מסכת נדה דף כ״ד עמוד א׳

עד הארכובה שנחתכו רגליה עד למעלה מן הארכובה שהיא טרפה וקסבר טרפה אינה חיה:

עד לנקביו ונקביו בכלל קסבר טרפה חיה הלכך עד לארכובה הוי ולד אבל עד לנקביו הוי נבלה כר' אלעזר דאמר ניטל הירך וחלל שלה נבלה ואפי' בחייה מטמאה הלכך לא חיה ובשחיטת חולין (דף כא.) מפרש היכי דמי חלל שלה כל שרבוצה ונראית חסרה:

עד טבורו אבל עד נקביו לא דלית ליה דרבי אלעזר ואי משום טרפה קסבר טרפה חיה:

בין ר' ינאי לרבי יוחנן איכא בינייהו דר' אלעזר ותרוייהו אית להו טרפה חיה:

מלמעלה שנחתך מגולגלתו:

אטומה חסרה:

כמין אפקתא דדיקלא שהדקל למטה יחיד ומתפצל מלמעלה כך היו ידיו ורגליו על כתפו ומלמטה הוא בלא צורה:

מוסמסין מעוכין קצת ולא כל כך כפניו טוחות:

עד הארכובה והארכובה בכלל דהיינו מן הארכובה ולמעלה ואין שייך להביא זה גבי כל שיעורי חכמים להחמיר לענין עד ועד בכלל באלו טרפות (חולין נה.) ואע"ג דתבנית יד אמרי' בפרקין דטמאה לידה היינו כשניכר שהמותר נמחה כשפירש א"נ כאן מיירי דניכר היטב שלא נברא יותר כגון במקום החסרון יש עור נקרם:

ליתני שמא מגוף אטום באת או ממי שפניו כו' וא"ת והא איכא טובא דלא תני כגון פניו תייש (ופניו) אטום ואפקותא דדיקלא וי"ל דפניו מוסמסין דומה לגוף אטום והויא ליה למיתני בהדיה טפי מאחריני:

אמר רב פפא בפניו מוסמסין כ"ע לא פליגי והא דקאמר איתיביה ר' יוחנן לר"ל לא היו דברים מעולם וכענין זה יש בריש חולין (דף ד):

רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר כל שיש כו' פ"ה מדהוי מום לקרבן מכלל דלהדיוט שרי וקשה לתרוייהו דהא אפי' יצא לאויר העולם שרי ושמואל לא שרי ליה אלא במעי אמו וקשה לר"ת דבפ' אלו מומין (דף מג:) תנא ליה גבי מומי כהן ולא גבי מומי בהמה והתם נמי פריך מרב ולא מייתי משמואל מידי ונראה לר"ת דארב דוקא פריך דאמר באשה אינו ולד אלמא אינו מתקיים והא חשיב ליה גבי מומי כהן אלמא חי אבל לשמואל דאמר באשה ולד מתקיים לא פריך מידי ובבהמה נמי אר"ת דמתקיים לשמואל והא דאמר בסמוך דכי יצא לאויר העולם אסור היינו משום שסועה דאסר רחמנא ורש"י פירש בסמוך לפי שיטתו דאסור משום נפל ושסועה דאסר רחמנא היינו מין בהמה דעלמא שיש לאם ולולד שני גבין וכן ב' שדראות אבל הנולד מבהמה שאין לה אלא גב אחד ושדרה אחת לא איצטריך קרא למיסר דנפל גמור הוי ובאשה מיהא מתקיים אף לפירושו מדקאמר באשה ולד וללישנא דבעלמא אגמריה משמע כפירושו וא"ת בפרק אלו טרפות (חולין ס:) דפריך גבי שסועה שיש לה ב' גבין וכי משה קניגי היה והשתא לפ"ה אתי שפיר דשסועה מין בעלמא הוא לשמואל ואינה מצויה אלא ביער לכך קאמר וכי קניגי היה אבל לפי' ר"ת שאף לשמואל אינו מין בפני עצמו אלא שכך נולד מן הבהמה מה ענין זה אצל קניגי וי"ל דאף לפירוש ר"ת אם לא היה קניגי ורגיל לראות ומכיר בהמות משונות לא היה מכיר בהמה זו שיש לה ב' גבין אע"פ שגם נולד מבהמות של ישוב שאינה רגילה להוליד מבהמה שאינה משונה:

הא דאקשינן ליתני מגוף אטום ופניו ממוסמסים וכו' איכא למידק מאי קושיא דאילו בעי למתני הא איכא למתני טובא שמא מפניו תייש ומשני גבין ושני שדראות וכמין אפקותא דדיקלא י"ל דפניו ממוסמסין שכיח טפי אי נמי משום דדמי טפי לגוף אטום.

ושמואל סבר בריה בעלמא איתא פרש"י ז"ל מין בעלמא איתא ואותו המין אסר לו. ואיכא למידק דא"כ אפילו כי יצא לאויר העולם אמאי אמר שמואל דאסור, דהא נולד מבהמה טהורה לא אסרה תורה דהוה ליה כקלוט בן פרה. ולפי פירושו איפשר לומר דלכולי עלמא אינו מתקיים והילכך כשיצא לאויר העולם נפל הוא ואסור. והא דפריך רב שימי לרב מדתני ר' חנינא בן אנטיגנוס כל שיש לו שני גבין וכו' ה"ה נמי דקשיא לשמואל אלא דגבי רב קאי דבר בריה הוא ומשום הכי פריך ליה מינה וה"ה לשמואל. והקשה עליו הרמב"ן נ"ר דגבי ההוא מתניתין דר' חנינא פרכינן עלה במקומה בפרק אלו מומין בבכורות (מג, ב) למימרא דחיי והאמר רב באשה אינו ולד בבהמה אסור באכילה ולא מדכרינן התם דשמואל כלל דאלמ' לשמואל איפשר דחיי, ולי נראה דאי משום הא לא איריא דמשום דלרב שמעינן ליה בהדיא דאמר באשה אינו ולד משום הכי אקשינן מיניה לרב אבל לשמואל לא שמעינן ליה בהדיא דאסר כשיצא לאויר העולם דהא דאמרינן אבל במעי בהמה שרי מימרא דגמרא היא דמוקי לה לפלוגתייהו בדרב חנן בר רבא אלא מיהא לדידי קשיא לי דאם איתא דלשמואל לא חיי ליהוי כגוף אטום דאינו ראוי לברית נשמה וכל שאינו ראוי לברית נשמה אינו ולד דטעמא דרב דאמר באשה אינו ולד היינו טעמא משום דאינו ראוי לבריית נשמה. ואינו קשה דהא ראוי הוא לבריית נשמה אלא שאינו מתקיים באדם שלשים יום ובבהמה שמונה ימים, ומיהא המחוור שבכולן מה שפירש הרמב"ן נ"ר דלכולי עלמא מין בעלמא ליכא כי פליגי בבריה כלומר דנולד מן הטהורה אם איפשר לחיות, דרב סבר בריה בעלמא ליכא דא"א לו לחיות כשיצא לאויר העולם כי אגמריה רחמנא משה בסיני במעי בהמה אגמריה דבחוץ לא צריך דנפל הוא, ושמואל סבר בריה בעלמא איתא, דחיי, וכי אגמריה רחמנא למשה בסיני בעלמא אגמריה כלומר לאחר שיצא לאויר העולם דלא תימא כקלוט בן פרה הוא אבל במעי בהמה דאפילו שליא שריא איהו נמי שרי וכן פר"ח ז"ל.

מאי לאו יצא מכלל עוברין דאפילו במעי אמן אסור כלומר וקשיא לשמואל, ופרקינן רב מתרץ לטעמיה ושמואל מתרץ לטעמיה. ואי קשיא לך למאי איצריכ' לתרוצה אליבא דרב דהא אנן לא אקשינן מינה לרב אלא לשמואל ואדרבה לדסיועי לדרב היא, כבר נשמרו בפירושים מזה, משום דפשטה דברייתא לא מתרצה לרב, אלא דפשטה קשיא בהדיא לשמואל ולא לרב, אלא מי' לא מתרצה שפיר כפשטה אפילו אליבא דרב, משום דכולה ברייתא כפשטא בחד גוונא איירי או כולה כשיצא לאויר העולם ולא ניחא דא"כ אין הפרש בין עוברין ליצאו לו שני גבין דזה וזה אסורים, ואי נמי כולה ברייתא במעי אמן ולא אפשר דבן ארבעה לדקה ובן שמונה לגסה ואפילו הימנא ולמטה במעי אמן שרי דכל בבהמה תאכלו, משום הכי מתרצה לה נמי אליבא דרב.

ובין ר׳ יוחנן ור׳ ינאי איכא דר׳ אלעזר פי׳ דר׳ יוחנן לית ליה דר״א וס״ל דאע״ג דניטל חלל שלה אינה מתה ואינה מטמאה במשא ואע״ג דלא סגיא דלהוי טרפה ואפי׳ בבוקא דאטמא דשף מדוכתיה הוי טרפה כל היכא דאיעכול ניביה לד״ה כדאיתא בפ׳ אלו טרפות כנ״ל לר׳ יוחנן דטרפה חיה כר׳ ינאי אבל ליכא למימר דאיהו משמע ליה בכדי שינטל מן החי וימות בעי׳ למימר וימות לאלתר דא״כ לר׳ ינאי נמי נימא הכי ומ״ל דס״ל דטרפה חיה אלא ודאי כדאמרן.

ואם איתא ליתנא נמי שמא מגוף אטום או ממי שפניו מוסמסין וא״ת ודילמא חדא מינייהו נקט ותדע מצי למתני שפניו תיש וכעין אפקות׳ ומי שיש לו שני גבין וי״ל דשאני פניו מוסמסין דלא בריר דיניה כולי האי ודמי נמי לפניו טוחות.

כי פליגי בפניו טוחות והכי איתמר ק״ל נהי דמכרחי׳ דל״פ אלא בפניו טוחות מ״ל לאפוכי סברא דר׳ יוחנן לר״ל ודר״ל לר׳ יוחנן ושמא הכי גמיר לה רב פפא.

מאי דעתייכו לחומרא ק״ל דמהאי ליש׳ משמע דקים ליה בגווייהו דלא טעו בהלכה א״נ שכן נר׳ לו מדבריהם דלחומרא בעלמא אמר כן וא״כ היכי א״ל דיהביתו לה ימי טוהר והא ודאי כיון דלחומרא אמר כן לא סגיא שלא פי׳ כן לנשאלין בהוראתם והכי יהבי לה ימי טוהר וי״ל דה״ק דאע״ג דהנשאלי׳ עצמם לא יטעו בהוראה שמא יבאו אחרים לטעות בהוראתם שלא ידעו טעם הדבר בבירור וכיון דכן ואין הדבר מן הדין א״ל אין לנו אלא קו הדין דאלו בדבר שהוא ספק תורה פשיטא דעושין לחומרא ולא חיישינן לקולא דלבסוף דהא לא סגר דלא נעביד לחומר׳ ואפי׳ בדבר שהוא טוהר מן התורה ונראה להם לחכמים לאסור בו משום גזירא כההיא דהוציא העובר את ידו דאמר רב הונא לקמן דמדרבנן טמאה לד״ה גזירה ידו אטו ראשו או רובו בהא נמי עבדינן ולא חיישינן לא אמרי׳ אלא בבעין זו א״נ ההיא דר׳ ירמי׳ בר אבא דלק׳ דבעי להחמיר כשמואל ואנן קי״ל כרב באיסורא וזה ברור.

רב סבר בריה בעלמא ליתא פרש״י ז״ל שאין בעולם מין אחר שיהא כן אלא הנמצא במעי בהמה ושמואל סבר יש בעולם מין שהוא כך והוא מתקיים ואיהו הוא דאסר רחמנא למשה אבל זה לא נאסר והרי הוא בכלל מה שהתירה תורה בהמה בבהמה וא״ת לשמואל בשיצא לאויר העולם למה אסור כדמתרץ בריתא לק׳ להוי בקלוט בן פרה דשרי י״ל דס״ל לשמואל שאף זה אעפ״י שראוי לברית נשמה אינו מתקיים בעולם והרי הוא כנפל שאינו מתקיים ליום ולפי דברים אלו הא דאותיב רב שימי לרב ממתני׳ דדייה מינה הא מחיה חיי ה״נ דתקשי לשמואל דרב שימי קמיה דרב הוה רגיל דיתיב דבר בריה ותלמידיה הוא וכן מה שהקש׳ רבי׳ הרמב״ן ז״ל דבמ׳ בכורו׳ מוסבינן מניה לרב ולא מדכרין לשמואל כלל כבר תירץ רבי׳ נר״ו דדילמא מותבינן לרב דשמעינן ליה להדיא דאמר באשה אינו ולד דאילו לשמואל לא שמעינן ליה להדיא דאסר בשיצא לאויר העולם ואנן הוא דמתרצינן הכי לק׳ אליביה דידיה ומאי דנקטיה אבל במעי בהמה שרי מימ׳ בגמ׳ הוא ומוקים פלוגתייהו בדרב חנן בר רבא א״נ דבמעי בהמה שרי ר״ל דכל שנמצא במעי בהמה שרי לעולם כך יש לפ׳ לפי שיטתו ז״ל אבל רבינו הרמב״ן ז״ל פי׳ דבין לרב בין לשמואל אין בריה כיוצא בו מין לעולם ואין לנו אלא זה שנמצא במין אחר ובהאי גופיה פליגי רב ושמואל אם ראויה להתקיים אי לאו כרב סבר בריה בעלמא ליתא וא״א להיות לו לאויר העולם ומעתה במעי בהמה הוא הא שריה רחמנא דלא להוי בכלל פרסה בבהמה תאכלו ושמואל סבר דבריה בעלמא איתא וראויה היא לחיות בעולם וכי אגמריה רחמנא היינו לאחר שיצא לאויר העולם ולא להוי כקלוט בן פרה דשרי אבל במעי בהמה דאפי׳ שליה שרי איהו נמי שרי ולהאי פי׳ דייק טפי לישנא דקאמר בריה בעלמ׳ ולא קאמר מין בעלמא ודייק נמי לישנא דאיתא וליתא ולא קאמר איכא וליכא ומיהו ק״ל דהא פסיק תלמודא הלכתא כרב ואפילו לקולא ולפי זה אין לך בעל שני גבין ושני שדראות מתקיים בעולם ומצאתי כתוב על א׳ מהגדולים שהעיד על אשה בעלת ב׳ גבין וב׳ שדראות שחיתה ונתקימה זמן גדול וי״ל דקים להו לרבנן מילתא היא וההוא מיעוט דכמה מיעוטי הוא ואין חוששין לו.

