מסכת נדה דף כ״ז עמוד ב׳

פרידה גרגיר:

סופו של רקב כתחלתו:

מה תחלתו כשנקבר אם יש דבר הראוי לירקב ולעשות רקב של מת:

גנגילון בטול. שאותו דבר אחר מבטלו אף סופו לאחר שנעשה רקב כשנקבר כהלכתו ד"א המתערבת בו מבטלו ולשון גנגילון דבר העומד כנגדו לבטלו ולקלקלו. ולקמן פריך הואיל וטעמא דר"ש ברקב כדאמר השתא גבי שליא דליכא למימר הכי מ"ט:

מאי היא דאמר תחלתו ד"א נעשה לו גנגילון:

שאין לו רקב שאין רקב שלו מטמא:

ערום בארון של שיש או ע"ג רצפה של אבנים דהשתא אין תערובת ברקבוביתו:

נקבר בכסותו דאיכא רקבובית או אפילו ערום בארון של עץ דאיכא רקבובית:

גלגילון פירש בערוך דבר הנגלל עמו:

למעוטי הרוג דמחוסר דם והא דאמר עולא בפ' כ"ג (נזיר נא.) אין רקב למת אלא לבא מן הבשר מן הגידין ומן העצמות א"כ משמע דאין רקב טמא אא"כ בא משלשתן יחד אבל רקב מדם לא בעי מ"מ אם חסר מדמו בשעה שנקבר אין לו דין רקב:

מלא תרוד ועוד פ"ה כגון שנקבר בכסותו ואין נראה לרשב"ם דבתחלה מודו כ"ע דדבר אחר נעשה לו גלגילון ונראה לרשב"ם דהכא מיירי בנקבר ערום ודרכן היה לטוח כוכין בסיד ומיד שנתרקב היה התרוד ממנו טמא ואח"כ נפל מן הסיד ונתערבה עם הרקב שכבר היה טמא ומהך לא עביד צריכותא דקמ"ל משום דא"א שלא יהא תרוד מרקב קודם שנתערב בו עפר:

כדי לפרסמה שפטורה הא דתנן בפ' בהמה המקשה (חולין דף עז.) מבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים התם א"צ פרסום דהכל יודעים שיש ולד בשליא:

משום בטול ברוב נגעו בה וא"ת דבבכורות פרק הלוקח בהמה (בכורות כג.) גבי נבלה בטלה בשחוטה וקאמר אין מטמאה במגע אבל מטמאה במשא דטומאה כמאן דאיתא דמיא ופריך מחררת דם דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא משום בטול ברוב אלמא דכמאן דליתיה דמיא ומשני משום דה"ל טומאה סרוחה ופריך הניחא לבר פדא דדריש עד לגר אלא לר' דדריש עד לכלב קשיא ואמאי לא מקשה מהך דשפיר דאינו מטמא באהל משום בטול ברוב אלמא כמאן דליתיה דמי והשתא לא מצי לשנויי משום דהוי טומאה סרוחה דאפילו מת סרוח מטמא וי"ל משום דאיכא למדחי דטעמא משום בילבול צורה כדר"ל ולא משום בטול ברוב אי נמי כיון דטעמא דשפיר משום מת שלם אע"ג דטומאה כמאן דאיתיה דמי אין להחשיבו שלם כיון שנתבטל ברוב לגמרי:

מת שנתבלבלה צורתו מנלן דטהור וקשה מאי פריך ליה ר' יוחנן האמר בסמוך דר' יוחנן כר"א וא"כ ר"ל ניחא טפי דקאי כרבנן דקתני במסכת אהלות וחכמים מטהרים וי"ל דר"י ור"ל אליבא דרבנן פליגי דר"ל סבר דלרבנן דמטהרי ברובע ה"נ דמטהרי אפילו בשלם בשאין שלדו קיימת ונתבלבל צורתו אבל שלדו קיימת טמאה מדרבי יצחק דאתיא כרבנן דאי כר"א אפי' אין שלדו קיימת טמא דהא מטמא ר"א ברובע של אפר וא"ל לר' יוחנן מנלן הא דרבנן מטהרו משום בלבול צורה דלמא טעמא דרבנן דכשנשרף אין עוד שם מת עליו אפילו כולו שלם ושלדו קיימת אבל שפיר שם מת עליו וטמא אי לאו משום דבטל ברוב ומילתא דרבי יצחק לא אתיא כרבנן אלא כר"א דמטמא מת שרוף וחסר ושלדו קיימת נקט לטהר פתחים קטנים א"נ קסבר ר' יוחנן דרבנן לא מטהרי אלא ברובע דחסר אבל אם העפר שלם אפי' אין שלדו קיימת טמא והשתא אתי שפיר שא"צ לחלק בין שפיר ושליא למת שנשרף ואין שלדו קיימת דשניהם שוין לר"ל ולר' יוחנן ובירושלמי איכא שפיר שנתבלבל צורתו מהו ר' יוחנן אמר טמא ר"ל אמר טהור איתיביה ר"ל לר' יוחנן מרבי יצחק מגדלאה ומשני דבר תורה אפילו שלדו קיימת טהורה מפני מה אמרו טמא מפני כבודו פירוש מפני כבודו של מת הוא דלא בטל וזהו כפירוש ראשון דאף בשלדו קיימת טהור דבר תורה וחולק על הגמרא שלנו דמוקי לה כר"א מילתא דרבי יצחק והתם מוקי לה כרבנן:

הא דאמרינן מלא תרווד ועוד עפר בית הקברות טמא פרש"י ז"ל שנקבר בכסותו או ע"ג רצפה של אבנים דלית להו לרבנן שיהא לו ד"א גנגילון אפילו בתחלתו. ואינו מחוור דהא ודאי בתחלתו לכולי עלמא ד"א נעשה לו גנגילין וכדמשמע לעיל דאמרינן קסבר ר"ש סופו כתחלתו אלמא בתחלתו כולי עלמא מודו בה דאי לר' שמעון בלחוד מאי סופו כתחלתו תחלתו נמי לא נעשה לו גנגלי' לרבנן ובנזיר פרק כ"ג (נא, א) מוכח נמי הכין אלא מיירי בשנקבר ערום בארון של שיש אלא שנפחתה מערה ונתערב בו עפר מועט וקסבר תנא קמא דרוב מתים יש להם רקב מלא תרווד ילכך מלא תרוודשבכאן רקב של מת והמותר עפר בית הקברות ואלמלא שיש שם תרווד ועוד על כרחנו אין כאן מלא תרווד רקב דעפר שנפל שם להיכן הלך אלא דקשיא לי דא"כ מאי עפר בית הקברות רקב בית הקברות הוי ליה למימר ועוד דאי בשנפחת מערה אמאי א"א בתרווד ועוד שלא יהא בו מלא תרווד רקב הכל לפי שיעור העפר שנתערב בו, ואי אמרת שלא נפל שם אלא עפר מועט א"כ היינו אידך דמלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא. ועוד דלא הוי ליה למימר מלא תרווד ועוד עפר בית הקברות אלא עפר קבר שכנסו כולו אם יש בו תרווד ועוד טמא דהא אם נטל משם מלא תרווד ועוד ונשאר שם יותר לא אמרינן הכין לפום הדין פירושא דהא טעמא משום דאין לך מת שאין בו בכולו מלא תרווד רקב הוא, אלא נראה שהיו קוברים כל מתיהם בלא כסות וברצפה של אבנים ופעמים שעל ידי חרישה או על ידי גשמים בארך הימים הארונות מתקלקלים והרקב שבהן מתפזר ומתערב בעפר בית הקברות ומפני שהוא מקום קבר אנו חושבים כל העפר ששם שהוא רקב וכדאמרינן בעלמא (שבת, זבחים קיג, ב) כל האוכל מעפרה של בבל כאלו אוכל בשר אבותיו. והכא לפי שיש שם רקב הרבה קא סברי רבנן בתרווד ועוד ממנו יש בו מלא תרווד רקב וכודאי משוינן ליה ואזלי לטעמייהו דאמרי דלא אמרינן סופו כתחלתו. ועדיפא מיניה דהתם מלא תרווד רקב ידוע שנתערב בו עפר כל שהוא והכא כשאינו ידוע כנ"ל.

הא דאמרינן מת שנתבלבלה צורתו מנא לן דטהור קשיא לן. מאי קשיא ליה לר' יוחנן אדרבה דר"ל ניחא טפי דקאי כרבנן ואינו דר' אליעזר דבהדיא קתני ר' אליעזר אומר אפר שרופין שיעורן ברובע וחכמים מטהרים ור' יוחנן כר' אליעזר כדאמרינן בהדיא בסמוך. ואי אפשר לומר דקסבר ר' יוחנן דרבנן לאו לגמרי פליגי אלא בשיעורא בלחוד דא"כ לא הוה קתני וחכמים מטהרין דמטהרים לגמרי משמע אלא הכין הוי ליה למימר וחכמים אומרים שיעורן בכך וכך. וי"ל דר' יוחנן סבר דלא בבלבול צורה ליגי רבנן אלא משום שעושה אפר ממש הא בבלבול צורהבעלמא מודו. והא דאמר רב אשי ר' יוחנן דאמר כר' אליעזר לאו למימרא דלית ליה כרבנן אלא דר' אליעזר ודאי מסייעא ליה ודרבנן לא פליגא עליה אלא משום דטעמייהו דרבנן לא מיפרשה אי דוקא באפר שרופין אבל בבלבול צורה מודו או דילמא היינו אפר שרופין היינו בלבול צורה משום הכי לא אמר דר' יוחנן כדרבנן ואמר דר' יוחנן מיהא כר' אליעזר.

איזהו מת שיש לו רקב וכו׳ נקבר בכסותו או בארון של עץ ע״ג רצפה וכו׳. פי׳ או או קאמר דכל היכא דאיכא חדא מהני אין לו רקב דכי איכא חדא מנייהו עושה גנגולין בתחלתו ושוב אין לו רקב ובמ׳ נזיר פי׳ יפה בס״ד.

אבל נתפזר אימת מודין ליה לר״ש פי׳ דכיון דנתפזר בטל לגבי הבית ונטהר ושוב אינו חוזר ונעור קמ״ל.

ואי אשמועינן בהא קאמר ר״ש וכו' פי׳ דאי אתמר בהא ה״א דטעמא דר״ש לאו דסופו נעשה גנגילין ולא משום דנתפזר ונטהר ואינו חוזר וניעור קמ״ל אידך דטעמא דידיה משום גנגלין הוא ונקט הא משום כח דר״ש ואידך משום כחן דרבנן.

מלא תרוד רקב ועוד עפר בית הקברות טמא ור״ש מטהר פירש״י ז״ל דמיירי דנקבר בארון של עץ או בכסותו ולית להו לרבנן טעמא דגנגלין אפי׳ בתחלתו ובריתא דלעיל ר״ש היא והק׳ בתוס׳ חדא דבריתא דלעיל דבע׳ ר״ש היא כדמוכח בנזיר פ׳ כ״ג וכל הגאונים ז״ל קבעוהו הלכה ועוד דכיון דאמר לעיל לר״ש סופו כתחלתו מה תחלתו וכו׳ נר׳ דתחלתו דבר ברור הוא לד״ה לכך פי׳ דהכא מיירי כשנקבר ודאי בארון של שיש ערום אלא שנפתחה קצת מערה דאפשר שיפול שם קצת עפר ומיהו ומסתמא לא נפחתה ולא נפל שם אלא בסופו לאחר שנעשה רקב אלא שאין ידוע בשיעור תרוד ועוד זה אם יש בו תרוד רקב או אם כלו רקב אם נתערבנו עפר ואין בו אפי׳ תרוד רקב דרבנן מטמאים דרוב מתים יש להם תרוד רקב ור״ש מטהר דלא סגיא בלא ועוד עפר ונעשה גנגלין אפי׳ בסופו ואלו לא נמצא שם אלא מלא תרוד מצומצם אף חכמים מטהרין ממה נפשך דהא לא סגיא דלית כאן עפר כל שהוא ואין כאן שיעור רקב ולהכי נקט ועוד וא״ת כיון שנמצא שם פחות וא״א ליפול בו עפר ולא נודע שיעורו האיך אמרו חכמים שא״א כמלא תרוד רקב הרי הכל הוא לפי העפר שנפל שם וי״ל דכיון דרוב מתים יש להם תרוד רקב או יותר זה חשוב להם כודאי אף לטמא ודאי ולומר שלא נפל שם אלא עפר מועט או שלא נפל שם כלל ומורי הרשב״א נר״ו הקשה דא״כ הול״ל מלא תרוד ועוד רקב בית הקברות דהא הרקב ודאי והעפר ספק ועוד הל״ל עפר הקבר דהא לפום האי פי׳ בקבר מסיים איירינן ואמאי נקט עפר בית הקברות לכך פי׳ הוא נר׳ דמיירי שכנסו אותו מעפר בית הקברות שמוחזקים לקבור שם בלא כסות וברצפה של אבנים אלא שפעמים ע״י גשמים או חרישה באורך הימים מתקלקלים הארונות והרקב שבהם מתפזר ומתערב בעפר בית הקברות ומפני שהוא מקום קבר אנו חוששין כל עפר שיש שם הוא רקב וכדאמרינן בעלמא כל האוכל מעפרה של בבל כאלו אוכל בשר אבותיו והכא לפי שיש שם רקב הרבה קסברי רבנן דתרוד ועוד ממנו יש בו תרוד רקב וכודאי משוינן ליה ואזדו לטעמי׳ דלא אמר סופו כתחלתו ועדיפא מינה דהתם למלא תורד רקב ידוע שנתערבו עפר כל שהוא והכא בשאינו ידוע עכ״ל נר״ו.

בהמה ששפעה חררת דם הרי זה תקבר איכא דק״ל מהא דתנן פ׳ בהמה המקשה מבכרת שהפילה שליה ישליכנה לעכברים והא ודאי עדיפא שליה מדם קפוי זה של חררת דם ולאו קושיא היא למאי דמפ׳ תלמודא בסמוך דחררות דם זו לאו משום שיש בו קדושה נקברת אלא לפרסומי למילתא שנפטרה מן הבכורה וגבי שליה לא צריך פרסום דכ״ע ידע שהיא פוטרת שאין שליה שאין עמה ולד ומיהו אף היא אינה קדושה הילכך ישליכנה לכלבים.

משום בטול ברוב נגעו בה כלו׳ דדמי לידה וכן על החררה ומבטלה לה דאיכא למידק דהכא קתני ר׳ חייא דטומאה בלולה ברוב בין למגע בין למשא ואלו בבכורות פ׳ הלוקח א״ר חייא נבלות ושחוטות בטלות זו בזו ופרש׳ ר״י בר חנינא התם דלמגעי בטלה דיש לומר דשחוטה נגע אבל במשא דליכא למימר אינה הכי דל אינה בטלה ולאו קושיא דהתם פרכי׳ דכותא דהא מדרב׳ א״ר חייא ומשני דטומאה סרוחה שאני א״נ דכי אומר טומאה בטלה ברוב לח בלח או יבש ביבש בדבר שאינו חשוב אבל חתיכה הראויה להתכבד לפני האורחין נהי דלמגע בטלה למשא אינה בטלה.

אפי׳ לא ילדה אלא כעין שהזריע אמו טמאה לידה פי׳ להרבות כעין זה של שליה שכבר היה ולד אלא שנימוח אחר כך ואעפ״י שנמוח קודם שיצא.

אר״ל שפיר שנטרפו מימיו נעשה כמת שנתבלבל צורתו הלשון הזה נר׳ דאלו מת שנתבלבל צורתו הכל מודים שהוא טהור וק׳ דא״כ מאי הוא דקאמר ליה ר׳ יוחנן מת שנתבלבל צורתו מנ״ל ותו הא לק׳ בעפר שרופין איכא רבנן דמטהרין וליכא למימר דהתם בשיעורא פליגי רבנן לומר שצריך יותר מרובע ולא משמע הכי לישנא דקתני וחכמים מטהרין ולפי נסח׳ דרש״י ז״ל לקמן בסמוך ר׳ יוחנן דאמר כר׳ אלעזר ומ״מ אדמותיב ליה ר׳ יוחנן מהא דהכא ליסייעיה מההיא דהתם דקיימי רבנן כוותיה ומה שנ׳ יותר נכון בזה לפי סוגיית ההלכה דהכל מודים במת שנתבלבלה צורתו טהור לדברי חכמים מיהת וכן הקבלה ביד כלם ובפי׳ בלבול צורה זו פליגי ור״ל סבר דכל מת שנכתת הרבה עד שאינו ניכר בו תוכן צורת גוף כלל ומשונה מגוף אדם כלל אעפ״י שעיקר חומר שלו קיים ועדיין הוא לח הוא כעץ בעלמא ושוב אינו מטמא באהל ואפי׳ כלו כאן שלם והיינו דקאמר דגם שפיר זה שנטרפו מימיו כבצים הטרופות בקערה עד שאינו ניכר שהיה זה מברית ולד כלל נעשה כמת שנתבלבלה צורתו ור׳ יוחנן פליגי בהא דמשום בלבול צורה בזה אינו טהור לשום אדם ואפי׳ לרבנן דפליגי עליה דר׳ אלעזר דע״כ לא מטהרי רבנן אלא באפר שרופין והיינו דא״ל לר״ל מנ״ל דמת שנתבלבלה צורתו טהור עד שאתה מדמה שפיר שנטרפה דהא ודאי לא מייתית ליה מההיא דעפר שרופין ואפי׳ לרבנן דהא נטרפו מימיו לא דמי לההיא ומדבריך ניכר שאתה דן אותה מיהת דמת שנשרף ושלדו קיימת טמא דדייקת מינה הא אין שלדו קיימת טהור ואתה סבור דכל שנטרפו מימיו וכיוצא בו היינו שאין שלדו קיימת ומי׳ אפי׳ לפי פירושך זה אדדייקת הכי לקולא דוק לחומרא דנקט שלדו קיימת משום דבהכי חשיב מת גמור גדול כמטהר פתחים קטנים שאין בהם ד׳ טפחים ואלו לא היה שלדו קיימת היה נדון כחתיכת מת שמטמא אפי׳ פתחים קטנים בטפח כשסוף הטומאה לצאת משם כדאיתא באהלות ושתיק ר״ל ולא מצא תשובה והתלמוד בא לברר טעמו של ר׳ יוחנן ולכך הביא דברי רבינא ורב אשי דמוכח מנייהו דאפי׳ רבנן לא מטהרי כי הא דר״ל והיינו דאמר א״ל רבינו לרב אשי ר׳ יוחנן דאמר כמאן גרסת הספרים הישנים דאמר כרבנן ופי׳ אפי׳ כרבנן אבל רשי׳ גורס דאמר כר״א וק׳ היכא שביק רבנן ואמר כר״א דשמותי הוא ונראה שאף לגרסא זו ה״פ דר׳ יוחנן מאי דאמר לעיל ודאי מתניתא דלעיל ודאי מתניתא דלעיל משיטת ר״א למד כן וכטעם שלו אמרה דכי היכי דלדידיה אפי׳ שריפתו אינו מוציאו מתורת מת כך בלבול צורתו אינו מוציאו מתורת מת לרבנן שא״א שיהיה כל ההרחקה הזאת בין ר״א ורבנן אלא ודאי דדוקא נקט תנא עפר שרופין גם לרבנן ולא משום כחו דר״א בלחוד והלכתא כר׳ יוחנן דרבי׳ דר״ל דה״ד מת שנשרף ושלדו קיימת הכי ריהטא.

מלא תרוד רקב שכתבנו שגרגיר עפר מבטלו לדעת ר' שמעון נאמרה כמו שכתבנו ומפני שהוא סובר סופו כתחלתו אבל הלכה שמכיון שירד לטומאה אין תערובת מבטלו ואע"פ שתחלתו ר"ל קודם שירד לטומאה דבר אחר נעשה לו גרגלין ר"ל דבר אחר המתערב עמו עומד כנגדו לקלקלו ולהפקיעו מדינו שלא לירד לטומאה בסופו ר"ל אחר שירד לטומאה אין אומרין כן:

מלא תרוד רקב זה שכתבנו פירשו במסכת נזיר נ' ב' שהוא שיעור מלא חפנים ומטמא במשא ובאהל אבל לא במגע הואיל ואי אפשר שיגע בכלו ומאחר שביארנו שבתחלתו מיהא תערובת עפר מפקיעו מטומאה אין דין רקב אלא במת שנקבר ערום ובארון של שיש על גבי רצפות של אבנים אבל נקבר בכסותו או בארון של עץ או על גבי רצפה של לבנים אין לו רקב שהרי יש בה תערובת ואף בתלמוד נזיר אמרו ששני מתים שקברם זה בצד זה או שגזזו שערו וצפרניו וקברום עמו או שקברו אשה ועוברה שבמעיה עמה אין להן רקב:

מת שחסר ממנו כלום אין לו טומאת רקב מעתה אין רקב אלא במת מאיליו אבל הרוג אין לו טומאת רקב שכבר חסר דמו:

נתפזר מלא תרוד זה בתוך הבית חציו בזוית זה וחציו בזוית זה הואיל ושניהם תחת אוהל אחד מצטרפין ומטמאין כל המתאהל שם כדין כזית מן המת שחציו בזוית זה וחציו בזוית זה שמצטרף כמו שיתבאר במקומו:

זה שנקבר ערום ובארון שלו שיש וברצפה של אבנים שיש לו דין רקב כמו שביארנו אם לאורך הזמן נתקלקל הארון ונתערב עפר הקבר בתוכו עד שלא נודע איזהו רקב ואיזהו עפר ואפשר שאין כאן רבו רקב אלא חציו עפר מ"מ הואיל והמת במקומו כל שיש שם יותר ממלא תרוד דנין מלא תרוד שבו כרקב מה שאין כן ברקב שנתפזר בעפר אחר שדנין אותם מחצה על מחצה ויש נוגעין בה מכח חומרו של עפר וכמו שאמרו כל האוכל מעפרה של בבל כאלו אוכל בשר אבותיו ואין נראה כן שהרי בהדיא הוא אומר אי אפשר למלא תרוד ועוד שלא בו מלא תרוד רקב וגדולי הרבנים פירשוה בענין אחר וזה עיקר:

בהמה גסה שהיתה מבכרת והפילה חררא של דם אין בה משום קדשת בכור מפני שדם הלידה רבה על מיחויו של ולד ובטלו והפקיעו מתורת ולד לענין קדשת בכור ומ"מ הבהמה נפטרה מן הבכורה ואין ולד הבא אחריו בכור ואע"פ שאין בחררה זו קדשה קוברין אותה כדי לפרסם שנפטרה מן הבכורה ואין חררא זו מטמאה במגע ולא במשא הואיל ואין לה צורת נפל מפני שהיא בטלה ברוב כמו שכתבנו:

כבר למדת מדברינו שזה שאמרו שהשיליא בבית הבית טמא הוא מחשש שמא בשעה שיצאה היה ולד נמוח הא משנימוח אינו מטמא מעתה שפיר שטרפוהו במימיו עד שנתבלבלה צורתו ונמוחה אינו מטמא וכן המת שנשרף ואין שלדו קיימת אינו מטמא אבל אם שלדו קיימת מטמא ושלדו ר"ל צורת תבניתו כגון שלא נתפזר כלל וכגון שלא נשרף לגמרי אלא שנתחרך או שנשרף על גבי קטבלא כעין ארון שמונעת האפר מלהתפזר ולפי דרכך למדת שאפר השרופים טהור לגמרי וי"מ שלדו קיימת השדרה והצלעות:

המת בבית כל הפתחים שבו טמאים לטמא כלים שתחת המשקוף לפי שהמת ראוי לצאת דרך כלם ולא נודע באיזה מקום ומ"מ פתחים קטנים שאין בהן ארבעה על ארבעה אינן בכלל זה לפי שאין המת ראוי לצאת בהן ואף בשאר הפתחים דוקא בשכלם נעולים או כלם פתוחים אבל מקצתן נעולות ומקצתן פתוחות הצילו הפתוחות את הנעולות ואף בכלן פתוחות או נעולות כל שחישב להוציאו באחת מהן הציל את השאר אע"פ שבשאר דברים כי אמרו בדאוריתא אין ברירה בזו הוצלו כלן אפילו חשב בה אחר מיתה כמו שביארנו בראשון של יום טוב:

גמ' ותני רבי חייא עלה אינה מטמאה כו' מתוס' דבכורות פ' הלוקח תני ר' חייא דקאמר היינו שהיה שונה בו במלתיה דר"א ב"י דאינו מטמא כו' והכי איתא בהדיא בתוספתא עכ"ל ע"ש:

תוס' בד"ה מלא תרוד ועוד כו' ומהך לא עביד צריכותא דקמ"ל כו' עכ"ל פי' תלמודא דקאמר טעמא דרבנן ומהך לא עביד צריכותא משום דא"א כו' צ"ל השתא דהיינו קודם שנתערב בו עפר ודו"ק:

בד"ה מת שנתבלבל כו' אי נמי קסבר ר"י דרבנן לא מטהרי אלא ברובע דחסר אבל אם העפר שלם כו' עכ"ל יראה דלפי תירוץ זה ג"כ יש לפרש הא דקאמר רבי יוחנן דאמר כמאן כר"א ה"פ ר"י דאמר דרבי יצחק מגדילאה נמי מטמא באין שלדו קיימת ע"כ ההיא דר"י מגדילאה כר"א דוקא דמטמא אפילו ברובע דלרבנן לא הוו הפתחים קטנים טמאים משום דחזו לאפוקי חד חד אבר כיון דהוי העפר חסר ממת שלם ועוד יש לומר דהכי קאמר ר"י דבא לומר דאף באין שלדו קיימת טמא כמאן כלומר מהיכן יצא לו סברא זו כיון דרבי יצחק מגדילאה לא קאמר טמא אלא בשלדו קיימת לית לן לטמא אף בשלדו אינה קיימת אם לא מצא שום תנא דסבר הכי וקאמר כר"א דאית ליה הכי והשתא קאמר רבי יוחנן דרבנן לא פליגי עליה אלא ברובע אבל בעפר ממת שלם מודו וק"ל:

בתוס' ד"ה מת שנתבלבל צורתו וכו' הכי נמי דמטהרי אפילו בשלם שאין שלדו קיימת וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה מת שנתבלבלה כו' דרבנן לא מטהרי כו' עי' בר"ש פ"ב דאהלות מ"א: