹנֶס, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע״, מָה שִׁכְבַת זֶרַע מְטַמֵּא בְּאוֹנֶס, אַף רְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה שֶׁל זָב מְטַמְּאָה בְּאוֹנֶס.

    תָּא שְׁמַע: רָאָה רְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה — בּוֹדְקִין אוֹתוֹ. מַאי לַָאו לְטוּמְאָה? לָא, לְקׇרְבָּן.

    תָּא שְׁמַע: בַּשְּׁנִיָּה בּוֹדְקִין אוֹתוֹ. לְמַאי? אִילֵימָא לְקׇרְבָּן, אֲבָל לְטוּמְאָה לָא? אִקְּרִי כָּאן ״מִבְּשָׂרוֹ״ וְלֹא מֵחֲמַת אוֹנְסוֹ! אֶלָּא לָאו לְטוּמְאָה, וּמִדְּסֵיפָא לְטוּמְאָה — רֵישָׁא נָמֵי לְטוּמְאָה?

    מִידֵּי אִירְיָא? הָא כִּדְאִיתַאּ, וְהָא כִּדְאִיתַאּ.

    תָּא שְׁמַע: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף בַּשְּׁלִישִׁי בּוֹדְקִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי הַקׇּרְבָּן, מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא מִפְּנֵי הַטּוּמְאָה קָאָמַר!

    לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לְקׇרְבָּן, וְהָכָא בְּ״אֶתִּים״ קָא מִיפַּלְגִי: רַבָּנַן לָא דָּרְשִׁי ״אֶתִּים״, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרֵישׁ ״אֶתִּים״.

    רַבָּנַן לָא דָּרְשִׁי ״אֶתִּים״: ״הַזָּב״ — חֲדָא, ״זוֹבוֹ״ — תַּרְתֵּי, ״לַזָּכָר״ — בַּשְּׁלִישִׁי אַקְּשֵׁיהּ רַחֲמָנָא לִנְקֵבָה.

    וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרֵישׁ ״אֶתִּים״: ״הַזָּב״ — חֲדָא, ״אֶת״ — תַּרְתֵּי, ״זוֹבוֹ״ — תְּלָת, בָּרְבִיעִי אַקְּשֵׁיהּ רַחֲמָנָא לִנְקֵבָה.

    תָּא שְׁמַע: רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר, וַהֲלֹא זָב בִּכְלַל בַּעַל קֶרִי הָיָה, וְלָמָּה יָצָא — לְהָקֵל עָלָיו וּלְהַחְמִיר עָלָיו; לְהָקֵל עָלָיו — שֶׁאֵין מְטַמֵּא בְּאוֹנֶס, וּלְהַחְמִיר עָלָיו —