יש בעוברין שהן אסורים פי׳ יש בעוברין המותרים במעי אמן שהם אסורין כשיצאו לאויר העולם.

מאי יצא לא יצא מכלל עוברין פי׳ דה״ק יצא לאסור מכלל התר עוברים שבמעי אמן מי שיש לו ב׳ גבין שהרי א״א לומר שיצא להתר מכלל איסור שאפי׳ יצאו לאויר העולם קודם זמנו מותר דאמא עדיף מאידך שאינם משונים.

רב מתרץ לטעמיה פי׳ דאע״ג דמתני׳ לק׳ לרב לישנא דידה לא אתי שפיר דלישנא שיצא ב׳ גבין משמע שיצא מאיסור להתר מה שא״א לומר כן.

המפלת כמין חריות של דקל והוא שאין לו פצול מלמטה ויש לו פצול מלמעלה אמו טהורה:

פניו ממוסמסין ר"ל מעוכין אלא שיש בו רושם של צורה אמו טמאה לידה אבל פניו טוחות לגמרי בלא שום רושם של צורה אמו טהורה וכן הדין בהפילה יד שאין בה חתוך כלל וכן ברגל אבל אם הפילה יד חתוכה או רגל חתוכה טמאה ואין חוששין שמא מולד אטום באה:

המפלת בריה בשני גבין ושני שדראות באשה אינה ולד וטהורה לידה בבהמה אסור באכילה אף במעי אמו שמשנולדה לא הוצרכה ללמד שהרי נפל הוא ואין צריך לומר לענין בכור שהוא מום שהרי אף באכילה אסורה אבל שדרתו עקומה אע"פ שהוא מום לכהן שלא לעבוד אינו מום לפסל למזבח ולא בבכור להתירו ליאכל במומו:

כל שאנו אומרין טמאה לידה אע"פ שהוא חומרא יש בה קולא מצד אחד והוא ליתן לה ימי טוהר ולפיכך כתבו הגאונים שכל אלו מחמירין בהן בזמן הזה לטמאה בלידה ושלא ליתן להן דמי טוהר:

בהמה דקה יולדת לחמשה חדשים והגסה לתשעה בן ארבעה לדקה ובן שמונה לגסה הרי לא כלו חדשיו ואפילו בן שבעה לגסה שאין דנין בה דין שבעה לחיים כאשה ובמעי אמו מותר הא אם נולד אסור מתורת נפל ואם ספק הולכין לשיעור שמנה ימים שאם שהה שמונה אינו נפל הא כל שנתבהר שכלו חדשיו מותר לאלתר:

תד"ה ליתני שמא מגוף אטום כו' פניו תיש ושטו אטום ואפקותא כו' עכ"ל כצ"ל:

בגמ' רבי חנינא כן אנטיגנוס אומר וכו' פסול לעבודה ע"ש בבכורות דלא גרסינן פסול לעבודה:

בתוס' ד"ה עד הארכובה ואין שייך להביא וכו' פי' משום דהכא הוי חומרא לענין ימי טומאה וקולא לענין ימי טהרה:

ד"ה ליתני שמא מגוף אטום וכו' כגון פניו תייש ושטו אטום כצ"ל:

ד"ה רבי חנינא וכו' עד והתם נמי פריך מרב וכו' ר"ל דהתם סתמא דגמרא פריך מרב ולא מייתי לשמואל כלל ולא שייך לפרש התם כמו שפרש"י הכא הא דאקשי לרב ולא לשמואל וכו':

גמ' בפניו טוחות ואיפכא כעין זה שבת עו ע"א וזבחים לד ע"א:

תוס' ד"ה אמר וכו' וכענין זה יש בריש חולין נ"ל דצ"ל בריש החולץ וכן בעירובין מ ע"א וב"ב קנד ע"ב ובכורות ד ע"ב: